הדרך של אידה

"יש משהו בודד וסוטה בהשתקעות בקריאת ספרים, ובמקרה הזה היא הפכה לתוכנית חיים".
הסופר והעיתונאי הארגנטינאי אמיליו רֵנסי, הגיבור הקבוע בספריו של ריקרדו פיגליה, מוזמן ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה אמריקאית מכובדת. הבחינה הביקורתית והמשועשעת של חיי האקדמיה האמריקאית הופכת לעלילת מתח אפלה כשאחת המרצות המובילות בחוג נהרגת בתאונה מסתורית, ורנסי המזועזע מחליט לחקור בעצמו את הפרשה. חקירתו מובילה אותו לאנשים ומקומות מפתיעים, לגלות את עומק האכזבה והייאוש מהחלום לשנות ולתקן את העולם, לבחון את הקשר בין כתיבה למציאות, ולכתוב מחווה עשירה ונפלאה לכוחה של הספרות ומגבלותיה.
הדרך של אידה הוא ספרו השלישי המתורגם לעברית של ריקרדו פיגליה, יליד 1941. פיגליה הוא אחד הסופרים והמבקרים הארגנטינאים החשובים כיום. ספריו זכו לפרסים בדרום אמריקה ובספרד ותורגמו לשפות רבות. הוא לימד שנים אחדות באוניברסיטאות פרינסטון והרווארד. בהוצאת חרגול ראו אור ספריו כסף שרוף (2007) ומטרה לילית (2012).

מקט: 4-497-1202

מסת"ב: 978-965-13-2305-8

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

קטע וידאו/אודיו קשור

מאמר שפורסם על הספר

"יש משהו בודד וסוטה בהשתקעות בקריאת ספרים, ובמקרה הזה היא הפכה לתוכנית חיים". הסופר והעיתונאי הארגנטינאי אמיליו רֵנסי, הגיבור הקבוע […]

---

1

א.

בימים ההם חייתי כמה חיים שונים, התנהלתי ברצפים נפרדים ועצמאיים: סדרת החברים, סדרת האהבה, האלכוהול, הפוליטיקה, הכלבים, הבָּרים, הצעידות הליליות. כתבתי תסריטים שלא צולמו, תרגמתי כמה וכמה ספרי בלשים שכולם נראו זהים, חיברתי ספרי פילוסופיה (או פסיכואנליזה!) יבשושיים שאחרים חתמו עליהם. הייתי אבוד, מנותק, עד שלבסוף – במקרה, בפתאומיות, במפתיע – מצאתי את עצמי מלמד בארצות־הברית, ומסובך באירוע שעליו אני רוצה להעיד.

קיבלתי הצעה להעביר סמסטר כ־visiting professor באוניברסיטת טיילור האליטיסטית והיוקרתית. מועמד אחר ביטל והם חשבו עלי מפני שכבר הכירו אותי. הם כתבו לי, התקדמנו, קבענו תאריך, אבל התחלתי להתפתל, לדחות: לא רציתי להעביר שישה חודשים קבור בשממה. יום אחד, באמצע דצמבר, קיבלתי הודעה מאידה בראון, בתחביר האופייני למברקים הבהולים של ימים עברו: הכול מוכן. שלח סילבּוּס. מחכים לבואך. היה חם מאוד בלילה ההוא, אז התקלחתי, לקחתי בירה מהמקרר והתיישבתי על כורסת הבד מול החלון. בחוץ העיר נראתה כמו גוש נוּגה של אורות רחוקים וצלילים צורמים.

חייתי בנפרד מאשתי השנייה, לבדי בדירה שהשאיל לי חבר ברובע אַלְמָגְרוֹ. זמן רב עבר מאז שפרסמתי משהו, עד כדי כך שבאחד הערבים, ביציאה מהקולנוע, כשפניתי בתירוץ כלשהו לאיזה בלונדינית, היא הופתעה לגלות מי אני כי חשבה שכבר נפטרתי. ("אוי, אמרו לי שנפטרת בברצלונה.")

נאחזתי בכתיבת ספר על שנותיו של הסופר וו.ה. הדסון בארגנטינה, אבל העסק לא עלה יפה. הייתי עייף, האינרציה שיתקה אותי והעברתי כמה שבועות בלי לעשות כלום, עד שבוקר אחד אידה מצאה אותי בטלפון. לאן נעלמתי, שאלה, אף אחד לא מצליח למצוא אותי. עוד חודש מתחילים הלימודים, אני כבר צריך להגיע. כולם מחכים לי, הגזימה.

החזרתי את מפתחות הדירה לחבר שלי, שמתי את הדברים שלי במחסן ונסעתי. ביליתי שבוע בניו יורק, ובאמצע ינואר נסעתי ברכבת של 'ניו ג'רזי טראנזיט' לפרבר השקט שם שכנה האוניברסיטה. אידה לא הייתה בתחנה כשהגעתי, כמובן, אבל היא שלחה שני סטודנטים שחיכו לי על הרציף ובידיהם שלט עם שמי, שנכתב במשובש, באותיות אדומות.

שלג ירד ומגרש החניה היה מדבר לבן של מכוניות שקועות בערפל קפוא. עליתי לרכב והתקדמנו בקצב הליכה. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, שטופה בברק הצהוב של האורות הגבוהים. בסוף הגענו לבית במרקהאם רוד, די קרוב לקמפוס, בית שמחלקת הדיור שכרה למעני מפרופסור לפילוסופיה שיצא לשבתון בגרמניה. הסטודנטים היו מייק וג'ון השלישי (שאותם פגשתי שוב בשיעורים שלי). נמרצים מאוד, ושקטים מאוד, הם עזרו לי להוריד את המזוודות, נתנו לי כמה הנחיות מעשיות, פתחו את דלת החניה כדי להראות לי את הטויוטה של פרופסור יוּבֶּרְט, שנכללה בחוזה, הראו לי איך פועל החימום ורשמו לי מספר טלפון למקרה שאתחיל לקפוא ("במקרה חירום, צלצל ל־Public Safety").

היישוב היה נפלא, ואף שהיה במרחק של שישים קילומטר בלבד מניו יורק הוא נראה מנותק מהעולם. בתי מגורים עם גנים פתוחים, רחבי ידיים, חלונות זכוכית גדולים, רחובות נטועי עצים, שלווה מופתית. כמו לחיות במרפאה פסיכיאטרית דה־לוקס – בדיוק מה שהיה נחוץ לי בתקופה ההיא. לא היו סורגים, וגם לא ביתני שמירה וחומות. הביצורים היו מסוג אחר. היה נדמה שהחיים המסוכנים נמצאים בחוץ, מעבר ליערות ולאגמים, בטְרֵנְטוֹן, בניו בּראנזוויק, בבתים השרופים ובשכונות העוני של ניו ג'רזי.

בלילה הראשון נשארתי ער עד מאוחר, חקרתי את החדרים, התבוננתי מבעד לחלונות בנוף שטוף הירח של הגנים הסמוכים. הבית היה נוח ביותר, אבל התחושה המשונה של אובדן דרך התעצמה כי שוב חייתי בבית של מישהו אחר. התמונות על הקירות, הקישוטים מעל האח, הבגדים העטופים בשקיות ניילון מוקפדות, כולם גרמו לי להרגיש כמו voyeur יותר מאשר פולש. בחדר העבודה למעלה הקירות היו מכוסים בספרי פילוסופיה, וכשעברתי על פני הספרייה חשבתי שהכרכים עשויים מאותו חומר דחוס שתמיד אִפשר לי לבודד את עצמי מההווה ולברוח מהמציאות.

בארונות המטבח מצאתי רטבים מקסיקאיים, תבלינים אקזוטיים, צנצנות של פטריות ועגבניות מיובשות, פחיות שמן וצנצנות ריבה, כאילו הבית מוכן למצור ממושך. אוכל משומר וספרי פילוסופיה – מה עוד אפשר לבקש? הכנתי לעצמי מרק עגבניות של קמפבל, פתחתי קופסת סרדינים, קליתי לחם קפוא ופתחתי בקבוק יין שֵנין בְּלאן. אחר־כך עשיתי לי קפה והתמקמתי על הספה בסלון לראות טלוויזיה. זה מה שאני עושה בכל מקום שאני מגיע אליו. הטלוויזיה זהה בכל מקום, עיקרון המציאות היחיד שמתמיד מעבר לשינויים. בערוץ ESPN הלֵייקֶרס גברו על הסֶלטיקס, ב־News ביל קלינטון חייך בארשת הלבבית שלו, רכב שקע בים בפרסומת של הונדה, ב־HBO הראו את Posessed של קרטיס ברנהרדט, אחד הסרטים האהובים עלי. ג'ואן קרופורד מצאה את עצמה באישון לילה באיזו שכונה בלוס אנג'לס, בלי לדעת מי היא, בלי לזכור דבר מעברה, היא הסתובבה ברחובות מוארים באור משונה כמו באקווריום ריק.

אני חושב שנרדמתי, כי הטלפון העיר אותי. השעה הייתה כמעט חצות. מישהו שידע את שמי וקרא לי פרופסור בדבקות מופרזת הציע למכור לי קוקאין. הכול היה כל־כך משונה, שבטח היה אמיתי. הופתעתי, וניתקתי. אולי איזה חוכמולוג, איזה דביל, או סוכן של ה־DEA שעוקב אחר חייהם הפרטיים של האקדמאים ב־Ivy League. איך ידע את שם המשפחה שלי?

די הלחיץ אותי הצלצול הזה, למען האמת. אני נוטה להתקפים קלים של חרדה, לא יותר מכל אדם נורמלי. היה נדמה לי שמישהו עוקב אחרי מבחוץ וכיביתי את האורות. הגן והרחוב היו חשוכים, העלים על העצים התנועעו ברוח. בצד, מעבר לגדר העץ, ראיתי את הבית המואר של השכן שלי, ואשה קטנה בטרנינג עשתה בסלון תרגילי טאי־צ'י איטיים והרמוניים, כאילו היא מרחפת בשמי הלילה.

ב.

למחרת הלכתי לאוניברסיטה, פגשתי את המזכירות וכמה עמיתים, אבל לא דיברתי עם אף אחד על השיחה הלילית המשונה. הצטלמתי, חתמתי על מסמכים, נתנו לי כרטיס ספרייה והתמקמתי במשרד שטוף שמש, שהשקיף מן הקומה השלישית אל שבילי האבן והמבנים הגותיים של הקמפוס. הסמסטר התחיל בדיוק, הסטודנטים הגיעו עם תרמילים ומזוודות על גלגלים, המולה עליזה על רקע הלובן הקפוא של השבילים הרחבים, המוארים בשמש ינואר.

פגשתי את אידה בראון ב־lounge של המרצים והלכנו לאכול ב'פֶרי האוז'. נפגשנו כשביקרתי במקום שלוש שנים קודם, אך בעוד אני שקעתי, היא התקדמה. היא נראתה מרשימה בבלייזר ההדור שלה בצבע שמנת, בפיה המשוח באדום ארגמני, בגופה התמיר ובגישה הלעגנית והמרושעת שלה ("ברוך הבא לבית־הקברות שסופרים באים למות בו").

אידה הייתה כוכבת בעולם האקדמי, התזה שלה על דיקנס שיתקה את המחקר על מחבר אוליבר טוויסט למשך עשרים שנה. המשכורת שלה הייתה סוד מדינה, אמרו שמעלים לה אותה כל שישה חודשים, והתנאי היחיד הוא שהיא צריכה לקבל מאה דולר יותר מהזכר (היא לא קראה להם כך) שמשתכר הכי הרבה במקצוע. היא חיה לבדה, מעולם לא נישאה, היא לא רצתה ילדים, תמיד הייתה מוקפת סטודנטים, בכל שעה משעות הלילה אפשר היה לראות את האור דולק במשרד שלה ולדמיין את הרחש השקט של המחשב שלה, שעליו פיתחה תזות מהפכניות על פוליטיקה ותרבות. אפשר היה גם לדמיין את הצחוק הקל, המבודח שלה, כשחשבה על השערורייה שיעוררו הטענות שלה בקרב עמיתיה. אמרו שהיא סנובית, שהיא מחליפה תיאוריה כל חמש שנים ושכל ספר מספריה שונה מקודמו כי הוא משקף את האופנה העונתית, אבל כולם קינאו בשכל שלה וביעילות שלה.

ברגע שהתיישבנו לאכול עדכנה אותי לגבי המצב בחוג לתרבות מודרנית וחקר הקולנוע, שהייתה בין מקימיו. החוג כלל לימודי קולנוע כי הסטודנטים, כך אמרה, אולי לא קוראים רומנים ולא הולכים לאופרה, הם אולי לא אוהבים רוק וגם לא אמנות קונספטואלית, אבל הם תמיד יראו סרטים.

היא הייתה כנה וישירה, היא ידעה לריב ולחשוב ("שני הפעלים האלה הולכים יחד"). היא הייתה שקועה במלחמת חורמה בתאים הדֵרידיאניים ששלטו בחוגים לספרות בחוף המזרחי, ומעל לכול, בוועד המרכזי של הדֵקונסטרוקציה באוניברסיטת ייל. היא לא מתחה עליהם ביקורת על בסיס עמדותיהם של מגיני הקנון כמו הרולד בלום או ג'ורג' סטיינר ("האסתטיקונים הקיטשיים של כתבי־העת של המעמד הבינוני הנאור"), אלא תקפה אותם משמאל, על בסיס המסורת המפוארת של ההיסטוריונים המרקסיסטיים ("אבל לומר היסטוריון מרקסיסטי זו עודפוּת, זה כמו לומר קולנוע צפון־אמריקאי").

היא עבדה בשביל האליטה ונגדה, שנאה את אותם אנשים שמהם היה מורכב עולמה המקצועי. לא היה לה קהל רחב, קראו אותה רק המומחים – אבל היא השפיעה על המיעוט שמשכפל את התיאוריות הקיצוניות, משנה אותן, מתרגם אותן לשפה עממית והופך אותן – ברבות השנים – למידע המופץ בתקשורת ההמונים.

היא קראה את ספרי והכירה את הפרויקטים שלי. היא רצתה שאתן סמינר על הדסון. "אני זקוקה לפרספקטיבה שלך," אמרה לי בחיוך עייף, כאילו אין לפרספקטיבה הזאת חשיבות יתרה. היא עצמה עובדת על היחסים בין הדסון לג'וזף קונרד, אמרה לי, כמי שמודיעה מראש שזה התחום שלה ושלא כדאי לי להיכנס לשם. (היא לא מאמינה ברכוש פרטי, אמרו עליה, למעט מה שנוגע לתחום המחקר שלה.)

אדוארד גרדנֶר, העורך שגילה את קונרד, פרסם גם את ספריו של הדסון. כך הכירו שני הסופרים, ואף התיידדו; הם היו הפרוזאיקונים הטובים ביותר באנגלית של שלהי המאה ה־19, ושניהם נולדו בארצות אקזוטיות רחוקות. אידה התעניינה במסורת של מתנגדי הקפיטליזם שהתבססו על עמדה ארכאית, קדם־תעשייתית – הפופוליסטים הרוסיים, ה־beat generation, ההיפים, וכעת שוחרי איכות הסביבה, שחזרו למיתוס החיים הטבעיים והקהילה החקלאית. הדסון, טענה אידה, תרם לאוטופיה הזאת, היאה במידה רבה למתבגרים, את התעניינותו בבעלי־חיים. בתי־הקברות בשכונות הפאר בפרברים מלאים קברים של חתולים וכלבים, אמרה, ובינתיים ההומלסים מתים מקור ברחובות. מבחינתה, הדבר היחידי ששרד מכל המאבק הספרותי נגד השפעות הקפיטליזם התעשייתי היה סיפורי הילדים של טוֹלקין. אבל טוב, בקיצור, מה אני מתכוון לעשות בשיעורים שלי? הסברתי לה את תוכנית הסמינר, והשיחה המשיכה בכיוון הזה בלי הפתעות מיוחדות. היא הייתה יפה כל־כך ואינטליגנטית כל־כך עד שנראתה קצת מלאכותית, כאילו היא מנסה למתן את הקסם שלה או רואה בו פגם.

גמרנו לאכול ויצאנו על ויתֶ'רְסְפּוּן לכיוון נָסָאוּ סטריט. השמש התחילה להמס את השלג וצעדנו בזהירות על המדרכות הקפואות. יהיו לי כמה ימים חופשיים כדי להתאקלם, אם יש משהו שאני צריך, לא משנה מה, אני צריך רק לפנות אליה. המזכירות יוכלו לטפל בפרטים המנהלתיים, הסטודנטים מתלהבים לקראת הקורס שלי. היא מקווה שיהיה לי נוח במשרד שלי בקומה השלישית. כשנפרדנו בפינה, מול הקמפוס, הניחה יד על הכתף שלי ואמרה לי בחיוך:

"אני תמיד חרמנית בסתיו."

התייבשתי. התבלבלתי. היא הביטה בי בהבעה משונה, חיכתה רגע שאומר משהו, ואז התרחקה בצעד נחוש. אולי לא אמרה לי מה שנדמה לי ששמעתי ("In the fall I’m always hot"), אולי אמרה בנפילה אני תמיד נץ. hawk ולא hot, יכול להיות. בסתיו פירושו בסמסטר סתיו – אבל בדיוק התחיל סמסטר האביב. מובן ש־hot בסלנג יכול להיות speed ו־fall בעגת הארלם זה לשבת בכלא. כשמשוחחים עם אשה בשפה זרה, המשמעויות מתרבות. זה היה עוד סימן לשיבוש שעמד להחריף בימים הבאים. אני נוטה לאובססיות בנושא השפה. סיכון מקצועי. הפונטיקה של טְרוּבֵּצְקוֹי הרעילה לי את האוזן, ואני תמיד שומע יותר ממה שצריך, לפעמים אני מתעכב על הסוֹלְסיזמים או על תוארי־השם ומפספס את משמעות המשפטים. זה קורה לי כשאני בנסיעה, כשאני לא ישן, כשאני שיכור, וגם כשאני מאוהב. (ואולי הולם יותר מבחינה דקדוקית לומר: זה קורה לי כשאני נוסע, כשאני עייף וכשאיזו אשה מוצאת חן בעיני?)

השבועות הבאים היו רוויים בהדהודים המשונים האלה. האנגלית עוררה בי אי־שקט, כי אני מתבלבל לעיתים קרובות יותר משהייתי רוצה, ולבלבולים האלה אני מייחס את זה שהמילים נשמעות לי לפעמים מאיימות. Down in the street there are pizza huts to go to and the pavement is nice, bluish slate gray. לא הייתי מסוגל לחשוב באנגלית. מייד התחלתי לתרגם. בקצה הרחוב יש פיצרייה והאספלט (המדרכה) בוהק בנועם תחת האור הכחלחל.

חיי החיצוניים היו שלווים וחדגוניים. את הקניות ערכתי בסופרמרקט 'דייווידסונ'ס', הכנתי לי את האוכל בבית או הלכתי לאכול במועדון הסגל מול הגנים של 'פְּרוֹספֶּקט האוז'. מדי פעם עליתי לטויוטה של פרופסור יוברט ויצאתי לבקר ביישובים הסמוכים, עיירות עתיקות שעוד ניכרו בהן שרידי קרבות של מלחמת העצמאות או מלחמת האזרחים האכזרית. מדי פעם צעדתי על גדת הדֵלָאוֶר, תעלה שקישרה במאה ה־19 בין פילדלפיה לניו יורק והייתה עורק המסחר המרכזי ביניהן. המהגרים האירים חפרו אותה במעדרים, והייתה בה מערכת מורכבת מאוד של סכרים ושערים. אך כעת לא נעשה בה שימוש, והיא הפכה לטיילת נטועה בעצים, ובתי הפאר שעל הגבעות פנו למים הדוממים. בעונה זו של השנה התעלה הייתה קפואה, והילדים טסו כמו ציפורים על פני המשטח השקוף במגלשיים ובמזחלות שלהם, במעילים צהובים וכובעים אדומים.

אחד העיסוקים שלי היה הצפייה בשכנתי. היא הייתה המראה המרגיע האחד בשעות השחר הבודדות שלי, דמות זעירה שטיפחה פרחים בגינה קטנה משלה בלב האדמה המתה. מחדרי האפלולי בקומה העליונה ראיתי אותה יורדת מדי בוקר לפארק, צועדת על פני השלג בצעדים קטנים, זהירים, אחר־כך הייתה מרימה את היריעה הצהובה שהגנה על פרחי החממה שגידלה בפאתי הגן, בחסות חומת אבן. היא ניסתה לגרום לנבטים לגבור על הקרה ועל היעדר השמש ועל אוויר החורף הקודר. נדמה היה לי שהיא מדברת אליהם, לאוזני הגיע מלמול רוגֵע בשפה זרה, מעין מוזיקה רכה ולא מוכרת. לפעמים היה נדמה לי שאני שומע אותה שורקת. נדיר שנשים שורקות, אבל בוקר אחד שמעתי אותה מבצעת את תמונות בתערוכה של מוּסוֹרגסקי. לכל מציאות יש מוזיקת רקע, ובמקרה הזה הניגון הרוסי – הפשוט למדי – התאים מאוד לאווירה ולמצב הרוח שלי.

ג.

קראתי את הדסון כמה פעמים בחיי, ובעבר אף ביקרתי ב־'25 הפיטוֹלָקות'1 – החווה שבה נולד. היא הייתה קרובה לבית שלי באַדְרוֹגֶה, ואני הייתי רוכב על אופניים עד לקילומטר ה־37, נכנס בשביל עפר בין העצים ומגיע עד לחווה שבלב השדות. כשאנחנו צעירים מאוד הטבע חביב עלינו, והדסון – כמו סופרים רבים שמשמרים את הרגשות האלה מהילדות – נשאר שם כביכול כל חייו. שנים רבות לאחר מכן, ב־1918, כששכב חולה שישה שבועות בבית ליד הים, באנגליה, הייתה לו מין התגלות ממושכת שאפשרה לו לחוות מחדש בבהירות "ניסית" את ימי האושר המוקדמים שלו בפאמפה. בהסבה על הכרים, מצויד בעיפרון ובקלסר, כתב בלי הרף במצב של שמחה קדחתנית את האוטוביוגרפיה המופלאה שלו, Far Away and Long Ago. בקשר הזה בין המחלה והזיכרון יש משהו מהזיכרון הלא־רצוני של פרוסט, אבל כמו שהצהיר הדסון עצמו, "לא היה זה אותו מצב נפשי המוכר למרבית האנשים, כאשר צבע או צליל – או לעיתים קרובות יותר ניחוחו של איזה פרח – הקשורים לשנותינו הראשונות משיבים את העבר באופן פתאומי ומוחשי עד כדי כך שכמעט מדובר באשליה." נכון יותר לומר שזו הייתה מעין הארה, כאילו שב לשם וראה בבהירות את הימים שחי. הפרוזה שנבעה מזיכרונות אלה היא אחד מציוני הדרך החשובים בספרות בשפה האנגלית, ובאופן פרדוקסלי גם אחד האירועים הזוהרים בספרות הארגנטינית הדהויה.

אולי כתב כך כי האנגלית התערבבה לו בספרדית של ילדותו. בעותקים המקוריים של כתביו מופיעים לעיתים קרובות משגים וספקות שמעידים על בקיאותו המועטה של הדסון בשפה שכתב בה. אחד הביוגרפים שלו זוכר שלפעמים התעכב לחפש מילה שברחה לו, ומייד פנה לספרדית כדי להחליף אותה ולהמשיך הלאה. כאילו שפת ילדותו קרובה תמיד לספרות שלו והיא מאגר שם נשמרים הקולות האבודים. הוא כתב באנגלית, אבל התחביר שלו היה ספרדי והוא שמר על המקצבים הרכים האופייניים לדיבור המדברי של מישורי הריו דה לה פְּלאטָה.

ב־1846 עזבה משפחת הדסון את '25 הפיטוֹלָקות' ונסעה לצַ'סקוֹמוּס, שם שכר אביו חווה. בימים ההם הדרכים היו בלתי עבירות כמעט, ולא קשה לדמיין כמה תלאות נלוו למסע בן שלושה ימים. הם יצאו לדרך עם שחר של יום שני, בעגלה רתומה לשוורים, ונצמדו לתוואי העלוב של הדרך דרומה. תחת היריעה נסעו ההורים והילדים וכמה חפצים, כי הבגדים והכלבים והכלים והספרים הובלו על דוברה בדרך הנהר. אט־אט, בחריקות ובהיסוסים, התקדם הרכב בשדות, מתחקה אחר הדרך שהותירו כוחות הצבא. עששית התנדנדה על העגלה, ומנגד ראו רק את הלילה.

נהגתי לצאת מהספרייה עם רדת ערב ולחזור הביתה ברגל דרך נסאוּ סטריט. תכופות התיישבתי לאכול ב'בְּלוּ פוינט', מסעדת דגים באמצע הדרך. במגרש החניה ישב קבצן. הוא החזיק שלט שעליו נכתב: "אני מאוריון", ולבש מעיל גשם לבן מכופתר עד צוואר. מרחוק נראה כמו אח בבית־חולים או מדען במעבדה שלו. לפעמים עצרתי לדבר איתו. הוא כתב שהוא מאוריון למקרה שיופיע מישהו שהגיע גם הוא מאותו כוכב. הוא היה זקוק לחברה, אבל לא לכל חברה. "רק אנשים מאוריון, מֶסְייֵה," אמר לי. הוא חשב שאני צרפתי ולא הכחשתי, כדי לא לשנות את אפיק השיחה. כעבור זמן־מה היה משתתק ואחר־כך נשכב תחת שיפולי הגג ונרדם.

בבית הייתי מסדר כל מה שרשמתי לי בספרייה ומעביר את הלילה בעבודה. מכין לי תה, שומע רדיו, מנסה שלא יגיע הבוקר.

הדסון זכר בגעגועים את התקופה שבה חי חיי חייל במשמר הלאומי והשתתף בתרגילים ובתמרונים הצבאיים של 1854, סמוך לנהר קולורדו שבפטגוניה. "בשירות הצבאי, בין הכוחות, למדתי הרבה על חיי הגאוצ'ו החייל, בלי נשים ובלי מנוחה, ולמדתי מהאינדיאנים לישון על גב סוס."

ברומן של הדסון, A Crystal Age, הוא שחזר את הריגוש הסגפני המחוספס הזה בעולם הממוקם בעתיד הרחוק. "התשוקה המינית היא המחשבה המרכזית ברומן שלי," אמר הדסון במכתב. "הרעיון שלא תהיה מנוחה וגם לא שלום נצחי עד שתשכך הסערה הזאת. אפשר לטעון שאנחנו מתקדמים מבחינה מוסרית ורוחנית, אבל אני מוצא שאין שינויים, אין שום התמעטות בפראות הסערה המינית שמייסרת אותנו. אנחנו, כיום, בוערים באותו להט כמו לפני עשרת אלפים שנה. אפשר לייחל לימים שבהם כבר לא יהיו עניים, אך בקץ הזנות לא נחזה לעולם."

ד.

גם אני חייתי בעולם שקוף, וכיוון שנמשכתי למין קָתֶקְסיס נזירי ניסיתי להיצמד לשגרה קבועה, אף־על־פי שחשתי יותר ויותר נסער. היו לי כל מיני הפרעות קטנות שהשפיעו עלי באופן משונה. לא הצלחתי לישון, ובלילות שבהם נדדה שנתי יצאתי לצעוד. היישוב נראה שומם, ואני תעיתי כרוח רפאים בשכונות החשוכות. ראיתי את הבתים בין ערפילי הלילה, את הגנים הפתוחים. שמעתי את רחש הרוח בין העצים ולפעמים שמעתי קולות וצלילים אפלים. חשבתי אפילו שהלילות הלבנים האלה של הליכה ברחובות הריקים אינם אלא חלומות, ואמנם, בבוקר הייתי מתעורר תשוש, ולא הייתי בטוח שלא העברתי את הלילה בהתהפכות במיטה, בלי לצאת כלל מהחדר.

יצאתי מהמצבים האלה מטושטש למחצה, כמו מישהו שצפה יותר מדי זמן בפנס. קמתי בתחושת פיכחון משונה, זכרתי במוחשיות כל מיני פרטים מנותקים – שרשרת קרועה על המדרכה, ציפור מתה. זה היה ההפך הגמור משכחה: המראות היו חקוקים בחדות של תצלום.

ייתכן שזו הייתה תוצאה של סיוט, ואולי של נדודי השינה דווקא, אבל שמרתי על התסמינים האלה בסוד. רק הרופא שלי בבואנוס איירס ידע מה קורה, ולמעשה המליץ לי לא לנסוע. אבל אני התנגדתי, הייתי בטוח שהחיים בקמפוס המבודד יביאו להחלמתי. אין שום דבר טוב יותר מיישוב שלֵו, נטוע עצים.

"אין דבר גרוע מזה," קטע אותי דוקטור אָרֵסְט והושיט לי מרשם. הוא היה קלינאי דגול וגבר נעים הליכות, תמיד רגוע בתכלית. לטענת ארסט, סבלתי מבעיה משונה שהוא קרא לה קריסטליזציה דֶנְדְריטית, תוצאה של עייפות ושתייה מופרזת, משברים קטנים של היזכרות עצבית, כביכול. ייתכן שזאת הייתה הבעיה, ואולי הייתה זאת תחושת הבלבול שהחמירה במקום שכבר ביקרתי בו שנים לפני כן, וזכרתי במעורפל.

כשהרגשתי שהמקום סוגר עלי מאוד ברחתי לניו יורק וביליתי כמה ימים בלב ההמון העירוני, בלי לטלפן לאיש, בלי להופיע בשום מקום שבו יכירו אותי. ביקרתי במקומות עלומים והדרתי רגלי מסנטרל פארק ומהמקומות החשופים במיוחד. מצאתי את הדיינר של רֵנְסי במקדוּגאל סטריט והתיידדתי עם הבעלים, אבל הוא לא ידע לומר לי מדוע המקום נקרא כך. התגוררתי ב'ליאוֹ האוז', פנסיון קתולי שנוהל על־ידי נזירות. בעבר שימש המקום כבית הארחה לקרובי משפחה שבאו לבקר חולים בבית־החולים הסמוך, אך כעת הפך למלון קטן פתוח לקהל הרחב, שבו ניתנה עדיפות לאנשי דת ופרחי כמורה. ראיתי אותם בשעת ארוחת הבוקר, טהורים וחגיגיים, צוחקים כמו ילדים מכל שטות וקוראים בספרי הקודש שלהם בארשת נחושה של ניתוק מהעולם הזה.

הייתי יוצא משם, כפי שעשיתי פעמים כה רבות בלילות בואנוס איירס, בחיפוש אחר הרפתקה. הסתובבתי בווילג' ובצ'לסי, הסתובבתי ברחובות הקפואים והבטתי בבחורות שעברו במעילי הגשם הגדולים שלהן ובמגפונים גבוהי העקב. התחלתי להזדקן, כבר עברתי את גיל חמישים ובהדרגה הפכתי בלתי נראה בעיני הנשים. ולכן, אולי, החלטתי באחד הערבים לטלפן לאליזבת ווּסְטְרין, שפרסמה לפני שנים את הסיפורים שלי בהוצאה לאור הקטנה שלה. בביקור הראשון שלי בניו יורק, שלוש שנים לפני כן, שכבנו כמה פעמים.

היא הייתה קטנה ונמרצת מאוד, שחומת עור, חצי מולטית, למעשה גדלה אצל זוג מהגרים גרמנים כי אמה, שהייתה שחורה (afroamerican, כך אמרה), מסרה אותה לאימוץ. מעולם לא פגשה את אמה ולא הייתה שום דרך שתכיר אותה כי האשה נקטה בכל הצעדים המשפטיים כדי שלא יזהו אותה. לבסוף אליזבת שכרה בלש שימצא אותה, אבל כאשר איתר אותה לבסוף בסנט לואיס היא לא העזה לנסוע לראות אותה. האשה שינתה את שמה, חיה במרכז העיר, עבדה במגזין אופנה. אליזבת לא הכירה אם כן את אמה, אבל התיידדה עם הבלש, ובאחד הימים הלכנו לבקר אותו. שמו היה ראלף פארקר, מ'אֵייס אייג'נסי', והוא גר בדירה ליד וושינגטון סקוור. למטה, בכניסה לבניין, היו גלאי מתכות ומצלמות. פארקר חיכה לנו ביציאה מהמעלית. מן הסתם היה כבן ארבעים, עם פני שועל ומשקפיים כהים. הוא התגורר בחדר בעל תקרות גבוהות, ריק כמעט, עם חלונות גדולים שפנו אל העיר וארבעה מחשבים שהוצבו במעגל על שולחן עבודה גדול, דלוקים תמיד, עם קבצים פתוחים וכמה אתרים פעילים. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי ברשת מקומית עם מנוע חיפוש מיוחד, ה־Web Crawler, שפותח לא מזמן. הדפדפן התחבר לקבצים שפארקר עבד איתם והמידע הגיע מייד. אנחנו, ה־private eyes, כבר לא יוצאים לרחוב, אמר. כל מה שמחפשים נמצא כאן. אחד המסכים היה מחובר למחסן במזח, וכשהזיז את הסמן אפשר היה להיכנס לבניין ולראות כמה גברים יושבים סביב שולחן, ולשמוע מה הם אומרים. פארקר השתיק את הקול והשאיר את התמונה, שזרמה כמו בחלום. הגברים צחקו ושתו בירה, וברגע מסוים היה נדמה לי שראיתי נשק. גם אין כבר בלשים פרטיים במלוא מובן המילה, אמר אחר־כך, אין אנשים פרטיים שחוקרים פשעים. זה קורה בקולנוע, בסדרות הטלוויזיה, אבל לא בחיים. העולם האמיתי אפלולי, פסיכוטי, תאגידי, חסר היגיון. ברחוב, אם אתה לבד, תחזיק מעמד יומיים, חייך פארקר. הוא עישן ג'וינט אחרי ג'וינט ושתה ג'ינג'ר־אייל. ב'אֵייס אייג'נסי' חברו יחד כמה אנשים, ששמרו כל אחד על עצמאותו. הם עבדו עם מודיעים, עם המשטרה, גייסו סוחרי סמים, זונות, הומואים, חיילים, חדרו לפה ולשם, פעלו בחבורה. איש לא הכיר את האחרים, כולם התחברו באינטרנט. עדיף לא להכיר באופן אישי את אלה שעובדים איתך, יותר מדי אנשים רעים במקצוע. Private shit.

באותה עת חקר את מותם של שלושה חיילים שחורים במלחמת המפרץ, בגדוד חיל רגלים שרוב הקצינים והמש"קים בו היו מטקסס. את שירותיו שכרה קבוצה של קרובי משפחה של חיילים אפרו־אמריקאים. הוא היה בטוח שהחיילים נרצחו. גזענות לשמה. הרגו אותם בשביל הכיף. הסוכנות יצרה קשר עם כמה חיילים שעוד שירתו בכוויית והם היו אמורים לחשוף את הפרשה. אני רק מעבד את המידע, אמר. אם אצליח להוכיח את זה, הסביר, הם יפנו לבתי־המשפט ויספקו לעורכי־הדין את ההוכחות הדרושות. הוא הראה לנו תמונה של דיונה ועליה שלושה חיילים שחורים צעירים, במדי קרב במדבר העיראקי.

אחר־כך הלכנו לאכול במסעדה סינית. פארקר המשיך להציג לי את העובדות על המקצוע שלו. ב־1846 נפתחה בבוסטון סוכנות הבלשים הראשונה שהתמחתה בריגול תעשייתי ובפיקוח על פועלים בשביתה. ("המעקב אחר הפרט בכל רגע ובכל מקום כדי להפחיד אותו והפיקוח הסמוי על ארגוני העובדים שהחלו לבצבץ היו אז חלק מהפעילות הקבועה שלהם.") פארקר סיגל לו מין ציניות רומנטית, כאילו הוא היחיד שגילה שהעולם הוא בִּיצה עוינת. האור בתוך כל האפלה הזאת היה כמדומה מריוֹן, האקסית שלו, שעזבה אותו מהיום למחר, ושאותה ניסה לכבוש מחדש ללא הצלחה. הבחורה עבדה בחנות ספרים, וכשנודע לפארקר שאני סופר (או שהייתי סופר) הוא התעקש שנלך לבקר אותה וטלפן אליה, התהלך אנה ואנה במסעדה הסינית כדי להודיע לה שאנחנו באים ושהיא מוכרחה, חד־משמעית, להכיר אותי, כי הייתי חבר קרוב של בּוֹרחֶס. הלכנו למקום בשם 'לַבִּירינת', ברחוב 110 בצפון, באזור של אוניברסיטת קולומביה. ואכן, על הקיר בכניסה לחנות היה חקוק משפט של בורחס על הלבירינתים – אך לא היה אף ספר אחד שלו על המדפים. הבחורה הייתה מושכת מאוד, ג'ינג'ית גבוהה ונינוחה שדיברה על פארקר כאילו הוא לא נוכח. הם חיו יחד כמה חודשים אבל היא עזבה אותו כי נמאס לה מהקנאות ומהעלבונות שלו, ועכשיו פארקר שלח אחד מאנשיו לעקוב אחריה וגילה שהיא יוצאת עם גבר נשוי. פארקר זז בלי הרף וקטע אותה בניסיון לשכנע אותה שתבוא לשתות איתנו כוסית ב'אלגוֹנקין', אבל היא סירבה בנימוקים מדויקים ובזהירות רבה, כאילו היא צריכה לשכנע משוגע שזה עתה השתחרר מבית־המשוגעים. בסוף אליזבת ואני הלכנו ופארקר נשאר שם והמשיך לדפדף בספרים, מן הסתם חיכה שהבחורה תגמור את המשמרת שלה.

הוא בלש טוב מאוד, לדברי אליזבת, אבל החיים האישיים שלו הם בלגן גמור, הוא יודע יותר מדי על כל העולם ולא יכול שלא לסבול מקנאה ומחשדנות כללית. הרגשתי שגם לה היה סיפור עם הבלש, ושהוא עקב גם אחריה. הבעיה האחרת, אמרה כאילו קראה את מחשבותי, זה שהוא תמיד חמוש ודי אלים. ליוויתי אותה לדירה שלה, ולמרות שהתעקשה לא רציתי להישאר והלכתי למסוף פורט אות'וריטי לקחת אוטובוס שחצה את ניו ג'רזי והוריד אותי ביישוב שלי.

הגעתי אחרי חצות, הכול היה שומם וחשוך, רק בזכות המכוניות שחנו ברחובות המקום לא נראה נטוש ממש. מצאתי דואר בתיבה, אבל לא היה שם שום דבר חשוב – חשבונות, עלוני פרסום. כשעמדתי להיכנס לבית ראיתי את השכנה שלי, שחזרה מהמכבסה האוטומטית. גם היא לא מצליחה לישון בלילה, אמרה לי, כנראה חשבה שיצאתי לצעוד כדי להכניע את נדודי השינה. היא דיברה אנגלית במבטא אירופי קל וסיפרה לי שהיא רוסייה, פרופסור בגמלאות לספרות סלאבית, בעלה מת לפני שנתיים. אני יכול לבוא אליה לשתות תה ולשוחח מתי שארצה. היא הייתה אשה מבוגרת, קטנה, זריזה, נמרצת. היו לה תווי פנים עדינים, עיניים בהירות, חודרות מאוד. מאותן נשים שהן יפהפיות בכל גיל, עם ארשת זדונית שהשנים לא מוחקות. היא דיברה בכזו חיות ובכזה חן שלא נראתה כמו קשישה של ממש, אלא כמו שחקנית שמשחקת תפקיד של גברת באה בימים. ("נשים בגילי לא מזדקנות, יקירי, הן רק משתגעות," אמרה לי באחד הימים.)

1 פיטולקה או אוֹמְבּוּ: עץ גדול ורחב נוף הגדל בפאמפה.