'האמת מתה' הוא ספר מתח, המתרחש בעולם עתידני, שבו האנושות הגיעה לריבוי חסר תקדים, ולמרות זאת מנהלת רמת חיים גבוהה […]
1
(ניו-יורק, סתיו 2091)
הזבן הקוריאני הסתכל בלקוח המעביר את המצרכים על פני הסורק של הקופה לשירות עצמי. ניסיון רב שנים לימד אותו לזהות מי מלקוחותיו ייהנה משיחה קצרה, ומי רוצה שיניחו לו לנפשו. הלקוח הזה השתייך לסוג השני.
גם המבט החשדן שתלה בנערה שנכנסה לחנות היה תולדה של אותו ניסיון.
הדמות הקטנה, העטופה במעיל גדול, התנהגה לכאורה ככל לקוח. היא לקחה סלסילת קניות מהערמה בלי להוריד את תיק הגב שלה, התקדמה לאורך המעברים ומפעם לפעם הורידה משהו מהמדף לסלסילה. אלא שנערות תמימות לא הסתובבו לבד בחוץ בשעת לילה כה מאוחרת. בטח לא כאן, בפאתי האזור המיושב. בטח לא כל כך קרוב לשטח ההפקר, שבו בולדוזרים ומנופים מישרים את השטח והורסים את כל מה שמצפון לרחוב 82.
הזבן הבליע אנחה. הגנבים הקטנים האלה היו כל כך צפויים.
הוא לחץ על זמזם נסתר כדי למשוך את תשומת לבו של המאבטח, שנמצא בחדרון בקצה החנות.
הנערה נבלעה בין המדפים.
הוא המשיך לעקוב אחריה על צגי מצלמות הטלוויזיה של החנות, שהוצנעו לצד הקופה.
“תגיד, כמעט שכחתי, איפה יש ג’ל גילוח?” שאל הלקוח השקט.
הזבן הצביע על מדף סמוך בחיוך אדיב ושב להתרכז בנערה כשהלקוח שם פעמיו למדף.
היא התעכבה כעת ליד מדפי הגרביונים. זה היה אזור מסוכן. אריזות גרביונים דקיקות מחליקות אל תוך המעיל בקלות.
הלקוח הוסיף לחשבון את ג’ל הגילוח, השלים את התשלום ויצא.
הזבן היסס אם לקרוא כבר למאבטח.
המאבטח נמצא שם כל לילה, לדרישת חברות הביטוח. רשמית הוא אמור להתערב רק למניעת שוד של הקופה. למרות זאת, לפעמים הוא נהג להזעיק אותו גם במקרים קלים יותר. די היה בנוכחותו המאיימת כדי להרתיע עבריינים פוטנציאלים.
אבל כיוון שהיה מדובר בנערה צעירה, בינתיים הזבן היסס ורק המשיך לעקוב אחריה.
היא בחרה כמה זוגות מדוכן הגרביונים והניחה אותם בסלסילה, ואז המשיכה להתקדם במתינות, כמי שעתותיו בידיו.
עכשיו כבר היה משוכנע שחשדו מוצדק. אף קונה רגיל לא התנהג ככה בשעת לילה כה מאוחרת. ליתר ביטחון לחץ שוב בלחצן שהתריע למאבטח, כדי לוודא שהבחור לא נירדם. הזבן ידע שזאת המשרה השנייה שלו, ושבדרך כלל הגיע לחנות עייף מאוד.
הבזק נורה ירוקה מתחת לדלפק אישר שהמאבטח ערני.
הנערה הגיעה למעבר האחרון. אגף הביסקוויטים והקרקרים. היא בחרה שני מוצרים ושמה אותם בסלסילה. היא הייתה כבר קרובה מאוד לסוף הסיבוב.
עכשיו הגיע שלב ההתלבטות של הזבן.
האם לדרוש ממנה לפתוח את המעיל כשתעמוד לפני הקופה? לפי החוק הוא היה רשאי לעשות זאת. אבל זה ביזה את הקונה אם נמצאה גניבה, והביך אותו כאשר לא נמצאה. ואם יתברר שאכן היא גנבה, יהיה צורך לעכב אותה ולהזעיק משטרה, מה שהיה טורח לא קטן, ומסוכן. ולעשות את כל זה בשביל זוג גרביונים? זה כדאי? הוא היה די משוכנע שאם היא גנבה משהו, אלה היו גרביונים, כי הגנבים מתעכבים הכי הרבה ליד המקום שממנו הם גונבים.
אבל הנערה חסכה ממנו את הצורך להחליט. כי בעודו מתלבט, היא לא הגיעה לקופה, אלא פנתה ישירות אל הדלת, ויצאה עם סלסילת המצרכים.
המאבטח גדל הגוף רץ במעבר, כולו סמוק ומתנשף.
“אל תדאג בוס, ראיתי אותה, אני אתפוס לך אותה,” אמר.
הזבן התבלבל.
המאבטח לא היה אמור לעזוב אותו לבד. הסכנה שישדדו אותו הייתה גדולה מדי. הנערה עלולה להיות רק הסחה, שנועדה לעשות בדיוק את זה. להרחיק את המאבטח מהחנות, ולאפשר לשותפיה לשדוד אותו. אבל מצד שני, הנערה החצופה יצאה מכאן עם סל מלא מצרכים שעליהם לא שילמה…
בינתיים המאבטח כבר יצא.
מרוצתה של הנערה הייתה די מהירה, למרות המעיל הארוך וסלסילת המוצרים שחיבקה בשתי ידיה. הייתה לה מקדמה על המאבטח, אבל צעדיו היו ארוכים משלה. הוא קיצר את המרחק שביניהם כשהוא מגדף וצועק, שתעצור או שהוא ישבור לה את כל העצמות כשיתפוס אותה.
היא לא הייתה צריכה להסתכל לאחור כדי לדעת שהוא משיג אותה. גידופיו והתנשמותו עדכנו אותה שהוא קרב. הנערה הכניסה יד לכיס המעיל, והמשיכה לאחוז בסלסילה ביד השנייה.
המאבטח המתנשף שלח יד ותפס בכתפה.
“אני אראה לך מה זה…” התחיל.
היא הסתובבה בזריזות והצמידה שוקר חשמלי לצווארו.
משפטו המתנשף נקטע, והוא צרח. ריח בשר חרוך עלה מהשוקר.
היא העבירה את השוקר לחזהו, והפעילה אותו שוב ללא רחמים, הפעם לאורך זמן רב יותר.
נשימתו נעתקה. הוא חרחר, אחז בחזהו והחל ליפול.
הנערה לא המתינה עד שגופו פגע במדרכה, אלא חידשה את מנוסתה ונעלמה מעבר לפינת הבלוק.
פתאום שמעה סירנה של ניידת משטרה. כנראה שהזבן הזעיק ניידת סיור.
זה נעשה מסוכן.
היא שברה שמאלה בשדרה השנייה. השטח הפתוח היה במרחק שני בלוקים בלבד.
היא שמעה את הניידת חולפת על פני השדרה בה רצה לפני רגע. הם לא הבחינו בה, אבל היה ברור שהם יחזרו.
כשהגיעה לקצה האזור הבנוי היא עצרה בחשש.
לפניה נפרש שטח מיושר שכל בנייניו נהרסו, זולת בניין אחד במרחק כמאה וחמישים מטרים ממנה. הירח שהציץ באותו רגע מבין העננים האיר את הנוף באור לבקני. הרחק מימין ראתה את אורות הבולדוזרים והמנופים, שפעלו יומם ולילה. הם פינו את ההריסות של ניו-יורק הישנה, לטובת ניו-יורק החדשה. אותה מפלצת מרובעת שהסתירה את האופק.
היא הסתכלה לאחור. אורות הניידת נראו ברחוב. הם היו רק בלוק אחד ממנה.
היא הספיקה להתחבא מעבר לפינה, לפני שאלומת הזרקור של הניידת הגיעה אליה. נשימתה הייתה קצרה ולבה הלם במהירות. אם השוטרים יגלו אותה, היא לא תוכל להימלט מהאמצעים המתוחכמים שלהם.
באותו רגע כיסה ענן את הירח.
היא נשאה עיניים למעלה.
זה היה ענן די גדול.
הוא יכול להספיק.
היא שאפה עמוקות ופתחה בריצה לעבר הבניין הבודד. היא קיוותה להגיע אליו לפני שהירח יצא מהענן, ולפני שהניידת תגיע לשטח הפתוח עם הזרקור שלה. עוצמת הרוח בשטח הפתוח הייתה עזה. למזלה זאת הייתה רוח גבית. היא כמעט כשלה על ערימת לבנים מרוסקות, אבל המשיכה לרוץ בכל הכוח, מאמצת את הסלסילה לחזה. קצרת נשימה הגיעה לגדר שהקיפה את הבניין.
המקום היה שומם וחשוך. גדר הפח החבוטה נאנקה במשבי הרוח שנפחו בה. הגדר התנשאה מעל קומת אדם, בהסתירה את מה שמאחוריה.
הדמות הקטנה דשדשה לאורכה, כשהירח הבקיע מבין העננים. אורו הקר טבע בנוף גבולות חדים בין שחור ואפור, בהטביעו צללים לכל עבר. צילה של הנערה התפתל על גדר הפח הגלי כשנעה לאורכה, ונראה כגיבן תזזיתי בגלל התיק שעל גבה.
היא שעטה על פני גרפיטי שזעקו בצבעוניות אילמת “לא ניתן להרוס את מנהטן”, “ניו-יורק לעולם ועד”, “בית הרוחות”, “די לקדמה” ואחרים. היא התעלמה מהם, כמו גם מהשלט הרשמי “מבנה להריסה – סכנת התמוטטות, הכניסה אסורה”.
כשהגיעה לפשפש קטן בקיר הפח המוצק, עצרה והסתכלה שוב לאחור.
הניידת הגיעה זה עתה לקצה השטח הפתוח, והחלה לשטוף אותו באלומת הזרקור.
היא לא אהבה בתים נטושים, הם הפחידו אותה, בעיקר בתים בעלי מוניטין מפוקפק כמו של הבניין הזה. אבל למרות שפחדה נדחקה בעד הפשפש וסגרה אותו אחריה. הפחד שלה מהרודפים היה גדול יותר מאשר מהריקנות שבפנים.
נשימתה הייתה מהירה ומאומצת כשנשענה על הגדר ובחנה את המקום אליו הגיעה. מולה התנשאו שלושים ושש קומות של בנין נטוש. חלונותיו המנותצים פיהקו לעברה באפלה חלולה. שער הכניסה ללובי הבניין היה מוטה על צידו, פרוץ ושבור. היא נדחקה במעבר הצר שנוצר כדי להיכנס. התיק שעל גבה נתפס בזיז, והיה עליה לתמרן כדי להשתחרר. היא פסעה בזהירות אל תוך המבוא החשוך, ולאחר מספר צעדים נתקלה בקופסת שימורים ריקה.
הקופסה התגלגלה ברעש שהדיו הוגברו בחללים הריקים.
דלת רחוקה נטרקה ברעם עמום, וחריקה בלתי מזוהה הגיעה מהקומה שמעליה.
הנערה קפאה על מקומה.
היא האזינה בדריכות, והשתדלה להתעלם מהלמות לבה ונשימתה המאומצת.
מלבד שריקת הרוח ואנחות הפח המתעוות, לא שמעה כלום.
היא שלפה מכיס המעיל פנס זעיר. כשהדליקה אותו, הוא הטיל אלומה דקיקה למרגלותיה. האור היה דל מכדי שהשוטרים הרחוקים יבחינו בו, אבל היה בו די כדי שלא תתקל במכשולים נוספים.
היא התקדמה בין שברי רהיטים, קופסאות חלודות, טיח ולבנים שצנחו מהתקרה. כשהגיעה למדרגות, טיפסה מעלה לקומה הראשונה וסקרה בחשש את החדרים. הכול היה ריק. נראה שאפילו עכברושים וחתולים לא מבקרים כאן.
היא נשענה על הקיר, הסדירה את נשימתה וחשבה מה לעשות הלאה. המקום לא מצא חן בעיניה. היא לא התכוונה להישאר כאן כל הלילה. רק לנוח מעט עד שהשוטרים יסתלקו. היא חזרה אל חדר שהיה סמוך למדרגות. חדר זה היה ריק ככל האחרים, אבל קודם, כשעברה על פניו, היא הבחינה במזרון חבוט בפינה. היא האירה בפנס את החדר.
חלק מהקירות הבריק מרטיבות ונצנץ באור הפנס. זה היה רק בצד המרוחק מהמזרון. הרצפה הייתה יחסית נקייה מלבנים וטינופת, בגלל שלחדר לא היו חלונות. בטח שימש בשעתו כחדר ארונות או כמזווה.
מבחינתה החדר היה מושלם. היעדר החלונות מנע את חדירת הרוח הקרה, ואפשר להדליק אור, בלי שזה יראה מבחוץ. היא בדקה את המזרון. הוא היה שמיש למדי. לאחר שהשליכה עליו את התיק והסלסילה, היא הוציאה נר שעווה ארוך שגנבה הבוקר מכנסייה, והדליקה אותו במצית.
אורו המהסס של הנר בקושי פיזר את החשיכה סמוך למזרון.
זה כל מה שהיה נחוץ לה.
הקירות ריככו מעט את רעשי הרוח שבחוץ. מדי פעם נשמעה חבטה רחוקה או חריקה שהתנשאו מעל רעשי הרקע. כל רחש כזה הקפיא אותה בפחד. לאחר זמן מה החלה להתרגל לרעשים ונרגעה במקצת.
היא חלצה את נעליה וסידרה אותן לצד המזרון. אחר כך הסירה את המעיל וכפפות הבד הקרועות והשליכה אותם לידה, על המזרון. היא זחלה באנחה לקצה המזרון כדי להישען על הקיר, וגררה את הסלסילה איתה.
היא חיטטה בסלסילה ובחרה חבילת ופלים, קרעה את העטיפה ואכלה בריכוז ובהנאה את כל תכולתה. לאחר מכן הרימה שקית מבריקה של גרביונים. היא הסתכלה בקנאה באישה הזוהרת והנקייה שבתמונה, העטויה בגרביונים, וסקרה את גופה הגרום והרזה, שהיה עטוף בשמלה שידעה ימים טובים יותר. היא דחתה מיד את הרחמים העצמיים. במקום זה הפשילה את השמלה והסירה מעליה את הגרביונים המרוטים והקרועים שלבשה. היא השליכה אותם בשאט נפש אל פינת החדר הרחוקה. לאחר מכן הוציאה בעדינות את הגרביונים החדשים מהאריזה, נזהרת לא לקרוע אותם בציפורניה השחורות. מגעם הנקי והמלטף העביר בה רטט הנאה. היא נשכבה על הגב והחלה ללבוש אותם בתנוחה ראוותנית שראתה פעם בטלוויזיה, כשרגלה המורמת שלוחה לפניה, כששמעה רחש מחוץ לחדר.
היא קפאה ועצרה את נשימתה, אבל התרכזותה הייתה מיותרת.
אל החדר התפרצו שני בחורים צעירים, נוודים לבושי סחבות, כמוה.
“ג’ק, מה אתה אומר על המזל שלנו?” קרא אחד מהם במבטא היספאני, ” אישה. בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לחמם לנו את הלילה הקר, בטח נשלחה אלינו מהשמים, מה, ג’ק?”
“אהה, מהשמיים.”
“בשביל מתנה מהשמים היא קצת רזה מידי, אתה לא חושב?”
הנערה מיהרה לכסות את רגליה בשמלה.
“הרגליים באמת רזות, אבל צריך לבדוק הלאה,” ענה ג’ק בגיחוך. “דווקא נראה שהתחת שלה בסדר גמור.”
היא ניסתה להגיע לשוקר החשמלי שבמעיל, אבל הבחור הקרוב אליה היה זריז יותר. הוא משך אליו את המעיל ומצא את השוקר.
“שובבה אמיתית זאת, מה, ג’ק? ממש רעה. היית מאמין שהיא רצתה לפגוע בנו עם הדבר הזה? אבל למה? היא אפילו לא מכירה אותנו, מה, ג’ק? ואנחנו רוצים לעשות לה רק טוב, לא נכון? איזה מן עולם זה, לאן הגענו?”
“באמת, לאן הגענו”.
היא התכווצה בפינה, נצמדה לקיר.
הוא קרב את השוקר לרגלה, וזו נרתעה מפניו.
הוא הרצין. “תתפשטי,” ציווה.
היא הנידה ראשה לשלילה.
“אל תכריחי אותי להשתמש בזה,” אמר וקירב את השוקר אליה.
“לא,” אמרה.
ג’ק עצר את היד של חברו.
“עזוב, למה לך? אל תקלקל את המתנה מהשמים. לא כיף ללטף כוויות, מה? יש הרבה דרכים להפשיט גברת.”
הוא הסתער עליה ללא התרעה ומשך אותה למזרון. הבחורה צווחה. ג’ק דחף את אחת מכפפותיה לפיה, מה שהשתיק אותה, ובכוח הפשיל את שמלתה עד מעל לראשה.
השני צחק למראה ידיה המתנפנפות בניסיון כושל להתכסות.
ג’ק כרע בין רגליה כשהוא מתאמץ לשחרר את חגורת המכנסיים שלו ביד אחת, בעוד ידו השנייה מצמידה אותה למזרון.
הוא הספיק להתחיל להוריד את המכנסיים, כאשר השני קרא בפחד, “ג’ק, ג’ק, תראה שם, מימין…”
באותו רגע הצליחה הנערה לחלץ את הראש מהשמלה. כשהסתכלה בבחור שאחז בה, לא הבינה מה היא רואה, כי פניו וגופו היו מכוסים במשהו לבן, מין ג’לי משונה.
אז היא הבחינה בעוד משהו, שהשכיח לרגע את אימת האונס, במשהו שעורר בה חרדה אחרת, ארכאית יותר, גדולה יותר. היא ראתה רוחות רפאים לבנות, שנהרו מבעד לדלת, הגיחו מתוך הקירות, נשרו מהתקרה, פרצו מכל מקום, והסתערו עליהם. לפתע סיפורי האימה שנקשרו ל”בית הרוחות” התממשו לעיניה. עיניו של ג’ק היו פעורות באימה ופיו נפתח לזעקה שנחסמה על ידי המעטה הלבן.
הנערה הרגישה הקלה באחיזתו. היא שיחררה אחת מרגליה ובעטה באשכיו בכל כוחה.
נראה כאילו עיניו של ג’ק יוצאות מחוריהן, והוא נפל לאחור.
היא הוציאה את הכפפה שדחף לפיה, ומיהרה להצטלב, במלמלה את שמות השילוש הקדוש. רק אחר כך משכה את השמלה לכסות את גופה החשוף.
קריאת השילוש הקדוש בשמם המפורש לא השפיעה על רוחות הרפאים. אלה המשיכו לזרום פנימה, עד שעטפו לחלוטין את שני הגברים.
הנערה המבועתת חיכתה שהם יסתערו גם עליה והתכוננה לגרוע מכול, בלי לדעת למה.
אבל כלום לא קרה.
פתאום חדלו רוחות הרפאים לעופף בחדר. נותר רק המעטה הלבן שהקפיא את הגברים במקומם.
לרגע היא התבלבלה, אבל אז הבינה שהם לא מתכוונים לפגוע בה. להיפך, נראה שהם הצילו אותה מאונס ודאי.
היא לא טרחה למצוא הסבר. היא אספה בזריזות את חפציה ואת נעליה לתיק, ומשכה את המעיל מתחת לרגל של ג’ק. היא נסוגה אחורנית בחשש והתרחקה מהמזרון. עיניה התרוצצו בין הגברים החנוטים בלבן, ובין הקירות שרק לפני רגע הפיקו רוחות רפאים. ואז, כשידה השלוחה לאחור נגעה במשקוף החדר, הסתובבה ונמלטה מהמקום כל עוד נפשה בה.
על המזרון נשארה הסלסילה על תכולתה. עטיפות הצלופן המבריקות פיזרו את אור הנר, שהמשיך להבהב. לאורו נראו הגברים החנוטים, שמזמן איבדו את הכרתם.
אט אט התנתק מהם המעטה הלבן, ריחף ונבלע בקיר.
#
השכם בבוקר, בשעה שמרבית האנשים מכורבלים במיטה, מתמוגגים בחלום או נאבקים בסיוט, הגיעה משאית אפורה אל הבית הבודד. היא עצרה בחזיתו בחריקת בלמים שחוקים.
שיעול מחאה אחרון של מנוע מעשן החזיר את השקט שהופרע.
על דפנות ארגז המשאית הסגור נכתב באותיות מרובעות:
מיטשל את אורסון – מומחים לחומרי נפץ
הריסת בניינים, קידוח עמוק, פינוי מכשולים – מובטחת עבודה מקצועית ואמינה
בתא הנהג ישבו שני גברים בגיל העמידה, אחד לבן והשני שחור.
“שנתחיל?” שאל הגבר השחור, שנהג במשאית.
“לא, עוד לא. נחכה שהחבלנים יגיעו. יותר טוב שנפרוק הכול לעיניהם.”
“בטח, אתה צודק. העבודה לא תברח.”
“הם בין כה וכה ירצו לבדוק את הרשימה בפירוט,” המשיך הלבן לשכנע את המשוכנע.
“בטח. חבל שנעשה את העבודה פעמיים,” הסכים הנהג, והעביר ידו על זיפי הזקן הבלתי מגולח.
“תגיד,” שאל הגבר הלבן, “למה רק את הבניין הזה עוד לא הרסו עד היום? כל מה שמסביב נמחק מזמן.”
עמיתו התנשף.
“אתה לא רוצה לדעת,” אמר.
“אני כן, בן אדם, לא שמעת? הרגע שאלתי אותך, לא ככה?”
“אתה בטוח?” שאל הנהג.
“בטח שאני בטוח, מה הסיפור שלך, בן אדם? אתה לא אתה היום.”
הנהג הסתכל בו.
לובן עיניו המרושת בוורידים בלט כשלטש בו מבט.
“טוב, רק תזכור שהזהרתי אותך.”
“טוב, טוב, אתה סתם מותח אותי.”
הגבר שחור העור פתח חריץ דק בחלון שלידו, ושאף את האוויר הקר.
“אז הסיפור הוא, שהבניין עדיין עומד, כי אף אחד לא רצה לקבל את העבודה. קוראים לו ‘בית הרוחות’. ואומרים שבבניין הזה גרות רוחות. מי שיהרוס אותו יירדף על ידי הרוחות האלה כל החיים שלו. אז ההריסה נדחתה כל הזמן, בגלל שאף קבלן לא ניגש למכרז. ובצדק, כי עבודה הייתה בשפע, ולא היה שווה לקחת את הסיכון.”
הגבר הלבן בלע את הרוק בפחד. הוא החל לחטט בכיס האוברול האדום, שנשא את הלוגו “מיטשל את אורסון – מומחים לחומרי נפץ”, כמו זה שלבש גם הנהג. הוא הוציא מהכיס קופסת סיגריות, אבל קפא נוכח המבט שלטש בו הנהג.
“אתה לא מתכוון לעשן במשאית מלאה בחומרי נפץ, מה?” אמר.
הגבר הלבן החזיר את הקופסה לכיס בלי לענות.
מבטו היה נעוץ בבניין הכהה, כאילו ראה אותו ברגע זה בפעם הראשונה.
“זה מה זה מפחיד, הסיפור שלך. ואתה מאמין שבאמת יש רוחות בבניין?” שאל.
“אני יודע? היו המון אנשים שנשבעו שכן.”
“ואתה לא פוחד?”
“פוחד, בטח, ועוד איך פוחד. אני לא נכנס לתוך הבניין הזה בשום פנים. לא אכפת לי. אני רק מוביל את חומרי הנפץ. נפרוק את זה פה, בחוץ, רחוק מהכניסה, ואז נסתלק במהירות הכי גדולה שהעגלה הזאת יכולה לפתח.”
הבחור הלבן נלחץ.
הוא כל הזמן הרגיש צורך לברר עוד משהו.
“ולמה החליטו בכל זאת להרוס אותו עכשיו?” שאל.
“כי אתה יכול לראות בעצמך, הבניה תגיע לכאן בקרוב. כבר מוכרחים לישר אותו. אז הכפילו פי כמה את התשלום, והבוסים שלנו לקחו את העבודה.”
שניהם הסתכלו מעבר לבניין, אל מבנה ענק שמילא את האופק לגובה של מאות מטרים. המבנה היה טבול בערפילי בוקר שנכרכו סביבו כצעיף, והסתירו את עבודות הבנייה במתבצעות על פניו ללא הפסקה.
“כן, הבניין הזה באמת עומד להם פה כמו עצם בגרון. ותגיד, הדבר הגדול הזה שבונים, זה נכון שיכריחו את כולנו לעבור לשם?”
“אני חושב ככה. זאת אומרת, ככה ראיתי בטלוויזיה. ואתה לא רואה? הם הורסים הכול ובונים את הדבר הזה במקום.”
שניהם הסתכלו בדאגה באופק המאיים והקרוב כל כך.
“ומה יהיה עם הרוחות, אתה יודע, של הבית הזה?” שאל הלבן בחשש.
“מה יהיה אתן? מאיפה אני יודע. בטח יקבלו דיור חלופי בעיר החדשה, כמו כולם,” התבדח הבחור השחור.
“זה מה זה מפחיד,” אמר עמיתו שעורו נעשה חידודין חידודין. “אחרי מה שסיפרת לי, אני לא מבין את החבלנים. אני לא הייתי נכנס להרוס את הבית הזה, ולא חשוב כמה היו משלמים לי. תגיד, רק החבלנים נחשבים להורסים, מה? אנחנו לא נחשבים, נכון?”
“בטח שלא.”
הם שתקו.
“תגיד, אתה מאמין ברוחות?” שאל הלבן.
חברו גירד את שיער החזה מתחת למעיל ובהה החוצה כשענה.
“אני אישית לא מאמין ברוחות, אבל זה שיש רוחות, זה בטוח.”
#
השומר שהופקד על המבנה הבודד יצא לעוד סיבוב ביקורת.
כבר שנים שעבד כמאבטח של מבנים המיועדים להריסה. הוא היה מגיע לשמור עליהם, לאחר שהחבלנים החלו להניח בהם את חומרי הנפץ, כדי למנוע מנוודים מזדמנים להיכנס למקום המסוכן.
בדרך כלל התקשה להישאר ער באשמורת אחרונה זו של הלילה. אבל הפעם השינה הייתה ממנו והלאה. הוא היה מפוחד מכדי לחשוב בכלל על שינה. כל רעש הקפיץ אותו, והיו הרבה רעשים במבנה. דלתותיו הפרוצות נטרקו ברוח, ניירות וניילונים שנסחפו לכאן התנופפו בחבטות אופייניות, וגדר הפח המקיפה את הבניין חרקה מכל עבר. הוא היה אמור להיות רגיל לרחשים אלה. הם תמיד אפיינו מבנים נטושים בהם עבד. אבל כאן הכול נשמע אחרת, מאיים, מפחיד. אחרי הכול זה היה ‘בית הרוחות’, ששמעו יצא לשמצה.
זה היה לילו האחרון של הבניין. מחר עם שחר החבלנים יפוצצו אותו.
לפחות זאת התוכנית. זאת אומרת, אם לא יקרה משהו שימנע את זה.
אבל בינתיים הבניין עמד כרגיל, וכך גם השמועות והסיפורים עליו.
הוא הסכים לקבל את העבודה הזאת רק בגלל שהיה זקוק נואשות לכסף. הוא פיגר כבר חודשיים בתשלום שכר הדירה, ואשתו איימה להתגרש ממנו, אם יפנו אותם מהדירה. הפיתוי לקבל תמורת ללילה אחד תשלום בגובה הכנסתו השבועית, היה עצום.
במהלך הלילה הצטער פעמים רבות על שהתפתה. אבל עכשיו, בסיבוב האחרון, כשנותרה לו כשעה וחצי עד שהחבלנים יגיעו, הוא החל להרגיש הקלה מסוימת במתח.
מכורבל במעיל ובראש מורכן, פסע בזהירות בין ערימות הפסולת הפזורות בשטח. הוא הקיף את הבניין כשהפנס מאיר את דרכו. בעצם היה אמור להיכנס גם אל תוך הבניין, לוודא שאין בו אף אחד שעלול להיהרג כשיפוצצו אותו בבוקר, אבל שום סכום שבעולם לא היה משכנע אותו לעשות זאת. חוץ מזה, חשב, אם מישהו מספיק מטורף לישון בתוך הבניין הזה, מגיע לו למות.
הירח כבר שקע מזמן, והאפלה התעבתה.
הוא החיש את צעדיו כדי לגמור את הסיבוב מהר ככל האפשר. כל רצונו היה לחזור כבר למכולה, שחברת ההריסה הביאה לשטח כמשרד נייד.
זה קרה ממש לקראת סוף הסיבוב.
פתאום בזווית העין, נדמה היה לו שראה תנועה מחוץ למעגל האור של הפנס. הוא העביר לשם את אלומת האור בעצבנות.
ברגע הראשון חשב שמדובר ביריעת פלסטיק לבנה שמתנפנפת ברוח. הוא התנשף וכמעט נרגע.
פתאום הבחין שאותה יריעת פלסטיק לכאורה הפכה לרצועות לבנות שהתנפנפו לכל עבר, לעננות קלושות שהתנשאו בקלילות, אבל חזרו והתכנסו בה לסירוגין. התנועה הלבנה הזו ספק זרמה, ספק ריחפה, בגובה של כעשרים סנטימטרים מהקרקע. היא התקדמה ישר לעבר קובית האורות של ניו-יורק החדשה, הנבנית לא רחוק משם. הרצועה המשונה יצאה בריחוף מהכניסה הראשית של הבניין, ונמשכה עוד ועוד, ללא הרף. זה נראה כאילו מישהו מושך ופורם גליל נייר טואלט ענק, המתנפנף ברוח ונמשך ללא סוף.
אלא שדמיונו שב מיד לקרקע המציאות, ללילה הזה, למקום הזה.
“אלה הרוחות,” מלמל.
פתאום הוא גם קלט שתהלוכת הרוחות הלבנה חוסמת לו את הדרך אל המכולה.
פחד משתק אחז בו ופיו המשיך למלמל דברים מבולבלים.
הוא כיבה את הפנס באצבע רועדת. הדבר האחרון שרצה היה להדגיש את נוכחותו, בכך שהאיר על הדבר הזה. אבל גם בחושך ראה אותו. התנועה הלבנבנה נמשכה. הוא ראה כיצד היא זרמה ללא הרף מהבניין, כאילו נצרבה דמותה על רשתית עיניו.
“זה באמת ‘בית הרוחות’. זה באמת ‘בית הרוחות’.” מלמל בחרדה, כשהשתלט על לשונו.
הוא רצה לברוח מכאן ולהימלט מהדבר המפחיד הזה, שראה אבל לא הבין.
משום מה, דווקא אז נזכר בסרט תעודה שראה על דובי גריזלי. בסרט הסבירו שאם נתקלים בדוב, אסור לברוח. זה רק מעורר בדוב את האינסטינקט לרדוף.
אלא שהדבר הזה לא היה דוב.
הלוואי שזה היה דוב.
הפחד התגבר על כל שיקול אחר.
הוא הסתובב לאחור ובכל הכוח החל לרוץ חזרה על עקבותיו.
כל מה שרצה היה להתרחק מדיירי הבית שהחבלנים יהרסו בבוקר.
להתרחק מהרוחות.
אין עדיין תגובות