ספר מסע המבוסס על סיפור אמיתי וחוצה גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים, היסטוריים ורוחניים. ביום בהיר אחד מקבל עורך דין ותיק ומנוסה […]
1
מדי בוקר, בדרכי לעבודה, אני צועד באחת השדרות היפות של תל אביב, שבה ריכוז נדיר של מבנים שנבנו בסגנון הבאוהאוס. כשאני נינוח, וראשי ולא טרוד במיני זוטות, אני מרשה לעצמי לדמיין כיצד אני פוסע בין אנשי האריסטוקרטיה המקומית שהתהלכו כאן בשנות השלושים של המאה הקודמת, הם לענייניהם ואני למשרדי.
בהשוואה למשרדי עורכי דין רבים אחרים, זהו משרד יפה ויוצא דופן, מאחר שהשתדלתי ליצור בו אווירה חמימה ואינטימית. על הקירות תלויים ציורי שמן של ציירים כישרוניים, גם אם לא ידועים כל כך, על הרצפה פרושים שטיחים פרסיים, והריהוט בעל מראה מאופק אך יוקרתי. האווירה במשרד נעימה בדרך כלל. העבודה מתנהלת בשלווה ובידידות, והעובדים מתייחסים זה לזה כאל בני משפחה כמעט. רק לעתים רחוקות אני נאלץ לחרוג ממנהגי ולנהוג בהם כמו בוס.
על שולחני מעורמים תיקים ומסמכים בערבוביה שרק למראית עין נראית כאי־סדר. בהיותי העובד הבכיר והוותיק במשרד, מוטל עלי, בניגוד לרצוני, התפקיד המשעמם של בדיקת מסמכי המשרד כולם, משום שעלי לפקח על התנהלות העובדים, לאשר דוחות שערך רואה החשבון או לעבור על כתבי הגנה שערכו אחרים. לאחרונה התחלתי להתעייף מתפקידי כמפקח עליון, איבדתי את הסבלנות, לכן התחלתי להתלונן על כך בקול, ולהעביר את האחריות לאחרים.
עיקר עיסוקי הוא בחוק הבינלאומי הפרטי. כל עורך דין מתחיל חולם לעסוק בתחום הזה או בפלילים, אך כמו ברוב הדברים בחיים, גם בתחומים הללו יש פער גדול ומדכדך בין הדימוי הרומנטי של התפקיד לבין שגרת היומיום המלווה אותו. התחום הפלילי קנה כנראה את עולמו בזכות סרטי הקולנוע והטלוויזיה, שם נראים עורכי דין חדורי רוח קרב ותחושת שליחות, נואמים נאומים חוצבי להבות מול חבר מושבעים וקהל משולהב. אך למעשה אין הרבה רומנטיקה או זוהר בעבודה הזאת, כיוון שרוב הפליליסטים מייצגים פושעים קטנים ועלובים, ואם עניינם לא נסגר באיזה הסדר טיעון, אז הוא נידון באולמות משפט צרים וריקים. כך גם לגבי החוק הבינלאומי. כל מתמחה חולם להגיע לתחום הזה, הכולל נסיעות והופעות ברחבי העולם, אבל במציאות אתה מבלה את עיקר זמנך בעבודה משרדית שגרתית שאין בה הרבה עניין.
והנה, יום אחד, בעודי שקוע בהרהורים בטלים במהלך שגרת עבודתי היומית, מודיעה לי מזכירתי בטלפון הפנימי של המשרד, שעל הקו ישנה אישה קצת היסטרית, המבקשת לשוחח איתי בעניין דחוף.
הרמתי את השפופרת. האישה אכן נשמעה מאוד מתוחה ומבולבלת.
“קרה אסון,” הודיעה, “בעיה רצינית, בני נעצר באשמת הברחת סמים.”
“גברתי, אני לא עוסק בעניינים פליליים,” הסברתי לה, כשעצרה רגע את שטף דבריה כדי להסדיר את נשימתה, “אבל אם תרצי אני יכול להפנות אותך למומחה בעניין.” ואילו היא, כמו לא שמעה דברי, המשיכה לנסות ולתאר את השתלשלות העניינים שבשלב זה לא כל כך עניינו אותי.
“היכן הבן שלך נמצא?” שאלתי כדי לעזור לה לעשות סדר בדבריה.
“בהודו,” השיבה, ומיד גופי נדרך, באופן אינסטינקטיבי כמעט. פתאום כל העניין נראה לי מעניין. ניסיתי לדלות ממנה עוד פרטים, אך קיבלתי רק תשובות מבולבלות, לכן הזמנתי אותה למשרדי וביקשתי שקודם לכן תשב ותכתוב באופן מסודר את הפרטים הידועים לה, ותפקסס אותם אלי לפני הפגישה כדי שאוכל ללמוד אותם.
סיימנו את השיחה, השבתי את השפופרת למקומה וחשתי כיצד אני מתעורר לחיים מתוך השגרה המשרדית המפוהקת. רק לעתים רחוקות, פעם או פעמיים בשנה, צץ משום מקום מקרה ראוי לטיפול, לאו דווקא מבחינה כספית, אלא מבחינת העניין והאתגר שבו, ונדמה היה לי שהזדמן לפתחי אחד שכזה.
ביום המחרת הגיעו אל המשרד ארבעה דפים הכתובים בכתב יד צפוף וכמעט בלתי קריא. ביקשתי ממזכירתי לפענח את הכתוב ולהדפיס את הדברים כדי שאוכל לקרוא אותם. לאחר כשעתיים של עבודה מאומצת, היא הגישה לי את הדפים המודפסים, ומהם יכולתי להבין עתה שמדובר בארבעה צעירים ישראלים שאחד מהם, איציק שמו, הוא בנה של אותה האישה. בתום שירותם הצבאי, נסעו הוא וחברו הטוב לגואה, שם בילו במשך כמה חודשים במחנה של היפים ועשו חיים משוגעים עם שתי בחורות שהכירו עוד בישראל. בהמשך החליטו הארבעה לנסוע לעמק פרווטי שבאזור ההימלאיה, וטיילו שם במשך כמה שבועות כשהם סוחבים את כל ציודם על הגב. לאחר שמיצו את הטיול, החליטו לחזור מהצפון לכיוון ניו דלהי. הם הצטופפו בתוך מונית, יצאו לדרך, אך כעבור זמן מה נתקלו במחסום משטרתי. שם, לאחר שהורידו אותם מהמכונית ובדקו את תרמיליהם, גילו שוטרי המחסום בין מיטלטליהם חבילות של מריחואנה, אל־אס־די, כדורי אקסטזי וקוקאין.
סיפור המעשה המשוער התבהר בקלות לנגד עיני. לאחר שנגמר להם הכסף, פותו ארבעת הטמבלים על ידי עבריינים מקומיים להבריח סמים דרומה, לגואה, כדי לעשות כסף קל, ולא הבינו שנפלו קורבן לסוחרים שעובדים עם המשטרה. בהחלט טמבלים, חשבתי, וזאת מבלי שטרחתי להתייחס להיבטים המוסריים והפליליים של מעשיהם.
מזכירתי הכניסה למשרדי את האישה שעמה דיברתי יום קודם לכן בטלפון.
אישה יפה, בלונדינית, צעירה למראה, עיניה היו אדומות והיא לא הפסיקה למרר בבכי.
הזמנתי עבורה תה צמחים, ולאחר שנרגעה קצת היא הציגה את עצמה וסיפרה שהיא פרופסור באחת האוניברסיטאות היותר ידועות בארץ ושזהו בנה היחיד, בן למשפחה ותיקה ומושרשת בארץ, בן טובים שמעולם לא הסתבך בשום דבר. היא אמרה שהופנתה אלי על ידי ידיד משותף, פתחה את התיק והוציאה מתוכו פנקס צ’קים.
“אני מוכנה לשלם כל סכום כדי שתיסע להודו,” אמרה.
בחנתי את פניה היפות, הנפוחות מבכי, וחשתי רחמים גדולים כלפיה.
“אני מאוד מצטער,” אמרתי מתוך צער אמיתי, “אינני עוסק בפלילים, זה לא התחום שלי.”
“שמעתי שאתה עורך דין מנוסה ושכבר פתרת כמה מקרים מסובכים,” התעקשה. “שמך הולך לפניך, ואני זקוקה לעזרה של איש אמין כמוך. אני בטוחה שתוכל לפעול בנאמנות ובמסירות כדי לפתור את הבעיה.” היא השתתקה, וקינחה את אפה, “הילדים פנו לעורך דין מקומי שכבר יצר איתי קשר,” הוסיפה ומסרה לי את שמו ואת מספר הטלפון שלו בהודו.
אל תיכנס לתחום שאתה לא מכיר, הידהד קול מוכר בראשי, זה יהיה חוסר אחריות מצדך. ואילו קול אחר, שגם אותו הכרתי היטב ויש להודות שחיבבתי הרבה יותר, החל לדחוק בי בניגון קצבי וממכר, תעשה משהו, תעשה משהו, תפסיק להשתפן ותעשה משהו. ובעוד האישה תולה בי את עיניה בתחינה, כאילו חייו של בנה תלויים בי ורק אני יכול להביא לה את הישועה, הרמתי את השפופרת וחייגתי את מספר הטלפון של עורך הדין ההודי.
הוא ענה לי בעצמו לטלפון. הצגתי את עצמי וביקשתי שיספר לי את השתלשלות העניינים וייתן הערכת מצב עדכנית. הוא הציג עצמו בשם קוסטי ודיבר אנגלית במבטא הודי כבד ובמהירות. ביקשתי שידבר יותר לאט, כי חשוב לי להבין מה הוא אומר, והוא השתדל לעשות זאת למעני.
“מתי תתקיים הישיבה הראשונה בבית המשפט?” שאלתי.
“התאריך נקבע לעוד כמה חודשים,” השיב.
“ניתן להקדים את המשפט?”
“ייתכן מאוד,” אמר והשמיע באוזני את הערכתו לגבי גורלם של ארבעת הצעירים. הערכתו לא היתה מעודדת במיוחד. הוא נתן לי להבין שהם עלולים לקבל עונש כבד של שנים ארוכות בכלא ההודי, וביקש עשרת אלפים דולר להוצאות ראשוניות, על חשבון שכר הטרחה. מדובר היה בסכום עתק במונחים הודיים.
“אני שוקל לנסוע להודו ולהגיע לקראת המשפט,” אמרתי.
“אין צורך שתבוא. אתה לא מכיר את הודו, חבל על הזמן שלך, אני כבר אטפל בהם, תסמוך עלי.”
“חברי הנכבד,” הודעתי, “עם כל הכבוד לתואר שלך ולמילה שלך, אני לא מכיר אותך. את הודו, לעומת זאת, אני דווקא מכיר. ביקרתי בה פעמים רבות, ואני אף נוהג להתארח באופן קבוע באשרם.” לאחר שציינתי את שמו של הגורו שאני אחד מקהל מאמיניו, קולו של עורך הדין קוסטי השתנה.
“סיירם סיירם,” אמר בהתרגשות, “גם אני נמנה עם מאמיניו של אותו הגורו.”
“סיירם סיירם לך,” השבתי, ומיד נוצרה בינינו אחוות מאמינים.
“תבוא, נטפל יחד בבעיה ונוכל לדבר כמה שנרצה על הגורו שלנו,” הודיע פתאום. נפרדתי ממנו והנחתי את שפופרת הטלפון במקומה. הבטתי באישה, בעיניה שננעצו בי בדריכות ובציפייה. חייכתי אליה חיוך קטן. “בסדר גמור,” הודעתי, “אני נוסע.”
אין עדיין תגובות