"…מרוצה, הוא שלף את הרובה, וכמעט בלי לכוון לחץ על ההדק וראשה נרתע כשהקליע חדר בעדו… ולא ידע שטעה בזיהוי […]
הקדמה – צללית דמותו נבלעה בתנועות הקטנות של עלי העץ שנשקפו משמשת החלון של המשרד.
את הרובה שאחז כרגע רכש לפני ארבעה ימים בסמטת התחנה המרכזית של באר שבע מבחור בהיר שיער שהניח יד על חזהו ודיבר בצרידות.
“תקשיב, אני נשבע לך באללה ובנביאו שאת ה -M-16 המיוחד הזה שאני מחזיק כרגע ביד, קניתי מסוחר סמים קולומביאני.”
בשתי דקות הסתיימה העסקה ביניהם. הוא קילף חמש שטרות כסף מחבילה מגולגלת, החליף אותן עם הרובה, חיבק אותו ונעלם באותה מהירות בה הופיע.
יום למחרת קיבל לידיו את התמונות של היעד לחיסול – זו הייתה אישה.
הוא הביט בריכוז בשתי התמונות שבידיו, שינן את פרטי הדמות ונצר בזיכרונו את השיער הבהיר שלה – פעם כשהוא אסוף על קודקודה ובשנייה – כשהוא פזור מאחורי עורפה וכתפיה, והרים גבה בתימהון ונשף כשראה את העיניים שניבטו מהתמונה הזו כי הן היו כמעט שקופות וחוטים ירוקים הקיפו את האישון שבתוכן, אבל אפילו לשנייה לא התייחס לפרטי הדמות מבחינת יופי, אלא אך ורק לצורכי זיהוי, והכל – במקצועיות כזו שמעולם לא הכזיבה.
לצורך המשימה הזו שכר לחמישה לילות מרתף תל אביבי שהדיף ריח של עובש, ומשם יצא לעקוב אחריה כמו צל ובקלות גילה את המשרד בו עבדה. שלושה ימים ברציפות הספיקו לו לדעת שבשעות הערב היא נשארת בו תמיד לבדה. גם את כתובתה גילה, ברחוב גורדון בתל אביב, בקומה השנייה, ופסח על שני הסעיפים – אם לפעול בביתה או במקום עבודתה – והחליט לחסלה בעבודה, כדי למנוע חיכוך או מפגש עם שכנים או דיירים מזדמנים.
הוא טען את מחסנית הרובה בעשרים כדורים, הרכיב על קנהו משתיק קול והשחיל אותו בתנועה מיומנת וארוכה לכיס מיוחד שתפור בבטנת מעילו המרופט וקור המתכת שנדף ממנו חדר מבעד לבד חולצתו והרעיד את עורו אבל נסך בו ביטחון.
תחילה פתח חריץ דק בדלת המרתף, הציץ אל הרחוב ותיכף ומייד סגר אותה. מנה עד חמש, פורש אצבע אחר אצבע, וכשכף ידו הייתה פסוקה פתח את הדלת לרווחה ויצא אל הרחוב מבלי לנעול אותה, כשהוא צועד בשאננות ובשלווה אל משרדה.
בשעה זו כבר היה בניין המשרדים חשוך והוא טיפס במדרגות לקומה השלישית. תמיד הקפיד לא להיכנס למעליות כדי להימנע ממפגשים או מתקלות לא צפויות, סומך כך על שליטה ובדידות.
בקומה השלישית, מול המדרגות הופיע קיר זכוכית ועל שתי דלתות ענקיות היה רשום באותיות מקושטות:
עורכי – דין
אביטל – את – אבי
בשתי פסיעות גסות הגיע אליהן ובעזרת סכין דקה וגומייה שטוחה חיטט במפגש הסגירה שלהן ונרתע כשהן נפתחו והשמיעו נקישה רמה, רמה מידי לטעמו, שנשמעה כרגע היטב בשקט ששרר בבניין ומבעד לפתח שנפתח ביניהן חמק פנימה והתמזג בצללי העלים מבחוץ, ממתין לתגובה אפשרית.
את הצליל הזה שמעה גם אילנה, המזכירה בהירת השיער שנשארה היום לבדה במשרד כדי לסיים עבודה דחופה. היא הרימה ראש וחדלה להקליד, מטה אוזן קשבת אך מכיוון שהשקט נשמר היא משכה בכתפיה והמשיכה להדפיס, מחליטה להתעלם ממנו.
בצעדים חרישיים התקדם האיש עד לקיר בהמשך לפתח חדרה, נצמד אליו והציץ בדמות היושבת מול צג המחשב. שערה הבהיר היה פזור על עורפה וגבה וזה הספיק לו כדי להחליט שהיא זהה לדמות המצולמת שבכיסו.
מרוצה, הוא שלף בתנועה ארוכה את הרובה וכמעט בלי לכוון את הקנה לחץ על ההדק, ובחלל האוויר נשמע ‘פלופ’ מאופק של יציאת הקליע מבעד למשתיק הקול שלו. ראשה הבהיר של האישה נרתע כשהקליע חדר בעדו וגופה גלש, כשהיא שומטת זרועותיה באלכסון על מקלדת המחשב והשמיעה נשיפה רפה.
בפסיעה חרישית אחת התקרב אליה וירה שוב כדור בודד ברקתה, לוודא את הריגתה. לשנייה שלף את התמונה כדי לאמת שוב את דמותה לצילום ויצא בדממה, מתקדם בצעדי חתול קפיציים, יורד במדרגות את שלושת הקומות ויוצא אל המדרכה. הוא שאף שאיפה עמוקה והאט את תנועותיו, כשהוא משתדל ללכת רגיל, לא במהירות, עד שהגיע לחדרו.
בעשר דקות העלים כל זכר לחפציו המועטים והחדר הגדול התרוקן מכל פרט מזהה שלו, מוכן לקלוט את הדייר הבא, יום אחד מוקדם יותר ממה ששילם.
אין עדיין תגובות