בלילה שמוביל ליום הנורא בחייו, דיוויד, צעיר אמריקאי שמתגורר לפי שעה בצרפת, מגולל את השתלשלות האירועים שהובילו לכך שארוסתו […]
1
אני עומד בחלון הבית הגדול הזה בדרום צרפת עם רדת הלילה, הלילה שיוביל אותי לבוקר הנורא בחיי. אני מחזיק כוסית משקה ביד, ובקבוק ניצב ליד המרפק שלי. אני מתבונן בבבואה שלי בבוהק המאפיל של שמשת החלון. הבבואה שלי גבוהה, אולי דומה יותר לחֵץ. שׂערי הזהוב בוהק. פניי דומים לְפנים שראיתם לא פעם. אבותיי כבשו יבשת, פילסו את דרכם במישורים רצופי מוות, עד שהגיעו לאוקיינוס שהסב את מבטו מאירופה והביט לתוך עָבר אפל יותר.
אולי אני שיכור הבוקר, אבל זה לא יועיל במאום. אני אעלה בכל זאת על הרכבת לפריז. הרכבת תהיה אותה רכבת, האנשים, הנאבקים להשיג נוחוּת, אולי אפילו כבוד עצמי על ספסלי העץ ישרֵי הגב של המחלקה השלישית, יהיו אותם אנשים, ואני אהיה אותו אני. ניסע צפונה דרך אותו נוף כפרי משתנה, כשאנו משאירים מאחורינו את עצי הזית, את הים ואת כל היפעה של שמי הדרום הסוערים ונכנסים לתוך הערפל והגשם של פריז. מישהו יציע לי לחלוק איתו כריך, מישהו יציע לי לגימה של יין, מישהו יבקש ממני גפרור. אנשים יצעדו אנה ואנה במסדרונות שמחוץ לתאים, יסתכלו החוצה דרך החלונות, יסתכלו פנימה, בנו. בכל תחנה יופיעו טירונים במדיהם החומים הרחבים ובכומתותיהם הצבעוניות, יפתחו את דלת התא וישאלו: מלא? כולנו נהנהן, כאילו קשרנו קשר, נחייך רפות זה אל זה בעוד הטירונים מתקדמים לאורך הרכבת. שניים או שלושה מהם ייעצרו בסופו של דבר בפתח התא שלנו, יצעקו זה לעבר זה בקולותיהם הכבדים המחוספסים, ויעשנו את הסיגריות הצבאיות האיומות שלהם. תהיה נערה אחת שתשב מולי ותתהה למה אני לא מפלרטט איתה, ונוכחותם של הטירונים תדרוך את עצביה. הכול יהיה אותו דבר, רק אני אהיה שקט יותר.
וגם הנוף שקט הערב, הנוף הכפרי המשתקף דרך בבואתי שבשמשה. הבית הזה גובל באתר נופש כפרי קטן – שעדיין ריק מאדם כי העונה טרם התחילה. הוא ניצב על גבעה קטנה, אפשר להשקיף ממנו על אורות העיירה ולשמוע ממנו את נהמת הים. הבחורה שלי, הֶלה, ואני שכרנו את הבית לפני כמה חודשים, כשעוד היינו בפריז, על סמך תמונות. עכשיו חלף כבר שבוע מאז שהֶלה נסעה. היא בלב ים כעת, בדרכה חזרה לאמריקה.
בדמיוני אני יכול לראות אותה, אלגנטית מאוד, מתוחה וזוהרת, מוקפת באור הממלא את הבר באונייה הטרנס־אטלנטית, שותה מהר מדי, צוחקת ומסתכלת בגברים. כך פגשתי אותה גם אני לראשונה, בבר בסן־זֶ’רמֶן־דה־פּרֶה. היא שתתה והסתכלה, ולכן מצאה חן בעיניי. אמרתי לעצמי שבטח אפשר לכייף איתה. כך זה התחיל. בעיניי לא הייתה לזה שום משמעות מעבר לכך, וגם עכשיו, למרות הכול, אני לא בטוח שבאמת הייתה לזה אי פעם משמעות רבה יותר מבחינתי. ואני לא חושב שהייתה לזה אי פעם יותר משמעות מבחינתה – לפחות לא עד שנָסעה בפעם ההיא לספרד, וכשהייתה שם, לבדה, התחילה לתהות, אולי, אם חיים של שתייה וצפייה בגברים הם בדיוק מה שהיא רוצה. אבל אז כבר היה מאוחר מדי. אני כבר הייתי עם ג’ובאני. הצעתי לה נישואין לפני שנסעה לספרד, והיא צחקה ואני צחקתי, אבל משום מה הצחוק שלנו רק גרם לדברים להיראות רציניים יותר בעיניי. ביקשתי שוב ושוב, ואז היא אמרה שהיא צריכה לנסוע לאנשהו ולחשוב על זה. ובלילה האחרון ממש היא הייתה כאן – זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, כשארזה את התיק שלה, אמרתי לה שאהבתי אותה פעם, ושכנעתי את עצמי להאמין בזה. אבל אני תוהה אם באמת אהבתי אותה. חשבתי מן הסתם על הלילות שלנו במיטה, על התוֹם והאמון המוזרים, שלא ישובו לעולם ושהפכו את הלילות האלה לנעימים כל כך, לנטולי כל קשר עם עבר, הווה או כל דבר שעתיד לבוא, נטולי כל קשר בעצם עם חיי מכיוון שלא היה לי צורך כלשהו לקבל עליהם שום אחריות שאינה מכנית לחלוטין. והלילות האלה התרחשו תחת שמיים זרים, בלי אף אחד שמפקח, בלי שום עונשים שנגזרים מהם, והעובדה הזאת הייתה מקור אסוננו, כי מרגע שזכית בחופש, אין דבר פחות נסבל ממנו. אני משער שזאת הייתה הסיבה שהצעתי לה נישואין: רציתי למצוא לעצמי איזה עוגן. אולי זאת הסיבה שבגללה היא החליטה, כשהייתה בספרד, שהיא רוצה להינשא לי. אלא שלרוע המזל אנשים אינם יכולים להמציא את נקודות העגינה שלהם, את אהבותיהם ואת ידידיהם, כשם שאינם יכולים להמציא את הוריהם. החיים נותנים לנו את אלה וגם לוקחים אותם מאיתנו, והקושי הגדול הוא להגיד ‘כן’ לחיים.
כשאמרתי להֶלה שאני אוהב אותה, חשבתי כמובן על הימים שבהם טרם אירע לי שום דבר איום ובלתי הפיך. כשפרשת אהבים הייתה פרשת אהבים ותו לא. עכשיו, החל בלילה הזה, החל בבוקר הבא, לעולם לא אוכל ליהנות עוד מפרשיות אהבים ילדותיות ומרגשות שכאלה – שכשחושבים על כך, אינן אלא סוג נעלה יותר, או לפחות יומרני יותר של אוננות. ולא חשוב בכמה מיטות אני עתיד למצוא את עצמי בין עכשיו לבין המועד שבו אהיה במיטתי האחרונה. אנשים שונים מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם בקלות כזאת. אני שונה מכדי שאפשר יהיה לסמוך עליי. אלמלא כן, לא הייתי לבד בבית הזה בערב הזה. הֶלה לא הייתה עכשיו בלב ים, וג’ובאני לא היה עומד למות אי־שם בין הלילה הזה לבין הבוקר הבא, תחת להב הגיליוטינה.
אני מתחרט עכשיו – ולא שיש בזה כדי להועיל – על שקר מסוים אחד מבין הרבים שסיפרתי – סיפרתי אותם, חייתי אותם והאמנתי בהם. כוונתי לשקר שסיפרתי לג’ובאני אך מעולם לא הצלחתי לשכנע אותו בו: שלא שכבתי עם שום בחור לפניו. שכבתי, אבל החלטתי שלעולם לא אעשה את זה שוב. יש משהו הזוי בחיזיון שאני מציג עכשיו לעצמי – שרצתי רחוק כל כך, רצתי בקושי רב כל כך, חציתי אפילו אוקיינוס, רק כדי להיתקל שוב בבולדוג שבחצר האחורית שלי, החצר שקָטנה בינתיים והבולדוג שגָדל.
שנים רבות לא חשבתי שוב על הנער ההוא – ג’ואי, אבל הערב אני רואה אותו ברור למדי. זה קרה לפני כמה שנים. הייתי עדיין בשנות העשרה לחיי, הוא היה בערך בגילי, שנה פחות שנה יותר. הוא גם היה נער נחמד מאוד, מהיר וכהה מאוד, ותמיד צחק. זמן מה היה החבר הכי טוב שלי. מאוחר יותר חשבתי שעצם הרעיון שאדם כזה היה יכול להיות החבר הטוב ביותר שלי הוא הוכחה לכך שיש בי איזה כתם נורא ואיום. אז שכחתי אותו. אבל הערב אני רואה אותו טוב מאוד.
זה היה בקיץ, לא היו לימודים בבית הספר. הוריו נסעו לאנשהו לסוף השבוע, ואני ביליתי את סוף השבוע בביתו, שהיה קרוב לקוני איילנד, בברוקלין. גם אנחנו גרנו בברוקלין באותה תקופה, אבל בשכונה טובה יותר משל ג’ואי. אני חושב שהיינו שרועים על החוף, שחינו קצת והסתכלנו בבנות הכמעט־עירומות בעוברן. שרקנו להן וצחקנו. אני בטוח שאם מי מהבנות ששרקנו להן ביום ההוא הייתה שולחת לעברנו סימן כלשהו של היענות, האוקיינוס לא היה מספיק עמוק להטביע בו את חרפתנו ואימתנו. אבל לנערות היה כנראה איזה מושג על כל העניין, אולי בגלל האופן שבו שרקנו – והן התעלמו מאיתנו. כשהשמש התחילה לשקוע, התחלנו אנחנו ללכת במעלה הטיילת לכיוון הבית שלו, כשבגדי הים הרטובים שלנו מתחת למכנסיים.
ואני חושב שזה התחיל במקלחת. אני יודע שכשדהרנו כה וכה בחדר הקטן והמהביל ההוא, חובטים זה בזה במגבות רטובות – הרגשתי משהו שמעולם לא הרגשתי קודם, ושבאורח מסתורי, אם גם נטול כיוון מסוים, כלל את ג’ואי. אני זוכר שחשתי רתיעה חזקה מלהתלבש: ייחסתי אותה לחום. אבל התלבשנו בכל זאת, התלבשנו בערך, ואכלנו מאכלים קרים ששלפנו מארגז הקרח שלו ושתינו הרבה בירה. נדמה לי שהלכנו לסרט. אני לא מעלה על דעתי שום סיבה אחרת ליציאה שלנו מהבית, ואני זוכר שהלכנו לאורך הרחובות החשוכים, הלוהטים של ברוקלין. חום עלה מן המדרכות, הוטח מקירות הבתים בכוח כזה שהיה בו כדי להרוג אדם. נדמה שכל מבוגרי העולם יושבים על גרמי המדרגות של הכניסות לבניינים, צורחים ופרועים, ושכל ילדי העולם נמצאים על המדרכות או בתעלות הניקוז, או משתלשלים ממדרגות החירום. הלכנו כשזרועי כרוכה סביב כתפו של ג’ואי. הייתי גאה, אני חושב, כי ראשו הגיע בדיוק אל מתחת לאוזני. הלכנו ברחובות, ג’ואי זרק בדיחות גסות ומתחכמות ושנינו צחקנו. מוזר להיזכר, אחרי זמן כה רב, כמה טוב הרגשתי בלילה ההוא, כמה חיבבתי את ג’ואי.
כשחזרנו לאורך אותם רחובות, שרר שקט בכול. גם אנחנו היינו שקטים. היינו שקטים מאוד גם בדירה, התפשטנו, רדומים למחצה, בחדר השינה של ג’ואי, ונכנסנו למיטה. אני נרדמתי – לדי הרבה זמן, אני חושב. אבל כשהתעוררתי מצאתי את האור דולק ואת ג’ואי בוחן את הכרית בתשומת לב רבה, פראית.
‘מה קורה?’
‘אני חושב שפשפש עקץ אותי.’
‘איזה בלגניסט אתה. יש לך פשפשים בבית?’
‘אני חושב שאחד עקץ אותי.’
‘אף פעם לא עקץ אותך פשפש?’
‘לא.’
‘טוב נו, תחזור לישון. אתה חולם.’
הוא הסתכל בי כשפיו פתוח ועיניו הכהות גדולות מאוד. כאילו גילה זה עתה שאני מומחה לפשפשים. צחקתי ואחזתי בראשו כמו שעשיתי פעמים רבות בעבר, כששיחקנו או כשהוא עצבן אותי. אבל כשנגעתי בו בפעם הזאת קרה בנו משהו, בו ובי, משהו שהבדיל את אופי המגע הזה מכל מגע שמי מאיתנו התנסה בו אי פעם לפני כן. הוא לא התנגד, כהרגלו, אלא שכב במקום שאליו משכתי אותו, נשען על החזה שלי. אז קלטתי שליבי הולם בקצב נורא, ושג’ואי רועד צמוד אליי, ושהאור בחדר בהיר מאוד וחם. התחלתי לזוז ולהתלוצץ באופן כלשהו, אבל ג’ואי מלמל משהו ואני השפלתי את ראשי כדי לשמוע. ג’ואי הרים את ראשו כשאני הנמכתי את ראשי, והתנשקנו, בטעות כביכול. אחר כך, לראשונה בחיי, הייתי מודע לגמרי לגופו של אדם אחר, לריחו של אדם אחר. זרועותיי היו כרוכות סביבו וזרועותיו סביבי. ההרגשה הייתה שאני מחזיק בכף ידי איזו ציפור נדירה, תשושה, כמעט אבודה, שמצאתי באקראי, בדרך נס. הייתי מפוחד מאוד. אני בטוח שגם הוא היה מפוחד. עצמנו עיניים. העובדה שאני זוכר הערב את האירוע, בבירור ובכאב כאלה, מוכיחה לי שמעולם לא שכחתי אותו באמת, אפילו לא לרגע. אני מרגיש בתוכי עכשיו מערבולת עמומה ונוראה, המעוררת את מה שסער בי אז – חום גדול, צימאון, רַעד ועדנה מכאיבה כל כך, שחשבתי שליבי עומד להתפקע. אבל מתוך הכאב המדהים, הבלתי נסבל הזה, יצאה שמחה. שימחנו זה את זה בלילה ההוא. חשבתי אז שמסכת חיים שלמה לא תספיק לי כדי לממש את מעשה האהבה עם ג’ואי.
אלא שמסכת החיים הזאת הייתה קצרה, תחומה בגבולות הלילה ההוא – היא הסתיימה עם בוקר. התעוררתי כשג’ואי ישן עדיין, מכורבל כתינוק על צידו ופניו אליי. הוא נראה כמו תינוק, פיו היה פתוח למחצה, לחיו סמוקה, שערו המתולתל הִכהָה את לובן הכרית והסתיר חלקית את מצחו העגול והלח ואת ריסיו הארוכים שהזדהרו קלות בשמש הקיצית. שנינו היינו עירומים, והסדין שהתכסינו בו היה מלופף סביב כפות רגלינו. גופו של ג’ואי היה חוּם, מיוזע, היצירה היפה ביותר שראיתי עד אז. הייתי נוגע בו כדי להעיר אותו, אך משהו עצר אותי. נתקפתי פחד. אולי מפני שג’ואי נראה כל כך תמים כששכב שם, באמון כה מוחלט. אולי מפני שהיה קטן ממני בהרבה. גופי נראה לי פתאום גס ומוחץ, והתשוקה ששבה וניעורה בי נראתה לי מפלצתית. אבל מעל לכול, נתקפתי פחד. לפתע קלטתי: הרי ג’ואי הוא נער. הבחנתי פתאום בכוח האצור בירכיו, בזרועותיו ובאגרופיו הכפופים למחצה. הכוח, ההבטחה והמסתורין בגוף הזה הפחידו אותי פתאום. הגוף הזה נראה לפתע כפתחה השחור של מערה שבה יענו אותי עד טירוף, מערה שבה אאבד את גברוּתי. רציתי להכיר בדיוק את המסתורין הזה, להרגיש את הכוח הזה ולהיות זה שבאמצעותו תמומש ההבטחה הזאת. הזיעה שעל גבי נעשתה קרה. התביישתי. המיטה עצמה, באי־הסדר המתוק שלה, הייתה עדות לשִפלותי. תהיתי מה תגיד אימו של ג’ואי כשתראה את הסדינים. אחר כך חשבתי על אבי, שלא היה לו איש בעולמו חוץ ממני – אימי מתה כשהייתי ילד. מין מערה נפערה עכשיו במוחי – שחורה, מלאה רחשים, מלאה רמזים, מלאה סיפורים שנשמעו למחצה, נשכחו למחצה, הובנו למחצה, מלאים מילים גסות. היה נדמה לי שאני רואה את עתידי במערה ההיא. פחדתי. יכולתי לבכות, לבכות מבושה ואֵימה, לבכות על שלא הבנתי איך זה יכול היה לקרות לי, איך זה היה יכול לקרות בתוכי. והגעתי להחלטה. יצאתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי, וכשג’ואי התעורר הייתה ארוחת הבוקר מוכנה.
לא סיפרתי לו על החלטתי, זה היה שובר את כוח הרצון שלי. לא התעכבתי לאכול את ארוחת הבוקר איתו ורק שתיתי קצת קפה ומצאתי תירוץ לכך שאני חייב לחזור הביתה. ידעתי שג’ואי לא קנה את התירוץ, אבל הוא לא ידע איך למחות או להתעקש. הוא לא ידע שזה כל מה שהיה צריך לעשות כדי שאישאר. אחר כך, אחרי שהתראיתי איתו כמעט כל יום בקיץ ההוא, הפסקתי לבקר אצלו. גם הוא לא בא לבקר אותי. הייתי שמח מאוד לראות אותו לו היה בא, אבל האופן שבו הסתלקתי יצר איזה לחץ, ואף אחד מאיתנו לא ידע איך לעצור אותו. לקראת סוף הקיץ, כשנתקלתי בו באופן מקרי פחות או יותר, המצאתי סיפור מופרך לגמרי על נערה שאני יוצא איתה, וכשהתחדשו הלימודים בבית הספר התרועעתי עם חבורה קשוחה ומבוגרת יותר, והפגנתי כלפי ג’ואי יחס נבזי ביותר. ככל שהדבר העציב אותו, כך נעשיתי נבזי יותר. לבסוף עקר מן השכונה ומבית הספר שלנו, ומעולם לא ראיתי אותו שוב.
אפשר שבאותו קיץ התחלתי להרגיש בדידות, ואפשר שאז החלה המנוסה שהביאה אותי אל החלון המחשיך הזה.
ואף על פי כן – כשאתה מתחיל לחפש את הרגע המכריע, הרגע הסופי, הרגע ששינה את כל האחרים, אתה מגלה שאתה מתרוצץ במאמץ גדול בתוך מבוך של סימנים כוזבים ודלתות הננעלות בפתאומיות. ייתכן באמת שהמנוסה שלי התחילה בקיץ ההוא, אבל איני יכול להבין מכך היכן למצוא את שורש ההתחבטות שבאותו קיץ נפתרה באמצעות בריחה. הדילמה מונחת כמובן אי־שם לפניי, כלואה בבבואה הזאת שאני רואה בחלון כשהערב יורד בחוץ. היא כלואה איתי בחדר, תמיד הייתה ותמיד תהיה, ובכל זאת היא זרה לי יותר מאשר הגבעות הזרות האלה שבחוץ.
גרנו אז בברוקלין, כפי שאמרתי. חיינו קודם גם בסן פרנסיסקו, שם נולדתי ושם קבורה אימי. גם בסיאטל גרנו זמן מה, ואחר כך בניו יורק. מבחינתי ניו יורק היא מנהטן. אחר כך עברנו מברוקלין חזרה לניו יורק, וכשהגעתי לצרפת כבר התקדמו אבי ואשתו החדשה לקונטיקט. עד אז כבר הספקתי לחיות לבדי זמן רב, כמובן. גרתי בדירה באחד מרחובות השישים־מזרח.
כשאני מתייחס לילדותי ונעוריי ואומר ‘אנחנו’, כוונתי לאבי, אחותו הרווקה ואני. אימי הובלה אלי קבר כשהייתי בן חמש. אני כמעט לא זוכר אותה, אבל היא הופיעה בסיוטי הלילה שלי, עיוורת מחמת התולעים, שערה יבש כמתכת ופריך כזֶרד, והיא מתאמצת לאמץ אותי אל גופה. והגוף הזה היה כל כך רקוב, כל כך מחליא ברכותו, שכשנעצתי בו את אצבעותיי ובכיתי, הוא נפתח והיה לבֶקע עצום שהיה יכול לבלוע אותי חיים. אבל כשאבי או דודתי נכנסו בריצה לחדרי, לגלות מה הפחיד אותי, לא העזתי לתאר באוזניהם את החלום הזה, שנראה לי כבגידה באימי. אמרתי שחלמתי על בית קברות. הם הסיקו שמות אימי גרם טלטלה בדמיוני ואולי חשבו שאני מתאבל עליה. אולי באמת התאבלתי עליה, אבל אם זה אכן היה המצב, כי אז אני מתאבל עליה עד עצם הרגע הזה.
היחסים בין אבי לדודתי היו גרועים מאוד, ומבלי שידעתי אי פעם כיצד ומדוע אני מרגיש כך, הרגשתי שמאבקם הממושך היה קשור מאוד באימי המנוחה. אני זוכר איך כשהייתי צעיר מאוד, בסלון הגדול בביתנו בסן פרנסיסקו, היה נדמה שתמונת אימי, שניצבה לבדה על מדף האח, שולטת בכל החדר. כאילו תמונתה היא הוכחה לכך שרוחה שורה בחלל האוויר ושולטת בכולנו. אני זוכר את הצללים שהתקבצו בפינות הרחוקות של החדר, שבו מעולם לא הרגשתי בבית, ואני זוכר את אבי שטוף באור זהב שנשפך עליו מהמנורה הגבוהה שעמדה לצד כיסא הנוח שלו. הוא היה קורא את העיתון, הגיליון הסתיר אותו ממני, ומכיוון שהייתי כה נואש לכבוש את תשומת ליבו, הצקתי לו לפעמים עד כדי כך שהדו־קרב בינינו הסתיים בהוצאתי מן החדר, נישא בזרועותיו שטוף דמעות. או שאני זוכר אותו יושב רכון קדימה, מרפקיו על ברכיו, בוהה אל החלון הגדול שמנע מהלילה השחור כדיו להיכנס פנימה. הייתי תוהה מה הוא חושב. בזיכרוני הוא לבוש תמיד אפודה אפורה נטולת שרוולים, עניבתו פרומה ושערו בגון החול נופל על פניו המרובעים, הסמוקים. הוא היה אחד מאותם אנשים שקלים לצחוק וקשים לכעוס, כך שכעסם, אם הוא מופיע בכל זאת, הרבה יותר מרשים, כי נדמה שהוא מזנק מתוך איזה בקיע בלתי צפוי כמו לשון אש שתמוטט את כל הבית.
ואחותו אלן, שהייתה מבוגרת ממנו במעט, כהה ממנו במעט, לבושה תמיד בהגזמה, מאופרת תמיד בהפרזה, פניה וגופה מתחילים להתקשח, יושבת על הספה וקוראת, כשכל גופה עמוס לעייפה תכשיטים נחבטים ומצלצלים. היא קראה הרבה, את כל הספרים החדשים, וגם הרבתה ללכת לקולנוע. או שסרגה. נדמה לי שהיא סחבה תמיד תיק גדול מלא מסרגות מסוכנות למראה, או ספר, או גם זה וגם זה. אני לא יודע מה סרגה, אבל אני משער שמן הסתם סרגה, מפעם לפעם לפחות, משהו בשביל אבא שלי, או בשבילי. אני כבר לא זוכר מה סרגה, כמו שאני לא זוכר מה קראה. ייתכן שזה היה תמיד אותו ספר, וייתכן שבכל השנים שהכרתי אותה עבדה כל הזמן על אותו צעיף או סוודר או השד־יודע־מה. לפעמים שיחקה קלפים עם אבי – זה היה נדיר. לפעמים הם שוחחו, בנימת ידידות עוקצנית, אבל זה היה מסוכן. ההתלוצצויות שלהם נגמרו תמיד במריבות. לפעמים היו אורחים, ולא פעם הרשו לי לצפות בהם כשהם שותים את הקוקטיילים שלהם. אבי היה אז במיטבו, נערי ודברן, נע ברחבי החדר הצפוף ובידו כוס משקה, ממלא מחדש כוסות של אנשים, מרבה לצחוק, מתייחס לכל הגברים כאילו הם אחיו, ומפלרטט עם הנשים. בעצם לא, לא מפלרטט איתן אלא מהדס לפניהן כתרנגול. אלן נראתה כל הזמן כאילו היא משגיחה עליו, כאילו היא פוחדת שיעשה משהו נורא. משגיחה עליו ומשגיחה על הנשים. וכן, היא עצמה פלירטטה עם הגברים במין דרך משונה ומעצבנת. היא עמדה שם, לבושה לצַיד כמו שאומרים, פיה סמוק יותר מדם, לבושה תמיד בבגד בצבע הלא נכון, בבגד הדוק מדי או בבגד צעיר מדי לגילה. בידה החזיקה כוסית קוקטייל שחישבה להתנפץ לרסיסים, למכיתות, והייתה מדברת בלי הרף בקול הזה שלה, המזכיר צליל של תער על זכוכית. כשהייתי ילד קטן והייתי מסתכל בה כשהיא בחֶברה, הייתי נבהל ממנה.
אבל לא חשוב מה קרה בחדר הזה, אימי צפתה בכול. היא הביטה ממסגרת התמונה, אישה חיוורת, בלונדינית, בעלת מבנה עדין, כהת עיניים, ישרת גבות ופיה עצבני ורך. אבל משהו באופן שבו היו עיניה קבועות בראשה והישירו מבט קדימה ואיזה גוון קל של לגלוג ושל ידיעה במבנה הפה הצביעו על כך שהיכנשהו מתחת לשבריריות המתוחה הזאת קיים חוזק, מגוּון ובלתי מתפשר באותה מידה, כמו הזעם של אבי, שהיה מסוכן מפני שהיה כל כך בלתי צפוי. אבי דיבר עליה לעיתים נדירות, וכשדיבר, כיסה באיזה אופן מסתורי את פניו. הוא דיבר עליה רק כעל אימי, והאמת היא שכשדיבר עליה, דיבר כאילו על אימו שלו. אלן דיברה על אימי לעיתים קרובות, אמרה איזו אישה מרשימה היא הייתה, אבל דבריה גרמו לי אי נוחות. הרגשתי שאיני ראוי להיות בנה של אישה כזאת.
כעבור שנים, כשגדלתי והייתי לגבר, ניסיתי לגרום לאבי לדבר על אימי. אבל אלן כבר לא הייתה אז בין החיים, ואבי עמד להינשא שנית. הוא דיבר על אימי אז כפי שאלן דיברה עליה בשעתה, ואפשר שדיבר בכלל על אלן.
באחד הלילות, כשהייתי בן שלוש־עשרה בערך, פרצה מריבה בין אלן לאבי. למעשה היו ביניהם מריבות רבות מאוד, יש לומר, אבל ייתכן שאת זאת אני זוכר בבהירות כזאת, מפני שנדמה לי שהיא נסבה עליי.
אני שכבתי במיטה שלי בקומה העליונה וישנתי. התעוררתי פתאום מרעש צעדיו של אבי על השביל שמתחת לחלוני. מרעש הצעדים וקצבם הסקתי שהוא שתוי קצת, ואני זוכר שבאותו רגע חשתי אכזבה מסוימת, וצער שכמוהו לא הרגשתי קודם חדר לתוכי. פעמים רבות ראיתי אותו שתוי, ומעולם לא הרגשתי כך – אדרבה, לפעמים היה לאבי קסם מיוחד כשהיה שיכור – אבל בלילה ההוא הרגשתי פתאום שהיה משהו בשכרות שלו, שהיה משהו בו עצמו, משהו שמן הראוי לבוז לו.
שמעתי אותו נכנס הביתה, ואז, מייד, שמעתי את קולה של אלן.
‘את עוד לא במיטה?’ שאל אבי. הוא ניסה להיות נעים ולמנוע סצנה, אבל בקולו לא הייתה שום לבביות, רק מתח ורוגז.
‘חשבתי,’ אמרה אלן בקרירות, ‘שמישהו חייב להגיד לך מה אתה עושה לבן שלך.’
‘מה אני עושה לבן שלי?’ והוא עמד להגיד עוד משהו, משהו נורא, אבל תפס את עצמו, ובשלווה כנועה, שתויה ונואשת, אמר רק: ‘על מה את מדברת, אלן?’
‘אתה באמת חושב,’ היא שאלה – אני הייתי בטוח שהיא עומדת במרכז החדר, ידיה שלובות בקדמת גופה, עומדת ישרה מאוד ולא זזה – ‘שאתה מסוג הגברים שהוא צריך להיות כשיגדל?’ וכשאבי לא ענה, הוסיפה: ‘הוא באמת גדֵל, אתה יודע.’ ואחר כך, בבוז, ‘וזה יותר ממה שאפשר להגיד עליך.’
‘לכי לישון, אלן,’ אמר אבי – ונשמע יגע מאוד.
הייתה לי הרגשה שמכיוון שהם מדברים עליי, אני צריך לרדת לקומה הראשונה ולהגיד לאלן שאם יש משהו לא בסדר בין אבא שלי לביני, אנחנו יכולים לסדר את הדברים בינינו, בלי עזרה שלה. ואולי – אם כי הדבר נשמע מוזר – הרגשתי שהיא לא מתייחסת בכבוד אליי. כי אני בוודאי לא אמרתי לה מעולם מילה על אבא שלי.
שמעתי את הלמות צעדיו הכבדים, הלא אחידים, כשחצה את החדר לכיוון המדרגות.
‘אל תחשוב שאני לא יודעת איפה היית,’ אמרה אלן.
‘יצאתי לשתות,’ אמר אבי, ‘ועכשיו הייתי רוצה לישון קצת. אכפת לך?’
‘היית עם הבחורה הזאת, ביאטריס,’ אמרה אלן. ‘איתה אתה נמצא תמיד ולשם הולכים כל הכסף שלך והגבריות שלך והכבוד העצמי שלך גם.’
היא הצליחה להרגיז אותו. הוא התחיל לגמגם. ‘אם את חושבת – אם את חושבת – שאני מתכונן לעמוד – לעמוד – לעמוד כאן – ולהתווכח איתך על החיים הפרטיים שלי – החיים הפרטיים שלי! – אם את חושבת שאני הולך להתווכח על זה איתך – אז את פשוט משוגעת.’
‘לי ממש לא אכפת,’ אמרה אלן, ‘מה אתה עושה עם עצמך. לא לך אני דואגת. אלא שאתה הבנאדם היחיד שיש לו סמכות בעניין דיוויד. לי אין. ואין לו אימא. והוא מקשיב לי רק כשהוא חושב שזה מוצא חן בעיניך. אתה באמת חושב שזה רעיון טוב שדיוויד יראה אותך מדדה הביתה שיכור כל הזמן? ואל תשלה את עצמך,’ היא הוסיפה אחרי רגע, בקול רווי להט, ‘אל תשלה את עצמך שהוא לא יודע מאיפה אתה חוזר, אל תחשוב שהוא לא יודע על הנשים שלך!’
היא טעתה. אני לא חושב שידעתי עליהן, או שחשבתי עליהן אי פעם. אבל מאותו ערב והלאה חשבתי עליהן כל הזמן. כמעט לא הייתי מסוגל מאז לעמוד מול אישה בלי לתהות אם לאבא שלי יש איזו ‘מעורבות’ איתה, כמו שאלן קראה לזה.
‘אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי,’ אמר אבי. ‘אני חושב שלדיוויד יש ראש יותר נקי משלך.’
השקט שהשתרר אחר כך, כשאבי עלה במדרגות, היה ללא ספק השקט הגרוע ביותר שידעתי בחיי. תהיתי מה הם חושבים – כל אחד מהם. תהיתי איך הם נראים. תהיתי מה אראה כשאפגוש אותם בבוקר.
‘ותשמעי,’ אמר אבי פתאום כשהיה באמצע גרם המדרגות, בקול שהפחיד אותי: ‘כל מה שאני רוצה בשביל דיוויד הוא שיגדל ויהיה לגבר. וכשאני אומר גבר, אלן, אני לא מתכוון למורה בבית ספר של יום ראשון.’
‘גבר זה לא פר הרבעה,’ אמרה אלן קצרות. ‘לילה טוב.’
ואז שמעתי אותו מתנודד מחוץ לדלת שלי.
מאותו זמן ואילך, בעוצמתיות המסתורית, הערמומית והנוראה של בחור צעיר מאוד, בזתי לאבי ושנאתי את אלן. קשה לומר למה. אני לא יודע למה. אבל הדבר אִפשר לכל הנבואות של אלן בעניינִי להתממש. היא אמרה שיגיע יום ששום דבר ושום אדם לא יהיו מסוגלים להשתלט עליי, גם לא אבי. והזמן הזה הגיע גם הגיע. זה היה אחרי ג’ואי. התקרית עם ג’ואי גרמה לי טלטלה עמוקה, ובעקבותיה נעשיתי חשאי ואכזר. לא הייתי מסוגל לשוחח עם אף אחד על מה שקרה לי. לא הייתי מסוגל אפילו להודות ביני לביני. ואמנם לא חשבתי על האירוע אף פעם, אבל הוא נשאר שקוע בקרקעית התודעה שלי, דומֵם ונורא כמו גווייה נרקבת. והוא שינה ועיבה והחמיץ את האווירה ששררה בנפשי. לא עבר זמן רב ואני הייתי זה שהגיע הביתה מתנודד בשעות מאוחרות של הלילה, אני הייתי זה שמצא את אלן ערה ומחכה לי, ואני הייתי זה שהתווכח עם אלן כמעט כל לילה.
הגישה של אבי הייתה שזהו רק שלב בלתי נמנע בהתבגרות שלי, והוא העמיד פנים שהוא מתייחס לכך בקלילות. אך מתחת לארשת המבודחת שלו, ארשת מעושה של שיח־בנים, הוא היה אבוד, מפוחד. אולי שיעֵר שההתבגרות שלי תקָרב בינינו – אבל דווקא עכשיו, כשניסה לתהות על קנקני, ברחתי ממנו ככל שיכולתי. לא רציתי שיכיר אותי. לא רציתי שאף אחד יכיר אותי. בעצם עברתי עם אבא שלי מה שצעירים עוברים בהכרח עם קרוביהם המבוגרים: התחלתי לשפוט אותו. ועצם הנוקשות של השיפוט הזה, ששבר את ליבי, גילה לי – אף על פי שלא הייתי מסוגל להודות בזה באותה תקופה – עד כמה אהבתי אותו, עד כמה האהבה הזאת, ועימה התמימות שלי, הולכת וגוועת.
אבי המסכן היה מבולבל ומפוחד. הוא לא היה מסוגל להאמין שיכול להיות בינינו משהו משובש מאוד. ולא רק מפני שהוא לא היה יודע מה לעשות בשיבוש חמור שכזה, אלא בעיקר מפני שהדבר היה מאלץ אותו להתמודד עם הידיעה שהשאיר מאחוריו היכנשהו משהו לא גמור, משהו שיש לו חשיבות עליונה. ומכיוון שלאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה יכולה להיות אותה השמטה משמעותית, ומכיוון שנאלצנו להתמיד בברית חשאית נגד אלן, מצאנו מקלט בהתייחסות לבבית זה לזה. אנחנו לא אב ובן רגילים, היה אבי אומר לעיתים בגאווה, אנחנו חברים טובים. אני חושב שאבי אפילו האמין בזה לפעמים. אני מעולם לא האמנתי בזה. לא רציתי להיות החבר הטוב שלו, רציתי להיות בנו. מה שנאמר בינינו כחלק מגילוי לב גברי התיש אותי וגרם לי סלידה. אבות צריכים להימנע מעירום חושפני מול בניהם. לא רציתי לדעת – לפחות לא לשמוע ממנו – שבשרו לא יותר טהור מבשרי. הידיעה לא גרמה לי להרגיש יותר כבנו – או כחבר הטוב שלו – היא רק גרמה לי להרגיש כפולש, ולא סתם: כפולש מפוחד. הוא חשב שאנחנו דומים. אני לא רציתי לחשוב כך. לא רציתי לחשוב שחיי יהיו כמו חייו, או שמחשבתי תגדל להיות חיוורת כשלו, בלי אבני נגף ובלי מעידות חדות ותלולות. הוא לא רצה שיהיה בינינו שום מרחק, הוא רצה שאראה בו גבר כמוני. אבל אני רציתי את המרחק הרחום שבין אב לבן, מרחק שהיה מאפשר לי לאהוב אותו.
לילה אחד, כשחזרתי עם עוד כמה אנשים ממסיבה שנערכה מחוץ לעיר, התרסקה המכונית שאני נהגתי בה. זאת הייתה אשמתי המלאה. הייתי כל כך שתוי שרק בקושי יכולתי ללכת, ודאי שלא הייתי צריך לנהוג. אבל האחרים לא ידעו שזה המצב, מפני שאני אחד מאלה שיכולים להיראות הגיוניים ופיכחים כשהם בעצם במצב של קריסה. בקטע ישר ושטוח של כביש קרה משהו מוזר לכל התגובות שלי, והמכונית זינקה ויצאה פתאום משליטתי. עמוד טלפון, לבן כקצף, הגיח מתוך העלטה הכבדה והתקדם בצעקות לעברי. שמעתי צרחות ואחר כך רעש כבד, שאגה של קריעה. אחר כך הפך הכול לארגמן מוחלט, אחר כך נעשה בהיר כשמש. שקעתי בחשכה שכמותה לא חוויתי מעולם קודם.
מן הסתם התחלתי להתעורר כשהסיעו אותנו לבית החולים. אני זוכר במעורפל תנועה וקולות, אך הם נדמו לי רחוקים מאוד, כאילו אין להם שום קשר איתי. מאוחר יותר התעוררתי במקום שנראה לי כלב ליבו של החורף, תקרה גבוהה ולבנה, קירות לבנים וחלון קשה וקרחי, משתפל – כך נדמה לי – מעליי. כנראה ניסיתי לקום, כי אני זוכר שאגה נוראה בראשי, ואחר כך משקולת על חזי ופנים ענקיות מעליי. והמשקולת הזאת, הפנים האלה התחילו להדוף אותי חזרה כלפי מטה. צרחתי וקראתי לאימא שלי. אחר כך הייתה שוב עלטה.
כשהכרתי שבה אליי סוף סוף, עמד אבי מעל מיטתי. עוד לפני שראיתי אותו, לפני שעיניי התמקדו, ידעתי שהוא שם והסבתי את ראשי. כשראה שאני ער, התקרב בצעדים זהירים אל המיטה וסימן לי להיות בשקט. הוא נראה זקן מאוד. רציתי לבכות. למשך דקות אחדות פשוט בהינו זה בזה.
‘איך אתה מרגיש?’ הוא לחש לבסוף.
כשניסיתי לדבר קלטתי שיש לי כאבים ומייד נתקפתי בהלה. נראה שאבי הבחין בה משתקפת בעיניי, כי הוא אמר בשפל קול, בריכוז דואב ונפלא, ‘אל תדאג, דיוויד. אתה תהיה לגמרי בסדר.’
עדיין לא יכולתי לענות כלום, פשוט הבטתי בפניו.
‘לחברים שלך היה מזל גדול,’ הוא אמר וניסה לחייך. ‘אתה זה שהתרסקת הכי חזק.’
‘הייתי שיכור,’ אמרתי לבסוף. רציתי לספר לו הכול – אבל הדיבור היה כרוך בייסורים.
‘אתה לא יודע,’ הוא שאל, בארשת של השתאות עצומה – כי זה היה משהו שהוא יכול להרשות לעצמו להשתאות בגינו – ‘שאסור לנהוג כששיכורים? הרי אתה יודע שזה אסור,’ אמר בחומרה וכיווץ את שפתיו. ‘היית יכול להיהרג.’ קולו רעד.
‘אני מתנצל,’ אמרתי פתאום. ‘אני מתנצל.’ לא ידעתי על מה אני בדיוק מתנצל.
‘אל תתנצל,’ הוא אמר. ‘פשוט תיזהר בפעם הבאה.’ הוא ליטף את הממחטה שלו בין כפות ידיו, ועכשיו פרש אותה, קירב אותה למצחי וניגב אותו. ‘אין לי שום דבר מלבדך,’ אמר, בחיוך מבויש וכאוב. ‘תיזהר.’
‘אבא,’ אמרתי, והתחלתי לבכות. ואם אמרתי קודם שהדיבור היה כרוך בייסורים, הבכי היה גרוע ממנו, אבל לא יכולתי להפסיק.
ופני אבי השתנו. הם נעשו זקנים להחריד ובה בעת צעירים לחלוטין, צעירים בעל כורחם. אני זוכר שבעודי בעין הסערה שהתחוללה בי – במרכזהּ השקט והקר – הייתי המום לגמרי כשתפסתי שאבי סבל, סובל עדיין.
‘אל תבכה,’ הוא אמר, ‘אל תבכה.’ הוא ליטף את מצחי בממחטה המטופשת ההיא, כאילו אצור בה איזה קסם מרַפא. ‘אין על מה לבכות. הכול יהיה בסדר.’ הוא היה על סף בכי בעצמו. ‘לא קרה שום דבר רע, נכון? לא עשיתי שום דבר רע, נכון?’ וכל הזמן הזה הוא המשיך ללטף את פניי בממחטה. כמעט נחנקתי.
‘היינו שיכורים,’ אמרתי. ‘היינו שיכורים.’ משום מה היה נדמה לי שזה מסביר את הכול.
‘דודתך אלן אומרת שזאת אשמתי,’ הוא אמר. ‘היא אומרת שלא חינכתי אותך נכון.’ למרבה המזל הוא סילק סוף סוף את הממחטה וזקף חלושות את כתפיו. ‘אין לך שום דבר נגדי, נכון? תגיד לי אם יש לך.’
דמעותיי החלו להתייבש, גם על פניי וגם בעומק חזי. ‘לא,’ אמרתי. ‘שום דבר. באמת.’
‘עשיתי כמיטב יכולתי,’ הוא אמר. ‘באמת עשיתי כמיטב יכולתי.’ הסתכלתי בו עד שחייך חיוך מר ואמר, ‘תצטרך להיות שרוע על הגב כמה זמן, אבל כשתבוא הביתה, כשתשכב בבית, נדבר, טוב? ותשתדל לחשוב מה לכל הרוחות נעשה איתך כשתעמוד על הרגליים. אוקיי?’
‘אוקיי,’ אמרתי.
כי בעומק ליבי הבנתי שמעולם לא דיברנו, ועכשיו לעולם כבר לא נדבר. הבנתי שאסור לו לדעת את זה אי פעם. כשחזרתי הביתה הוא דיבר איתי על העתיד שלי, אבל אני כבר גמרתי בדעתי שלא ללכת לאוניברסיטה ולא להישאר בבית הזה איתו ועם אלן. הצלחתי לתמרן היטב את אבי, עד כדי כך שהתחיל להאמין ממש שמצאתי עבודה ואני עומד ברשות עצמי כתוצאה ישירה של עצתו ובזכות הדרך שבה גידל אותי. ברור שמייד עם יציאתי מהבית ההתנהלות איתו נעשתה קלה בהרבה ולא הייתה לו אף פעם סיבה להרגיש שהוא מוּדר מחיי, כי כששוחחנו על כך, הצלחתי תמיד להגיד לו מה שרצה לשמוע. הסתדרנו די יפה, באמת, כי התמונה שציירתי לאבי על חיי הייתה בדיוק התמונה שאני עצמי הייתי זקוק נואשות להאמין בה.
כי אני היום – אולי רק הייתי אז – אחד מאותם אנשים המתגאים בכוח רצונם, ביכולתם לקבל החלטה ולבצעה במלואה. הערך הזה, כמו רוב הערכים, הוא אי־הבהירות בהתגלמותה. אנשים שמאמינים שיש להם כוח רצון והם אדונים לגורלם יכולים להמשיך להאמין בכך רק אם הם נעשים מומחים לרמייה עצמית. החלטותיהם אינן החלטות כלל – החלטה אמיתית הופכת את האדם לעניו, הוא יודע שהוא תלוי בדברים רבים יותר משאפשר למנות – אלא הן מערכות מתוחכמות של בריחה ושל אשליה, שנועדו ליצור מצג שווא: שהם ייראו והעולם ייראה כְּמה שאינם באמת. זה בוודאי סופה של ההחלטה שקיבלתי לפני זמן כה רב, במיטתו של ג’ואי. החלטתי לא להקצות שום מקום בעולם למשהו שבייש והפחיד אותי. הצלחתי יפה מאוד – על ידי כך שלא הסתכלתי בעולם, לא הסתכלתי בעצמי, נשארתי בעצם בתנועה מתמדת. אבל אפילו תנועה מתמדת אינה מונעת כמובן היגררות מסתורית מפעם לפעם, צלילה, כמו של מטוס הנקלע לכיס אוויר. והיו כמה כאלה – כולן שתויות, כולן נבזיות – וצלילה אחת מפחידה מאוד כששירתתי בצבא, והיה מעורב בה הומוסקסואל שהועמד אחר כך למשפט צבאי וגורש מהצבא. עונשו הבעית אותי כל כך, שהישרתי מבט לתוך עצמי, אל הפחדים שראיתי לפעמים מקדירים עיניים של אדם אחר. מעולם לא הייתי כה קרוב להתבוננות עצמית כזאת.
מה שקרה הוא שמבלי להיות מודע למשמעות השיממון הזה, עייפתי מן התנועה, עייפתי מן האוקיינוסים נטולי השמחה של האלכוהול, עייפתי מן הידידויות הקהות, הכוזבות, הלבביות והחסֵרות כל משמעות, עייפתי מן השיטוטים ביערות הנשים הנואשות, עייפתי מן העבודה, שהזינה אותי רק במובן הגס והמילולי ביותר. אולי רציתי למצוא את עצמי, כמו שאומרים באמריקה. זהו משפט מעניין, פחות רוֹוח ככל הידוע לי בשפות של עמים אחרים, משפט שפירושו בוודאי שונה מפשר מילותיו אך הוא מסגיר חשד עיקש שמשהו היה ואבד. אני חושב עכשיו שלוּ הייתי מודע לכך שהעצמי שאני עומד למצוא יתברר כאותו עצמי שממנו ברחתי במשך זמן כה רב, הייתי נשאר בבית. אבל גם בעניין זה אני חושב שבעומק ליבי ידעתי בדיוק מה אני עושה כשהפלגתי באונייה לצרפת.
אין עדיין תגובות