הכימאית

המטרה היחידה של ד"ר ג'וליאנה פורטיס בשלוש השנים האחרונות היא להישאר בחיים. לשרוד, לנשום, להתקיים בלי להשאיר עקבות, ולחמוק ממי שיעשו הכול כדי שלא תישאר בחיים. את מי שמנסים לחסל אותה היא החשיבה פעם כ"טובים". הם היו המעסיקים שלה בסוכנות הסודית ביותר בממשל האמריקני, זו שגורמת לנבחרי הציבור להיראות כלא יותר מבובות על חוט. לפני שלוש שנים הם הגיעו למסקנה שהיא יודעת יותר מדי ומאז שביימו את מותו בתאונה של השותף שלה, ברור לה שהיא הבאה בתור. הדריכות שלה לא פוחתת כשהיא מקבלת דואר אלקטרוני מהבוס שלה לשעבר. הם זקוקים לה, כי הרי אין עוד מישהי שיכולה לגרום לחשודים לספר את האמת ביעילות ובמהירות כזאת. בזה היא יודעת שהם צודקים. האם זוהי רק מלכודת? או אולי סיכוי אמיתי לקטוע את שגרת הבריחה שכוללת החלפת זהויות, שמות וערים, ושינה עם מסכת אב"כ באופן קבוע? סטפני מאייר, מחברת סדרת ״דמדומים״, יוצרת עלילת מתח שמונעת מדמותה הכובשת של ג׳וליאנה, הסוכנת לשעבר. אישה שנאלצת להחליט החלטות שישפיעו עליה, על הממשל ועל מאות אלפי אזרחים, ובמקביל להתמודד עם התעוררות רגשות, שלא חשבה שתוכל לחוות אחרי שנים של שירות כמקצוענית קרת רוח.

מקט: 4-20-533342

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

המטרה היחידה של ד"ר ג'וליאנה פורטיס בשלוש השנים האחרונות היא להישאר בחיים. לשרוד, לנשום, להתקיים בלי להשאיר עקבות, ולחמוק ממי […]

---

1

המטלה היומית הייתה לדבר שבשגרה עבור האישה שכינתה את עצמה בימים אלה כריס טיילור. היא התעוררה הרבה יותר מוקדם מכפי שהייתה רוצה, ואז פירקה ואחסנה את אמצעי הבטיחות הליליים הרגילים שלה. היה ממש מרגיז לארגן הכול בערב ולפרק הכול בבוקר, אבל כדי להתענג על רגע של עצלנות לא היה שווה לה למות.

אחרי המטלה היומית הזו נכנסה כריס למכוניתה המשפחתית חסרת הייחוד – בת יותר מכמה שנים, אבל בלי נזק בקנה מידה גדול, כדי שלא תיחרת בזיכרונו של איש – ונהגה במשך שעות על גבי שעות. היא חצתה שלושה גבולות גדולים ואינספור קווים קטנים במפה, וגם לאחר שהגיעה למרחק הנכון בערך, פסלה עיירות אחדות כשחלפה על פניהן. זו הייתה קטנה מדי, אל זו הובילו רק שני כבישים, וזו נראתה כאילו מגיעים אליה כה מעט מבקרים, שהיא לא תצליח לא לבלוט למרות כל מאמצי ההסוואה שלה כאישה רגילה. היא סימנה לעצמה מקומות מסוימים שאולי תרצה לשוב אליהם ביום אחר – חנות לציוד ריתוך, חנות עודפים של הצבא ושוק איכרים. עונת האפרסקים התחילה. היא צריכה לקנות אספקה.

לבסוף, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, הגיעה למקום הומה אדם שלא הייתה בו מעולם. אפילו הספרייה הציבורית הייתה שוקקת חיים.

היא אהבה להשתמש בספריות כשהתאפשר לה. קשה יותר לאתר שירותים שניתנו חינם.

היא חנתה בצד המערבי של הבניין, מחוץ לטווח המצלמה היחידה שמוקמה מעל הכניסה. כל המחשבים בפנים היו תפוסים, ומספר גורמים מעוניינים הסתובבו וחיכו שתתפנה עמדה, לכן היא דפדפה קצת בספרים וחיפשה משהו רלוונטי במדור הביוגרפיות. היא גילתה שכבר קראה כל מה שיכול להיות שימושי. אחר כך חיפשה את הספר האחרון של סופר הריגול האהוב עליה, איש יחידת אריות הים לשעבר, ולקחה כמה מהספרים הסמוכים אליו. כשהלכה לחפש מקום טוב לחכות בו, חשה דקירת אשמה. זה כל כך המוני לגנוב מספרייה. אבל הרשמה לספרייה כאן לא באה בחשבון מכמה סיבות, ולעומת זאת היה סיכוי קלוש שמשהו שתקרא בספרים האלה ישמור עליה. בטיחות תמיד גוברת על אשמה.

זה לא שהיא לא הייתה מודעת לכך שכמעט אין בזה טעם – הסבירות שמשהו דמיוני ישמש אותה באופן אמיתי, מוחשי, הייתה נמוכה ביותר – אך היא מיצתה כבר מזמן את סוגי המחקר העובדתיים יותר שניתן להשיג. בהיעדר מקורות מליגת־העל, היא התפשרה על הליגה התחתונה. כשלא היה לה משהו ללמוד היא הייתה בפניקה גדולה מהרגיל, ובפעם האחרונה שגנבה דווקא מצאה טיפ שנראה מעשי. היא כבר החלה לשלב אותו בשגרה שלה.

היא התמקמה בכורסה דהויה בפינה צדדית שאפשרה תצפית סבירה על עמדות המחשב והעמידה פנים שהיא קוראת בספר שבראש הערמה שלה. היא ראתה שאחדים ממשתמשי המחשב פרשו את חפציהם על השולחן – אחד מהם אפילו חלץ את נעליו – וידעה שישהו שם זמן רב. בתא המבטיח ביותר השתמשה נערה מתבגרת עם ערמת ספרי עיון והבעת פנים מוטרדת. היא לא נראתה גולשת ברשתות החברתיות – היא באמת העתיקה שמות של כותרים ומחברים שהעלה מנוע החיפוש. בעודה מחכה הרכינה כריס את ראשה מעל הספר שקראה, שאותו הניחה בעיקול זרועה השמאלית. באמצעות סכין הגילוח החבוי בידה הימנית הסירה בקפידה את החיישן המגנטי שהודבק לשדרת הספר ותחבה אותו לחריץ הצר שבין כרית המושב לזרוע הכורסה. היא העוותה את פניה בחוסר עניין ועברה אל הספר הבא בערמה.

כריס הייתה מוכנה, עם הספרים המעורטלים הטמונים עמוק בתרמילה, כשהנערה המתבגרת הלכה למצוא מקור נוסף. בלי לקפוץ או להסתער קדימה התיישבה כריס על הכיסא לפני שמי מן הממתינים חדורי התקווה שם לב אפילו שההזדמנות שלו חלפה.

בדיקת הדואר האלקטרוני עצמה ארכה בדרך כלל כשלוש דקות.

לאחר מכן יהיו לה ארבע שעות נוספות – בנהיגה רגילה, ללא תמרוני התחמקות – לחזור לביתה הזמני. ואז, כמובן, הרכבה מחדש של כל אמצעי ההגנה שלה בטרם תוכל לישון סוף סוף. יום הדואר האלקטרוני היה תמיד יום ארוך.

אף שלא היה שום קשר בין חייה הנוכחיים לבין תא הדואר האלקטרוני הזה – לא כתובת איי־פי שחוזרת על עצמה ולא אזכור של מקומות או שמות – ברגע שסיימה לקרוא, וגם לענות במידת הצורך, היא הייתה יוצאת מיד וממהרת להסתלק מהעיר, מתרחקת מהמקום ככל האפשר. ליתר ביטחון.

ליתר ביטחון נהיה, שלא במתכוון, המנטרה של כריס. היא חיה חיים של מוכנות יתר, אך כפי שהזכירה לעצמה לעתים קרובות, ללא המוכנות הזו לא תחיה בכלל.

היה נחמד אם לא הייתה צריכה ליטול סיכונים כאלה, אבל הכסף לא היה מספיק לנצח. לרוב היא הייתה מוצאת משרת מלצרות במקום משפחתי קטן, עם עדיפות לכזה בעל רשומות ידניות, אלא שעבודה כזאת הניבה כסף שהספיק רק לדברים הבסיסיים – מזון ושכירות. לעולם לא לדברים היקרים יותר בחייה, כמו תעודות זהות מזויפות, מתקני מעבדה, ושלל הרכיבים הכימיים שאגרה. לכן היא שמרה על נוכחות דלילה באינטרנט, מצאה לקוח משלם ונדיר פה ושם, ועשתה כמיטב יכולתה כדי שהמלאכה הזו לא תביא אותה לידיעת מי שרצו שתפסיק להתקיים.

שני ימי הדואר האלקטרוני האחרונים היו עקרים, ולכן היא הייתה מרוצה כשראתה הודעה מחכה לה – מרוצה במשך כשתי עשיריות השנייה עד שקלטה את כתובת השולח.

l.carston.463@dpt11a.net

בלי שום הסוואה – כתובת הדוא״ל האמיתית שלו, שאפשר לעקוב אחריה בקלות ישירות אל מעסיקיה הקודמים. השערות על עורפה סמרו והאדרנלין שטף את גופה – כמו צורח תברחי, תברחי, תברחי בתוך ורידיה – אך עדיין עלה בידה לבהות בחוסר אמון לנוכח היהירות. היא מעולם לא העריכה נכונה את עומק הרשלנות שיכלו להפגין.

לא ייתכן שהם כבר כאן, הסבירה לעצמה בתוך הבהלה, ועיניה כבר סרקו את הספרייה בחיפוש אחר גברים עם כתפיים רחבות מדי לחליפותיהם הכהות, אחר תספורות צבאיות, אחר כל מי שנע לעברה. היא ראתה את מכוניתה דרך זגוגית החלון, ולא נראה כאילו מישהו חיבל בה, אבל היא לא בדיוק השגיחה עליה כל הזמן, נכון?

אז הם מצאו אותה שוב. אך הם לא יכלו לדעת היכן תחליט לבדוק דואר. היא שמרה באדיקות על אקראיות הבחירה הזאת.

ברגע זה ממש נשמעת אזעקה במשרד אפור ומסודר, ואולי בכמה משרדים, אולי אפילו בלוויית אורות אדומים מהבהבים. מובן שתצא פקודה בעדיפות עליונה לאתר את כתובת האיי־פי הזו. תנועת אנשים תתחיל בקרוב. אבל גם אם ישתמשו במסוקים – והייתה להם היכולת הזו – היו לה כמה דקות. מספיק כדי לראות מה רצה קרסטון.

שורת הנושא הייתה נמאס לך לברוח?

מנוול.

היא לחצה לפתיחה. ההודעה לא הייתה ארוכה.

חל שינוי במדיניות. אנחנו זקוקים לך. האם התנצלות לא רשמית תעזור? נוכל להיפגש? לא הייתי מבקש, אבל זה עניין של חיים ומוות. של הרבה מאוד אנשים.

היא תמיד חיבבה את קרסטון. הוא נראה אנושי יותר מרוב האחרים בחליפות הכהות שהועסקו במחלקה. חלקם, במיוחד לובשי המדים – היו פשוט מפחידים. זו הייתה מן הסתם מחשבה צבועה, בהתחשב בתחום עיסוקה בעבר.

לכן ברור שהם ביקשו שדווקא קרסטון ייצור איתה קשר. הם ידעו שהיא בודדה ומפוחדת, ושלחו חבר ותיק כדי שתרגיש בבית. מובן מאליו, וסביר להניח שהייתה מזהה את המזימה גם ללא עזרה, אבל גם בספר שגנבה פעם השתמשו באותה מזימה.

היא הרשתה לעצמה לקחת נשימה עמוקה ושלושים שניות של מחשבה מרוכזת. המוקד היה אמור להיות הצעד הבא שלה – לצאת מהספרייה הזו, מהעיר הזו, מהמדינה הזו, מהר ככל האפשר – והשאלה אם זה מספיק. האם זהותה הנוכחית עדיין מגנה עליה, או שזה הזמן לעבור שוב?

אלא שהריכוז הופרע בשל הרעיון החתרני הטמון בהצעתו של קרסטון.

מה אם…

מה אם בדרך זו הם באמת יניחו לה לנפשה?

אולי המחשבה שלה, שמדובר בוודאות במלכודת, מקורה בפרנויה ובקריאת יותר מדי ספרות ריגול בדיונית?

אם המשימה חשובה דיה, אולי הם יחזירו לה את חייה בתמורה.

לא סביר.

ובכל זאת, לא היה טעם להעמיד פנים שהודעתו של קרסטון לא הגיעה ליעדה.

היא ענתה כפי שהניחה כי קיוו שתענה, אף שבקושי גיבשה לעצמה קווי מתאר ראשוניים ביותר של תוכנית.

נמאס לי מהרבה דברים, קרסטון. במקום שנפגשנו בפעם הראשונה, בעוד שבוע מהיום, ב־12 בצהריים. אם אראה מישהו אתך, אני נעלמת, בלה בלה בלה, ברור לי שאתה מכיר את הנוהל. אל תהיה טיפש.

היא התחילה ללכת בשנייה שנעמדה על רגליה, הליכה מהירה בצעדים ארוכים ששכללה, למרות רגליה הקצרות, ונראתה רגועה בהרבה מכפי שהייתה. היא מנתה את השניות בראשה, העריכה כמה זמן ייקח למסוק להגיע מוושינגטון הבירה לכאן. הם יכלו כמובן להזעיק את המקומיים, אבל זה לא היה הסגנון הרגיל שלהם.

בכלל לא הסגנון הרגיל שלהם, ועדיין… הייתה לה תחושה בלתי מבוססת ובכל זאת מציקה שאולי הם מאסו בסגנונם הרגיל. הוא לא הניב את התוצאות שביקשו, והאנשים האלה לא היו סבלניים. הם היו רגילים לקבל מה שרצו בדיוק כשרצו בכך. והם רצו במותה זה שלוש שנים.

ההודעה הזאת הייתה בהחלט שינוי מדיניות. אם היא אכן הייתה מלכודת.

היא הייתה חייבת להניח שכן. בזכות נקודת המבט הזו, הדרך שבה עיצבה את עולמה, היא עדיין נשמה. אך חלק קטן במוחה כבר החל באוויליות לקוות.

ההימור היה זעום, היא ידעה זאת. חייו של אדם אחד בלבד. חייה בלבד.

והחיים ששימרה כנגד כל הסיכויים האדירים היו רק זאת ולא עוד: חיים. הדבר ההכרחי והבסיסי ביותר. לב פועם אחד, זוג ריאות מתרחבות ומתכווצות.

היא חיה, כן, ונלחמה קשות להמשיך לחיות, אך בלילותיה האפלים ביותר תהתה לפעמים לשם מה בדיוק היא נלחמת. האם הצדיקה איכות חייה את כל המאמץ הזה? האם לא תחווה רגיעה אם תעצום את עיניה ולא תפקח אותן עוד? האם רִיק שחור לא יערב לה מעט יותר מהאימה הבלתי פוסקת והמאמץ התמידי?

דבר אחד בלבד מנע ממנה להשיב כן, ולהשתמש באחת מדרכי המילוט השלוות ונטולות הכאבים שעמדו לרשותה – יצר תחרותי מפותח מדי. הוא שירת אותה היטב בבית־הספר לרפואה, ועכשיו שמר על חייה. היא לא הייתה מוכנה להניח להם לנצח. בשום אופן לא הייתה נותנת להם פתרון כה קל לבעייתם. היה סביר להניח שיתפסו אותה בסופו של דבר, אבל יהיה עליהם להתאמץ, לעזאזל איתם, והם גם יזילו דם בשביל זה.

היא הייתה במכונית עכשיו ובמרחק שישה גושי בניינים מהיציאה הקרובה ביותר לכביש המהיר. כובע מצחייה כהה כיסה את שערה הקצר, משקפי שמש גבריים רחבי מסגרת הסתירו את מרבית פניה, וסווטשרט גדול בעל ברדס טשטש את גזרתה הדקה. לצופה מזדמן היא תיראה במידה רבה כמו נער מתבגר.

האנשים שרצו במותה כבר איבדו קצת דם, והיא מצאה את עצמה מחייכת פתאום כשנהגה ונזכרה. מוזר, אך היא לגמרי לא הוטרדה מהריגת אנשים בימים אלה, ואף מצאה בכך סיפוק רב. היא נעשתה צמאת דם וזה היה אירוני, בהתחשב בכל מה שאירע. במשך שש שנים הייתה תחת חסותם, ובכל הזמן הזה הם לא הצליחו לשבור אותה, להפוך אותה למי שנהנית ממלאכתה. אלא ששלוש שנות מנוסה מפניהם שינו דברים רבים.

היא ידעה שלא תיהנה להרוג אדם חף מפשע. היה ברור לה שאת הסף הזה לא עברה ולא תעבור. אנשים מסוימים בתחומה – בתחומה לשעבר – היו פסיכופתים לחלוטין, אבל היא אהבה לחשוב שבשל כך לא היו עמיתיה מוצלחים כמוה. המניעים שלהם היו שגויים. השנאה כלפי מעשיה העניקה לה את הכוח לעשותם על הצד הטוב ביותר.

בחייה הנוכחיים משמעות ההריגה הייתה ניצחון. לא במלחמה כולה, רק בקרב אחד קטן בכל פעם, אך בכל זאת היא ניצחה. לבו של אחר חדל לפעום ושלה המשיך. מישהו בא להורגה, ובמקום קורבן מצא טורף. עכבישה חומה מתבודדת, בלתי נראית מאחורי מלכודת קורי העכביש שלה.

לזה הם הפכו אותה. היא תהתה אם התגאו בכלל בהישגם או רק התחרטו שלא ריסקו אותה מספיק מהר.

אחרי שנסעה קילומטרים אחדים בכביש המהיר השתפרה הרגשתה. הדגם של מכוניתה היה נפוץ, אלף כלי רכב זהים על הכביש המהיר איתה עכשיו, והלוחיות הגנובות יוחלפו ברגע שתמצא מקום עצירה בטוח. דבר לא קישר בינה לבין העיר שעזבה זה עתה. היא חלפה על פני שתי יציאות ויצאה בשלישית. אם הם ירצו לחסום את הכביש המהיר, לא יהיה להם מושג היכן לעשות זאת. היא עדיין לא התגלתה. עדיין לא הייתה בסכנה.

נסיעה ישירה הביתה לא באה בחשבון בשלב זה, כמובן. היא נסעה שש שעות בדרך חזרה, עברה בין שלל כבישים מהירים וכבישים עירוניים, וכל העת בדקה שאיש לא עוקב אחריה. כשהגיעה סוף סוף אל ביתה השכור הקטן – המקבילה האדריכלית של טרנטה – כבר הייתה חצי ישנה. היא חשבה להכין קפה, שקלה את יתרונותיה של זריקת הקפאין לעומת נטל המשימה הנוספת, והחליטה להתמודד באמצעות האדים שנותרו ממלאי האנרגיה שלה.

היא גררה את עצמה במעלה שתי מדרגות המרפסת הרעועות, נמנעת אוטומטית מהחלק הרקוב והחלש בצד שמאל של המדרגה הראשונה, ופתחה את שני המנעולים בדלת הפלדה המאובטחת שהתקינה בשבוע הראשון למגוריה כאן. הקירות – יתדות עץ, קירות גבס, עץ לבוד ומסילות ויניל ותו לא – לא סיפקו רמה זהה של אבטחה, אבל סטטיסטית, פולשים ניגשים קודם לדלת. הסורגים על החלונות לא היו מכשול בלתי עביר גם הם, אך די היה בהם לשכנע את הפורץ המזדמן לעבור הלאה אל מטרה קלה יותר. לפני שסובבה את הידית היא צלצלה בפעמון. שלוש לחיצות מהירות שייראו לצופה מהצד כמו לחיצה אחת ארוכה. הקירות הדקים עמעמו רק במעט את צליל ׳פעמוני וסטמינסטר׳. היא נכנסה במהירות מבעד לדלת ועצרה את נשימתה, ליתר ביטחון. היות שלא שמעה צליל גריסה שקט של שברי זכוכית, נשפה וסגרה את הדלת.

מערכת האבטחה הביתית הייתה כולה פרי תכנונה. לאנשי המקצוע שלמדה מהם בתחילה היו שיטות משלהם. לאיש מהם לא היו הכישורים והמומחיות שלה. גם לא למחברי הספרים השונים ששימשו אותה עכשיו כמדריכים בלתי מתקבלים על הדעת. כל דבר אחר שרצתה לדעת היה זמין בקלות ביוטיוב. חלקים מסוימים ממכונת כביסה ישנה, מיקרו־בקר שהזמינה באינטרנט, פעמון דלת חדש, ועוד מספר רכישות שונות, והייתה לה מלכודת כהלכתה.

היא נעלה את המנעולים, לחצה על המתג הקרוב ביותר לדלת והדליקה את האורות. המתג היה חלק מלוח עם שני מתגים נוספים. האמצעי היה דמה. המתג השלישי, הרחוק ביותר מהדלת, חובר לאותו כבל מתח נמוך כמו פעמון הדלת. כמו המתקן הזה והדלת, גם לוח המתגים היה צעיר בכמה עשורים מכל פריט אחר בחדר הכניסה הקטן ששימש סלון, פינת אוכל ומטבח גם יחד.

כל החפצים נראו כפי שהשאירה אותם: ריהוט מינימלי, זול – אף פריט לא גדול מספיק כדי שמבוגר יתחבא מאחוריו – דלפקים ריקים ופלטת שולחן ריקה, ללא קישוטים או יצירות אמנות. סטרילי. היא ידעה שאפילו עם הוויניל בצבעי אבוקדו־חרדל שכיסה את הרצפה, והטיח הגבשושי על התקרה, הבית עדיין נראה קצת כמו מעבדה.

אולי בגלל הריח. החדר נוקה בדקדקנות כה רבה, שפורץ אולי ייחס את ריח החנות לציוד ברכות למוצרי ניקוי כימיים. אבל רק אם ייכנס בלי להפעיל את מערכת האבטחה שלה. אם יפעיל את המערכת, לא יהיה לו זמן לקלוט פרטים רבים על החדר.

שאר הבית היה רק חדר שינה קטן וחדר רחצה, שהיו בקו ישר מדלת הכניסה אל הקיר הרחוק, בלי שום דבר בדרך שיכשיל אותה. היא כיבתה את האור כדי לחסוך לעצמה את ההליכה בחזרה.

היא נכנסה בצעד כושל דרך הדלת היחידה לחדר השינה שלה, והחלה לבצע את נוהלי השגרה כסהרורית. היות שדי אור הסתנן דרך התריסים הקטנים – ניאון אדום מתחנת הדלק שמעבר לכביש – היא לא הדליקה את המנורה. ראשית הניחה שתי כריות נוצות ארוכות על המזרן הזוגי, שתפס את מרבית המקום בחדר, וסידרה אותן בצורה כללית של גוף אדם אנושי. לאחר מכן נתחבו שקיות הפס־סגור המלאות בדם מלאכותי מליל כל הקדושים לתוך ציפיות הכריות. מקרוב לא היה הדם משכנע במיוחד, אבל השקיות נועדו לתוקף שישבור את החלון, יסיט את התריסים הצידה ויירה מנקודת התצפית הזו. הוא לא יוכל להבחין בהבדל באור הניאון העמום. הבא בתור, הראש – המסכה שהשתמשה בה הייתה עוד רכישה של עודפים מליל כל הקדושים, פרודיה על מועמד פוליטי נשכח שהייתה בעלת גוון עור מציאותי למדי. היא מילאה אותה כך שתהיה בערך בגודל ראשה, ותפרה פאה ברונטית זולה למקומה. הכי חשוב, כבל זעיר, מושחל בין המזרן לבסיס המיטה, היה חבוי בין חוטי הניילון. כבל תואם עבר בתוך הכרית שהראש נח עליה. היא משכה את הסדין, ואז את השמיכה, טפחה עליהם כדי ליצור את הצורה, ואז קשרה יחד את הקצוות המרופטים של הכבלים. זה היה קשר עדין ביותר. אם היא נגעה בראש אפילו בקלילות או טלטלה מעט את גוף הכרית, הקשר היה נפתח דומם.

היא נסוגה לאחור ובחנה את הפיתיון במבט כולל, בעיניים חצי עצומות. זה לא היה המיטב שלה, אבל זה באמת נראה כאילו מישהו ישן במיטה. גם אם פורץ לא יאמין שזו כריס, עדיין יהיה עליו לנטרל את הגוף הישן לפני שייכנס לחפש אותה.

כיוון שהייתה עייפה מכדי ללבוש פיג׳מה, היא פשוט נחלצה מהג׳ינס לאחר שהתירה את הכפתורים. זה הספיק. היא לקחה את הכרית הרביעית ושלפה את שק השינה שלה מתחת למיטה. הם היו מגושמים וכבדים יותר מהרגיל. היא גררה אותם לתוך חדר הרחצה הקומפקטי, זרקה אותם לאמבט והתנקתה באופן מינימלי. בלי שטיפת פנים הלילה, רק צחצוח שיניים.

האקדח ומסכת הגז היו שניהם מתחת לכיור, חבויים תחת ערמת מגבות. היא חבשה את המסכה והידקה את הרצועות, ואז חסמה בכף ידה את המסנן ושאפה דרך האף כדי לבדוק את האיטום. המסכה נדבקה היטב לפניה. זה תמיד קרה, אך היא מעולם לא הניחה להרגל או לתשישות לגרום לה לדלג על שגרת הבטיחות. היא העבירה את האקדח לסבונייה התלויה על הקיר, שהייתה בהישג יד מעל האמבט. היא לא אהבה את האקדח – היא הייתה צלפית טובה למדי בהשוואה לאזרח בלתי מיומן, אבל לא ברמה של מקצוענית. אך היא נזקקה לאפשרות הזו. יום אחד יפצחו אויביה את מערכת האבטחה שלה, והאנשים שיבואו לתפוס אותה יחבשו גם הם מסכות גז.

למען האמת, היא הופתעה מכך שהטריק שלה הציל אותה כבר זמן כה רב.

היא תחבה מכל סגור של ערכה לספיגת כימיקלים מתחת לרצועת חזייתה, ודשדשה שני צעדים בחזרה אל חדר השינה. היא כרעה ליד פתח האוורור ברצפה, לימין המיטה שמעולם לא השתמשה בה. הסבכה על פתח האוורור כנראה לא הייתה מאובקת כפי שהייתה צריכה להיות, הברגים העליונים הוברגו רק עד האמצע, והברגים התחתונים לא היו שם בכלל, אבל היא הייתה בטוחה שאף אדם שיסתכל מהחלון לא ישים לב לפרטים האלה או יבין את משמעותם גם אם כן. שרלוק הולמס היה בערך האדם היחיד שלא חששה שינסה לרצוח אותה.

היא שחררה את הברגים העליונים והסירה את הסבכה. דברים מסוימים היו מתבררים מיד לכל מי שהיה מציץ לתוך פתח האוורור. הראשון, שצדה השני של תעלת האוורור נחסם, כך שהיא כבר לא הייתה בשימוש. השני, שהדלי הלבן הענקי ומארז הסוללות הגדול כנראה לא שייכים לשם. היא עקרה את המכסה מהדלי והוצפה מיד באותו ריח כימי שאפף את חדר הכניסה, ריח מוכר כל כך עד שבקושי הבחינה בו.

היא הושיטה יד לאפלה שמאחורי הדלי ושלפה קודם מתקן קטן ומוזר עם סליל, זרועות מתכת וחוטים דקים, ואז אמפולה מזכוכית בערך בגודל אצבעה, ולבסוף כפפת גומי לניקוי. היא מיקמה את הסולנואיד – המתקן שבזזה ממכונת כביסה שהושלכה – כך שהזרועות שיצאו ממנו היו שקועות למחצה בנוזל חסר הצבע שבתוך הדלי. היא מצמצה בחוזקה פעמיים כדי לכפות על עצמה ערנות. זה היה החלק העדין. היא עטתה את הכפפה על ידה הימנית, שלפה את המכל מרצועת החזייה והחזיקה אותו מוכן בידה השמאלית. בידה הנתונה בכפפה החדירה בזהירות את האמפולה לתוך החורים שקדחה בזרועות המתכת למטרה זו. האמפולה נחה ממש מתחת לפני השטח של החומצה, כשהאבקה הלבנה שבתוכה אינה פעילה ואינה מזיקה. אך אם יופרע הזרם העובר בכבלים המחוברים בעדינות על המיטה, הפעימה תסגור את הסולנואיד בנקישה והזכוכית תתנפץ. האבקה הלבנה תהפוך לגז שאינו בלתי פעיל ואינו בלתי מזיק.

זה היה למעשה אותו סידור שהיה לה בחדר הכניסה. רק החיווט היה פשוט יותר כאן. המלכודת הזו הופעלה רק בזמן שישנה.

היא החזירה את הכפפה ואת מכסה פתח האוורור למקומם, ואז, בהרגשה שלא הייתה קלילה דיה כדי להיקרא הקלה, התנודדה בחזרה אל חדר האמבטיה. הדלת, כמו פתח האוורור, הייתה עשויה להזהיר מראש אדם בעל מודעות גבוהה לפרטים כמו מר הולמס – פסי האיטום מהגומי הרך שכיסו את כל החרכים היו בהחלט בלתי רגילים. הם לא יאטמו לגמרי את חדר האמבטיה מפני מה שיסתנן מחדר השינה, אבל ייתנו לה יותר זמן.

היא פחות או יותר נפלה לתוך האמבטיה וצנחה בהילוך אטי על שק השינה התפוח. לקח לה זמן רב להתרגל לישון במסכה, אבל עכשיו אפילו לא חשבה על כך כשעצמה את עיניה בהכרת טובה.

היא נכנסה בתנועות חלקלקות לתוך פקעת המוך והניילון, והתפתלה עד שהריבוע הקשה של האייפד נצמד לגבה התחתון. הוא היה מחובר לכבל מאריך שניזון מחשמל מהחיווט בחדר הכניסה. אם החשמל יזרום בקו הזה, האייפד ירטוט. היא ידעה מניסיון שדי בזה להעיר אותה, גם כשהייתה עייפה כפי שהייתה הלילה. היא ידעה גם שאת המכל – שעדיין אחזה בידה השמאלית ואימצה לחזהּ כמו דובון צעצוע של ילד – היא יכולה לפתוח ולהבריג למקומו על מסכת הגז בפחות משלוש שניות, גם במצב של חצי ערות, בחושך, כשהיא עוצרת את נשימתה. היא תרגלה זאת פעמים כה רבות, וגם הוכיחה את עצמה במהלך שלושת מקרי החירום שלא היו תרגול. היא שרדה. המערכת שלה עבדה.

אף שהייתה מותשת, נאלצה להניח למוחה לציין את כל צרות יומה בטרם יאפשר לה לאבד הכרה. ההרגשה הייתה איומה – כמו כאב פנטום, לא מחובר לשום איבר אמיתי בגופה, אבל בכל זאת שם – הידיעה שהם מצאו אותה שוב. היא גם לא הייתה מרוצה מהתגובה ששלחה בדואר האלקטרוני. היא הגתה את התוכנית באימפולסיביות ולא יכלה להיות בטוחה בה. וזה דרש ממנה לפעול מהר יותר מהרצוי לה.

היא הכירה את התאוריה – לפעמים, אם רצים בפזיזות היישר אל הבחור שמחזיק ברובה, אפשר להפתיע אותו. מנוסה הייתה תמיד המהלך המועדף עליה, אבל הפעם היא לא ראתה דרך להימנע מהחלופה. אולי מחר, אחרי שמוחה העייף יאותחל מחדש.

היא נרדמה, מוקפת ברשת הקורים שטוותה.