אנתולוגיה זו כוללת סיפורים שזכו בתחרות השנתית של 'הוצאת כתב'; סיפורים אורחים וסיפורים מסדנת הכתיבה של 'סלעית', שהינה חלק מתוכנית […]
הגנן מגן הזיכרון/החפרפרת
פנינה אוחיון
*זוכה המקום הראשון*
הערה: לפני עשרות שנים בעיר חיפה ליד התאטרון העירוני, סמוך לרחוב נורדאו, עבד מטאטא רחובות שסיפורו הפך לאגדה אורבנית. סיפרו שמטאטא הרחובות היה פעם מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון בעל ידע מתמטי נדיר, שיצא מדעתו ולא נותר לו אלא לעסוק בעבודתו זו. עד היום לא ידוע אם הסיפור נכון, אבל בסביבתו אפשר היה לראות תלמידי תיכון שבאו מרחבי העיר להציץ בו ולפענח את הסיפור.
* * *
לכל עיר יש את הטיפוסים המשונים שלה. חלק מהם גם מקבצי נדבות. לא קשה לזהות אותם עם בגדים שגדולים עליהם בכמה מידות, לכלוך בן חודשים שמצפה אותם וריח בלתי נסבל שמלווה אותם. הם צועדים להם ברחובות העיר וממלמלים לעצמם חוויות וסודות שאולי אפילו הם לא מבינים. בשעות הערב הם פורסים חתיכת בד מטונפת שהייתה פעם שמיכה ונשכבים להם ברחוב, היכן שאלפי אנשים דרכו וירקו ומחו את אפם במשך היום. להם זה בית.
האנשים האלו הם כמו אנדרטות זמניות של העיר. הם אלה שנותנים לה את הייחוד שלה ואת סימני הזיהוי שלה. אנו הצעירים היינו רואים בהם סמני דרך וקובעים פגישות בהדר ליד קולנוע ארמון, “במקום שעומד הקבצן הזקן, זה עם כובע הגרב הנצחי בקיץ ובחורף”. בלעדי אותם אנשים העיר היא לא עיר. כמו שפעם העיירות לא היו עיירות או הכפרים לא היו כפרים ללא המשוגע שלהם או ללא שוטה הכפר, שהיו כר פורה לסיפורים ולהווי של המקום.
עוברים ושבים היו תוחבים לידיהם שטר כסף ומבקשים בתמורה ברכה לבריאות ומזל והצלחה בעסקים. כן, מאותם בישי-המזל אומללים הם היו מבקשים ברכה למזל, תוך שהם דואגים לשמור מהם מרחק כדי שלא יידבקו מהם באיזו מחלה מסתורית, חס וחלילה. כשנשאלו למה הם מבקשים ברכה דווקא מהם, היו עונים: “לא שמעת? במזרח הרחוק קוראים לאותם אומללים מקבצי נדבות ‘אנשים קדושים’. אתם יודעים למה? כי הם מעוררים את המצפון”.
כך או אחרת, דבר אחד היה ברור. מעבר לתחיבת כמה שטרות או שקלים, אף אחד באמת לא התעניין בסיפור שלהם: מאיפה הם באו ולאן הם הולכים כשהם נעלמים לכמה ימים, או כשהם נעלמים לגמרי ולא רואים אותם יותר.
אני, כשהייתי מתבוננת באותם משונים המזדחלים לאיטם או יושבים להם באיזו פינה ולא זזים ממנה יום שלם, מתבוננים מסביב, חשבתי לעצמי שהם בוודאי מסתירים בחובם דרמות גדולות, שהם חייבים להיות אנשים מעניינים, בטח יותר מכל אותם אנשים עם חליפות מהודרות ועניבות משי, שהיו צועדים במהירות לעבר איזו מטרה או יעד אי-שם, עם תיק ג’יימס בונד ביד וארשת פנים כה רצינית ומלאת חשיבות עצמית, עד שגרמה לי להבליע פיהוק בכל פעם שהיו חולפים על פני.
בתוך הנוף האנושי המוזר הזה, נוסף לאחרונה עוד אדם אחד, שלא קיבץ נדבות ולא בירך איש, מי ששנים ראו בו אדם מן השורה, עובד חרוץ ומסור, עד שסיפורו יצא לאור והפך אותו בן יום למישהו שעלה מעל כולם ב”אחרות” שלו. היה זה “המנקה” של גן הזיכרון בהדר.
התפקיד של המנקה בגן הזיכרון היה לגרוף את העלים היבשים שעל הדשא ואת הלכלוך שאנשים השאירו ולאסוף לתוך שק האשפה. כשהשק היה מתמלא, היה מרוקן אותו וחוזר וממשיך לעבוד כך עד ארבע אחר הצהריים. הוא היה לבוש תמיד בבגדים נקיים וכשהיה מתיישב על הספסל לאכול את ארוחת הבוקר שלו, היה מניח מפית נקייה על ברכיו, אוכל לאט, מביט אל האופק ונראה כמהרהר על טיבו של עולם. לכן כולם קראו לו “הגנן”, כי לא יכלו לראות בו מנקה בלבד. שנים עבד כך בגן ואיש לא פנה אליו, כולם פשוט ידעו שהוא הגנן. לפעמים אנשים שהיו חוצים את הגן בקביעות היו מברכים אותו לשלום. אבל בזה הסתיים כל המגע בין הגנן ואורחי הגן, עד אותו היום שבו בא מישהו וסיפר את סיפורו. מאז, העוברים ושבים מציצים בו בסקרנות, מנסים לפענח את אישיותו ולגלות אולי את מה שלא ראו קודם. היו גם אלה שניסו לפתוח איתו בשיחה כדי לבדוק אם יש אמת בסיפור. אבל לדאבון ליבם, הוא היה מחייך, ממשיך במלאכתו ולא עונה או מגיב לאף אדם.
הסיפור על הגנן נודע מאדם בשם אלכס, שהיה עולה חדש מברית-המועצות. אלכס זה הגיע לעיר חיפה, התאהב בכרמל ובים ונשאר בה. הוא סיפר את הסיפור לחבריו בעבודה ואלו סיפרו לחבריהם, עד שהסיפור הופץ לכל עבר.
יום אחד, מתאר אלכס, אני הולך לסדר כמה סידורים בעיריית חיפה. אחרי שסיימתי, החלטתי לנוח קצת והתיישבתי על ספסל בגן הזיכרון. אני יושב בנחת ומדפדף בעיתון ישן שמצאתי על הספסל. לדבר עברית ידעתי עוד מברית המועצות ובארץ כבר למדתי לדבר שוטף, אבל לקרוא בעברית עדיין התקשיתי. מכיוון שכך, קראתי קצת את הכותרות, התעייפתי מהמאמץ ושמטתי את העיתון על הדשא. איך שהעיתון צונח, אני רואה שמגיע עובד עירייה, מרים את העיתון וזורק אותו לתוך שקית זבל שחורה שהוא מחזיק בידו. פתאום מנורה נדלקת לי במוח: אני מתבונן מולי בפליאה ולא מאמין למראה עיני. ניסיתי להסתכל שוב על עובד העירייה, אבל הוא המשיך ללכת עם השק בידיו ואפילו לא זרק לעברי מבט שני. נשארתי לשבת על הספסל המום ולא מבין איפה אני נמצא.
עובד העירייה היה דומה כשתי טיפות מים לפרופסור שלי למתמטיקה. אותו פרופסור נחשב לגאון והיו שאמרו שלא ירחק היום והוא יקבל פרס נובל. כשעליתי לארץ, לא התעניינתי במה שהשארתי מאחור. בניתי לי משפחה, עשיתי הסבה מקצועית והייתי עסוק בפרנסה. המרצה שלי למתמטיקה נשכח ממני עד שפתאום צץ בפני אותו עובד עירייה שהזכיר לי את עברי.
החלטתי ללכת למחרת בהפסקה לגן הזיכרון, כדי לראות אם דמיוני תעתע בי. הרי לא ייתכן שהגאון המתמטי מטאטא עלים. או שזה אדם שדומה לו או שיש כאן איזה סיפור מסתורי, ואולי גרוע יותר, סיפור של ריגול. כנראה הזיכרונות שלי מהחיים ברוסיה הקומוניסטית צפו ועלו, חשבתי לעצמי, אחרת מה פתאום אני חושב על ריגול ושטויות כאלו בגן הזיכרון בחיפה, זה הרי ממש מגוחך.
למחרת פסעתי לגן הזיכרון ברגל מהעבודה. היות ואני עובד ברחוב הרצל, זה לקח לי רק מספר דקות. רציתי לראות את עובד העירייה מקרוב ולהוכיח לעצמי שטעיתי, שאין כאן שום פרופסור, אלא עובד עירייה ישראלי שאולי דומה לו. אחר כך אספר לאשתי ונצחק יחד על כך שאי אפשר לברוח לגמרי מהחוויות שעברנו שם, בברית המועצות.
חיכיתי כשאני אוחז שוב בעיתון שהבאתי איתי ליתר בטחון. כמו אתמול, איך ששמטתי את העיתון הוא הופיע, כך שיכולתי להתבונן בו מקרוב. זה היה ללא צל צילו של ספק הפרופסור שלי למתמטיקה.
רק ליתר ביטחון, קראתי לו בשמו – פרופסור יוספין. הוא הסתכל עלי בפליאה והמשיך ללכת, כאילו אינו מבין מה אני רוצה ממנו. עכשיו הייתי מבולבל לגמרי. ראיתי בפנים שלו שהוא באמת לא זיהה אותי, למרות שהייתי התלמיד האהוב עליו ביותר, למרות שהיה יושב איתי בסבלנות ובהתנדבות גם אחרי השיעורים ועוזר לי לפתור שאלות שהטרידו אותי. אפילו אם בשבילו אלו היו תרגילים פשוטים בלי כל אתגר מחשבתי, הוא תמיד נתן לי הרגשה שהוא שמח לחשוב איתי, שזאת הנאה צרופה עבורו לראות מישהו כל כך מתעניין במתמטיקה. המשכתי לשבת על הספסל ושוב עלתה בי המחשבה המפחידה ההיא. זהו, הוא בוודאי מרגל. כנראה שהוא עבר אימונים ולמד לסגל לעצמו מבט מנוכר כשהוא נתקל באנשים מעברו. איך שהמחשבה הזאת עלתה במוחי, מצאתי גם פיתרון שיענה לי על השאלות.
החלטתי לעקוב אחריו ולראות לאן הוא הולך ומה הוא עושה, כבר למחרת. חייכתי לעצמי. בטח אקבל איזה פרס על הפטריוטיות שגיליתי ועל המרגל שמצאתי. כבר ראיתי את שמי מתנוסס על דפי העיתון, את הערוצים בטלוויזיה רבים על מי יראיין אותי ראשון ואיך ראש הממשלה לוחץ את ידי ומודה לי על עזרתי למדינת ישראל. חשבתי שכך אזכה בתהילה שכל כך חלמתי עליה. כל הלילה לא נרדמתי, אבל לא רציתי לספר עוד שום דבר לאשתי, כדי לא להדאיג אותה. חס וחלילה שהיא תחשוב שאני עוקב אחרי מרגל מסוכן… חשבתי גם שיהיה הרבה יותר מרשים לספר לה אחרי שתפסתי אותו, כשהתעלומה כבר נפתרה.
למחרת יצאתי מוקדם מהעבודה. ידעתי שיסלחו לי אחרי שיגלו את הסיבה. הייתי כל כך מרוצה מעצמי עד שלא חשבתי לרגע שמדובר פה באדם שכל כך עזר לי ושכל כך הערצתי אותו לפנים. הגעתי בחמישה לארבע. ידעתי שעובדי העירייה מסיימים את עבודתם בשעה ארבע כל יום ולכן הימרתי שגם הגנן מסיים באותה שעה. ובאמת, כאשר הגעתי לגן, ראיתי את הפרופסור אוסף את כל הכלים ובשעה ארבע בדיוק צועד לכוון הצריף שבגן. אחרי כמה דקות הוא יצא משם, לבוש בבגדים נקיים, רחץ את ידיו בברזיה שבגן ובארבע וחמישה בדיוק יצא לדרך כשאני בעקבותיו. בגן הזיכרון יש הרבה שיחים שיכולתי להתחבא אחריהם, אבל האמת היא שהפרופסור בכלל לא התבונן לאחור, כאילו אין לו שום סיבה לדאגה. זה קצת נראה לי מוזר שמרגל לא חושש שיעקבו אחריו, במיוחד אחרי שאתמול זיהיתי אותו וקראתי לו פרופסור יוספין. בטח יש לו איזה אביזר שאיתו הוא רואה את כל מה שקורה מאחוריו והוא מחזיק אותו עכשיו בידיו. משהו אפל ומסתורי מסתתר פה.
המשכתי לעקוב אחריו כשהוא עלה לרכבת התחתית ברחוב הנביאים. התיישבתי בקרון הסמוך וחיכיתי לראות מתי ירד. הוא ירד בתחנת הכרמל. זה התחבר לי כמו פאזל! זה הרי ברור, למרגל יש מספיק כסף לגור בכרמל. אחרי שירד לא המשיך ישר לביתו אלא נכנס לסופרמרקט שליד התחנה, כנראה כדי להתחמק ממני. נכנסתי אחריו, קניתי לי בקבוק שתייה וראיתי שהוא ממלא את העגלה בכל טוב ובטח ייקח לו הרבה זמן עד שיצא. לא רציתי לעורר חשד בסופרמרקט והחלטתי לחכות לו בחוץ. תפסתי מקום צפייה אסטרטגי כך שגם אם יצא מהיציאה האחורית, אני אוכל לראות אותו.
אחרי חצי שעה הוא יצא, עמוס בסלים ומן הדלת הקדמית. הסלים היו כבדים וכל כמה דקות הוא עצר ונאנח. טוב, חשבתי לעצמי, הוא בודק אם אני עוקב אחריו. נראה מה הוא יעשה. אחרי עשרים דקות בערך הוא נעצר ליד בית-דירות ישן. במקום להיכנס דרך הכניסה הראשית, הוא הלך מסביב אל מאחורי הבית. בגב הבית למטה הייתה חתיכת דיקט. הוא הסיט אותה והתגלה פתח קטן. דרך הפתח הזה הוא זחל, כשהוא מכניס שקית אחר שקית עד שהכול נכנס. אחרי שהכול נעלם לתוך החור החשוך, הוא הושיט יד והניח את הדיקט חזרה במקומו.
זה כבר היה השיא. פרופסור יוספין המכובד גר במקלט, או יותר נכון, במאורה תת-קרקעית. מה קורה פה? זה מתאים אמנם למרגל, אבל הייתי בטוח שאדם מכובד כמו פרופסור יוספין לא היה מסכים לגור כמו חסר בית, לאחר כל הכבוד והיוקרה שהיה אפוף בהם כל חייו באקדמיה ובשכונה שבה הוא גר שם.
חשבתי שאולי הוא מסתתר שם עד שאני אסתלק, אז החלטתי לחכות עד שיצא. הערב כבר התחיל לרדת ולא הייתה שום תזוזה. לא התכוונתי ללכת משם עד שאמצא תשובה. התחיל להיות קריר ואני לא הייתי לבוש היטב אז התחלתי ללכת הלוך ושוב סביב הבניין כדי להתחמם. תוך כדי שאני צועד, יוצאת שכנה מהחלון וצועקת לי בקולי קולות: “אדוני, מה אתה מסתובב פה שעות, מה אתה מחפש?”
אמרתי לה שאני מחפש מישהו וביקשתי לעלות אליה כדי לשאול אותה. היא נראתה לי מסוג הנשים המשועממות שגרות לבדו וראשן תקוע בחלון כדי להיות מעודכנות בכל מה שקורה בשכונה. השכנה היססה אבל בסוף הסכימה ופתחה את הדלת. היא השאירה אותה פתוחה ליתר ביטחון. סיפרתי לה שאני עולה מברית-המועצות ולמדתי שם באקדמיה מתמטיקה עם פרופסור מאוד ידוע בשם יוספין. שמעתי שהוא גם עלה לארץ ושהוא גר כאן בסביבה. אני מאוד רוצה לפגוש אותו, אמרתי לה, אז אני מסתובב פה למקרה שאולי אתקל בו. כמובן שלא סיפרתי לה על גן הזיכרון ועל החשדות שיש לי נגדו. לא רציתי שהיא תחשוד בי שאני קצת מטורלל.
“הא”, אמרה השכנה, שעכשיו חשדה בי עוד יותר מאשר קודם, “אתה אולי מדבר על האיש שגר אצלנו במקלט. אני לא יודעת איך קוראים לו ואני אפילו לא יודעת אם הוא יודע איך קוראים לו”, היא גיחכה לעצמה. “אומרים ששם, בברית המועצות, הוא עבר כל מיני עינויים קשים, כדי להוציא ממנו איזה נוסחה שהוא גילה, עד שהמוח שלו נמחק והוא לא זכר יותר מיהו. אז כבר לא היה להם צורך בו. הוא לא היווה סכנה עבורם, אז הם עזבו אותו לנפשו. גם אשתו עזבה אותו. אבל בגלל שהיה יהודי, חברים הביאו אותו לארץ וסידרו לו עבודה בגן. עד היום הוא מפחד בלילה והוא רוצה לגור מתחת לאדמה, במרתף, לבד. שם הוא מרגיש הכי בטוח. השכנים הסכימו כי הוא לא מזיק ושומר תמיד על המקלט שיהיה נקי ומסודר ולא יהיו שם עכברים. תאמין לי, אני לא יודעת אפילו אם כל הסיפור הזה נכון, אבל הוא כל כך נקי ומסודר ומנומס והולך כל כך זקוף, שייתכן שיש משהו בסיפור, שפעם הוא היה אישיות. באמת שלא מעניין אותי מה נכון ומה לא נכון, כל זמן שהוא לא עושה צרות ושומר על המקום, אנחנו מקבלים אותו ושותקים”.
עזבתי את המקום ונסעתי הביתה. סיפרתי את הסיפור לאשתי ולמחרת לחברים בעבודה. הוא הלך והתפשט עד שעכשיו כמעט כל העיר מכירה את פרופסור יוספין. ימים רבים אחרי שגיליתי את סיפורו, התייסרתי על שחשבתי רק על עצמי והתביישתי בכך שחשדתי באדם כל כך מוסרי. מאז הגילוי, פעם בשבוע באופן קבוע, אני מגיע לגן הזיכרון, יושב שעה על אותו ספסל שבו גיליתי אותו ומתבונן בו. אני מקווה שיום אחד הוא ייזכר בי, בתלמיד שלו אלכס, שהוא יפנה אלי בשמי ושוב נשב סמוכים יחד כמו פעם, ראשינו נוגעים זה בזה, רכונים מעל המחברת והוא מחייך אלי בשמחה כשהוא רואה שהצלחתי לפתור את התרגיל שנתן לי.
התלבטתי אם נהגתי נכון בכך שסיפרתי את סיפורו, אם זה טוב שכולם יודעים עכשיו מיהו הגנן מגן הזיכרון. אבל כשאני יושב בגן ורואה את הכבוד שאנשים נותנים לו, כבוד לא רק כפרופסור אלא כאדם, שהקריב את עצמו כדי לא לגלות את הנוסחה שהייתה יכולה להביא אסון על הרבה אנשים, אני שמח.
פרופ’ יוספין אולי לא מבין את כל מה שמתרחש סביבו, אבל מה שבטוח זה שזה לא הזיק לו ואפילו הקל עליו את עבודתו. כי לאות הערכה וכדי לחסוך לו עבודה, אנשים כבר לא זורקים את העיתונים ואת עטיפות החטיפים על הדשא, אלא הולכים עד פח האשפה ומשליכים את הזבל לתוכו. הם עושים זאת במין קלילות עליזה, במין תחושה שהם שותפים למעשה חשוב.
אני, כששמעתי את סיפורו של אלכס, חשבתי לעצמי – הנה עוד אדם שאיש לא הכיר ועכשיו הוא נוסף לשרשרת האנשים המוזרים, אנשי התעלומה, ועכשיו כולם מתעניינים בו. מאז, סיפורים מסיפורים שונים מהלכים בעיר על פרופסורים למתמטיקה מהטכניון ששמעו את הסיפור, ביקרו אותו ובחנו את ידיעותיו. הם גילו שכשנותנים לו נוסחה נכונה, הוא מהנהן בראשו ועיניו נוצצות וכשהנוסחה לא נכונה, הוא פשוט ממשיך ללכת עם השקית השחורה ולאסוף את העלים היבשים. כך, הלוך ושוב, עד שהשקית התמלאה וכך הלאה עד השעה ארבע אחר הצהריים. אז הוא אוסף את כליו, לובש את בגדיו הנקיים, רוחץ את ידיו ובשעה ארבע וחמישה בדיוק צועד אל הרכבת התחתית.
אין עדיין תגובות