"רק קולות מעטים מחו על הזילות הבלתי-נסבלת שבה נהג רוברטו בניני בסרטו בחוויות השואה ובזכרה. ואולם איש לא ירק לעומק […]
לפני הכל
1. משהו כאן נחמד מדי
לפני שראיתי את "החיים יפים" אהבתי אותו מאוד.
הרעיון הבסיסי של הסרט, כפי שקראתי ושמעתי עליו – אב יהודי מצליח להעביר את בנו הקטן דרך מדורי הגיהנום של השואה, תוך שהוא משכנע את הילד שמדובר בסך הכל במשחק הרפתקאות, וכך מציל את חייו – נראה לי מבריק עד כדי גאוניות.
גם שתי הסצינות הנפלאות מן הסרט, ששודרו שוב ושוב בטלוויזיה – האחת, שבה מסביר האב לבנו מדוע על אחת החנויות בעירם תלוי שלט האוסר כניסת יהודים וכלבים, והשנייה, שבה "מתרגם" האב לילד מגרמנית לאיטלקית את נביחות הפקודות המאיימות של החייל במחנה-הריכוז, ותוך כדי כך הופך אותן לכללי "המשחק", לכאורה – הגבירו את אהבתי המוקדמת לסרט ואת רצוני לראות אותו.
כשעל אלו נוספו שפע דברי השבח וההלל, שנקשרו לסרט על ידי המבקרים והפרשנים; שלל הפרסים שקטף רוברטו בניני, תסריטאי, במאי וכוכב הסרט, במקומות שונים בעולם, עוד הרבה לפני האוסקר; והתלהבותם הסוחפת של חברים ומכרים שראו את הסרט – הרי שהרבה לפני שראיתי אותו, כבר גיבשתי לעצמי דעה קדומה חיובית, אפילו נלהבת, על "החיים יפים".
אלא שאז הלכתי לראות את הסרט, והכל התקלקל.
ככל שהלכה והתקדמה השעה הראשונה של הסרט, הלכה וגאתה בי עצבנות כבושה; שהרי הבטיחו לי סרט על אב ובנו הצולחים את השואה, והנה במקום זאת קיבלתי סתם קומדיה, לטעמי בנאלית וטרחנית, שניסתה להצחיק בכפייתיות מביכה.
אחרי שעת הבנאליה הארוכה הגיעה בכל־זאת השואה. בהתחלה, החלק הזה של הסרט נראה לי מבטיח ואפילו מקיים; כולל שתי הסצינות ההן, הנפלאות באמת, שהכרתי קודם, כששודרו שוב ושוב בטלוויזיה. אלא שבד־בבד החלה חודרת בי, יותר ויותר, איזו חרדה סתומה, ההכרה שמשהו כאן לא בסדר.
מחנה־הריכוז שבו מצאו את עצמם האב ובנו, גיבורי הסרט, היה פשוט מקום טוב מדי, נחמד מדי, משעשע מדי, נטול־מוות מדי. הוא נראה, איכשהו, אפילו פחות נורא מהטירונות שלי בצבא; מין מחנה עבודה לא נורא קשה.
ואז הגיעה הסצינה שבה אחד האסירים היהודים במחנה נפצע בזרועו תוך כדי עבודת הכפייה, ושומר גרמני מפנה אותו מייד – כעניין שיגרתי ומובן מאליו – למרפאה. לאחר־מכן הוא חוזר לביתן האסירים, ומספר לגיבור הסרט, גוּאִידוֹ (המגולם על־ידי רוברטו בניני) שתפרו לו את הזרוע בעשרים נקודות. על כך מגיב בנו של גואידו, ג'וֹזוּאה, שחושב – כי זה מה שהסביר לו אביו בסצינה קודמת – שכל מה שמתרחש במחנה הוא משחק שבו אוספים נקודות, ואומר לאביו בלחש מלא גאווה: "לנו יש יותר".[2]
עד כאן, אמרתי לעצמי, יש גבול.
לתאר בסרט כלשהו, ולא חשוב איזה סרט זה, כאילו כך ולא אחרת התנהלו החיים במחנה־ריכוז; כאילו הנוהל במחנה הזה – אמנם קשוח אך בכל־זאת סביר, כמעט אפילו הגון ואנושי – היה בגדר נורמה; כאילו אסיר יהודי שחלה או נפצע נשלח מייד למרפאה, שם טיפלו בו, תפרו את פצעיו, ריפאו אותו, והחזירו אותו בריא או חבוש לצריפו – זו לא סתם אי־הבנה, בלשון המעטה, של מהותו של מחנה־ריכוז גרמני; זו כבר הצגה מסולפת של השואה כולה.
כי פתאום התבהרה לי התמונה: הסרט הזה הוא סילוף גמור. והסילוף איננו במה שהסרט מראה, אלא בעיקר במה שאיננו מראה.
לא שלא היו מרפאות ואף בתי־חולים במחנות־הריכוז, ולא שלא קרה שאסירי המחנות זכו בהם לטיפול (לא פעם מידי רופאים וחובשים שהיו אסירים בעצמם), ולאחר־מכן הוחזרו לצריף האסירים, ולעבודת הפרך.
אלא שזו היתה, בין השאר, אחת הגרוטסקות המכוונות הרבות בחיי המחנות, ברוח הסיסמה "העבודה משחררת": חיי מחנות־הריכוז היו פארודיה שיטתית, מפלצתית, של סדר והיגיון. בתוך ולצד מערכת של התאכזרות קיצונית, מערכת שמטרתה היתה לשבור, בכל יום מחדש, את רוחם של האסירים ולהחזיקם במצב מתמיד של אימה והשפלה – נשמרה מראית־עין קבועה של "התנהלות נורמלית", דאגה שיגרתית מאורגנת ואף מתבקשת לצורכי מאות אלפי בני־האדם שקובצו במקומות הללו – סידורי שינה והאכלה כלשהם; ניקיון והיגיינה ורפואה כביכול; אפילו כללי "צדק" ומערכת "משפט".
והנה, "החיים יפים" מציג לנו בדיוק את אחיזת העיניים של ה"נורמליות" הזאת, תוך שהוא נמנע מלהציג את כל הדברים האחרים. כאשר מראים לנו אסיר פצוע שזוכה לטיפול רפואי, אך אין מראים לנו את השאר – את הברוטליות, ההרעבה, המכות, ההשפלות, העמידה האינסופית במסדרים ביום ובלילה, ההוצאות היומיומיות להורג – מציגים לנו בעצם גירסה מרוככת, ממותקת ושקרית של מחנה־ריכוז.
כן, ודאי שהיו מקרים של אסירים פצועים או חולים, שקיבלו טיפול רפואי, לעיתים אף טיפול נאות בהחלט; אלא שהטיפול הרפואי המסור ביום אחד לא הבטיח, בשום מקרה, שהמטופל לא יִיָרה למוות, או שיושמד בגז או בשיטה אחרת, כבר למחרת היום.
הטיפול הטוב ביותר – יחסית – ניתן, בהוראה מגבוה, ליהודים שנכלאו בגטו טרזיינשטדט, אותו "מחנה־ריכוז לדוגמה" שהגרמנים הקימו בצ'כיה, והשתמשו בו בדיוק לצורך זה: כדי להסוות את מהותו האמיתית של "הפתרון הסופי" שלהם. "טרזיינשטדט: סרט תיעודי מאזור הממשל העצמי היהודי",[3] סרט תעמולה מפורסם שהפיקו הגרמנים, תיאר את חייהם השלווים, כביכול, של תושבי טרזיינשטדט, כולל ישיבה בבית־קפה, משחק כדורגל, וכו'; נציגי אירגון הצלב האדום אף הוזמנו לבקר במקום ולהתרשם בעצמם, שהחיים בגטאות ובמחנות־הריכוז הגרמניים באירופה "נורמליים" לחלוטין, ואין בהם שום מעשי התעללות והרג ובוודאי שלא השמדה המונית, כטענת "מכונת התעמולה היהודית". מה שאותם אורחים נייטרליים לא ידעו, היתה העובדה שתושבי טרזיינשטדט, כולל אלה מביניהם שאולצו להשתתף באותו סרט תעמולה, שולחו כעבור זמן לא רב לאושוויץ, ורובם נרצחו שם בגז.
כל מי שבקי, אם כן, באמת ההיסטורית, ולו בצורה שטחית, חייב לדעת שלצד "נוהל החיים הרגיל" הזה ובתוכו, התנהלה שיגרת המחנה האמיתית. באסיר חולה או פצוע, שאיבד את כושר העבודה שלו, היה אפשר לטפל בתרופות, חבישה, ניתוח וכו'; ואפשר היה גם – וזה מה שקרה לעיתים קרובות מאוד – לירות בו במקום, בלי להסס ובלי להניד עפעף, כמו בסוס ששבר את רגלו, ואף גרוע מזה: סתם כמו שמועכים ג'וק.
יתרה מזאת: הראייה הזאת של יהודים – כלומר, של בני־אדם שסוּוגו בקטגוריה של "יהודים" על־פי "תורת הגזע" הכביכול־מדעית – כאילו הם עכברים וג'וקים, שימשה הצדקה משפטית ופסיכולוגית ואיפשרה לבני־אדם אחרים, כלומר הנוצרים האירופים – אלה מהם שנתמזל מזלם להיות מסוּוגים כ"ארים" – לקחת חלק, אקטיבי או פסיבי, בהשמדתם המאורגנת והמתמשכת של אותם שסווגו כ"יהודים" בעת ההיא.
זו היתה בעצם מהותה העמוקה של השואה – הדה־הומניזציה של היהודים (ובהרחבה, ובדרגות שונות, גם של כל "אויבי הגזע" האחרים, כמו נכים, מפגרים בשכלם, צוענים, אנשי שמאל, הומוסקסואלים ועוד); הוצאתם השרירותית, בעזרת צו אדמיניסטרטיבי, מכלל המין האנושי. כלומר, סיווגם של בני־אדם מסוימים כמזיקים נחותים – עכברושים או מקקים – כחיות טפיליות, מגעילות, מלוכלכות ומפיצות מחלות מסוכנות (כפי שאכן תוארו בסרט התעמולה הנאצי הידוע "היהודי הנצחי"[4]), שההיגיינה הפשוטה, אם לא שום סיבה אחרת, מצווה להדבירן.
והנה, מחנה־הריכוז הגרמני בסרט "החיים יפים" נראה כמו מחנה ריכוז גרמני שקרי "לדוגמה"; ואין ספק – חשבתי לעצמי תוך כדי הצפייה בסרט – שכל מכחיש־שואה מצוי יקבל בברכה תיאור של "מחנה־ריכוז" כזה.
מכאן ואילך, לא הצלחתי להמשיך ולצפות בסרט אלא מבעד לעדשות הללו. ככל שהסרט התקרב אל סופו, כן החמירה תחושת המועקה שלי, ואיתה גברה בי ההבנה שמדובר בסרט המגמד ומטשטש את האמת על השואה, אולי אפילו עד כדי הכחשתה.
וכשהופיע בסופו של הסרט, כצפוי, המלאך הגואל הרכוב על טנק, בדמותו הקיטשית של חייל אמריקאי, חשתי שאני מבין את כל סיפור הסרט ואת מטרתו. מישהו כאן מכוון חזק אל האוסקר, חשבתי. ולא רק שהוא מכוון לאוסקר, הוא גם יזכה בו.
אבל לא זה העיקר. הבעיה היא שבעוד כמה שנים, ואולי אפילו היום, כשיבוא מישהו וינסה לספר ולהסביר את האמת ההיסטורית על שואת היהודים באירופה הכבושה על־ידי גרמניה הנאצית, עלולים לקום נגדו אנשים, שכל ידיעתם על השואה תתבסס על הסרט הזה, ולענות, לאו־דווקא בכוונת זדון אלא אפילו בתמימות: "על מה אתה מדבר? מה פתאום הרגו יהודים? לא הרגו שום יהודים. נכון שהעבידו אותם קשה, אבל זה הכל. להיפך – הם גם קיבלו טיפול מצוין. הנה, בסרט 'החיים יפים', שזכה באוסקר בהוליווד של היהודים, ואל תשכח שגם בישראל הוא הצליח, וכתבו עליו המון דברים נפלאים, הנה בסרט הזה מראים בדיוק את היחס ליהודים במחנות, למשל כשהם נפצעו – לקחו אותם למרפאה, תפרו להם את הפצעים. אז מה אתה מדבר על השמדה?"
את הסרט ראיתי עם אשתי, עינת. במהלך ההקרנה, כמו שאנחנו נוהגים תמיד בקולנוע, לא החלפנו בינינו אף לא מילה. הפעם עוד המשכנו לשבת דוממים בכיסאותינו, גם אחרי סיום הסרט. חיכינו עד שאחרון הצופים ייצא מהאולם, ורק אז, ממשיכים לשתוק, יצאנו גם אנחנו. החלפנו מבטים, אבל לא אמרנו דבר עד שהגענו למגרש החניה. כשנכנסנו למכונית אמרתי, "הסרט הזה קצת דומה להכחשת השואה, לא?"
בתגובה פרצה עינת בבכי עצום ומר.
"מה קרה?" שאלתי, "למה את בוכה?"
מבעד לדמעותיה הצליחה עינת לענות בקול חנוק: "בגלל סבתא שלי".
סבתא שלה נפטרה כמה שבועות קודם־לכן. "החיים יפים" היה הסרט הראשון שראינו לאחר תום שלושים ימי האבל המסורתיים. סבתא של עינת, יוֹלָנָה ברגר לבית פוקס, היתה ניצולת השואה, אסירת מחנה־הריכוז אושוויץ. ובלי שעינת אמרה מילה נוספת, הבנתי בדיוק למה היא בוכה. היא בכתה מתוך עלבון עמוק וצורב. היא בכתה כי הרגישה שהסרט הזה, "החיים יפים", העליב את סבתה, את חייה, את מותה, את זכרה; הפך את חייה של הסבתא, את מאבקה, את הישרדותה, את המשפחה שהצליחה להקים לאחר שחזרה מן המתים, את בתה, את נכדתה, את השואה כולה ואת המיליונים שנרצחו בה, ואת כולנו – את היהודים בפרט, ואת בני־האדם בכלל – לבדיחה תפלה הקורצת לאוסקר.
מאז ראיתי את הסרט עוד כמה וכמה פעמים, וקראתי כמה עשרות פעמים את תסריטו – במקור האיטלקי (בעזרתה של מתורגמנית), בתרגומו לאנגלית, ובתרגומו לעברית. המסקנות שהגעתי אליהן, שאותן אני מביא בספר זה, חמורות וקשות אף יותר מתגובותינו הספונטניות הראשונות.
וייאמר כאן מייד – לא ניגשתי לנתח את הסרט כהיסטוריון החוקר את תולדות השואה, כי אינני כזה; אלא דווקא מתוך עיסוקי המקצועי בקולנוע – כתסריטאי, מרצה לתסריטאות, ומחבר שני ספרים בתחום, העוסקים האחד במלאכת כתיבת תסריטים, והשני בפיענוח משמעויותיהם של תסריטים וסרטים.
שיטת הפיענוח שאני נוקט, המקובלת כיום על חוקרי תרבות רבים בביקורת טקסטים (ויזואליים, מילוליים או אחרים), כרוכה בירידה אל מתחת לפני השטח, חפירה במחילות התת־קרקעיות של הסַבְּטֶקסט, כלומר, של ההנחות המובלעות והתוכן הנסתר שמאחורי הטקסט הגלוי; ובסופו של תהליך, חשיפת מסריו הסמויים – וכפי שאני מאמין, האמיתיים – של הסרט.
מובן מאליו שהעלבון, הזעם, הכאב, ועצם העניין שעורר בי "החיים יפים" אינם מקצועיים גרידא, ואין ספק שהם נובעים מהקשר האישי שלי לנושא – שואת היהודים במלחמת־העולם השנייה היא חלק מעברי, מהווייתי, חלק בלתי־נפרד ממני ומחיי.
ואולם, למרות שרבים מבני משפחתי נספו בשואה, אני רחוק מלהיות רדוף־שואה מקצועני או כפייתי. גם אינני נמנה עם הנוקטים גישה המקדשת רק דרך אחת, צרה ושמרנית, של התייחסות אל חוויית השואה ואל אירועיה – תיעוד עובדתי גרידא; וכל דרך אחרת של עיבוד ומתן ביטוי למאורע ההיסטורי הייחודי הזה – כגון סרט עלילתי דרמטי, או קומדיה – היא בעיניהם חילול הקודש.
אדרבא – אני למשל חושב שספרו של ארט ספיגלמן האמריקני, "מאוס"[5], המציג את מוראות השואה כפי שעברו על אביו בפולין בצורת סיפור קומיקס, שבו הגרמנים מצוירים כחתולים והיהודים הם עכברים – הוא אחת היצירות המופלאות והמרגשות ביותר שנוצרו על חוויית השואה וזיכרונותיה.
אני עצמי כתבתי תסריט לסרט עלילתי קצר, על־פי סיפור מאת ניצול אושוויץ, גבריאל (פטיה) דגן, שהכתרתי בשם הפרובוקטיבי "שואה טובה"[6]; סרט שבסופו ילדה מאמצת כלבה פצועה, שנדרסה והובאה לקיבוצה על־ידי ניצול השואה שבא להרצות שם בערב יום השואה, קוראת לה "שואה" ומלטפת אותה, ואומרת וחוזרת ואומרת לה "שואה טובה, טובה שואה, שואה טובה, טובה" – אמירה שממנה גזרתי את שמו של הסרט. מתן השם "שואה" לכלבה, ועצם צירוף המילים הבלתי־אפשרי והמקומם "שואה טובה", עוררו בזמנם זעם ושערורייה; אבל מי שראה את הסרט והפנים את המסר האמיתי שלו, הבין שהכוונה היתה לקריאה כנה לאימוץ ולליטוף, דהיינו – לפיוס ולהשלמה, הן אישית והן לאומית, עם פצעי השואה ופצועיה.
גם רעיונו הבסיסי של רוברטו בניני, דהיינו – אב יהודי המגונן על בנו מפני אימי השואה במחנה־הריכוז שבו כלואים שניהם, על־ידי כך שהוא מראה לילד רק חלק קטן, רק "פריים" מסוים ומשעשע, מהתמונה כולה, תוך שהוא מסתיר ומונע מבנו לראות את התמונה הכללית המזוויעה, ויוצר בכך אצל הילד אשליה כאילו ה"פריים" הקטן והנחמד שהוא מראה לו הוא־הוא התמונה כולה – לא רק שאינני פוסל אותו, אלא שהוא נותר בעיני, כפי שהיה עוד לפני שראיתי את הסרט, רעיון מבריק.
הבעיה היא שבדרך מימושו של הרעיון הזה, בסרט הספציפי הזה, "החיים יפים", התסריטאי־במאי בניני עושה לצופים בדיוק את מה שעושה דמות האב שמגלם בניני בסרט לבנו שבסרט – הוא מראה לצופים רק חלק קטן, רק "פריים" מסוים, נחמד ומשעשע, מהתמונה כולה; תוך שהוא מסתיר ומונע מן הצופים לראות את התמונה הכללית, המזוויעה, ובכך יוצר, או עלול ליצור, אצלם את האשליה, כאילו התמונה שמצייר הסרט היא־היא תמונת האמת של מה שהתרחש במחנות־הריכוז הגרמניים ומה שקרה ליהודים בשואה.
על כך בכינו, אשתי ואנוכי, ומהבכי הזה מתחיל ספרי.
אין עדיין תגובות