החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הדבר היחיד האמיתי

מאת:
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2017-03 | 384 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

26.00

רכשו ספר זה:

ברוכות הבאות להארטוול, המקום שבו מוצאים אהבת אמת

ג'סיקה האנטינגטון היא רופאה כישרונית שעובדת בכלא לנשים. עבודתה היא חייה. היא נמנעת ממערכות יחסים עמוקות — כי כבר בנעוריה קיבלה שיעור מצער באובדן ובבגידה, והיא נושאת עמה, מאז, סוד שאינה מגלה לאיש. אבל כשהיא נתקלת במקרה במכתבי אהבה שכתבה אסירה לשעבר, היא מחליטה להביא אותם לאיש להם נועדו. כך מגיעה ג'סיקה להארטוול, עיירת חוף מקסימה שאי־אפשר שלא להתאהב בה, ופוגשת שם בבעליו המסוקס של פאב שגם בפניו היא לא מצליחה לעמוד.

מאז נפרד מאשתו הבוגדנית, קופר לוסון מתמקד במה שחשוב: משפחתו והפאב שבבעלותה בטיילת הארט. אלא שכבר בפגישה הראשונה שלו עם ג'סיקה, הוא יודע שבשביל להיות איתה הוא מוכן לסכן הכול. המשיכה בין השניים הולכת ומתעצמת, אבל כשגם התשוקה ביניהם אינה סודקת את חומות ההגנה של ג'סיקה, קופר מבין שלא יהיה פשוט לשכנע את ג'סיקה שיש רק דבר אחד בחיים ששווה להיאבק למענו.

מקט: 15100714
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

ג'סיקה

אחת מהתחושות האהובות עלי בעולם היא אותו הרגע שבו אני נכנסת למקלחת, חמה אחרי שגשם קר ומצליף תפס אותי בחוץ. המעבר מהאומללות של ביגוד־ספוּג־עד־לעור אל החמימות המרגיעה, לא דומה לשום דבר אחר. אני אוהבת את עור הברווז שנוצר בעקבותיו, ואת האופן שבו כל גופי נרגע מתחת לזרם המים החמים. ברגע הטהור והפשוט הזה כל הדאגות המצטברות פשוט נשטפות מעלי עם הגשם.

הרגע שבו פגשתי את קוּפֶּר לוֹסוֹן עורר בי בדיוק את אותה ההרגשה של מקלחת חמה אחרי סערה ארוכה וקרה מאוד.

היום ההוא לא התחיל עם שמש זורחת וציוץ ציפורים. היה מעט אפור בחוץ ועננים נראו בשמים, ובכל זאת לא הייתי מוכנה לגשם הפתאומי השוטף שניתך מהשמים בזמן שהלכתי על טיילת החוף בעיר הארטוול, השוכנת על שפת הים.

עיני ריצדו בחיפוש אחר המחסה הקרוב ביותר, ומשאיתרתי אותו רצתי לעברו — פאב סגור שהיה מצויד במרקיזה. בתוך שניות הייתי ספוגה במים, סומאתי על ידי הגשם ועוצבנתי על ידי ההרגשה הדוחה של הבגדים הנצמדים לגופי, כך שלא ממש שמתי לב לשום דבר מלבד למרקיזה. זאת היתה הסיבה שרצתי ישירות לתוך גוף קשה ושרירי.

אילו זרועותיו של האיש לא היו נשלחות לתפוס אותי, הייתי עפה אחורה על התחת.

סילקתי את שערי הספוג מעיני והרמתי מבט מתנצל אל האיש שבו התנגשתי באופן כל כך לא מנומס.

עיניים כחולות חמימות הביטו לתוך עיני. עיניים כחולות־כחולות. כמו הים האגאי שמקיף את סנטוריני. נפשתי באי לפני כמה שנים, והמים שם היו הכי כחולים שראיתי אי־פעם.

אחרי שהצלחתי לנתק את מבטי מהצבע המפתיע של העיניים ההן, בחנתי את הפנים שבתוכן היו קבועות. מחוספסות, גבריות.

עיני שוטטו על כתפיו הרחבות, וראשי נטה לאחור כדי להיטיב לראות את פניו, מפני שהבחור היה הרבה יותר ממטר שמונים. הידיים, שעדיין אחזו בזרועותי וייצבו אותי, היו גדולות, עם אצבעות ארוכות שמגען על עורי החשוף היה מחוספס.

למרות הקור הרגשתי גל חום של מודעות מציף את גופי, וניתקתי מאחיזתו של הזר.

"סליחה," אמרתי, החלקתי את שערי הרטוב לאחור וחייכתי בהתנצלות. "הגשם הגיע משום מקום."

הוא הינהן קצרות בזמן שהסיט את שערו הכהה הרטוב ממצחו. חולצת הפלנל הכחולה שלבש מעל טריקו לבנה היתה ספוגה גם היא, ולפתע מצאתי את עצמי בוהה באופן שבו הטריקו נצמדה לגופו.

לא היה עליו ולו גרם שומן מיותר.

חשבתי ששמעתי צחוק חנוק, ועיני ניתרו אל פניו בבהלה — הייתי מבועתת מהמחשבה שתפס אותי לוטשת עיניים. אלא שעל שפתיו לא היו חיוך או גיחוך, למרות שבעיניו המופלאות בהחלט ניכר שעשוע. מבלי לומר מילה הוא שלח את ידו אל דלת הבניין הנושן ודחף אותה. הדלת נפתחה והוא נכנס לתוך מה שהיה פאב ריק וסגור בהחלט.

הו.

כמה מאיתנו מסודרים, חשבתי והבטתי בעגמומיות אל הגשם שניתך על הטיילת והפך את לוחות העץ רטובים וחלקלקים. שאלתי את עצמי כמה זמן אהיה תקועה שם.

"את יכולה לחכות בחוץ אם את רוצה. או לא."

הקול העמוק גרם לראשי להסתובב בחזרה. הבחור כחול העיניים, המחוספס, עם חולצת הפלנל, הביט בי.

הסתכלתי אל מעבר לו בפאב הריק, לא בטוחה אם מותר לו להיות שם. "אתה בטוח שזה בסדר?"

הוא רק הינהן, מבלי לספק לי את ההסבר שרציתי לקבל, למה זה בסדר.

הבטתי אחורה אל הגשם, ואז בחזרה אל הפאב היבש.

תישארי פה לרעוד בגשם, או שתיכנסי לפאב ריק עם גבר זר?

הזר הבחין בחוסר ההחלטיות שלי, ואיכשהו הצליח לצחוק עלי מבלי להזיז את שפתיו.

העיניים הצוחקות היו מה ששיכנע אותי.

הינהנתי וחלפתי על פניו. מים נטפו על רצפת העץ, אבל מאחר שכבר הצטברו שלוליות סביב רגליו של הבחור כחול העיניים המחוספס בחולצת הפלנל, לא נתתי לזה להטריד אותי יותר מדי.

מגפיו חרקו והשמיעו צליל רטוב כשחלף על פני; התלקחות החום הרגעית, שבקעה ממנו כשכמעט נגע בי, גרמה לאדוות רעד מענג לחלוף בגבי.

"תה? קפה? שוקו חם?" קרא מבלי להביט לאחור.

הוא עמד להיעלם דרך הדלת שהיה כתוב עליה הכניסה לעובדים בלבד, ולא השאיר לי הרבה זמן להחליט. "שוקו חם," פלטתי.

תפסתי כיסא ליד שולחן סמוך ועיוויתי פנים בתגובה על הצליל המימי שבגדי השמיעו כשהתיישבתי. בטוח שאשאיר שלולית בצורת טוסיק כשאקום.

הדלת מאחורי נפתחה בטריקה, והסתובבתי לראות את כמ"פ (כחול עיניים מחוספס עם פלנל) מתקרב אלי עם מגבת לבנה בידו. הוא הושיט לי אותה מבלי לומר מילה.

"תודה," אמרתי בתמיהה, כשהוא רק הינהן ושוב עבר דרך הכניסה לעובדים בלבד. "גבר הממעט בדיבור," מילמלתי.

למען האמת, הטבע החד־הברתי שלו היה די מרענן. הכרתי הרבה גברים שמתו על צליל הקול של עצמם.

ליפפתי את המגבת סביב קצות שערי הבלונדיני וסחטתי ממנו את המים. אחרי שייבשתי את השיער ככל הניתן, העברתי את המגבת על הלחיים, רק כדי להשתנק באימה למראה הכתמים השחורים שנשארו עליה.

גיששתי בתיק שלי בחיפוש אחר המראה הקטנה והסמקתי במבוכה כשראיתי את השתקפותי. היו לי עיניים מפחידות מוכתמות בשחור ופסי מסקרה במורד הלחיים.

אין פלא שכמ"פ צחק עלי.

השתמשתי במגבת למחות את המסקרה, ואז, מבועתת לחלוטין, סגרתי בחופזה את המראה הקטנה שלי. עכשיו הייתי נטולת איפור, סמוקה ואדמומית כמו נערה, והשיער שלי היה שטוח ורטוב.

הבחור של הפאב לא היה בדיוק הטיפוס שלי. ועם זאת, הוא בהחלט היה מושך בדרכו הקשוחה, ובכל מקרה, אף פעם לא נעים להרגיש כמו קציצה מרושלת כשאת ניצבת מול גבר עם עיניים חודרות כאלה.

הדלת מאחורי שוב נפתחה בטריקה, וכמ"פ נכנס כשבידיו שני ספלים מהבילים.

ברגע שהניח את אחד מהספלים בידי, זרועי התכסתה עור ברווז בתגובה על מגע החום המענג כנגד עורי הצונן. "תודה."

הוא הינהן והחליק לתוך הכיסא מולי. בחנתי אותו בזמן שהניח קרסול על ברך ולגם מהקפה שלו. הוא היה אגבי, נינוח לחלוטין, למרות העובדה שבגדיו היו רטובים. וכמוני, גם הוא לבש ג'ינס. ג'ינס רטובים על עור חשוף זאת הרגשה ממש לא נעימה — מפלצת שפשפת מעשה ידי אדם.

"אתה עובד פה?" שאלתי אחרי כמה דקות ממש ארוכות של דממה ששררה בינינו.

לא נראה שהדממה הפריעה לו. למעשה, נראה שנוח לו לחלוטין בחברת אישה זרה.

הוא הינהן.

"ברמן?"

"אני הבעלים של המקום."

הבטתי סביב על הבר. העיצוב היה מסורתי, עם עץ אגוז כהה בכל מקום — הבר הארוך, השולחנות והכיסאות, אפילו הרצפה. אורן של שלוש נברשות נחושת גדולות הבקיע את החשכה, ואילו מנורות ספרייה ירוקות שנתלו לאורך הקיר האחורי השרו אווירה חמימה, כמעט רומנטית, בתאים שהיו שם. ליד דלת הכניסה היתה במה קטנה, ומול התאים היו שלוש מדרגות שהובילו למשטח מוגבה, שעליו עמדו שני שולחנות ביליארד. שני מסכי טלוויזיה שטוחים ענקיים, אחד מעל הבר ואחד מעל שולחנות הביליארד, גרמו לי לחשוב שזה סוג של פאב ספורט.

ליד הבמה ניצבה תיבת נגינה גדולה, שברגע ההוא דממה.

"מקום נחמד."

כמ"פ הינהן.

"מה השם שלו?"

"קופר."

"אתה קופר?"

עיניו חייכו. "את בלשית?"

"רופאה, למעשה."

הייתי די בטוחה שהבחנתי בניצוץ של עניין. "באמת?"

"באמת."

"גברת חכמה."

"אני מקווה." חייכתי.

צחוק ריקד בעיניו כשהרים את הספל ללגימה נוספת.

באופן משונה מצאתי את עצמי שוקעת איתו בשתיקה נוחה. לגמנו מהמשקאות החמים שלנו, וקלילות נעימה השתררה בינינו. לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שהרגשתי שלווה מסוג זה עם מישהו, על אחת כמה וכמה עם מישהו זר.

פיסה של שלווה.

בסוף, כשסיימתי את השוקו שלי, כמ"פ שייתכן ששמו קופר דיבר. "את לא מהארטוול."

"לא, אני לא מפה."

"מה מביא אותך לטיילת הארט, דוקטור?"

ברגע ההוא הבנתי עד כמה אני אוהבת את צליל קולו. הוא היה עמוק עם מעט צרידות.

חשבתי על השאלה שלו לפני שעניתי. מה שהביא אותי לשם היה מסובך.

"נכון לרגע זה, הגשם הביא אותי לפה," התחמקתי. "אני די שמחה שזה קרה."

הוא הניח את הספל שלו על השולחן והביט בי לרגע ארוך. השבתי לו מבט בוחן, ולחיי התחממו תחת להט מבטו. לפתע הוא הושיט את ידו ללחיצה. "קופר לוסון."

חייכתי והנחתי את ידי הקטנה בידו. "ג'סיקה הנטינגטון."

"נעים להכיר, דוקטור."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הדבר היחיד האמיתי”