רומן ביכורים נוקב ומפוכח אודות מאבק קיומי יומיומי נוכח אובדן ושכול, והתמודדות אלימה לעתים עם חלל שנפער וריקנות. כל אלה […]
פנסיו הקדמיים של הטנדר החבוט שולחים את אלומות האור שלהם קדימה, עושים כמיטב יכולתם להאיר את שביל העפר בעלטה של סוף הלילה.
בשעות האלו, כשהלילה עדיין לא ויתר על אחיזתו והיום טרם גמר בלבו לעלות, בשעות האלו שאינן שייכות לאף אחד, הוא מרגיש נוח. במרווח הקטן שבין הלילה שמסתיר את מעלותיו ליום המאיר את פגמיו, חבויה רכות שלא נמצאת בשאר היממה, והוא מרגיש לפעמים שאולי השעות האלו הן קצת שלו.
הוא נהנה לעקוב אחר הדרך שאותה מתווים האורות. ניווט הרכב ליעדו בין השדות המוכרים, לא דורש ממנו שום מאמץ ואהוב עליו. הוא מבצע את הפעולות ללא מחשבה, והרעידות המונוטוניות של הרכב מרגיעות אותו.
שתי רגליו מזנקות קדימה באינסטינקט, לדוושות המצמד והבלם. העין זיהתה משהו והרכב, כמו חלק מהגוף, עוצר במקום. היד נשלחת, מעבירה את מוט ההילוכים להילוך סרק ומושכת את בלם היד, הגוף נשען מעט לאחור והאוויר משתחרר מהריאות בנשיפה שקטה.
הוא פותח את הדלת ויוצא. במרכז אלומות האור קפוא במקומו גור ארנבים אפור ורועד. האור, שבדרך כלל מייצג חופש, גילוי ואופקים רחבים, אותו הוא דווקא כולא, יוצר חומות של חושך ומצר את עולמו של הגור לאזור המואר בלבד. לפעמים, הוא מהרהר, גם בני האדם ש"מצאו את האור", כלואים בתוך האור שלהם ועיוורים לכל הררי החושך סביב.
הוא הקפיד לגשת אל הגור בלי לחצות את אלומות האור בשום שלב. הושיט את ידיו ואסף אותו אל חיקו, מרגיש מול חזהו את הגור המבוהל. השפיל מבטו אל עיניו של הגור הקרועות לרווחה באימה, לטושות קדימה ולא רואות מאום. כשחזר למושב הנהג הניח את הגור בעדינות באחד מארגזי הקרטון שזרוקים דרך קבע במושב האחורי, והמשיך לדרכו.
הוא האיץ את הרכב כדי להגיע לפני אור ראשון לשדה, אותו צריך לסמן לפני זריעה. פתיחת הסימון קלה יותר בחושך. בשעות היום העיניים נמשכות לגירויים מסביב והריכוז נודד בעקבותיהן. בלילה הוא מציב פנס בקצה השני של השדה ונוסע אליו כספינה המנווטת לפי הכוכבים. הסימון יוצא לו ישר כסרגל. לאחר מכן, כל שנותר הוא לעקוב אחרי הקו הראשון שהתווה. אם הוא ישר, יהיו כל סימוני השדה ישרים.
לאחר שמיקם את הפנס בצדו הצפוני של השדה, נסע לפאתו הדרומית, החנה את הטנדר ליד חניית הטרקטור ובדק בו שוב שמן ומים. הוא הכין את הכול אתמול ועדיין לא מזיק לוודא. את ארגז הקרטון על תכולתו המבוהלת העביר לקבינה של הטרקטור, התניע, נסע לנקודת ההתחלה וכיוון את פס הסימון שלאורך מכסה המנוע כך שיצביע על הפנס. הנסיעה אטית ויש לשמור על ריכוז במשך כל שמונה, עשר הדקות הבאות.
הוא עשה את הפעולה הזאת עשרות פעמים, ותמיד חש סיפוק כשהצליח. משהו בפסים הישרים הרגיע את נפשו, אך היום מחשבתו נודדת לתכולת הקרטון: אני, שכל כך אוהב חיות, שמכיר את החוקים הלא כתובים בין האדם לטבע, דווקא אני…
לישר ימינה, נו, ישר לגמרי זה כבר לא יהיה.
…הפרווה הרכה, הרעידות, או שהיו אלו העיניים הפקוחות ולא רואות כלום של הגור, דחקו בי להרים, לחבק, לאסוף…
עכשיו מהר שמאלה, אולי לא ישימו לב.
…זה חוסר האונים, כן, חוסר האונים, הייתי צריך לכבות את האורות ולתת לו להמשיך…
שוב שמאלה.
והנה סוף השדה, עכשיו העבודה מונוטונית ומרגיעה, כל שנותר הוא לנסוע לפי הסימון הראשוני, הלוך וחזור, הלוך וחזור.
הם לא שורדים בשבי, את זה הוא יודע מילדות. הם כל כך מבוהלים, שלא מצליחים לאכול או לשתות ומתים בסופו של דבר, גם להחזיר אי אפשר. אחרי שריח אדם דבק בהם, אפילו אמם יולדתם לא תחזור לטפל בהם, גורלו של הגור נחרץ.
השדה נגמר, הסתיימו גם שעות העבודה. הטרקטור חזר לחניה, הקרטון לטנדר. עכשיו הוא שוב בדרכים המוכרות, בזמן האפור שבצדו האחר של היום, בשעות הנוחות שבין היום שוויתר על אחיזתו באור לחושך שכבר מאיים לעטוף הכול.
בדרך הביתה ההגה נטה שמאלה מעצמו, הרכב עצר ליד הגדר החיה. הוא ירד בצעד כבד והדף את השער. השער נענה לדחיפה ללא צליל והוא מרוצה ששימון הצירים של אתמול עשה את שלו. כל יום אותו מקום, כל יום הרגליים כבדות, כל יום הוא נמשך לשם כמו מגנט.
אסור שהיא תדע שעצר. הוא כבר הבטיח לה שלא יעצור כל יום, שיצמצם את השעות וירווח בין הביקורים. אם יזדרז, יחזור בזמן הביתה והיא לא תשים לב. הוא לקח אתו את ארגז הקרטון על תכולתו המפוחדת וניגש למקום הרגיל, התיישב בכבדות על ספסל האבן הקטן, עקר בזעם עשב סורר אחד שהעז לצוץ בין אבני הריצוף. ידיו הכבדות והמחורצות מחו בעדינות את האבק מהשיש הקר, הגב התכופף לאטו, הראש נשען על המצבה ואנחה שקטה נפלטה ממעמקי חזהו.
הרי גם הילד שלו עמד שם קפוא במרכז אלומת האור של המחלה הנוראה ההיא, עמד ורעד חסר אונים, מפוחד ומבוהל, ללא מוצא.
שש שנים פחות חודש וארבעה ימים.
הוא הניח שם בעדינות את הקרטון, סובב אליו את הגב וחזר לטנדר. עוד יום עבר, מתי זה כבר ייגמר, מחר צריך לזרוע.
מחזורי הגידול ממשיכים ומחזור החיים שלו נעצר. הרהור זה עובר בראשו בעודו דוחף את דלת הכניסה, "אתה רעב?" היא שואלת. "קצת," הוא עונה בשקט, סוחב כיסא ויושב מולה על השולחן הקטן במטבח. "עברת שם," היא מציינת ביובש, ללא כעס או ביקורת בקולה, "אני יכולה לראות על הכתפיים שלך, הן קצת פחות עצובות."
הוא רק מהנהן בשקט, בוצע חתיכה מהלחם השחור וטובל אותה עמוק בקערת הסלט. "להכין לך משהו? חביתה?" היא שואלת. "לא צריך, רק שבי אתי קצת," הוא עונה, לועס היטב את הלחם ומביט בעיניה הירוקות.
לפעמים הוא נהנה, במעין הנאה מזוכיסטית, להיזכר בזמנים בהם היו כולם בריאים וחיים. איך שהייתה נכנסת הביתה, מחייכת אליהם את חיוכה הטוב, הוא והילד מיד היו נמסים, רצים אליה כמו שני כלבלבים קטנים, עושים שטויות והצגות כדי לזכות בליטוף או בחיוך. יש מעט מאוד הבדל בין גיל חמש לשלושים וחמש, חשב אז. נזכר איך הילד נהג לבקש שייקח אותו על הכתפיים, והוא, מלא גאווה, הרגיש את הידיים הקטנות על ראשו ואת לבו מתפוצץ מאושר, והיא הביטה בהם מהצד במבט משועשע, חצי חיוך מסתתר בפינות פיה, וראשה מוטה קלות למעלה.
את כל אלו הוא רואה בעיניה המביטות בו עכשיו.
יש הרבה סוגי עיניים. טובות, רעות, צרות, מכילות, מבינות, רעבות, יפות. אבל הסוג הנורא ביותר הוא עיניים כבויות. הוא מנסה למצוא ניצוץ של חיים בתוך האגמים הירוקים שלה, אך רואה רק את ההשתקפות הכבויה של עיניו.
המילים שביניהם איבדו הרבה מכוחן, שום דבר לא הכין אותם למצב הזה. המאבק במחלה ובעיקר הכישלון, השאירו אותם מרוקנים כשהם עדיין באמצע החיים. שתי נשמות בודדות שנאחזות זו בזו על מנת לעבור את היום, מחזיקות מעמד ללא שום מטרה.
מגיל שבע עשרה הם ביחד, ומעולם לא פקפקו שנועדו לחיות כך כל חייהם, מעולם לא התעוררו חילוקי דעות מהותיים ביניהם. הבסיס האיתן לזוגיות שלהם לא התערער אפילו כשניסו במשך ארבע שנים להביא ילד לעולם. הקושי לא ערער, ולו לרגע, את האמונה שלהם איש ברעהו, ובתוכנית הגדולה שזיווגה ביניהם.
באחד מאותם טיולים במדבר, קצת אחרי הצבא וקצת לפני הטיול הגדול בדרום אמריקה, שכבו שניהם על שמיכה מעל המצוק של מכתש רמון, מעליהם רקיע מלא כוכבים, תחתיהם ברֵכה עצומה של חושך. שני גופים צעירים, עירומים ונוצצים מזיעה אחרי שאהבו זה את זה, מעט מתנשפים והרבה רגועים, והיא ציטטה לו:
"ויאמר אלוהים, יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ויעשׂ אלוהים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי־כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמים…"
אחר כך שאלה אותו, "מה אתה אומר… רוצה לשחות אתי בשמים?" והוא, שמילים מעולם לא היו הצד החזק שלו, נישק אותה וידע, כמו שתמיד ידע, שהוא לא לבד בעולם, ותמיד יוכל לשחות אִתה בשמים.
כשחזרו מאותו טיול הציע לה להתחתן. שום מחווה רומנטית, לא טבעת, ואפילו לא מסעדה. כוס נס קפה על המרפסת. "מה את אומרת… נתחתן בקיץ הבא?" שאל אותה. היא הביטה בו במבט משועשע, שפתיה התכווצו במאמץ לעצור את חיוכה. "בסדר," אמרה והתגלגלה מצחוק.
הוא הביט בה ברצינות התהומית שלו, ולא הבין מה כל כך מצחיק אותה. הוא לא תמיד הבין מה מצחיק אותה, אבל תמיד שמח כשצחקה. הצחוק שלה היה כל כך נעים וטוב, שידע לבטח שלא עליו היא צוחקת. כשנרגעה לבסוף קמה, אספה את הכוסות של שניהם מהשולחן, ליטפה את ראשו ונכנסה הביתה ללא דיבור נוסף.
כמו כל ההחלטות שילוו אותם לאורך החיים, לא נערך שום דיון מסודר. אחד שאל, השני הנהן, ומה שנותר הוא רק לבטא במילים את מה שכבר היה ברור שהוחלט. החתונה התנהלה כמיטב המסורת של העמק המכובד שממנו הגיעו שניהם. שום דבר מפואר, אוכל פשוט, מוזיקה נעימה, הרבה חברים ומשפחה.
לא נישאו נאומי ברכה ותודה, התורנים הגישו ופינו, ואחרי החתונה פשוט חזרו לחדרם. "הפסקתי לקחת גלולות," לחשה לו. הנהון קצר היה כל מה שקיבלה בתמורה. הם מימשו את אהבתם ושכבו לישון. כך התחילה שארית חייהם, שמשום מה נראתה כמו המשך ישיר וטבעי לפרק הקודם.
הימים אחרי החתונה לא היו מאושרים יותר או פחות מהימים שלפניה. הם נחו בסוף השבוע וחזרו לשגרה ביום ראשון. הוא לעבודה בחקלאות והיא ללימודים, שוקדת על התואר הראשון שלה בסוציולוגיה וחינוך מיוחד, בסבלנות וברצינות.
מדי יום לאחר שסיים את מנת עמלו ושב הביתה, היה עובר בחדר הכניסה ששימש גם כמחסן וגם כפינת עבודה ולימודים, מתכופף בזהירות ונושק לה, מכין לעצמו כוס קפה, יוצא למרפסת, מתיישב על הספסל בחוץ, מוציא מכיסו חפיסת נובּלס מקומטת שמצית פלסטיק ירוק תקוע בתוכה, שולף אותו, מנער בזהירות סיגריה אחת מהחפיסה, מדליק, שואף עמוק, לוגם מהקפה ויודע שהוא בבית.
אחרי שמסיים את הקפה, קם וניגש אל המטבחון שהיה כה קטן עד שנראה צפוף עוד לפני שניסה להיכנס אליו, מוציא מהמקרר ירקות ולימון, מתכופף ומוציא מתחת לכיור בצל ושום. את קרש החיתוך, הסכין, המלח, הפלפל ושמן הזית מוריד מהמדף. לאחר שכל המרכיבים של הסלט נאספו, הוא ניגש למלאכה: קוצץ ומתבל, מבשל ארבע ביצים קשות, חותך פרוסות אחדות של לחם שחור, פותח צנצנת של זיתים דפוקים, מניח על השולחן את השמנת המתוקה שקיבל ברפת בבוקר, מכין להם את ארוחת הערב הקבועה שלעולם לא נמאסת עליהם.
היא, עדיין בלי להגיד מילה, קמה ממקומה ומצטרפת אליו, הוא ממלא לה את הצלחת בנדיבות, והיא, כרגיל, מוסיפה מלח עוד לפני שטעמה. ככה אכלו. כשסיימו, שבה ללימודיה והוא ניקה את השולחן והמטבחון. לאחר מכן התמקם על הספה האהובה עליו, מתח את רגליו על השולחן, קיבע את מבטו בגווה הדק, הכפוף על הספרים, ונח. לו היו מבקשים ממנו לשרטט מפה של הגב שלה היה מסוגל לתאר כל גיא ובליטה שיצרו עצמות עמוד השדרה שלה, את גבעות השכמה וואדיות העורף, את הדרך שלה להסיט את השׂער אל אחורי אוזנה כל מספר דקות, והשפשוף העדין של העורף ביד שמאל כשהיא מתחילה להתעייף. היה מסוגל לשבת שעות ולהביט בה, מודה על מזלו הטוב. כשהחליטה שלמדה מספיק להיום, קמה, הסתובבה אל מבטו היציב, חצתה בצעדים קטנים את שלושת המטרים שמפרידים ביניהם והושיטה לו יד. הוא אחז בידה ויחד הלכו למקלחת. הוא חפף את שׂערה, סיבן בידיו המחוספסות את עורה העדין, ולאחר מכן ניגב אותה בעדינות.
כששניהם נקיים נכנסו למיטה והתעלסו. בשקט שאחרי היא סוף סוף פתחה את פיה ושאלה אותו, "נו… איך היה היום שלך?" "טוב," ענה. זאת הייתה שגרתם, ומבחינתו היו יכולים לחלוף עוד שלושה מחזורי חיים ולא לשנות דבר.
השגרה הזאת נמשכה כשנה. יום אחד, לפני שיצא לעבודה, אמרה לו: "תחזור היום עד חמש, קבעתי תור לרופא." "קרה משהו?" נבהל. "אם היה קורה לא היינו צריכים את התור," אמרה וחייכה.
הוא לא אוהב רופאים, בטח שלא רופאי נשים. הוא לא אוהב שמישהו אחר נוגע בה, גם אם הוא רופא. הוא לא אוהב בדיקות, ובכלל, השפה המלומדת והפרצופים החשובים מעצבנים אותו.
הרופא והיא העבירו ביניהם אינפורמציה, והוא ישב בצד כגוף שלישי סביל. בסופה של הפגישה הודפסה רשימת בדיקות שכללה בדיקות דם, בדיקות גנטיות, בדיקות שתן וספירת זרע.
הבדיקות בוצעו, התוצאות חזרו, פגישה נוספת עם הרופא והנה התחיל התהליך. כמו כל התהליכים, ההתחלה היא פשוטה ומלאה באופטימיות. היא לוקחת קצת הורמונים, שניהם סופרים את הימים ומחכים. יחסי המין הפכו עכשיו לחלק מתהליך רפואי, קוימו לפי לוחות זמנים, ואף על פי שניסו להתייחס לעניין בבדיחות הדעת, הם איבדו מקסמם.
חלפה חצי שנה והם הגיעו לפגישה נוספת. עכשיו התקדמו להזרקות תת עוריות, ובכל פעם שקיפל את עורה הלבן בין אצבעותיו ונעץ את המחט הדקה בגבעת המשי שנוצרה, הרגיש את הדקירה בגופו ממש. היא רק חייכה אליו, מלמלה "הכול בסדר," והמשיכה את יומה.
פגישה נוספת הביאה אותם להפריות מבחנה, והנה עברו שלוש שנים. בין סיבוב לסיבוב עברו חודשים, כסף לא היה לרפואה פרטית והרפואה הציבורית לא מאפשרת להתקדם מהר. בכל פעם הגיעו אל רופא אחר, ובין הפריה להפריה עברו לפעמים מספר חודשים, קופת החולים המציאה חוקים ותקנות על מנת לעכב את התהליך. המלחמה הבירוקרטית אִתם התגלתה כסיזיפית. פרוטוקולים שונו לפי הרופא המטפל, והצוות המבצע התחלף לפי סדר התורנויות. יעלי ויתרה על פרטיותה, ויתרה על שליטה במצבי הרוח עקב כמויות ההורמונים שהוזרקו לגופה, ושניהם איבדו את האינטימיות ששׂררה ביניהם לפני התהליך. יעלי חשה בפעם הראשונה את בגידת הגוף בייעוד עבורו נוצר, ורק הכמיהה לילד החזיקה אותה נחושה במאבק הזה.
אצל הגבר הדחף הקיומי להמשכיות הדורות מסתכם ברצון וביצר לבצע את אקט הרבייה, ואם לאחר מכן ייווצר צאצא, או לא, זה נתון בידי הגורל. אין בו שום אינסטינקט קמאי שמאיץ בו לוודא שהאקט נושא פרי. נראה שהאבולוציה תכנתה את הגבר עד לנקודה מסוימת הקבועה בתחילת תהליך ההתרבות, ומשם האחריות עוברת למין השני. לאלעד היה קשה, קשה בעיקר לראות אותה עוברת את התהליך ללא שום יכולת להקל או לעזור. "את יודעת שזה לא משנה לי," אמר לה, "אַת כל מה שאני צריך." היא חייכה את חיוכה העצוב, "אתה אף פעם לא ידעת מה אתה צריך, חכה שהוא יגיע."
ואחרי ארבע שנים הוא באמת הגיע. תשעה חודשים היא קרנה כאילו השמש פועמת בחזַהּ. אחרי שבטנה גדלה ונמתחה עד לקצה גבול יכולתה והפכה אותה לדבר היפה ביותר שראה בחייו, אחרי שהחיוך העצוב נעלם ושמחת העולם נמתחה על שפתיה, הגיע היום שבו אמרה לו בשקט לפני שנרדם, "בוא, ירדו לי המים, ניסע."
הוא נהג בזהירות, הרגיש חלחלה מטפסת לאורך שדרתו כאשר קפץ הרכב על מהמורה בכביש. היא הפנתה את ראשה אליו, חייכה, ואז גנחה. "הכול בסדר, אל תדאג," אמרה בעודה מתכווצת בכאב.
בחדר הלידה הסתובב כארי בסוגר. הכאבים שלה הלמו בו והוא רצה להכות ולהשמיד את הגורם לסבלה. האחות המיילדת נאלצה להעיר לו כמה פעמים שיישב ויירגע ואם לא, יאלץ לצאת.
לאחר כשעה וחצי של רעש, המולה, וכמעט התפרצות אלימה שלו, השתרר שקט בחדר הקטן, והוא שמע בכי קורע לב. הוא הרים את מבטו מפניה המזיעים, וראה את הילד שלהם בפעם הראשונה.
האחות הניחה אותו בזהירות על חזהּ. "מזל טוב," אמרה, "יש לכם בן." הוא לא הצליח להתיק את עיניו מהיצור הקטן. לבסוף מצמץ בחוזקה והביט בה, ובפעם הראשונה מאז הכירו ראה דמעות זולגות על פניה. "תראה, יש לנו ילד," אמרה לו. "כן," מלמל, הניח את כפות ידיו על לחייה וניגב בזהירות את דמעותיה באגודליו.
את החלק הטכני הוא קלט במהירות. מילדוּת הוא מטפל בבעלי חיים, מלווה אותם מרגע ההמלטה עד סופם. מה שלא יודע הראש יודעות אצלו הידיים. בעיניו הגור החדש לא היה שונה מכל השאר: יש סדרה של פעולות נחוצות כדי להבטיח את נוחותו והישרדותו, ואותן הוא ביצע בהקפדה ובביטחון עצמי.
הלב, לעומת זאת, הוא שריר הרבה פחות מתורגל אצל שכמותו. שום דבר לא הכין אותו למה שבהדרגה ובחשאי התגבש בתוכו. בשבוע הראשון נראה לו שכלום לא השתנה. אמנם יום אחד הוא הלך לישון רגיל וביום השני הלך לישון אבא, אבל מבחינתו, שום שינוי של ממש לא התרחש. כמנהגן של האהבות הגדולות, גם זו התגנבה אל לבו בלי שהרגיש. לאחר כחודש הילד הושיט אליו יד קטנה, תפס את האצבע שלו וצל של חיוך נמתח על פניו הקטנות. הוא הרגיש כאילו פגע בו ברק.
האושר תקף אותו מתוך הלב והתפשט עד קצות אצבעותיו, כל עצב בגופו צעק, והוא פשוט עמד שם, מתנשף, הרגיש את עיניו מתמלאות בדמעות וליטף את ראשו של הילד בעדינות שלא ידע שקיימת בו. הרים את הדבר הקטנטן בידיו הענקיות, קירב את פיו ללחי החלקה ונישק את הילד שלו.
אחרי מספר ימים תחושת האושר הקוסמית התחלפה לאִטה באושר מבוקר ואחריות לא מבוקרת. סדרי העולם השתנו, היום שלו סבב סביב העולל הזעיר. את העבודה ביצע בקפדנות הרגילה, אבל הבהילות של החזרה הביתה הייתה שונה בהחלט.
במשך היום הוא חיכה לרגע שבו יוכל לחבק את בנו, להניף אותו באוויר ולראות את המבט הבטוח וחסר הדאגה על פניו. הילד סמך עליו והוא כל כך שמח על הילד. מעולם לא נמאס לו להביט בו, לשחק אתו, להקדיש את כל כולו לצרכיו. בגיל שנה, כשמלמל "אבא," הוא פשוט נמס. "שמעת את זה, יעלי?" התרגש, "שמעת את עידו? שמעת? הוא אמר אבא. שמעת, יעלי?" "שמעתי," היא אמרה, מסתכלת עליו בחיוך גדול. "מה את צוחקת?" שאל. "אולי בסוף אני לא בדיוק כל מה שאתה צריך," ענתה לו בחיוך. "את לגמרי הספקת לי," השיב ברצינות. "ועכשיו?" שאלה. "עכשיו הדברים כבר שונים, עכשיו אנחנו שלושה."
כשעידו התחיל ללכת הוא התמלא בגאווה שכמוה לא חש מעולם. הוא עקב אחריו בדאגה, מחסיר פעימה בכל פעם שהילד מעד, ומתמלא באושר על כל צעד בטוח. עידו גדל להיות בבואתו הקטנה, מבנה גופו הרחב, הליכתו הנחושה ותווי פניו היו המשך ישיר לקו הדם של אביו. אם היו לו תכונות גנטיות מאמו מלבד עיניו הבהירות, הן כנראה הסתתרו בחלק הנסתר מן העין.
אין עדיין תגובות