החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון

מאת: ,
הוצאה: | 2017-02 | 440 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

44.00

4 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

בדצמבר 2010 צעיר תוניסאי מובטל, מוחמד בועזיזי שמו, שרף עצמו למוות. אירוע זה הצית הפגנות סוערות של המונים ברחבי העולם הערבי, ואלה הביאו להפלת המשטרים בתוניסיה, מצרים, לוב ותימן, עוררו מלחמת אזרחים בסוריה ובתימן וחוללו זעזועים במדינות אחרות. אירועים אלו, שזכו במהרה לכינוי "האביב הערבי", הם גל שלישי של התעוררות במרחב הערבי מאז הקמתן של המדינות הטריטוריאליות הערביות לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. רבות מהתקוות הגדולות שתלו במהפכות נכזבו; תוצאותיהן היו מאכזבות: אלימות, אנרכיה וחוסר יציבות פשו במרבית המדינות שהייתה בהן מהפכה. סוריה, לוב ותימן הפכו למדינות כושלות וסימן שאלה מרחף מעל המשך קיומן במתכונתן הטריטוריאלית המוכרת. בחלק מן המקרים ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים מילאו את החלל השלטוני. תוניסיה היא המדינה היחידה שבה באו לידי ביטוי סממנים של דמוקרטיה, אולם גם היא עדיין נתונה במשבר כלכלי עמוק המאיים על יציבותה הפוליטית. ספר זה הוא ניסיון ראשון בעברית לבחון לעומק את סערת האביב הערבי, על היבטיה השונים.

פרופ' אלי פודה הוא נשיא האגודה ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א), מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, וחבר ועד במיתווים – המכון הישראלי למדיניותֿחוץ אזורית. פרסם וערך עשרה ספרים ולמעלה משבעים מאמרים בנושאי המזרח התיכון המודרני ויחסי ישראל-ערב.
פרופ' און וינקלר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. פרסם וערך שמונה ספרים וחמישים מאמרים בתחומי ההיסטוריה הדמוגרפית והכלכלית של המזרח התיכון.

מקט: 4-249-50434
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר
שלמה אבינרי

ייחודן של התופעות שאפיינו את העולם הערבי מדצמבר 2010 ואילך הוא בהיותן אירוע ראשוני: כמה משטרים אוטוריטריים, שהיה קונסנזוס רחב על יציבותם ועל היותם חסינים מפגיעה פנימית, הופלו או לפחות אותגרו ועדיין מאותגרים עד כדי איום, כמו במקרה הסורי. לא היה כדבר הזה בעולם הערבי בעבר. כל חילופי המשטר עד אז במדינות ערב קרו בשל הפיכות צבאיות או נעשו במאבקי כוח אלימים בין קבוצות של אנשי צבא. מעולם לא התרחשו חילופי שלטון בדרך דמוקרטית או בתגובה להפגנות המונים הדורשים את סילוק השלטון הקיים.

לעניין זה יש חשיבות רבה, כיוון שכאשר התרחשו תהליכי דמוקרטיזציה מרחיקי לכת בשנות התשעים של המאה הקודמת במזרח אירופה ובמרכזה, באמריקה הלטינית, באפריקה התת-סהרית ובדרום מזרח אסיה, באף אחת ממדינות ערב לא נראו תהליכים דומים, לא דמוקרטיזציה מונחית "מלמעלה", כדוגמת משטר גורבצ'וב, ולא תנועות עממיות למען הדמוקרטיה כמו שהיו בפולין או צ'כוסלובקיה. באותה עת נפוצה הסברה בקרב חוקרים ומדינאים כאחד כי העולם הערבי שונה, ואין לצפות שיחולו בו תהליכי דמוקרטיזציה. מתברר עתה שתפיסה זו הייתה שגויה ביסודה; אלא ש"לוח הזמנים הערבי" היה שונה במקצת.

למרות ההרגשה כי התהפוכות הקיפו את כל העולם הערבי, אין הדבר נכון. מהפכות, אתגור השליטים ושינויי משטר התרחשו במדינות מעטות בלבד. מבין שמונה עשרה המדינות דוברות הערבית קרס "המשטר הישן" רק בארבע, ואילו משטרו של אסד בסוריה בעת כתיבת דברים אלו עדיין נלחם, ובהצלחה לא מבוטלת, על חייו, ולא נראה כי הוא עתיד ליפול בזמן הקרוב. המשטרים שעברו מהפכה היו רפובליקות אוטוריטריות שנשלטו על ידי קציני צבא שהגיעו לשלטון באמצעות הפיכה צבאית, ולאחר מכן פשטו את מדיהם. לעומת זאת, לא התרחשו הפגנות המוניות באף לא אחת מהמלוכות השושלתיות המסורתיות – מרוקו, ירדן, ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ (חוץ מבחרֵין, שבה המתח בין השיעים, המהווים רוב באוכלוסייה, למשפחת המלוכה הסונית היה הסיבה העיקרית להפגנות ולמהומות).

מהו הגורם לשוני זה? אי-אפשר להסביר זאת בסיבות הניתנות לכימות (מצב כלכלי, תל"ג לנפש ועוד). סעודיה ומדינות המפרץ אכן עשירות, אבל מרוקו אינה עשירה, ובוודאי לא ירדן. גם אי-אפשר להסביר זאת במידת הדיכוי. זכויות אזרח מדוכאות בסעודיה הרבה יותר משדוכאו במצרים של מבארכ. בתוניסיה של בן עלי היה יותר חופש ביטוי משהיה בסוריה, למשל.

מתברר כי יש לחפש הסברים אחרים להבדל בין המדינות שהתרחשו בהן הפגנות והופלו או אותגרו בהן המשטרים לבין מדינות שדברים אלה לא התרחשו בהן. לרפובליקות הצבאיות-אוטוריטריות חָסַר בסיס כלשהו של לגיטימיות. כאשר פרצו ההפגנות לא יכלו השלטונות להסתמך אלא על כוח ברוטלי, ולזה יש, כידוע, מגבלות. מבארכ, בן עלי, קד'אפי ואסד נתפסו בסופו של דבר כשליטים שאין להם לגיטימיות רחבה באוכלוסייה. היו אלו קציני צבא שתפסו את השלטון בכוח. העובדה שאחדים מהם ניסו לכונן שושלות ולהמליך את בניהם ליורשים [תופעה שסעד אל-דין אבראהים כינה ג'ומלוכיה במובן של יצור כלאיים בין רפובליקה (ג'ומהוריה) ומלוכה (מלוכיה)] רק העצימה את חוסר הלגיטימיות של משטרים אלו.

מנגד, מתברר כי המלוכות השושלתיות המסורתיות נהנות מלגיטימיות מסורתית שיש לה שורשים דתיים. משפחות המלוכה במרוקו ובירדן נחשבות לצאצאי הנביא מוחמד, וערב הסעודית לשומרת המקומות הקדושים. להפגין נגד המלך הירדני משמעו להפגין נגד צאצאו של הנביא. אפשר להפגין נגד המדיניות, נגד הממשלה ונגד ראש הממשלה, אך לא נגד המלך עצמו. אין פירושו של דבר שמשטרים מלוכניים אלה ישרדו לנצח, אולם הסיבה לכך שמדינות אלה לא נסחפו בגל ההפגנות של האביב הערבי מעוגנת בתרבות הפוליטית ובמסורת הלגיטימיות השונה כל כך בין המשטרים המלוכניים לרפובליקות האוטוריטריות. לכך יש להוסיף כי משטרים מלוכניים מסוגלים יותר מרפובליקות עריצות לצרף על דרך הקואופטציה גם את מתנגדיהם לשלטון בלי לפגוע בלגיטימיות שלהם. כך במידה מסוימת בירדן ובאופן בולט עוד יותר במרוקו.

יש יוצא מן הכלל אחד לטיפולוגיה זו: אלג'יריה, שגם היא רפובליקה ששורשיה צבאיים, אולם נתוני היסוד שלה ייחודים. באלג'יריה התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם בשל ניצחון אלקטורלי של מפלגה אסלאמיסטית בשנות התשעים. אין ספק שמשקעיה של מלחמת האזרחים מיתנו את ההתנגדות לשלטון הצבאי (והקיצונים המוסלמים כבר דוכאו נוראות). יתר על כן, הכת הצבאית השולטת באלג'יריה היא יוצאת פל"ן, התנועה שהביאה לעצמאות אלג'יריה ונהנית מן ההילה של תנועת שחרור לאומית. אין זו כת קצינים אלא סמל להתנגדות האלג'ירית לקולוניאליזם הצרפתי ולניצחון הלאומיות האלג'ירית. לבסוף, אלג'יריה היא משק נפט מובהק, כך לשלטון יש כלי רב עוצמה בדמות הכנסות הנפט אשר מייצב את השלטון ומבססו.

בסופו של דבר לא הייתה כאן תופעה כלל אזורית (כמו ב-1989 או אפילו ב-1848) אלא התנגדות לדפוס מסוים של משטרים – דיקטטורות צבאיות (או צבאיות לשעבר) ולא משטרי עריצות כשהם לעצמם.

ברמה התאורטית סוגיית מידת הלגיטימיות של משטר מסוים היא מורכבת ואי-אפשר לכמת אותה או להגדירה הגדרה נוקשה: יסודה בתודעה ובפעילות לפי תודעה זו, אם על דרך התמיכה ואם על דרך הערעור. לגיטימיות יכולה להיסדק בקלות בלחץ מאורעות בלתי צפויים ובשל כניסתם של שחקנים חדשים לזירה. ברור גם כי תפוצתן הרחבה של רשתות חברתיות מעצימה כל שינוי כזה ומאפשרת שינויים אינטנסיביים בפרק זמן קצר. שינויים אלה אינם מנותקים מן היכולת ומן הרצון להשתמש בכוח מצדם של השליטים, אך גם כאן מה שבעבר נחשב, אולי, לגיטימי או לכל הפחות נסבל, יכול להתהפך כמעט בן לילה. מכל מקום, ממד הלגיטימיות נראה גורם מרכזי בתהפוכות שעברו על העולם הערבי והוא ימשיך לשחק תפקיד חשוב בהתפתחויות בעתיד.

היבט אחר של ההתפתחויות הדרמטיות והמהירות בעולם הערבי הוא ההתפכחות, או המעבר מן התקוות שתלו תחילה במהפכות לאכזבה העמוקה ממה שהתפתח לאחריהן. קשה היום להיזכר באווירת התקווה ששררה בראשית שנת 2011, כאשר משטרי העריצות קרסו זה אחר זה כקוביות דומינו, ונדמה היה כי מתחילה תקופה חדשה ודמוקרטית שתקיף את כל האזור ותבסס בו, לראשונה בתולדותיו, משטרים דמוקרטיים. הכינוי "האביב הערבי", שהוענק למה שדימו שיהיה תהליך היסטורי, נטבע כמובן בהשראת אביב העמים האירופי של 1848, ולא חסרו כמובן ההשוואות, הן ברטוריקה הפוליטית באזור ובעולם והן בניתוחים אקדמיים. כל אלה ביקשו למצוא מקבילות בתהליכים מחוללי שינוי דרמטי בהיסטוריה האירופית, אם במהפכה הצרפתית ואם בהתפרקות המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה בשנים 1989-1991.

ביסודה נבעה התפעמות זו משילוב של תקווה עם תשתית של השקפת עולם אוניברסליסטית, פרי עידן "הנאורות", הרואה בהיסטוריה מהלך דטרמיניסטי ולינארי שעקרונו הוא כי סַדָנָא דאַרעָא חד הוא וכי מהלכה המשחרר של ההיסטוריה הוא ברור וחד-כיווני, ואף אם יתמהמה באזור זה או אחר, בסופו של דבר בוא יבוא. בעת התפרקות המשטרים הקומוניסטיים נתן להשקפה זו ביטוי חד ורב-השפעה פרנסיס פוקוימה בספרו קץ ההיסטוריה.

בכל הנוגע למזרח התיכון נלוותה למגמה כללית זו גם תפיסה (שאי-אפשר שלא לכנותה בורות) שנבעה, פרדוקסלית, דווקא מעודף הדיווח המידי בשידור חי של מאורעות בזמן אמת, מה שאפשר לכנותו "אפקט CNN" או "אפקט אל-ג'זירה". מיליוני צופים ראו, לרוב בשידור חי, את מה שהתרחש בכיכר תחריר בקהיר, לתמונות ולקולותיהם של המוני המפגינים נתלוותה גם פרשנות, שהייתה ברובה אוהדת. לצופים הייתה ההרגשה כי הם עדים למצעדו של שר ההיסטוריה ומריעים לו. הלך רוח זה צף כמובן מעלה, אל קובעי המדיניות ואל הפרשנים בעיתונות הבין-לאומית, ומכאן התגבשה מעין "תבונה מקובלת" שאין עליה, לכאורה, עוררין. לתמונות המרשימות ולדברים הלוהטים לא נתלווה על-פי רוב ידע היסטורי או חברתי בתולדות המזרח התיכון או בהתמצאות בהבדלים בין המדינות. במה שהצטייר כמלחמת בני אור בבני חושך (תופעה דומה התרחשה כמובן עם נפילת המשטרים הקומוניסטיים) ידעו כמובן הכול לאן פניה של ההיסטוריה מועדות.

מתברר כי הכשל היה טמון דווקא בשפע המידע. זאת כיוון שהיה במרביתו שטחי, ולא פחות חמור מכך, חד-ממדי. במשך שבועות נראו על מרקעי הטלוויזיה דמויותיהם של אותם מאות אלפי מפגינים בכיכר תחריר, ואלה מהם שרואיינו דיברו אנגלית, רהוטה בדרך כלל, והיו בעיקרם צעירים וצעירות משכילים וחילונים, לבושי ג'ינס וטי-שרטס, בעלי חשבונות פייסבוק וטוויטר. נוצר הרושם כי זו מצרים: מודרנית, משכילה, חילונית, פרוגרסיבית, סובלנית, מדברת בלשונן של לונדון, ניו יורק, פריז וברלין. "הם ממש כמונו", יכלו הצופים במדינות המערב לחשוב, ומולם ניצבו עריצים מזדקנים, לעתים חולים ובוודאי מושחתים. גם מימרתו של צבא מצרים ("העם והצבא – יד אחת") נתפסה כתמיכה בהפגנות נגד העריצות.

אולם הייתה זו במידה רבה פטה מורגנה. גם אם היו בשיא ההפגנות בתחריר חצי מיליון או מיליון משתתפים, הרי זו אינה מצרים. מצרים היא מדינה עצומה שיש בה קרוב לתשעים מיליון תושבים, ולרובם המכריע לא רק שאין טלפונים חכמים וחשבונות פייסבוק אלא גם לא חשמל ומי שתייה נקיים. הם גם אינם לובשי ג'ינס. העולם ראה בתחריר את קבוצת העילית המשכילה, שבוודאי הייתה מתוסכלת מן האוטוקרטיה של מבארכ והייתה בת בית ברעיונות הדמוקרטיה המערבית. אולם, אפילו מיעוט זה התקשה לנסח בבהירות את מטרות ההפגנות מלבד ההתנגדות הבסיסית למשטר מבארכ, שהייתה אולי המכנה המשותף היחיד לכל המפגינים, חילונים ואסלאמיסטים כאחד.

קבוצות כאלה יכולות להפיל משטרי עריצות בהפגנות המונים, ואמנם כך קרה במצרים ובתוניסיה, אבל הקמתה של דמוקרטיה מתפקדת ומגובשת אינה מאורע חד-פעמי אלא תהליך ממושך, לעתים רב-שנתי או רב-דורי, תהליך של הקמת מוסדות, גיבוש ארגונים ווֹלונטריים בעלי אידאולוגיה פלורליסטית, הקמת מפלגות ותחזוקתן, יצירת קואליציות והסתגלות לחיים עם המורכבות ועם המתיחויות המבניות של משטר דמוקרטי שבו הבעת דעה מנוגדת למשטר אינה בגידה או קונספירציה (מוא'מרה) אלא לחם חוקו של המשטר עצמו. לכן, רבה כל כך הייתה התדהמה מתוצאות הבחירות הראשונות לפרלמנט ולנשיאות, לא רק למשקיפים חיצונים אלא גם למצרים עצמם. גם מומחים מצרים כסעד אל-דין אבראהים סברו כי תנועת האחים המוסלמים תקבל בבחירות לכל היותר 25% מן הקולות, אולם כל מי שהכיר את המציאות החברתית במצרים לא היה צריך להיות מופתע מתוצאות הבחירות. במשך עשרות שנים היו שני הארגונים החזקים ביותר במצרים הצבא מצד אחד ותנועת האחים המוסלמים מהצד האחר (ראו בהקשר זה פרק 4).

רבים מן המשקיפים לא השכילו להבין את מקומם המרכזי של שני גופים אלו בחברה המצרית. הצבא היה לא רק התשתית השלטונית של המשטר. היסטורית היה הצבא המצרי מוקד הזהות הלאומית, עוד מימי מוחמד עלי בראשית המאה התשע עשרה ובוודאי לאחר מלחמת אוקטובר 1973. מבחינה זו הסיסמה "העם והצבא – יד אחת" ביטאה אמת עמוקה ושונה ממה שרבים הבינו בימיה הראשונים של המהפכה, כאשר כבר היה ברור כי הצבא לא יירה במפגינים. יתר על כן, עשרות השנים של ההגמוניה השלטונית של הצבא במצרים עשו אותו לגורם מרכזי גם בתחום הכלכלי. לפיכך, הצבא המצרי היה לא רק מוקד של הזדהות פוליטית אלא גם בעל אינטרסים כלכליים ועוצמה פוליטית לא מבוטלת.

מהצד האחר ניצבה תנועת האחים המוסלמים. העובדה כי תנועתם הוצאה מחוץ לחוק ושנים רבות נרדפה עד חרמה על ידי השלטון (אף שבתקופות שונות התיר להם משטר מבארכ להתמודד בבחירות לפרלמנט ולהיות מועמדים בלתי תלויים), יצרה לעתים, בעיקר במערב, את ההרגשה שאמנם הם מרכיב קיים, אך ביסודו של דבר הם חלשים פוליטית. אולם התברר כי תנועת האחים המוסלמים הייתה המרכיב הפוליטי המאורגן ביותר בחברה המצרית. בעשרות השנים של פעולתם הם הצליחו לפרושׂ רשת רחבה של ארגונים חברתיים שעסקו ברווחה, בסעד ובחינוך ולמעשה סיפקו לשכבות רחבות של החברה המצרית את אותם שירותים שהמדינה עצמה לא הצליחה לספק, במיוחד בתחומי הרווחה. בשנים האחרונות אף הצליחה תנועת האחים המוסלמים לנצח בבחירות לאיגודים המקצועיים למיניהם (אגודות המהנדסים, הרופאים, העיתונאים וכדומה), שבמבנה הקורפורטיבי למחצה של המשטר המצרי היו בעלי עוצמה חברתית לא מבוטלת.

מול מציאות זו קשה להיות מופתעים מכך שכאשר הוצבה לפני מיליוני האזרחים המצרים, לראשונה בתולדות המדינה, אפשרות הבחירה החופשית, חלק נכבד מהציבור שלא השתתף בהפגנות בכיכר תחריר בחר במפלגות הדתיות למיניהן. כך השיגו תנועת האחים המוסלמים והמפלגות הסלפיות קרוב ל-75% מהקולות. לא היה משקיף, גם לא בישראל, שצפה תוצאות אלה, כיוון שהכול התבוננו בכיכר תחריר, שמעו נאומים נמלצים של אינטלקטואלים דוברי אנגלית רהוטה, אולם לא התבוננו במציאות החברתית במצרים שמחוץ לתחריר. כמה כתבי טלוויזיה יצאו לדלתא של מצרים או למצרים עילית וראיינו אזרחים שאינם דוברי אנגלית? לכך יש להוסיף את העובדה כי המפלגות החילוניות היו מפוצלות הן בשל מחלוקות אישיות הן בשל מחלוקות אידאולוגיות.

לאחר בחירת נציג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, לנשיאות ולאחר ניסיונות תנועת האחים המוסלמים לעצב מחדש את החברה המצרית בדמותה ובצלמה, מצא עצמו המיעוט החילוני, שהוביל את המהלך לדמוקרטיזציה, בפני שוקת שבורה מעשה ידיו. הוא שהביא על מצרים שלטון אסלאמיסטי בעל לגיטימיות דמוקרטית. כך נוצרה הקואליציה בין הצבא, שהתאושש מההלם הראשוני של ההפגנות וראה עצמו מאוים על ידי משטר מורסי, לבין האליטה החילונית שהתנגדה לשלטון האחים המוסלמים ובייחוד למדיניות שהוביל מורסי בתחומי החברה והכלכלה. אליטה זו תמכה בשובו של הצבא לכס השלטון, ואפילו בדרכים לא דמוקרטיות נגד משטר שנבחר בבחירות חופשיות. מבחינתה, במשטר אסלאמיסטי טמונה סכנה עמוקה לכל מה שהאמינה בו. חזרה לשלטון צבאי הייתה בבחינת בררת מחדל עבורה. אמנם הצבא ימנע ממנה חירות דמוקרטית, אולם לפחות לא יקעקע את אורחות חייה, מה גם שלא מעטים משכבת אוכלוסייה זו ימצאו לעצמם בבוא העת משרות ומקורות השפעה במשטר הצבאי. באופן טבעי העדיפו גם הקופטים, המונים קרוב לעשרה מיליון נפש, חזרה למשטר צבאי על פני משטר אסלאמי-רדיקלי. משטר צבאי לפחות יגן על יכולתם לקיים את דתם ואת אורחות חייהם.

בהקשר זה יש לומר כי תפיסת הדמוקרטיה של האחים המוסלמים הייתה חד-ממדית. הדבר בא לידי ביטוי במדיניותו של מורסי וגם בהתבטאויותיו שלו ושל דובריה המרכזיים של התנועה. הם ראו בדמוקרטיה אך ורק אמצעי הגעה לשלטון: "זכינו ברוב, ולכן כל מה שאנו עושים הוא לגיטימי". כל המארג העשיר של דמוקרטיה ליברלית – הפרדת רשויות, זכויות נשים, זכויות מיעוטים, שוויון בפני החוק, שלטון החוק, פלורליזם, חופש עיתונות וסיכוי סביר לחילופי שלטון באמצעות בחירות – היה רחוק מהם לחלוטין. את זאת הבינה היטב האליטה החילונית המצרית. שוב מצאו אנשי אליטה זו את עצמם, כמו בימי עבד אל-נאצר ויורשיו, בברית עם הצבא נגד האחים המוסלמים. אמנם אלו עלו לשלטון בבחירות, אך הם ביקשו להקים משטר שינציח את שלטונם האוטוריטרי והאנטי ליברלי.

עם כל ההבדלים שאסור להתעלם מהם, אפשר להבין דילמות אלה גם באמצעות התבוננות במה שאירע למשטרים במזרח אירופה לאחר נפילת הקומוניזם. כאשר התמוטטו משטרים אלה, נקודת המוצא של תהליכי הדמוקרטיזציה הייתה דומה, אם לא זהה, במדינות שונות. אמנם היו הבדלים בין המדינות בתקופה הקומוניסטית, אולם לכל המשטרים הללו היו מאפיינים משותפים מהותיים: משטר חד-מפלגתי, כלכלה מתוכננת, שליטת מפלגת השלטון במשק, בחינוך ובכלי התקשורת ומשטרה חשאית הפולשת כמעט לכל תחומי החיים. לכן מוצדק היה, לכאורה, לצפות שההתפתחות הפוסט קומוניסטית תהיה פחות או יותר זהה, וכל המדינות הללו ינועו, אמנם בקצב שונה, לכיוון של דמוקרטיה ושל כלכלת שוק.

עשרים וחמש שנים לאחר מכן, קרי במחצית העשור השני של המאה העשרים ואחת, התמונה במזרח אירופה מורכבת הרבה יותר, ובוודאי אינה אחידה. מדינות כמו פולין, צ'כיה והונגריה הצליחו לעבור למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי ולכלכלת שוק אף שנתקלו בבעיות וקשיים; בכל אחת מהן מתקיים משטר רב-מפלגתי המבוסס על בחירות חופשיות ועל עיתונות חופשית, והתרחשו בהן חילופי שלטון, לעתים יותר מפעם אחת. במובנים רבים מדינות אלו דומות יותר לדמוקרטיות המערב מאשר לשכנותיהן במזרח. ברוסיה, לעומת זאת, התגבש לאחר שנים של כאוס משטר ניאו-אוטוריטרי בראשותו של ולדימיר פוטין, ואילו אוקראינה מיטלטלת בין אוטוריטריות מושחתת לבין עצם התפרקותה של המדינה עצמה. מדינות אחרות במזרח אירופה מצויות בין שני קצוות אלה.

מהן הסיבות להבדלים מרחיקי לכת אלו? בוודאי אי-אפשר לתלות את ההבדלים בנתונים כמותיים כמו רמת ההתפתחות הכלכלית, תמ"ג לנפש או שיעור העיור. מתברר כי הם נעוצים בתולדותיהן השונות של חברות אלה, ובמיוחד בשאלה באיזו מידה התקיימו והשתמרו בהן יסודות של חברה אזרחית, אותו ארג עשיר של אגודות וולונטריות, מסורות פלורליסטיות, אוטונומיה של המוסדות הכלכליים והאקדמיים ומסורת של סובלנות דתית. מדינות כמו פולין, צ'כיה והונגריה, שהתקיימו בהן מסגרות נבחרות וייצוגיות לפני תפיסת השלטון בידי הקומוניסטים, יכלו לבנות על בסיס זה משטר דמוקרטי אמיתי. לפני מלחמת העולם השנייה הייתה צ'כוסלובקיה מדינה דמוקרטית וליברלית. בפולין ובהונגריה, על-אף שצמחו בהן משטרים לא דמוקרטיים בין שתי מלחמות העולם, הייתה מסורת בת מאות שנים של בתי נבחרים, שאמנם לא היו דמוקרטיים במובן המודרני של המילה, אך היו מבוססים על ייצוגיות ועל בחירות; בד בבד התקיימו בהן אוטונומיות עירוניות ואקדמיות. על בסיס זה אפשר היה לבנות משטר דמוקרטי לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי.

ברוסיה, לעומת זאת, חסרו מאז ומתמיד מוסדות ייצוגיים. השלטון הסובייטי הוקם במידה לא מבוטלת על יסוד השלטון הצארי. האוניברסיטאות, כמו גם הכנסייה, היו כפופות לחלוטין לשלטון. ברוסיה בעידן הפרה-קומוניסטי לא הייתה מסורת של אוטונומיה עירונית כלפי המשטר המרכזי. לא מקרה הוא כי המודל של פוטין הוא הצאר פטר הראשון ("הגדול"), שאמנם הביא מודרניזציה לרוסיה, אך היא נכפתה מלמעלה. אפשר לעבור מדינה אחר מדינה במרחב הפוסט קומוניסטי ולראות כיצד קיומה או אי-קיומה של מסורת של חברה אזרחית היא שקבעה במידה מרובה אם לחברה מסוימת יש סיכוי לעבור בהצלחה למשטר דמוקרטי.

לניתוח זה יש משמעות גם בנוגע להתפתחויות היום במרחב הערבי. עובדה היא כי בכל המדינות הערביות מרכיבי החברה האזרחית חלשים. גם הטענה כי בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים נהנו מצרים וגם סוריה ועיראק ממשטרים חוקתיים מטעה. היו אלו משטרי אליטות שבהם האוחזים במושכות היו שיח'ים שבטיים ונכבדים עירוניים בעלי רכוש. אף זכות הבחירה הייתה מוגבלת במידה רבה. משטרים אלו, כמו הגבולות המדיניים של מדינות אלו, לא צמחו מתוך החברה עצמה ואף לא שיקפו תהליכי שינוי פנימיים אלא נכפו על ידי השלטון הקולוניאלי, אם צרפתי אם בריטי. השאלה המרכזית אינה מה היה כתוב בחוקה הסורית או בחוקה המצרית, אלא מה הייתה המציאות החברתית הממשית. מציאות זו, כאמור, לא תאמה את הניסוחים הפורמליים של החוקות. לכן לא מקרה הוא שמשטרים אלה הידרדרו לשחיתות מבאישה, ולכן הופלו בקלות רבה שנים ספורות לאחר תום העידן הקולוניאלי בידי קבוצות קצינים.

האפשרות לעבור למשטר דמוקרטי טמונה בסופו של דבר בשאלת קיומה של חברה אזרחית. במציאות המצרית, שני הארגונים החזקים ביותר היו, כאמור, תנועת האחים המוסלמים מצד אחד והצבא מהצד האחר, שניהם ארגונים לא דמוקרטיים במהותם. מנגד, המפגינים, לא רק שהיו נעדרי מסגרות ארגוניות ומוסדיות, הם גם היו מפולגים לקבוצות רבות ללא הנהגה אחת מלוכדת. בנסיבות אלו, הישחקותם מול שני הכוחות המרכזיים של החברה המצרית, קרי האחים המוסלמים והצבא, הייתה אך טבעית. גם אין להתפלא על כי בתום שנה של שלטון האחים המוסלמים, שמצד אחד איים להשליט משטר תאוקרטי ומן הצד האחר לא הצליח לאחוז ביעילות ברסן השלטון, מצאו עצמם המפגינים החילונים תומכים באפשרות הצבאית כאלטרנטיבה האפקטיבית היחידה מול סכנת הדיכוי הדתי והכאוס ברחובות.

מבחנה של ההנהגה הצבאית הניצבת עתה בשלטון בתמיכה עממית רחבה למדי יהיה אם תצליח להיענות לפחות למקצת הדרישות שבאו לידי ביטוי בהפגנות נגד מבארכ ואם תמצא לשון משותפת עם לפחות מקצת המגזרים שתמכו באחים המוסלמים. משטר אוטוריטרי שיהיה יחסית ליברלי יכול לשמש בסיס לעלייתם של כוחות שבטווח ארוך עשויים להביא לפתיחות גדולה יותר של המרחב הציבורי במצרים. תכנית "תעלת סואץ השנייה" שאימץ הנשיא סיסי עשויה לשמש בסיס הן לפרויקט לאומי שייצור הזדהות עם המשטר ועם הישגיו, הן ליצירת מספר רב של מקומות עבודה, ולהתמודד עם עקב האכילס המשמעותי ביותר של משטר מבארכ. השילוב של השניים עשוי להיות מוקד רב-כוח לביסוס שליטתו המחודשת של הצבא ולמתן לגיטימיות כלל חברתית למשטר. אולם ככל שהמשטר החדש של סיסי יהיה פתוח, דמוקרטיה ליברלית המבוססת על חברה פתוחה אינה אפשרות ריאלית, לפחות לא בטווח הזמן הנראה לעין. במקרה הטוב במצרים יהיה משטר אוטוריטרי מתון.

נדמה כי את המשמעות מרחיקת הלכת ביותר של האביב הערבי יש לחפש דווקא ברובד של מערכת המדינות במזרח התיכון, ולאו דווקא בשינויי המשטר. מערכת המדינות במזרח התיכון עוצבה, ברובה, בשל השליטה הקולוניאליסטית של בריטניה ושל צרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה. מערכת זו עומדת עתה בפני התפוררות. במה שקרוי היה בשעתו "הלבנט" נוסדו סוריה, לבנון, ירדן ועיראק לאור הסכמי סייקס-פיקו (1916). מערכת זו של הסכמים ביטאה את האינטרסים האימפריאליים האירופיים ושרטטה גבולות ללא כל התחשבות בהיסטוריה, בגאוגרפיה ואף לא בהרכב האתני-דתי של האוכלוסיות שחיו במרחב; אלו מעולם לא נשאלו לדעתן על הסדרים שנחתמו בין המעצמות הקולוניאליות.

כאשר זכו מדינות אלה בעצמאות מדינית מלאה לאחר סיום תקופת המנדט, היה זה האינטרס של שליטיהן שלא לערער את הסטטוס קוו, במיוחד כאשר האידאולוגיה הפַּן-ערבית ביקשה להתעלות מעל לגבולות השרירותיים שעוצבו בסייקס-פיקו. ברור היה לכול כי פתיחה מחדש של שאלת הגבולות תהיה פתיחה של תיבת פנדורה שאיש לא היה מעוניין בה. אולם זה מה שקרה כאשר רוחות האביב הערבי ערערו את הסטטוס קוו ואת מעמדם של השליטים. מי שמתבונן בימים אלה במפת המזרח התיכון ובמערכת המדינית האזורית ימצא מציאות שונה לחלוטין מזו ששררה באזור אך לפני שנים מועטות.

עיראק אינה עוד מדינת הלאום הערבית המאוחדת כמו שעוצבה על ידי הבריטים והתקיימה עד למפלת סדאם חוסיין ב-2003. האזור האוטונומי הכורדי בצפון הוא מדינה דה-פקטו, אמנם ללא הכרה בין-לאומית, אבל עם שליטה אפקטיבית על הטריטוריה, ובכלל זה קיומו של צבא משלו, שליטה על אוצרות הטבע שלו וקיום יחסים דיפלומטיים עם מדינות חוץ. הקונסוליות הזרות בארביל הן שגרירויות לכל דבר, ונציגויות ה-Kurdish Regional Government משמשות למעשה שגרירויות כורדיות בבירות המערב. יש טיסות ישירות לארביל, ואזרחי חוץ הזקוקים לוויזה לכניסה לעיראק, אינם צריכים בוויזה כדי להיכנס לאזור הכורדי. מערכת החינוך היא בלשון הכורדית, וכבר צמח באזור דור שלם של צעירים שערבית אינה שפתם הראשונה. בנוגע לשאר חלקי עיראק, עדיין אין זה ברור אם הרוב השיעי המשתמש בלגיטימיות הדמוקרטית שלו לדיכוי המיעוט הסוני יוכל לקיים לאורך זמן את שלטונו ואת השלמות הטריטוריאלית של מה שנותר מ"עיראק ההיסטורית".

בסוריה הידרדרו ההפגנות לכלל למלחמת אזרחים שפוררה את אחדותה המדינית של המדינה. המצב עדיין נזיל בימים אלו, אולם ברור שהזהות הלאומית הסורית, שהיא בסיס משטר הבעת', התפוררה לזהויות מנוגדות של סונים, של עלווים ושל כורדים, ובכך דומים הדברים במידה רבה למצב בעיראק. בתנאים אלו קשה לתאר את הקמתה מחדש של סוריה בתור יחידה פוליטית קוהרנטית. באיזו מידה תגלושנה התפתחויות אלה ללבנון, שיש בה איזון בין עדתי רגיש ושביר? אין לדעת בשלב זה. אולם כבר כעת יש סימנים לא מעטים להתנגשויות בין דתיות, במיוחד באזורי הגבול עם סוריה כמו טריפולי שבצפון.

עלייתו של ארגון דאע"ש ("המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה") העניקה תמיכה רעיונית ומוסדית להתפרקות מדינות הלאום בעיראק ובסוריה ולהחלפתה במסגרת מוסדית אחרת, שפסגתה אמורה להיות הקמתה של ח'ליפות כלל אסלאמית. גם אם לא ברור לגמרי אם רעיון חוצה גבולות זה אכן יחזיק מעמד, ברור כי כבר בתקופה זו הוא אתגר של ממש, שיש להניח כי לא ייעלם לגמרי, למערכת מדינות הלאום הערביות.

לוב גובשה ליחידה אחת כשהוקמה על ידי האיטלקים בעת שכבשו לפני מלחמת העולם הראשונה שני מחוזות עות'מאניים (טריפוליטניה וקירֶנַייקה) והעניקו להם את השם הלטיני Libya. לאחר נפילת משטרו של קד'אפי, שהצליח להחזיק בשני אזורים אלה יחד באמצעות משטרו האוטוריטרי הייחודי, צפים עתה קשיים עצומים לגבש שלטון שיאחד את מה שהיה לוב לכלל מערכת מדינית קוהרנטית כלשהי. שני פרלמנטים, עשרות מיליציות מקומיות ומעל לכול היעדר ממשל וצבא מתפקדים מצביעים על כך שבסופו של דבר ייתכן כי לוב תתפרק לשני חלקיה ההיסטוריים.

סודאן הוקמה כיחידה מדינית על ידי הבריטים לאחר דיכוי מרד המהדי בשלהי המאה התשע עשרה. היא כוללת בשטחה העצום עשרות יחידות אתניות ודתיות, שאין להן הרבה מן המשותף. עצמאותה של דרום סודאן והשתחררות אוכלוסייתה השחורה הנוצרית והאנימיסטית מן הדיכוי הערבי-מוסלמי של הצפון עדיין אינה סוף פסוק, והמאבק רווי הדמים של דרפור עשוי להביא לידי חלוקה נוספת של המדינה הסודנית.

לתימן היסטוריה מפותלת, ובגבולותיה היום היא כוללת גם את שטחי עַדֶן וחדרמות, שזכו לעצמאות מן השלטון הבריטי בדמות "דרום תימן" ואוחדו בשעתו עם תימן גופא. המצב היום בתימן נזיל ביותר. השלטון המרכזי במדינה זו מעולם לא הצליח להקים מנגנון מודרני אפקטיבי. לכן, שבטים ואזורים נרחבים שמרו על אוטונומיה דה-פקטו מהשלטון המרכזי. התגברות כוחם של המורדים הזיידים השיעים ("החות'ים") מצביעה על אפשרות שיחולו שינויים טריטוריאליים.

כל התהפוכות הללו אינן חלות על מצרים, שלא כמדינות שגובשו והוקמו במידה מרובה בשל מהלכים אימפריאליים, מצרים היא יחידה היסטורית קוהרנטית בת אלפי שנים שאיש אינו חולק לא על גבולותיה ולא על זהותה הפוליטית. על-אף בעיותיו הרבות, המיעוט הקופטי במצרים הוא עצם מעצמותיה, ואיש אינו חולק על כך. הקשיים שהממשל המצרי בסיני נתקל בהם מצביעים דווקא על ייחודה של סיני לעומת הקוהרנטיות של מצרים ושל עמק הנילוס. מבחינה היסטורית, חצי האי סיני אינו חלק אינטגרלי של מצרים, ועד לתחילת המאה העשרים לא נשלט מקהיר אלא מאיסטנבול. גם אוכלוסייתו הבדואית שונה מאוכלוסיית עמק הנילוס, וסימני ההיכר שלה שייכים דווקא למסורות הבדואיות של הלבנט. מכאן גם קשייה של הביורוקרטיה המצרית לשלוט בשטח זה ובאוכלוסייתו.

לכל זה יש להוסיף עוד ממד שהתעלמות ממנו מונעת לעתים את הבנת המורכבות של ההתפתחויות באזור, הווי אומר שאלת החילוניות. המסורת הפוליטית והאינטלקטואלית המערבית רואה בחילוניות תוצר של ההשכלה ושל הנאורות, ולכן קשורה בטבורה לרעיונות הדמוקרטיה והליברליזם. במציאות המזרח תיכונית התמונה אחרת. לא רק במדינות הערביות, אלא גם במדינות הלא ערביות באזור, החילוניות ותהליכי הסקולריזציה מזוהים זה למעלה ממאה שנה עם משטרים אוטוריטריים. משטר השאה באיראן (של האב ובנו) אתאתורכ בתורכיה, בן עלי בתוניסיה, עבד אל-נאצר ומבארכ במצרים, סדאם חוסיין בעיראק ומשטר אסד בסוריה הם כולם משטרים שביקשו לכפות חילוניות על חברות מסורתיות-דתיות.

העובדה כי אחדים משלטונות אלה היו גם שלטונות של מיעוט דתי רק חיזקה מגמות אלה. לכן החילוניות באזור הייתה מזוהה תמיד לא עם משטרים דמוקרטיים וליברליים אלא דווקא עם משטרי עריצות. חלקם ביטאו דיכוי רדיקלי, כמו בעיראק או בסוריה, וחלקם היו מערכות מדכאות פחות, כמו זו של בן עלי בתוניסיה או מבארכ במצרים. מכאן, גורמים חילוניים בחברה האזרחית, שלכאורה היו צריכים להיות מקדמי הליברליזם, תמכו דווקא במשטרי הדיכוי. המיעוטים הדתיים או האתניים, שלרוב תומכים במשטרים ליברליים, ראו דווקא בשליטים העריצים את הערובה הטובה ביותר לשרידותם. עובדה זו מסבירה את התופעה, שהיא פרדוקסלית לכאורה, לפחות בעיניים מערביות, שהעדות הנוצריות בעיראק ובסוריה תמכו במשטרי הבעת', הגם שאלו היו משטרים מדכאים. כך גם במצרים. הקופטים ראו בהפיכה הצבאית של סיסי את הערובה הטובה ביותר לשרידותם לנוכח סכנת האסלאמיזציה מצד האחים המוסלמים. זוהי תמונה מורכבת ושונה מאוד מהתפיסה המקובלת במערב, עד שרבים לא יכלו להבין כיצד ייתכן כי אחדים מדובריהם הרהוטים ביותר של משטרי סדאם ואסד הם נוצרים. השילוב של עריצות וחילוניות, שהוא בלתי מתקבל על הדעת במערב, הוא חלק מן המציאות המזרח תיכונית. באור זה יש להבין גם את התמיכה של שכבות עממיות מסורתיות בתנועות אסלאמיות: זה הבסיס ללגיטימיות הדמוקרטית של מפלגת האק"פ בתורכיה ולמרכיב הדמוקרטי של המדינה האסלאמית באיראן. למשטרים דתיים אלה יש שורשים עמוקים בשכבות רחבות של האוכלוסייה.

אין חולק על כך שאין תקדים לתהליך שהתרחש בשנים האחרונות בעולם הערבי. אבל ההיסטוריה אינה לינארית; לכן תהא זו טעות לִצפּות כי תהליכי דמוקרטיזציה שהתמשכו בחברות המערביות מאות שנים יתרחשו במרחב הערבי בזמן קצר. בלי לנסות להסתכן בניבוי, אפשר בהחלט לקבוע כי המזרח התיכון יתנסה בשנים הבאות בתהפוכות ובשינויים שיהיו לעתים מפתיעים לא פחות מן השינויים שעברו עליו מאז ראשית 2011. מה שברור הוא כי צפויה לאזור תקופה ארוכה של אי-יציבות ואי-ודאות.

  1. 4 מתוך 5
    4 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר זה הוא הראשון מסוגו בשפה העברית שחוקר לעומק את סוגיית האביב הערבי והשלכותיו עד כתיבת הדברים. לא יכולתי למצוא את התובנות שקיבלתי מספר זה מגיעות בעיתוי טוב יותר לאור ההתפתחויות האזוריות במזרח התיכון וכן ההתפתחויות הגלובאליות, בין היתר עקב עליית הממשל האמריקאי החדש. אמנם טרם ראינו את כל ההתפתחויות של האביב הערבי וספק אם נראה את סופן בשנים הקרובות, אך הספר מסכם בצורה טובה את כל האירועים שהתרחשו עד כה (למעט אלו מהחודשים האחרונים) ומספק ניחוש מושכל לאן נושבת הרוח במזרח התיכון עקב התפתחויות אלו. ספר מצוין, קצר באופן יחסי וקולע. נהניתי במיוחד מהניתוח המעמיק של כל מדינה בחלק הארי של הספר.

הוסיפו תגובה