הגלויות

הרומן הגלויות מגולל את סיפורה האמיתי של אישה, שתוך כדי שיטוט מקרי באתר בית מכירות פומביות נתקלת בגלויות ישנות שנשלחו לאימה כשהייתה ילדה.
העבר שנוקש על חלונה מטלטל את שגרת חייה השלווים ושולח אותה למסע חיפוש אחר זיכרונות אבודים. היא מתחקה אחר חייה של אימה, שהצליחה להימלט מגרמניה הנאצית לאנגליה.
אתגרי החיים בארץ הזרה והגלויות המגיעות מבית הוריה מציבים בפני אימה התמודדות יומיומית, כאשר על נעוריה הפורחים ושמחת החיים שלה מעיבה הדאגה לבני משפחתה שנותרו מאחור.

מקט: 4-575-637

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הרומן הגלויות מגולל את סיפורה האמיתי של אישה, שתוך כדי שיטוט מקרי באתר בית מכירות פומביות נתקלת בגלויות ישנות שנשלחו […]

---

גרמניה, 9 בנובמבר 1938

רגינה עמדה באמצע גן הירק, מגפיה שקועים בתוך הבוץ. השמיים העלו מופע אור־קולי מרהיב. הברק צייר ומחק שורשי אוויר מרצדים בלבן על רקע שמיים אפורים, ותופי הרעם שנשמעו מרחוק הלכו וקרבו. הגשם, שלא איחר להצטרף להופעה, ניתך בקרשצ’נדו עז על האדמה, והתלמים הוצפו במים בתוך דקות ספורות. רגינה מיהרה לסככה הקרובה כדי לתפוס מחסה. מגפיה הפכו למשקולות של בוץ, והיא הגיעה לסככה רטובה עד לשד עצמותיה. מתחת לגג הסככה הקטנה כבר הצטופפו פליקס המדריך ועוד שני חניכים, שלושתם ספוגים במים ככביסה רטובה.

בשנתיים האחרונות שהתה רגינה בעיירה שטקלסדורף, בחוות הכשרה שהייתה שייכת לתנועת ברית חלוצים דתיים (בח”ד). מאז עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב־1933, גברו ברחבי גרמניה האנטישמיות והאלימות כלפי היהודים, שהעדיפו מסגרות חינוך נפרדות, והחיים בחווה, ששכנה ליד העיר ברלין, העניקה לנערים ולנערות תחושה של הגנה מפני המתרחש ברחובות גרמניה. מטרת המקום הייתה להכין צעירים וצעירות יהודים לקראת עלייה לארץ ולהכשירם להיות חקלאים וחלוצים בארץ ישראל. לימודי החקלאות, העברית, התנ”ך וההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל הביאו עימם תקווה לעתיד אחר.

בעודו רועד קלות, פליקס בירך את רגינה והודיע לה כי מתחילת השבוע הבא היא תעבור, כבקשתה, לעבוד בפינת החי. התעניינותה הפתאומית של רגינה באווזים ובתרנגולים החלה ביום שבו נודע לה כי מנדל צבי אחראי על פינת החי. מנדל צבי היה בחור נאה בעל עיניים חומות גדולות, בלורית שיער שופעת ומתנפנפת וחיוך שובה לב שהיה בכוחו להאיר את היום המעונן ביותר. כמעט כל הבחורות בהכשרה היו מאוהבות בו בחשאי, והמחשבה כי תוכל לבלות במחיצתו מספר שעות מדי יום העלתה חיוך חולמני על פניה.

היא חזרה לחדרה ב”וילת הקיץ” בשעה ארבע אחר הצהריים, כשהחיוך עדיין מלווה אותה. לני, חברתה לחדר, הרימה את ראשה מהספר שבו קראה והביטה ברגינה, שפניה המקושטות בפסים של בוץ, שערה החלק והשחור ועיני השקד השחורות שלה שיוו לה מראה של אינדיאנית.

“את יודעת, את נראית כמו דמות שיצאה מהספר שאני קוראת עכשיו.”

“אההה,” אמרה רגינה כשהיא עדיין מחייכת לעצמה.

“מה זה החיוך הזה שמרוח לך על הפרצוף?” שאלה לני.

“איזה חיוך?”

“זה שמתחיל באוזן אחת ומסתיים בשנייה. נו… ספרי.”

“שום דבר מיוחד. פליקס מעביר אותי מתחילת השבוע הבא לעבודה בפינת החי.”

“אההה… שום דבר שקוראים לו מנדל צבי,” עיניה של לני נצצו במשובה.

“אוי לך אם את מספרת,” נופפה מולה רגינה אצבע מאיימת.

“אל תדאגי, סודך שמור עימי,” אמרה לני, והניחה את ידה הימנית על לוח ליבה.

בארוחת הערב התקבצו כל החברים בחדר האוכל, שהיה ממוקם בקומה התחתונה של וילת הקיץ. מבעד לחלונותיו הגדולים ניתן היה לראות ממול את חורשת עצי האשוח, שטיפות הגשם זהרו עליהם כאלפי יהלומים קטנים, מנצנצים לאור הירח.

שתי שורות של שולחנות מעץ בוק וסביבם כיסאות היו מסודרות בחדר האוכל, וממרומי הקיר הפנימי השקיפו על היושבים שלושה ראשי צבי מפוחלצים, זכר לימים שבהם שימש המקום אחוזת ציד. רגינה, שלא יכלה לעמוד בפני מבטם העצוב של הצבאים, התמקמה תמיד כשגבה מופנה אליהם.

היא התיישבה מול יצחק מושקוביץ, שנקרא בקיצור ביץ, והמתינה למופע שהעלה מדי ערב. כמו בהרבה ערבים אחרים בחווה, ארוחת הערב הייתה מורכבת ממרק כרוב עם תפוחי אדמה וגזר, ובסלסילות שהיו פזורות על השולחן הוגש לחם כפרי פרוס. ביץ סיים את צלחת המרק שלו במהירות וביקש מהחניך התורן תוספת, ואז עוד אחת, ועוד אחת… בסך הכול סיים ארבע צלחות מרק מלאות, מלוות בשמונה פרוסות לחם.

ביץ היה גבוה ורזה, ורגינה תהתה בכל פעם מחדש לאן נעלם כל האוכל הזה. כשסיים לאכול, הוא העביר את לשונו על שפתיו בתנועה סיבובית, מרוצה כמו חתול שסיים ללקק קערית חלב, טפח בחיבה על בטנו השטוחה, חייך והחל לספר בדיחות בשרשרת.

לביץ תמיד הייתה באמתחתו מחסנית מלאה בבדיחות חדשות, וכשהיה במצב רוח טוב, ותמיד על בטן מלאה, הוא היה שולף אותן בזו אחר זו באותה מהירות שבה היה מכלה מזון.

רגינה לא הצטיינה בסיפור בדיחות, אבל היא היטיבה לצחוק. לצחוקה, שנשמע תחילה כמו שיעול של מנוע מקרטע והלך וגבר עד שהגיע לשיא עוצמתו, לא היו מתחרים. כשהיא הייתה מתחילה לצחוק, כולם היו נדבקים בצחוק סוחף שנמשך דקות ארוכות והגיע עד כדי כאב בטן.

בחצות אותו לילה, אחרי שכולם התפזרו לחדריהם ונרדמו כשהם שלווים ומחויכים, רגינה התעוררה בבת אחת מתוך חלום בלהות שהיו משולבים בו רעש זכוכיות מתנפצות וצעקות רמות. היא התיישבה במיטתה. רווח לה שהיה זה רק חלום, אלא שבתוך שבריר שנייה המציאות נשכה באוזנה. “מהר,” לחשה לעברה לני, חברתה לחדר, “נאצים שיכורים. צריך לברוח.”

הן זחלו מבעד לחלון חדרן, שהיה בקומה העליונה של “וילת הקיץ” שבה התגוררו, וטיפסו אל גג הרעפים כשהן יחפות ושפופות ולעורן רק כותנות לילה דקיקות. האוויר הקר כמעט עצר את נשימתה של רגינה, ומגע הרגליים היחפות ברעפים הקפואים הרגיש כמו דקירות של סיכות חדות והעביר גלים של רעד בגופה.

הגג היה רטוב וחלקלק, ורגינה איבדה את שיווי המשקל. היא הייתה מועדת ונופלת, אלמלא לני שאחזה בידה ותמכה בה. כשהגיעו לקצהו המחודד של גג הרעפים, הן התיישבו והחליקו בזהירות על ישבניהן אל צידו האחורי של הבניין. מקצה הגג הן רכנו והציצו כלפי מטה. שלוש דמויות רצו לכיוון החורשה הרחוקה, ואחריהן, מקללים וצועקים, דלקה קבוצה של חמישה בריונים. הבריונים הצליחו להדביק את הנמלטים והחלו להפליא בהם מכות במקלות, באגרופים ובבעיטות. למרות המרחק הרב, צעקות החברים שהוכו הגיעו לאוזניה של רגינה וטלטלו את נפשה.

היא אטמה את אוזניה כדי לא לשמוע את הקולות, והסיטה את מבטה כדי לא לראות את המראות. הדמעות זלגו מעיניה ללא שליטה, וכשהביטה שנית כלפי מטה היא ראתה את הבריונים הנאצים גוררים את השלושה ברגליהם בחזרה לתוך הבניין כשגופיהם חורצים תלמים בבוץ. היא ניסתה לזהות את האומללים שנתפסו, אבל על אף ראייתה החדה, עיניה לא הצליחו לחדור מבעד למסך החושך. אני מקווה שמנדל צבי הצליח לברוח, הייתה המחשבה שהדהדה במוחה ברגעים אלה. היא ולני המשיכו לשכב כך מספר דקות, כשאימה משתקת משתלטת על גופן.

עד אותו לילה דמיינה רגינה כי חוות ההכשרה היא אי בודד המוקף בים סוער, כזה שהגלים נשברים אל חופו ולא חודרים לתוכו. עד אז היא חשה מוגנת מפני חיות הטרף שהשתוללו ברחובות גרמניה, אבל באותו לילה, כשהסתתרה על הגג רועדת מפחד ומקור, הבינה כי אי האשליות שלה הוצף בגל עצום של אלימות ושהוא טובע בתוך זוהמת הרחוב.

מה יהיה?!

קולות הניתוץ שהתחדשו בתוך הבניין עוררו את שתי הנערות לפעולה. לני, פניה רטובות מדמעותיה, החוותה בידה כלפי מטה.

“זה ממש גבוה,” לחשה רגינה. “את בטוחה שכדאי לקפוץ מכאן למטה?”

“אני לא רואה אופציה אחרת. אנחנו נקפא כאן למעלה…” השיבה לה לני בלחש. הן נעמדו, שפופות, בפינת הגג. לני אחזה בידה של רגינה ואמרה, “בשלוש אנחנו קופצות יחד.”

רגינה הנהנה והן קפצו, אוחזות זו בידה של זו, אל הגינה האחורית. הן נחתו בתוך שלולית של בוץ ושקעו בו עד מעל לקרסוליהן. לפחות לא שברנו שום דבר, חשבה לעצמה רגינה. הן החלו לרוץ, שפופות, לעבר השדות, כשקולות נפץ הזכוכיות והצעקות שבקעו מתוך הווילה מלווים אותן במנוסתן. הן המשיכו לרוץ, עברו את גדר העץ שהפרידה בין שטח החווה לשטחם של השכנים הגויים, נכנסו לתוך המתבן שעמד סמוך לגדר והסתתרו מאחורי ערֵמה גבוהה של חציר. קולות שירת שיכורים הלכו וקרבו אליהן. “כשדם יהודי ניתז מהסכין …”, “יהודים מסריחים, איפה אתם?” רגינה שמעה את צעדיהם כשהתקרבו, מדשדשים בבוץ, לעבר הגדר. רועדת מקור ומאימה היא לפתה בכוח את ידה של חברתה, שקפאה במקומה. עקצוץ בלתי נשלט החל לדגדג במורד גרונה, והיא הרגישה שבעוד רגע יפרוץ מתוכו אל תוך הדממה קול שיעול רם שיסגיר אותן. היא הצמידה בכוח את כפות ידיה אל פיה ונשאה תפילה. למשך מספר רגעים הצליחה להתאפק, ובינתיים הקולות התרחקו. היא פלטה שיעול חנוק של הקלה. “איזה פחד. הייתי בטוחה שבעוד רגע הם מגלים אותנו… ואיזה קור…” לחשה, כשהיא רועדת כולה. “גם אני קפואה…” הן התחפרו בערֵמת החציר כדי להתחמם, ולאחר זמן מה נרדמו, חבוקות, עד שהפציע אור ראשון.

כשהאיר הבוקר, נשמעו סביב רק קולות ציוץ ציפורים. השקט הלם באוזניה של רגינה והביא עימו בשורות רעות. כבר מרחוק הן ראו שזגוגיות חלונות הווילה נופצו כולן, ופערו את פיותיהן בתדהמה לנוכח מה שאירע שם בלילה. שקט מפחיד קידם את פניהן בכניסה לבניין, שתמיד המה מקולות דיבור וצחוק.

רגינה הציצה פנימה בזהירות. הקומה התחתונה הייתה ריקה מאדם והרצפה הייתה מכוסה ברסיסי זכוכיות ובבוץ, בחלקי ריהוט ובכלים שבורים. ריח חריף של שתן נישא באוויר, וראשי הצבאים שעל הקיר נראו עצובים מתמיד. בפינת המבואה, לצד נעליים אחרות שהיו מוכתמות בבוץ, עמדו מגפיה, ניצבים בדיוק במקום שבו השאירה אותם יום קודם. עכשיו זה באמת לא משנה, חשבה לעצמה, ותחבה לתוכם את כפות רגליה המלוכלכות. הבוץ שכיסה את המגפיים התייבש והתפורר כשהחלה לצעוד. היא הביטה בהם וחשבה על חייה, שגם הם החלו מתפוררים לנגד עיניה.

לני צעדה פנימה כמו סומא, וכשדרכה על שבר זכוכית היא פלטה צעקה. דם החל מטפטף מכף רגלה. היא התיישבה על הרצפה המטונפת ושלפה את רסיס הזכוכית שחדר לכף רגלה. כשזרם הדם גבר, היא עטפה את הפצע בפיסת בד שהתגוללה על הרצפה והידקה אותה לרגל בחוזקה. רגינה נטלה זוג נעליים, אחד מתוך אלה שעמדו בכניסה, והושיטה ללני, שנעלה אותן ללא ויכוח.

כשעברו במסדרון הקומה השנייה, הן הבחינו, מבעד לפתח הדלת שנעקרה ממקומה, בסוניה וברבקה. השתיים ישבו על הרצפה בתוך ערמה גדולה של נוצות, פיסות נייר ובגדים קרועים ומיררו בבכי.

רגינה ולני המשיכו בחשש את דרכן לחדרן שבקצה המסדרון, יראות מהמראה שיתגלה לעיניהן. בן לילה, החדר השתנה לבלי הכר. תכולת הארונות התגוללה על הרצפה יחד עם המצעים הקרועים, ערמות של נוצות לבנות, שברי חלונות ורגלי כיסאות. התמונות נתלשו יחד עם המסמרים והשאירו אחריהן פצעים פתוחים על הקירות.

הן עמדו המומות, מביטות זו בזו ללא אומר. בעיניהן נשקפו הבלבול, הכעס, חוסר האונים והחרדה שהן חשו. איזה מזל שהצלחנו לברוח בזמן, חשבה רגינה לעצמה. ומה יהיה עכשיו? כשהיא טרודה במחשבותיה, הרימה מהרצפה בפיזור נפש את החולצה הירוקה שלה. היא ניערה אותה היטב מרסיסי זכוכית והנוצות וקיפלה אותה בקפדנות, תוך שהיא מחליקה בידיה את החולצה המקופלת חזור והחלק, כאילו יש בכוחה של אותה תנועה להשיב את הסדר על כנו.

לני עמדה ללא תנועה באמצע החדר. זרועותיה שמוטות לצידי גופה, ועיניה הפעורות לרווחה נעוצות ברצפה. היא נראתה כמו בובה שבורה. לאחר דקות מספר ניעורה מקיפאונה והחלה אף היא לאסוף את בגדיה הפזורים על הרצפה.

במהלך הבוקר התברר כי חלק מהחברים שלא הספיקו לברוח נתפסו על ידי הבריונים והוכו קשות, ולאחר מכן נלקחו לתחנת המעצר ואיש לא ידע מה עלה בגורלם. מנדל צבי הצליח להימלט.

אחרי התייעצות דחופה שניהלו המדריכים נראה היה שלא נותרה ברירה, ולקראת יום שישי בצהריים התקבלה החלטה לפזר את החברים שנותרו בווילה ולשלוח אותם לבתיהם.

רגינה חששה שלא תספיק להגיע לביתה בגלדבק לפני כניסת השבת, ולכן הצטרפה ללני שהתגוררה בברלין. לני הייתה בעלת מראה ארי קלאסי. שיער בהיר, עיניים חתוליות ירוקות ואף סולד. איש לא יחשוד בלני שהיא יהודייה! רגינה, ששערה היה כהה ועיניה שחורות, חשה בטוחה יותר כשישבה צמודה אליה ברכבת.

כשהגיעו לתחנת הרכבת הראשית של ברלין רגינה לחשה ללני, “את מריחה?”

“כן. ריח ממש חזק של שׂרֵפה, אבל אני לא רואה אש.”

הן עלו על חשמלית לשכונת מגוריה של לני ברובע שרלוטנבורג.

“תסתכלי ימינה,” אמרה לני בלחש, ונעצה את מרפקה בצלעותיה של רגינה. עשן עלה ממבנה גבוה שניצב ברחוב סמוך.

“מה זה, המבנה?” שאלה רגינה בלחש.

“זהו בית הכנסת ברחוב פאזאנן,” גם לני הנמיכה קולה ללחישה. “הוא לא פעיל כבר כשנתיים. הרבה יהודים עזבו בשנים האחרונות, אז סגרו אותו. אני מקווה שהוציאו ממנו את ספרי התורה…”

רגינה הביטה מבעד לחלון ונשימתה נעצרה. קבוצה גדולה של יהודים בעלי זקנים הוצעדו בשורות של ארבעה, כשהם נושאים בידיהם שלטים שעליהם נכתב “יהודים החוצה”. ההמון הנאצי זינב בהם תוך צעקות ומכות שוט, האיץ בהם לצעוד מהר יותר. מבעד לחלונות החשמלית נראו חלונות ראווה מנותצים, מדרכות מכוסות בשברי זכוכיות ואנשים שבזזו את הסחורות ללא מורא. יהודי זקן נגרר בזקנו על ידי שוטר במדים, ורגינה הסיטה את מבטה הצידה במהירות, מזועזעת ממראות הזוועה וממששת בהיסח הדעת את סנטרה.

היא רצתה לבכות, אבל לא העזה. היא ידעה שאם תבכה, מיד יזהו שהיא יהודייה. היא הביטה סביבה. רוב הנוסעים בחשמלית נראו אדישים למראות. חלקם הביטו נכוחה, העמידו פנים שאינם רואים את הנעשה ברחוב, אבל שניים מהם הביטו במתרחש בחוץ, מחייכים בהנאה גלויה.

כשהתקרבה החשמלית אל ארמון שרלוטנבורג אמרה לה לני, “בואי. אנחנו יורדות כאן.” רגינה אחזה בזרועה והלכה אחריה, כמו עיוור הנצמד למלווהו.

הן נכנסו לתוך חורשה שהקיפה את הארמון והתיישבו על ספסל ליד אגם קטן ושובה לב. שלושה ברווזים שייטו בשלווה לא הרחק מהם, טובלים מדי פעם את ראשיהם בתוך האגם, משרטטים סביבם מעגלים מתרחבים של מים. מה להם, לברווזים, ולמה שקורה כעת ברחובות! הלוואי שהייתי ברווז, חשבה רגינה לעצמה. היא לא הבינה מה הן עושות שם, ישובות להן בנחת ליד האגם כשהעולם סביבן מתמוטט.

“אנחנו נמתין כאן עד שתרד החשֵכה,” לני אמרה, “ורק אז נלך לבית הוריי. בשכונת מגוריי המראה הארי שלי לא יעזור לי. מכירים אותי ויודעים שאני יהודייה. איני יודעת באילו שכנים ניתקל ואיך הם ינהגו.”

היא הוציאה מתיקה שתי פרוסות לחם. “לקחתי מחדר האוכל הבוקר, כי חשבתי שאולי נהיה רעבות. קחי…” היא הושיטה פרוסת לחם אחת לרגינה. “תזכרי, אנחנו כאן כדי להאכיל את הברווזים, ובכל פעם שיעבור כאן מישהו נזרוק להם פיסת לחם קטנה. כך לא ניראה חשודות.”

“את ראית מה קורה ברחובות?” שאלה רגינה. דמעות התנוצצו בזוויות עיניה, והיא עצרה אותן רגע לפני שהתגלגלו במורד לחייה.

“ראיתי. פשוט לא להאמין לאן הגענו. אני רק מקווה שההורים שלי בסדר,” השיבה לני, כשאנחה כבדה מלווה את דבריה. “חייבים למצוא דרך לצאת מהמדינה הזו, שירדה מהפסים.”

“גם אני מקווה שההורים שלי בסדר,” אמרה רגינה, שרגשי אשמה התחילו לכרסם בבטנה. “זהו פיקוח נפש. הייתי צריכה לנסוע הביתה מיד, למרות השבת.” שתיקה השתררה ביניהן. כל אחת מהן התמודדה עם סיוטי דמיונותיה. רגינה דמיינה את הבריונים השיכורים נכנסים לביתה, שוברים כלים, משחיתים את הרהיטים, תופסים את אביה ואת אימה… המחשבה הייתה כל כך בלתי נסבלת, והיא עצרה אותה בכוח. אסור לי לחשוב מחשבות כאלה. אלוהים, תעזור לנו! היא חיפשה דרך לצאת ממבוך הפחדים שלתוכו נקלעה ומצאה מפלט בתכנון הימים הקרובים.

היא אחזה בידה הרפויה של לני. “ביום ראשון,” היא אמרה, “לפני שאני נוסעת לגלדבק, נלך יחד למשרדים של בח”ד בברלין ונברר מה צריך לעשות כדי לקבל אשרת כניסה לארץ אחרת.” עצם האמירה חיזקה את רוחה של רגינה ונטעה בה תקווה. “את יודעת איפה המשרדים נמצאים?” שאלה.

“כן, אני יודעת, וכן, אנחנו נלך יחד ביום ראשון השכם בבוקר!”

כשירדה החשכה, הן החלו לעשות את דרכן לעבר ביתה של לני. הרחובות שקטו והיו כמעט ריקים מאדם. הן צעדו במהירות, זו אחר זו, נצמדות לקירות הבתים. רגינה הבחינה בכך שלני צולעת קמעה. כנראה שהפצע בכף רגלה הציק לה. צריך לבדוק את הרגל כשנגיע לביתה, היא חשבה לעצמה. הן נכנסו לרחוב אוסנברוקר, שבו התגוררה משפחתה של לני. קול צעדים נשמע ברחוב, ושתיהן הביטו לאחור בבהלה. הן הבחינו בשני גברים לבושים בשחור שצעדו בעקבותיהן והחישו את צעדיהן, מציצות לאחור מדי פעם, ולאחר כחצי דקה רווח להן כשראו כי שני הגברים נכנסו לאחד הבניינים ברחוב.

כשהגיעו לביתה של לני, הן נעצרו לרגע והביטו בבניין. הן חיפשו בו סימנים. היה זה בית דירות רגיל למראה, והוקל להן כשראו שכל החלונות של שש הדירות שהיו בו נראו שלמים. בשקט, על קצות אצבעותיהן, הן טיפסו במעלה המדרגות לקומה השנייה, ולני נקשה על דלת ביתה שתי נקישות חלשות. מתוך הדירה נשמע רחש של פתיחת מנעולים והדלת נפתחה לכדי חרך צר. עין מפוחדת הציצה מתוכו החוצה, ואז נפתחה הדלת לרווחה. אימא של לני חיבקה אותה בחום, סימנה לשתיהן להיכנס וסגרה את הדלת על בריחיה.

הבית נראה שלם גם מבפנים, והן נשמו לרווחה. התברר כי ההמון המשתולל לא הגיע אל בית הוריה של לני. לדודיה של לני, שהתגוררו ברחוב הסמוך, לא האיר המזל פנים. הבית נהרס לחלוטין, כל דברי הערך נשדדו ודודה של לני נלקח למאסר כשהוא חבול ומדמם. דודתה של לני הצליחה להימלט יחד עם בנותיה לביתו של גיסה, ושם נשברה לרסיסים בפינת הסלון ולא הפסיקה לבכות. שתי ילדותיה הקטנות ישבו על השטיח למרגלותיה, השעינו את ראשיהן על רגליה של אימן וליטפו אותה.

אביה של לני ישב על הספה כשראשו חפון בין שתי כפות ידיו. כל החלונות בבית היו סגורים, ובאוויר הדחוס עמד ריח של פחד וייאוש. כולם דיברו ביניהם בלחש, וכשהטלפון לפתע צלצל כולם קפצו בבהלה, עיניהם נעוצות בפחד במכשיר הרוטט כאילו היה בכוח מבטיהם להחליש את הצלצול הרועם. אביה של לני הרים את השפופרת, וכשסיים את השיחה החיוורון בפניו ניכר ביתר שאת.

“זה היה ד”ר קוגן. הוא עבד איתי באוניברסיטה עד שפיטרו את שנינו בגלל שאנחנו יהודים. הוא סיפר לי שכמעט כל בתי הכנסת בברלין הועלו באש על ידי ההמון. ברדיו מדווחים על התפרעות ספונטנית של הציבור הגרמני ברחבי גרמניה בעקבות רצח המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפריז, ארנסט פון ראט, על ידי יהודי בשם גרינשפן. זה קשקוש אחד גדול. אין כאן שום דבר ספונטני. מסיתים נגד היהודים כל הזמן בתעמולה מכוונת מטעם המשטר הנאצי. בעיתונות, ברדיו, בנאומים של היטלר וגבלס. ד”ר קוגן סיפר לי שהוא ראה חיילים נאצים במדים שופכים דלק על בית הכנסת בפסננשטראסה. כבאים ושוטרים עמדו מהצד ולא עשו שום דבר כדי לעצור את השרפה. הוא עמד שם בקהל וראה זאת במו עיניו.”
***

רגינה לא הצליחה להירדם באותו לילה ומאורעות היומיים האחרונים צפו ועברו מול עיניה כמו סרט רע. אם עוד נותר בליבה צל של ספק באשר לצעד שעליה לעשות, הוא נמוג ונעלם בלילה ההוא. לא חשוב מה יקרה, היא אמרה לעצמה, אני בגרמניה לא נשארת.

ביום ראשון ניגשו רגינה ולני למשרדי תנועת “ברית חלוצים דתיים” ומילאו טופסי בקשה לקבלת ויזות. רגינה ביקשה להגר להולנד ולהצטרף לאחותה שנמצאה שם כבר, ואז יצאה בדרכה הביתה.

כל הדרך ברכבת מברלין לגלדבק היא ישבה כשכפות ידיה צמודות זו לזו והיא נושאת תפילה בליבה. אלוהים, שמור עלינו! אנא, שמור עלינו! עשה שאמצא את הבית שלם ואת הוריי בריאים!

כשדפקה על דלת ביתה, ליבה הלם בעוז. הדלת נפתחה על ידי אימה, שנראתה כרוח רפאים. היא הייתה חיוורת ושערותיה הזדקרו לכל עבר. עיניה היו אדומות, וכשראתה את רגינה דמעות החלו זולגות במורד לחייה. עד לרגע ההוא, רגינה מעולם לא ראתה את אימא שלה בוכה. היא ידעה כי טעתה טעות מרה וכי היה עליה לעשות הכול, אבל הכול, כולל חילול שבת, על מנת להגיע מהר ככל האפשר לביתה. היא אספה את אימה בזרועותיה ולא הרפתה. “איפה היית?” לחשה אימה. “הייתי כבר בטוחה שקרה לך דבר נורא…” רגינה בלעה את דמעותיה והתקשתה להשיב. “איפה אבא?” זה היה המשפט היחיד שהצליחה לומר. “הוא הלך היום בפעם הראשונה לחנות מאז תחילת האירועים האחרונים… הוא פשוט השתגע בבית,” השיבה לה אימה.

מאוחר יותר, אחרי ששתו כוס תה יחד ונרגעו קמעה, שב מעט צבע ללחייה של האם, והיא סיפרה לרגינה את שעבר עליהם בגלדבק בימים האחרונים.

“את יודעת, אני כמעט לא יוצאת מהבית בערבים. אבא לא אוהב שאני הולכת ומשאירה אותו לבד. דווקא באותו ערב החלטתי ללכת לבקר את חברתי פאני, שחולה כבר שבועיים ושוכבת בבית עם דלקת ריאות. כשיצאתי מרחוב תיאודור, שבו היא מתגוררת, הייתה השעה כבר עשר בלילה. חציתי את רחוב הורסטר לכיוון הבית שלנו, ואז ראיתי קבוצות של גברים שצעדו לכיוון הכיכר. הם היו עם מקלות, חלקם עם לפידים, וצעקו קריאות נגד היהודים. פתאום, על המדרכה ממול, במרחק של כמה מטרים ממני, ראיתי קבוצה של בריונים. הם ניגשו לחנות הנעליים “ריינגולד”, ניפצו את חלונות הראווה והשליכו את כל מה שהיה בהם אל הרחוב תוך קללות גסות נגד היהודים. ריינגולד הזה בכלל לא יהודי. יש לו רק שם כזה. הוא גוי כשר למהדרין… בכל אופן, אני עומדת שם ממול, ממוסמרת למדרכה ומשותקת מאימה, ופתאום אחד מהוונדליסטים האלה מסתובב אחורה ומסתכל עליי. לא תאמיני מי זה היה. הבן של השכנים שלנו מהקומה הראשונה. אני לא זוכרת את שמו, אבל זיהיתי אותו בוודאות. הוא הביט בי לשנייה וחצי, ואני הייתי בטוחה שבעוד רגע הוא מסגיר אותי לחברים שלו והם מתנפלים עליי כולם. אני לא יודעת אם הוא זיהה אותי או לא. בכל אופן, הוא הסתובב חזרה והפנה אליי את גבו.”

אימה של רגינה השתתקה, שלחה ידה אל כוס התה ולגמה מהמעט שנותר בה. אותות החוויה המפחידה שעברה ניכרו בכל תנועה שעשתה, ורק בקושי הצליחה להשתלט על הרעד שאחז בידיה.

“באותו הרגע, לקחתי את הרגליים שלי והסתלקתי משם בשקט בשקט, אבל מהר. הלכתי דרך הרחובות הצדדיים השקטים, ועד שהגעתי הביתה כמעט פרחה נשמתי. בבית מצאתי את אבא שלך ישן. תארי לעצמך, בחוץ מהומת אלוהים והוא ישן! אלינו לתוך הבית הם לא הגיעו, תודה לאל, אבל כמעט כל המשפחות היהודיות שגרות ברחוב הורסטר נפגעו. שמעתי שפרצו לבית של משפחת קאופמן, הרסו את הבית, הכו אותם נוראות ואחר כך לקחו אותם, אני לא יודעת לאן. ירחם השם! הם הגיעו גם למשפחות צווילינברג, כהן וקאהן, וגם שם לקחו את הגברים למאסר אחרי שהרביצו להם. השם ישמור! מי יודע מה יהיה עם המסכנים האלה… והם הרסו לגמרי את בית התפילה הקטן שלנו ושרפו את כל ספרי הקודש שהיו שם, כולל את שני ספרי התורה. אני כבר לא מדברת על כל החנויות ברחוב הראשי ששייכות ליהודים שנהרסו והושחתו. איזה מזל שהחנות הצנועה של אבא לא נמצאת במרכז העיר, וגם שאין עליה שלט עם שם. הם לא נגעו בחנות של אבא.

אני לא ישנה כבר שלושה לילות רצופים מרוב דאגה לך! את יודעת איך הדמיון עובד שעות נוספות כשדואגים… איזה מחשבות נוראיות היו לי… העיקר שאת בבית עכשיו, בריאה ושלמה. צריך להגיד ה’גומל’!” היא פלטה אנחה עמוקה.

“הנאצים, הפושעים האלה, החליטו עכשיו שאנחנו, היהודים, צריכים לשלם עבור כל הנזקים שהם גרמו לנו. פקידי הרייך מתכוונים להחרים את כל התשלומים שהיהודים היו אמורים לקבל מחברות הביטוח הגרמניות. איך אפשר יהיה להשתקם מכל ההרס הזה, אם אפילו את התשלום של חברות הביטוח לא ייתנו לנו לקבל? והשיא הוא, שהממשלה הנאצית מטילה עלינו, עלינו, הקורבנות, על כל היהודים נתיני גרמניה, תשלום כופר בסך מיליארד רייכסמרק! אין לי מושג מאיפה ייקחו כזה סכום דמיוני… הלוואי שייקח אותם השטן! העולם התהפך לגמרי… מה יהיה הסוף?”

“את צודקת, אימא. אי אפשר להישאר יותר בגרמניה. צריך לצאת מכאן, ומהר. אני הגשתי בקשה דרך משרדי בח”ד בברלין לקבלת ויזה להולנד. אני רוצה להצטרף לסופי. ביקשתי לסדר ויזה גם לכם, אבל נאמר לי כי הם מטפלים רק בצעירים. אתם חייבים להתחיל לארגן גם לעצמכם אשרות יציאה.”

“בדיוק דיברתי על זה עם אבא שלך אתמול והחלטנו שאחרי מה שקרה עכשיו, אנחנו רוצים לעזוב את גרמניה. אני אגיד לך את האמת, אני כבר פוחדת לצאת לרחוב. אין כאן יותר תקווה ליהודים. אני אכתוב לאחותי שתעזור לנו לקבל ויזה לאמריקה.”

ליבה של רגינה יצא אל אימה החרדה, והיא החליטה לחסוך ממנה את תיאור החוויות הקשות שהיו מנת חלקה באותו לילה נורא בשטקלסדורף.

“אימא,” היא אמרה, “את נראית עייפה מאוד. אני מציעה שתלכי עכשיו קצת לישון, עד שאבא יחזור מהחנות.”

“כן. את צודקת. עכשיו, כשאת בבית, אני יכולה סוף סוף לישון.”
***

רגינה ישבה על קצה מיטתה והביטה סביבה. למראית עין, לפחות, הכול בחדרה נשאר שלם, בינתיים… וילון תחרה בהיר כיסה את החלון הגדול, וטפט ירוק בהיר ציפה את הקירות, מקושט בדוגמת עלים קטנים בצבע ירוק כהה. כשהייתה קטנה, היא ראתה בדמיונה את הקירות הירוקים כיער הפרטי שלה, ובכל פעם שאחד מהוריה היה כועס עליה היא הייתה נכנסת למיטתה ומתבוננת בטפט, עד שהצליחה להיכנס לתוך יער העלים. שם הייתה מסתתרת, רואה ואינה נראית, עד יעבור זעם. כשגדלה מעט והחלה התקופה של החרמות וההצקות בבית הספר בגלל היותה יהודייה, היא הייתה חוזרת מבית הספר ונשכבת במיטתה. הייתה נועצת מבטה בקיר הירקרק, ומנסה, ללא הצלחה, להיעלם בתוך היער. כשפג הקסם, הטפט נשאר פשוט טפט עם דוגמה של עלים ירוקים.

לצד מיטתה עמד שולחן כתיבה עתיק ורחב ממדים, ששימש, עד לא מזמן, אותה ואת אחֶיה להכנת שיעורי הבית. מבטה נתקל בשתי המיטות הריקות שמולה, וחץ צורב של געגוע ננעץ בבטנה המתכווצת. כמתנת בר המצווה שלו נשלח מקס, אחיה הצעיר, לביקור אצל דודו בפריז. את כל המכתבים שכתב לה היא שמרה במגירת השולחן שלה, מסודרים בערמה לפי תאריכי הגעתם. היא קמה וניגשה לשולחן ופתחה אט אט את המגירה, כדי שלא תחרוק ותעיר את אימה. ערמת המכתבים התכולה מילאה את המגירה כמעט לגמרי. היא העבירה את ידה בתנועת ליטוף עדינה על הערמה ורפרפה באצבעה על האותיות של שמה שהופיעו על גב המכתב העליון. היא משכה מתחתית הערמה את המכתב הראשון שכתב לה מקס.

“אחותי האהובה,” הוא כתב לה מפריז. “כמה שמפנקים אותי הדודים! הם גרים בקומה הרביעית בדירה יפה שיש בה ארבעה חדרים. אני ישן לבדי בחדר שהוא רק שלי. נחמד לי שיש לי חדר לבד, אבל גם קצת משעמם, ולפעמים אני מתגעגע לחדר שלנו ואפילו למריבות איתך ועם סופי. לדודים יש בן ששמו דוד, אבל הוא בן שלוש וחמוד מאוד, אז אני לא יכול לריב איתו. מהחלון של הסלון רואים את הקצה של מגדל אייפל. לא תאמיני איזה גובה יש למגדל הזה.

למחרת היום שבו הגעתי, לקחה אותי דודה מניה לקניות של בגדים ונעליים חדשות. יש לי עכשיו חליפת מלחים מפוספסת בכחול לבן ונעליים לבנות. היית מאמינה שאני נועל בשבת נעליים לבנות? אנחנו גרים מעל מאפייה של בגטים, שזו לחמנייה ארוכה כל כך שאפשר לעשות איתה קרב חרבות. בכל בוקר אני מתעורר עם ריח של לחם טרי שמדגדג לי בתוך האף וגורם לי, ישר על הבוקר, להיות רעב. את זוכרת שבבית אימא תמיד הייתה צריכה לריב איתי כדי שאוכל משהו בבוקר חוץ מכוס שוקו? אז כאן אף אחד לא צריך לריב איתי. בכל בוקר, הדוד מאיר יורד למאפייה וחוזר עם ארבעה באגטים טריים. הוא בעצמו מכין לי בגט טרי עם חמאה ועם כוס קקאו חם לצידו. לפעמים אני אוכל גם חביתה. אחר כך אני הולך איתו לחנות הפרוות שלו, שיש בה המון פרוות של כל מיני חיות. שועלים, ארנבות, מינק, ואפילו נמר. בכל בוקר אני עובר ומלטף את כל החיות בחנות, רק חבל שהן כולן מתות. אנחנו יוצאים עכשיו לשוט על הנהר, אז אני מוכרח לסיים. נשיקות, מקס.”

ביקורו של מקס בפריז היה מתוכנן להימשך חודשיים ימים, למשך חופשת הקיץ של שנת 1936. רגינה נזכרה בוויכוחים הקולניים שניהלו אביה ואימה סביב נושא חזרתו של מקס. אביה רצה שמקס יחזור כמתוכנן, ואילו אימה, שהייתה מוטרדת מאוד מהידרדרות המצב בגרמניה, רצתה שיישאר עוד קצת בפריז עד שתחלופנה הרוחות הרעות. לקראת תום החופשה המתוכננת, שלחה אימה טלגרמה לאחיה. היא ביקשה לדעת אם מקס יוכל להאריך את שהותו בפריז עד שיירגעו העניינים בגרמניה. הדוד השיב לה בטלגרמה, שבה כתב שישמח לארח את מקס כמה זמן שתרצה.

כך קרה שמקס נשאר בפריז בשנתיים האחרונות, שכן ה”עניינים” לא רק שלא הסתדרו, אלא הלכו ונעשו גרועים יותר מיום ליום. רגינה נזכרה ביום ההוא, לפני מספר שנים, כאשר מקס, שהיה באותה עת בכיתה הראשונה, חזר מבית הספר ואמר לה בדמעות, “אחד הילדים בבית ספר ניגש אליי היום, ירק עליי וקרא לי ‘יהודי’. אמרתי לו שאני בכלל לא יהודי, אבל הוא המשיך לקרוא לי ‘יהודי’. נכון שאני לא יהודי?”

“אבל אתה כן יהודי…” השיבה לו בעצב.

“לא נכון!” הוא צעק, והשליך לעברה את התיק שלו. “אני אגיד אותך לאימא. המורה אמר היום בכיתה כי אפשר לזהות יהודי לפי האף המעוקם שלו, שנראה כמו הספרה שש, ואם לא, אז לפי ריח מסריח של שום שנודף ממנו. האף שלי רגיל לגמרי ואני בכלל לא אוכל שום, אז זה סימן שאני לא יהודי.” מקס חרץ לעומתה את לשונו בהתרסה.

“מה שהמורה שלך אמר אלו שטויות. יהודים הם אנשים רגילים לגמרי ורק בעלי דת שונה. העובדה היא שגם אני יהודייה, וגם אימא ואבא וגם סופי,” אמרה רגינה ברוך.

“אז מה! אבל אני לא!” ירה מקס בנחישות. “אם אני לא רוצה להיות יהודי, אז אני לא יהודי!” הוא סובב את גבו אליה וטרק מאחוריו בחוזקה את דלת חדרם המשותף.

חיוך מר עלה על שפתותיה כשנזכרה בסצנה ההיא. היא הסבה מבטה לעבר המיטה השנייה, המיטה הריקה של סופי אחותה שהייתה צעירה ממנה בשנה אחת. סופי נסעה חודש לפני כן לאמסטרדם, לאחר שאושרה לה ויזה להולנד.

נכון שרבנו המון, היא אמרה לה ללא קול, ונכון שלא פעם אמרתי לך שהלוואי שלא היית נולדת בכלל, אבל עכשיו הכול השתנה. עכשיו אני מתגעגעת…

אנחנו חייבים לצאת מכאן במהירות האפשרית. זו הייתה המחשבה היחידה שלא הרפתה ממנה, חזרה והדהדה בין קירות מוחה.
***

בימים שבהם המתינה לתשובה ממרכז בח”ד בברלין בנוגע לבקשת הוויזה, רגינה כמעט שלא יצאה מביתה. בשעות הבוקר, כאשר אביה היה בעבודה, היא בילתה בנעימים עם אימה במטבח. יחד פרמו זיכרונות וסרגו חלומות צבעוניים לעתיד טוב יותר.

אביה נאלץ לסגור את חנותו הקטנה, כי אף לקוח כבר לא נכנס אליה. התושבים הלא יהודים הדירו רגליהם מחנותו, וליהודים המעטים שנותרו בעיר לא היה עכשיו כסף לרכוש לעצמם חליפות תפורות על פי מידה. הוא החל לעבוד כזבן בחנות מכולת שהייתה שייכת ליהודי בשם רוזנפלד. הוא שנא את העבודה שגזלה ממנו את עצמאותו וסלד מהבוס שלו, שהיה מלא חשיבות עצמית ולא חדל להעיר לו על כל פעולה שעשה. ההכרח התמידי להיות נחמד ולהסביר פנים הכביד עליו ופגע בבריאותו, ואת כל התסכולים שלו הוא היה פורק בבית, בסוף יום העבודה. הוא הפך להיות עצבני וזועף, וברגע שחזר מהעבודה האווירה בבית התהפכה.

כדי להתגונן מסערות נפשו רגינה הסתגרה בחדרה או שיצאה לעיסוקיה, ואימא שלה שימשה קולט הברקים של הבית. היא ידעה להכיל את התפרצויותיו של בעלה מבלי להיפגע ממנו באופן אישי. בסופו של דבר, היא הייתה מצליחה להרגיע את בעלה בדרכה השקטה והנבונה, בעזרת צלחת מרק טובה, ליטוף ומילה מעודדת.

הגיחות היחידות של רגינה אל מחוץ לבית היו כדי לבקר את לוטה שומאכר, שאותה הכירה בתנועת “ברית חלוצים דתיים”. לוטה הייתה צעירה מרגינה בשנה אחת והחברה היחידה שנותרה לה בגלדבק. הן היו כמעט שכנות — רגינה התגוררה בהרברט שטראסה מספר שלושים ושתיים, ומשפחת שומאכר התגוררה בתחילתו של אותו רחוב בבית מספר חמש. לוטה הייתה בת יחידה שנולדה להוריה אחרי שנים רבות של עקרות. הם כבר איבדו תקווה, והנה, בהיותה בת שלושים ותשע, אימה של לוטה הרתה.

ההורים המאושרים גידלו את לוטה בכפפות של משי ועטפו אותה בדאגה, כאילו הייתה עשויה מפורצלן שביר. היא לא נדרשה לעשות דבר בבית. “הדבר היחידי שהוריי מצפים ממני זה ללמוד ולהיות תלמידה מצטיינת. שניהם אנשים פשוטים ולא משכילים, אבל הם מבינים את חשיבותה של ההשכלה וחשוב להם מאוד שאצליח בחיים. הם רוצים שאלמד רפואה, אבל אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה להיות רופאה. אני דווקא רוצה להיות מהנדסת, אבל אני לא מעִזה לומר להם כי אני לא רוצה לאכזב אותם. אני מקווה שזה יהיה מספיק מכובד עבורם…” כך אמרה לוטה לרגינה בשנים שבהן עדיין אפשר היה לחלום חלומות.

כעת, לאחר ליל הבדולח, כל המשאלות והחלומות הגדולים אופסנו במגירה צדדית. השאיפה המיידית של כל אחד ממכריה היהודים של רגינה הצטמצמה לנושא אחד ומשותף לכולם: הצורך לעזוב את גרמניה כמה שיותר מהר. כולם, למעט בני משפחתה של לוטה, משפחת שומאכר, שהסתגרו בתוך בועה אטומה.

ביתה של לוטה היה, לעיתים קרובות, נמל מבטחים עבור רגינה, שביקשה להתרחק ממזגו הסוער של אביה. הייתה זו דירה שכורה בת שני חדרים, צנועה מאוד וכמעט ריקה מרהיטים וחפצים. באמצע הסלון, ששימש גם חדר אוכל וגם חדר ההורים, ניצבו ארבעה כיסאות סביב שולחן עץ פשוט שהיה מכוסה במפה לבנה. לאורך הקיר עמדה ספה, שריפוד הקטיפה הירוק שעטף אותה נשחק והתרפט, ובכל לילה, במשיכה אחת, הפכה הספה למיטתם הזוגית של ההורים. חפצי נוי לא היו כלל בבית, אבל למרות הדלות הניכרת לעין רגינה חשבה שהיה זה הבית הכי נעים שהכירה מימיה. הוא היה מלא בתחושה של כבוד הדדי, בהומור, בנתינה ובאהבה של דייריו. אבא של לוטה היה סנדלר שהתפרנס בצמצום כל השנים, אבל הצליח לספק את הצרכים הבסיסיים של אשתו ובתו — קורת גג, מזון ולבוש.

אימא של לוטה הייתה עקרת בית מוכשרת במיוחד, שהצליחה לחולל פלאים במטבח בעזרת המצרכים הבסיסיים ביותר. עוגת השזיפים שלה הייתה נימוחה בפה ומפתיעה בכל פעם מחדש את בלוטות הטעם כשהעירוב המדויק של מתיקות וחמצמצות עדינה נפגשו על הלשון. כל מי שזכה לטעום ממטעמיה היה חולם עליהם בלילות. ידי זהב היו לה, ובעזרת כישרונה היצירתי היא הייתה פורמת סריגים שהתבלו, או שלא התאימו יותר לבני המשפחה, וסורגת מהם חדשים. שאריות של בד שקנתה בשוק בפרוטות הפכו בידיה לבגדים נאים ששימשו את בתה ובעלה. שום פריט לא היה נזרק מביתם של בני משפחת שומאכר. לכל פריט היה שימוש חדש בחיים שלאחר המוות. את הנעליים של כל בני המשפחה הכין אביה של לוטה בעבודת יד מסורה, וכשהילכו השלושה ברחוב, לא היה איש יכול לנחש שהפרוטה אינה מצויה בכיסם.

רגינה, שאביה היה מאופק וחמור סבר, הוקסמה מיחסו של אביה של לוטה לאשתו. הסנדלר פשוט ההליכות לא הסתיר מעולם את הערצתו הנלהבת לאשת חיקו. הוא היה שר לה בכל ימות השבוע את “אשת חיל מי ימצא…”, והיא הייתה מסמיקה כמו ילדה קטנה. גם עתה, כשרוחות רעות נשבו בחוץ, הן לא הצליחו לחדור מבעד למעטה האופטימיות שהקיף את משפחתה של לוטה. בני משפחת שומאכר הגיפו היטב את החלונות והתריסים, מסרבים לשמוע את הקולות ולראות את המראות. פנים הבית נותר מלא בחום, ברוח חיובית ובתקוות לעתיד.

עם כל אהבתה למשפחת שומאכר, רגינה ראתה בהתעלמותם מהמתרחש ברחובות תמימות מסוכנת. היא נהנתה מהשהייה בחממה שלהם, אבל ידעה שזו בועת אשליה שתתפוצץ על יושביה ממש בקרוב. היא לא יכלה שלא להזהיר את לוטה וניסתה לפקוח את עיניה. הכאיב לה להיות זו שמחדירה לחייהם של אנשים טובים אלה את הרוע והאכזריות של החיים בחוץ, אבל מצד שני חשה שמוטב שתעשה זאת היא, כעת ובצורה מתונה, כל עוד ניתן להציל אותם מהסערה שתגיע ותחריב את ביתם בקרוב ובאבחה אחת. “ההורים שלי אומרים שפוגרומים נגד היהודים היו מאז ומעולם, אך הם תמיד חלפו עם הרוח. תקופת השפל שעוברת על היהודים כרגע היא זמנית, ואחריה תגיע תקופה של שגשוג ופריחה. העם היהודי הוא נצחי, כי אלוהים שומר עלינו.” כך הייתה משיבה לה לוטה.

רגינה הבינה שעליה לשכנע תחילה את הוריה של לוטה. לוטה הרי תעשה מה שהם יבקשו ממנה. היא דיברה בכל ערב עם הוריה של לוטה. לא התווכחה עימם על התיאוריות שלהם, אבל הוכיחה להם באמצעות עובדות כי הם מסכנים את חייה שלא לצורך, שיהודים משלמים בנפשותיהם ושום דבר לא יכול להבטיח להם שלא כך יקרה גם לבתם האהובה. בסופו של דבר, היא הצליחה לשכנע אותם שעד שיחלפו הרוחות הרעות עדיף שלוטה, שכל כך יקרה להם, לא תישאר בגרמניה, והם הסכימו לבקש עבורה ויזה לאנגליה.