1.

דבר־מה אירע מעט קודם למלחמת ששת הימים. למען הדיוק, ביום העצמאות תשכ’ז, 15 בחודש מאי, שנת 1967.

אישה, שֹערה מכחיל ואוזניה אדומות וגדולות מהממוצע, כמעט ניתן לומר ‘אוזניים דרמטיות’, רכנה מחלון דירתה וצרחה בקול צרוד אל עבר דגלי כחול־לבן שנתלו במרפסת מולה.

ממש באותה השעה חצה הצבא המצרי את תעלת סואץ אל מעמקי חצי האי סיני, ומשה דיין התמנה לשר ביטחון.

איש ברחוב לא שעה לזעקתה. רוח מזרחית ניערה בדגלים ובעלי העצים. פרחי הסיגלון היבהבו בצבעי סגול־כחול. גביעיהם דמויי הפעמון התאמצו להתמתח. לגעת בלב צהוב מכותר כתום של תפרחת הטיתוניה. תוך כדי שכחולת השיער מצעקת, הידהדה בראשה מחשבה על האסתטיקה של צמחי הגינה ששתל גנן עלום שם. הצמחייה, השקט, שמי התכלת, דגלי כחול־לבן, הפריחה הצבעונית. העולם שבחוץ נעמד לכבודה לצילום קבוצתי מבעד לפילטר של אביב. להוציא העוברים והשבים. עבור תשומת לבם רכנה עוד. צרחה עוד. עדיין הרחוב דומם. מעט האנשים שהילכו בו התבוננו כלפי מעלה אך לא ראו דבר. אם ראו, התעלמו. התנכרו לצבעים, לפריחה, לדגלים, לצעקותיה של משוגעת ששערה סתור, והיא מוכנה ומזומנה לנסוק לשמים בכנפיה הבלתי נראות.

רוב דיירי הרחוב עלו כבר בשעות הבוקר המוקדמות לאוטובוס לירושלים, בכוונה לצפות במצעד הקטן שיצא מאצטדיון האוניברסיטה בגבעת רם אל רחובות העיר. אבשלום לונגמאייר, בנו של ראש הוועד הנודניק משה לונגמאייר, אירגן בעורמה באמצעות קשריו כרב־סמל של גדוד נח’ל, כרטיסים. הפקיד את אביו על מלאכת החלוקה. מקורביו של ראש הוועד מיהרו בהתרגשות לצפות בשריוניות צרפתיות ובבימת הכבוד שעליה הושב ראש הממשלה לוי אשכול, ממושקף ואדום לחיים. אבשלום עצמו התאכזב כשהתברר שלא יראה בין הצופים הנרגשים את דינה פסטרנק, בת השכנה. בינו לבין עצמו התכוון, האמין ובעיקר קיווה, למצוא את דינה בין העולים לירושלים. בחור ביישן אבשלום. עדיין לא מעז, גם אחרי שנים, לפנות אל דינה במישרין. כשהתברר לו שדינה איננה בין מבקשי הכרטיסים, ויתר על כרטיסו, נשאר בתל אביב. המקורבים לאביו, אלה שנפל בחלקם כרטיס חינם, בקושי טרחו להודות לו. התאכזבו מהיעדר מטס אווירי באותה שנה. כולם אוהבים מתנות חינם, אך לא מכירים תודה לנותנן.

בזמן שהם התעסקו עם טרוניותיהם הקטנוניות, החלו רוחות מלחמה לנשב. הירדנים התלוננו למשקיפי האו’ם על הצפת ירושלים בלובשי מדים, הצבא המצרי הרים לשמים ענני חול בחצי האי סיני, והשכנה בקומה השנייה, לאה פסטרנק שמה, צרחה וצווחה, אך גם אחרי שנתלתה עם מחצית גופה מעבר לאדן החלון, איש לא התרשם ממצוקתה.

‘מה הסיפור עם פסטרנק? שוב היא מתגפפת עם השמן הזה מהבנק?’ שאל משה לונגמאייר את אשתו.

כל המשפחה נותרה בחג בדירתם שבקומת הקרקע. אבשלום התכנס בתוך עצמו, ננעל בחדרו כפי שנהג לעשות בילדותו. משה לונגמאייר, למרות שמיהר לשלוט בחלוקת הכרטיסים, בשום אופן לא השתכנע לעלות בעצמו לירושלים באוטובוס שמתגלגל לאטו במשך ארבע שעות. אשתו לא נסעה כי בעלה לא.

‘אני לא אוהבת שאתה מדבר ככה,’ השיבה כשהיא מבליעה חיוך קטן. דווקא אהבה שהוא מדבר ככה, בשפה עדינה ומרומזת אך נושאת עמה דמיון מלוכלך בדיוק במידה. בסתר לבה כמהה שיהיה מטנף ומנבל את פיו מעט יותר גם עבורה, בזמן המתאים לניבולי פה, במקום שאינו דורש צניעות והתאפקות, כאשר אין איש מלבדם, כשאבשלום נמצא בצבא, כמו שנהג לעשות. קצת נסחפה במחשבותיה עד שהשיבה לו בסבר פנים רציני: ‘הקול שלה קצת שונה, לא נראה לי שיש שם איזו התגפפות…’

התמזל מזלה של לאה פסטרנק, ממש נס בעיני מי שהאמין בנסים בשכונה התל אביבית המהבילה והחילונית, שאשתו הצנועה של משה לונגמאייר ירדה לרחוב הריק בחלוקהּ המָהוּהַ, ואפילו טרחה להתבונן כלפי מעלה. רק היא הבחינה בגברת פסטרנק. כולם שמעו אותה צורחת, ורק היא הבינה, כך נדמה לה, שהתלויה צורחת, ‘הצילו, יהודים, הצילו.’

‘טוב שאצלה לא תלו דגל, אחרת לא הייתי מצליחה לראות את הפנים שלה, והפנים שלה, אלוהים ישמור, האוזניים אדומות, אבל הפנים, איזה פנים, ירוקות כמו קליפה של אבטיח… ותכף ומיד היתה צונחת כמו חתיכת עוף בלי כנפיים והיישר לתוך הגינה,’ שמחה גברת לונגמאייר לדווח.

כשהבחינה שבעלה מקשיב בעניין, הוסיפה ותיארה איך הרימה את עיניה לשחקים, איך הבחינה בלֵאָה, כיצד קלטה במהירות מה אומרת האישה הצווחנית, עד כמה נבהלה, איך נחפזה, ממש דהרה, היישר אל תא הטלפון הציבורי הבודד הניצב בקצה הרחוב, כיצד התנשפה מרוב מאמץ, מיד הבינה מה עליה לעשות, אצה לחייג, קודם לסניף הבנק של ה’בנקאי’, ומשלא ענו, לדוּדִי, בנה הצעיר של גברת פסטרנק. מאוד הופתעה, ממש הפתעה רבתי, כאשר הבן ענה לה לאלתר, ומיד שאל: ‘שוב היא מזדיינת עם הבנקאי השמן שלה?’

‘אתה מבין מה הדבר הראשון שבן אומר על אמא שלו, כשאני מודיעה לו שזו עומדת ליפול ממרפסת? אז מה אם היא רק בקומה שנייה, אז ככה מדברים על אמא?’

‘איך יש לך את המספר שלו?’ מכל אשר סיפרה, עניין זה סיקרן את בעלה.

‘זה מה שיש לך לשאול אותי? יש לי. מִספרים מכל השכנים יש לי, אלה שקרוביהם זכו לקבל קו טלפון, כמובן. לא כמונו, כן, אני מצטערת לשוב ולציין את זה. והנה לך, אתה רואה שלפעמים טוב שדוחפים את האף?’

‘אז מה עשה הבן שלה?’ התעלם משה לונגמאייר מן התוכחה הסמויה שבדבריה.

‘הוא הגיע מיד. מזה אני דווקא מרוצה. אמנם דיבר לא יפה עליה, דיבר אמת, כן, אולם בכל זאת, זה לא מקובל, אבל בא מיד. כמעט מיד. בערך חצי שעה לקח לו להגיע מדיזנגוף עד לכאן. יחסית מהר. יום חג היום, אז אין מכוניות בכלל. לא בא בגפו. עמו הביא עוד בחור. השני גדל גוף. הבחור האחר החזיק בידו תיק. תיק של רופא. מאיפה מצא רופא ביום כזה? בשעה כזו? וכזה צעיר… אולי לא רופא. מה אני כבר יודעת…’

‘הבן שלה לא בכלא? היה נדמה לי ששמעתי משהו.’

‘זה לא הבן הזה, זה השני. וגם הראשון כבר איננו בכלא, השתחרר מהכלא לפני שנה.’

‘טוב, ניחא. נכנס, יוצא. מה זה משנה לי. העיקר שלא עושה בעיות כאן. אז יצאת וצילצלת וראית והגיעו. ועכשיו, מה קורה עכשיו?’

‘שָׁקֵט. מאוד שקט. השניים עלו למעלה, וכמעט מיד, כבמטה קסם, גוועו היללות. השתרר שקט גמור. אחרי השקט נשמעו חריקות, כאילו מזיזים שם רהיטים. ומאז כלום. אני גם לא שמעתי שהסתלקו. אולי עדיין שם? כאילו באו ואז הזמן נעצר. נראה לי שהכול על מכונו עומד. הבן נשאר לוודא שהמהומה עצוּרה. מכל מקום, אני את שלי עשיתי, לא? מה אתה אומר, משה? אתה גאה בי? קצת? עולה לך ביוקר לומר מילה טובה? בסדר. בוא נשתוק. אחר כך אספר לילד מה קרה, אם אי־פעם יצא מהחדר שלו. אני מכינה תה. יופי. עכשיו בוא נקשיב קצת לרדיו. שמעת על התזוזה של הכוחות המצריים? אומרים משהו על גיוס מילואים? אני חוששת שאבשלום יצטרך לקצר את חופשתו. משה, שמעת אותי? לאן אתה הולך בדיוק עכשיו?’

בדירתה של לאה פסטרנק אכן השתררה דממה. שני בחורים הגיעו בעקבות שיחתם עם מי שהגדירו ‘שכנה צורמנית’. משכו את אמו של דודי מן החלון פנימה. התלבטו אם יש הכרח לקחת את לאה לרחוב בלפור לעזרה ראשונה. אולי עדיף ישר לאיכילוב החדש ברחוב ויצמן. בסופו של דבר, החליטו לטפל בה בו במקום. להחלטה היו כמה נימוקים, העיקרי שבהם נבע מתשישותם שלהם. שניהם אך זה סיימו לבלות לילה לבן בטביעה בתוכנם של שני בקבוקי ערק מתוצרת משפחת גולד האוקראינית מחיפה. כל מה שראו, מבעד לעננה בהירה של ספירט ראו. הבן עצמו היה פיכח מעט יותר מחברו. האחרון בקושי הניע את גפיו. רגליו נעו באטיות. כאשר כפות רגליו התרוממו מהאדמה, נותרו רגע ארוך באוויר, כמו נשכחה ממנו התנועה הבאה שנדרש לבצע. דודי התחרט שגרר אחריו את הבחור, אבל הוא זה שנשא עמו תיק קנווס ובו תרופות ומשככי כאבים. אמנם היה שיכור כלוט, אך ביום־יום שימש אח מתלמד בהדסה, ובלילות עשה תורנויות באיכילוב ששיווע לידיים עובדות. למרות מצבו, הוא היה המומחה מבין השניים. עליו היה לקבוע מה הלאה וכיצד להציל את לאה פסטרנק. למזלם, ולמזלה, לא היה צורך אמיתי בהצלה. ברגע שנמשכה פנימה, נתלשת בקשיים מאדן החלון, נחבטו פניה ברצפה וצעקותיה נדמו. לרגע קצר נבהלו, אך לאחר פרכוס אחד או שניים שקעה האישה בעילפון עמוק. האח המתלמד נרדם לצדה.

בעת ששני אלה נמו על הרצפה, הסתובב דודי בחוסר מעש בדירה הקטנה שבה גדל. הוא ניצל את ההזדמנות וחיטט במגירות. עבר בחדרים, עד שבא אל המטבח. ריחות המטבח המטונף הכו באפו בעוצמה. עגבנייה מגורענת שרוסקה בפומפייה, לחם עבש בן שבוע, חצי לימון מתייבש בכיור, מחבת משומנת ובה פירורים שחורים של ביצה שרופה. התאמץ לעצור את תחושת הקבס שטיפסה במעלה גרונו. אדי אלכוהול אחרונים התפוגגו. ידו הושטה אל ידית המקרר מתוצרת אמקור, זו שיש להרימה כלפי מעלה ולהפעיל כוח רב כדי שתיענה. נחיריו התמלאו בצחנת הלכלוך הצבור שם. מוחו תר אחר זיכרון ילדות עמום של סלט ירקות, ביצה מקושקשת וחלב מבקבוקי זכוכית. כל אלה לא נמצאו לו, אבל מבטו ננעץ בדף נייר הממוגנט לדלת המקרר ומקושקש בכתב ידה הבלתי קריא כמעט של אמו. לרגע שכח לנשום. הוא קפא במקומו.

הנייר נשא כותרת קצרה ביותר: ‘זו רשימת הדברים שאני שונאת’.

הרשימה מתחת לכותרת דווקא היתה ארוכה. לאה פסטרנק, התברר, שנאות רבות צברה בחייה.

***

‘אני מכינה רשימה זו כדי שכולכם תדעו בדיוק מה היה. אחר כך אספר לכם היכן צריך לחפש מה שצריך לחפש (הערה לעצמי: האם די ברמז?), אבל קודם כול עליכם להבין כמה כאבים באים אצלי מדי יום, מדי לילה, כל הזמן. כל הדברים שאני שונאת תוכפים ובאים באין עוצר, ועד מתי, עד מתי (הערה לעצמי: לשוב לשם פירוט). עד שאמות (הנה, לעצמי השבתי), אבל אני עוד לא מתה (הייתם מתים) אז יש זמן (ורק אז תדעו). אז ככה: אני שונאת, ואני שונאת הרבה (הערה לעצמי: לציין שאני מונה מהקל אל הכבד? מיותר, לא חייבת כלום). קודם כול מאכלים שמופיעה בשמם האות נו’ן. נקניק בשר שעליו ראיתי מברכים ‘שהכול נעשה בדברו’. ריח הנקניק כמו אגרוף המכה בנחיריים. למה שאלוהים ירצה שנברך על גוש אפרפר, שריחו שומן מותסס וגוון קל של אנשובי מקנן בו? הגבר היחיד בחיי שידע לברך (הערה לעצמי: הילדים בכלל לא הכירו אותו), היה פורס פרוסה עבה מהסירחון המבורך ומניח אותה בעדינות על גבי מצע מרגרינה בעובי אצבע. אחר כך היה עוצם עיניו ממש לפני שהעסק הזה נוחת לו בתוך הפה. האיש ההוא נעלם מחיי במהירות, אבל ידע הממזר לברך ברכות. תלמיד חכם היה החלאה. על נקטרינה היה מברך בורא פרי העץ, אבל את הנקטרינה היחידה שראינו אי־פעם הביאה איזו דודה, ואיך שבירכנו אותה בשמחה על מתנתה, חטפה שבץ והתיישבה בכיסא גלגלים עד סוף חייה. אז טפו על פרי העץ שהפך דודה מביאת מתנות לבול עץ. שונאת נקטרינות. וקטניות. שונאת אותן. מישהו הביא מהשוק, אוכלים, ממתינים, ואז מגיח הריח, הו הריח… כמו כפות רגליים בסנדלי קיץ, הבית של סבא ביום שמצאו אותו שמוט ופניו לרצפה אחרי שבועיים שנשכח מכל לב… שונאת. ומה עם דג האמנוּן? שתי נו’נים. שנאה כפולה. חיה מכוערת. גופה קשקשים ועינה שקופה ומיואשת. מתה פעם בחנק ופעם שנייה במחבת. עורה האפרפר מתכווץ במגעו עם השֶמֶן, מלחש לחש חורש רע. הבנתם? שונאת מאכלים שיש בהם נו’ן, וגם אם אפילו לא טעמתי מעודי. שמעתי שיש מי שאוכלים ‘דיונון’. לא חוויתי. גם אותו אשנא בלי שום ספק. הרי יש בו נו’ן. שתי נו’ן. גם נשיקות מרנג. אפשר לספור את שתי הנו’נים? עוד שנאה כפולה. רק הריח של זה עושה לי להקיא. כשזה מתפצח בפה ומיד מתמוסס ברוק, אני יכולה לרוץ לחלון ולזנק. זה מרגיש כמו חלום שנמעך מתחת לכרית. שונאת. שונאת. שונאת. כמה ארוכה הרשימה יכולה להיות? כרגע די. אני רוצה להתקדם מבלי למצות. עוד אני שונאת חיות. אבל לא את כולן. את אלו אשר נפגמה שלמותן. הפגועות. שונאת. שונאת אותן כשהן פגומות, חבולות, פצועות. כשהן מצייצות בייאוש. אז השנאה מפעמת בי. כלב עקור עין, שונאת. חתול גידם, שונאת. דג ללא זימים, לטאה קטועת זנב, תוכי שמוט כנף, תרנגול עקור כרבולת, נקבת אנטילופה שבטנה ננגסה במלתעות נמר, דוב נמלים שחרטומו קטום, זבוב מעוך אל סבכת החלון. שונאת, שונאת, שונאת. ככה זה. גם את עצמי אני שונאת. בזה הרגע (לעצמי: אולי למחוק הערה אחרונה זו?). ועוד איך שונאת (הערה לעצמי: יותר מדי הערות ויותר מדי ארוך. תכף אגיע לשנאה העיקרית, אבל צריך לעשות את זה ככה שיפתיע, יזנק, כמו נחש פיתון אורב בין עלי העץ ביער, בא ופיו פעור אל צווארך, וטראח. קאפוט) (הערה לעצמי: עכשיו לקצר). ועוד שונאת ותמיד שנאתי: שופטים בבית משפט, שופטים שצימחו זקן עוד יותר מהשאר, עיתונים שכותרתם אדומה, אלה כולם, ספרים, לא כל הספרים, ספרים שעביים ממאתיים שמונים ושישה עמודים, לא ברור לי למה, שונאת כיסאות מאלומיניום, שונאת אוטובוסים שנצבעו בצהוב, שונאת מדרכות רטובות, שוטמת מרפסות שנותרו פתוחות, ירקות שנמעכו לדייסה, מתעבת, ארצות שגובלות באוקיינוס, מחליא אותי, ויותר מהכול, מעבר לכול, שנאה צהובה, שטנה שאינני יכולה לתאר את ראשיתה או אחריתה או את היקפה או עד כמה עוצמתה כבירה, שונאת אני את כל הילדים שלי. שני בנים לי, ועוד בת. ואני שונאת אותם. שונאת מאוד. יותר מירקות או מחיות פגומות (הערה לעצמי: אוסיף הסתייגות אחת: לא את כולם שונאת באותה מידה. את הקטן שונאת אני במידה פחותה מאת האחרים), ויש לדעת כי’

וכאן הסתיים הכתוב. בפתאומיות. אפילו שלוש נקודות לא נרשמו. כמו עמדה הכותבת לשוב תכף ומיד למקרר ולהשלים את שהיה עליה להשלים, ובינתיים הוסחה דעתה בעניינים אחרים, דחופים יותר, חיוניים יותר, כמו להתכופף מעבר לחלון ולצרוח אל הרחוב הריק ולצאת מדעתה.

***

דודי פסטרנק ניגש לחדר השינה של אמו. הוא הביט בה כמבקש תשובה, אך עיניה היו עצומות. ריר נזל מזווית פיה, קמטוטי עישון נחרצו בזוויות עיניה והודגשו הדגשת יתר באפלולית החדר. דודי התבונן בחברו המתעורר משנת השיכורים שלו. הבחור היה טרוד בסידור התרופות בתיק הקנווס ובניסיון להתנער מסחרחורת האלכוהול שטילטלה את גופו. היה עליו לצאת בדרכו למשמרת ערב באיכילוב. האח הלא מוסמך הושיט את ידיו לפניו, מציג לראווה את הרעידות שהניעו אותן ללא שליטה.

‘מתי היא מתעוררת?’ שאל דודי פסטרנק בלחש, ‘אני חייב לשוחח איתה.’

חברו התבונן בו במבט של צער ובושה: ‘לא היום, חביבי. נראה לי שהזרקתי לה כמות שיכולה להרוג סוס. מצטער אבל העיניים שלי לא רואות. בינתיים היא בסדר, תדאג שהיא תשתה משהו. אני חייב לזוז.’

דודי הביט בחברו, גבות עיניו התקמרו, קימור שנשמר לרגעי מבוכה או לחץ.

‘לפי הסיפורים שסיפרת לי עליה, תשמח שמצאת אותה לבד ולא עם הבנקאי שלה במיטה,’ אמר החבר בטון אדיש והלך לדרכו.

דודי ניגש לעיין שוב ברשימת השנאות. אולי דילג על שורה? היכן הבנקאי השמן, המיוזע, הבלתי נסבל? הרשימה לא היתה ארוכה עד כדי כך שיוכל להסתתר בה בנקאי עב כרס. ומה השטויות עם ירקות וחיות שתפסו את רוב הרשימה? ואם יש המשך, היכן הוא נמצא?

בעוד הוא מהרהר, נשמעו צעקות במסדרון. שני חיילים במדים קמוטים ובשיער ארוך עברו מדלת לדלת וקראו בשמות של גברים ובדרגותיהם. מדי פעם הציץ גבר מדלת, הינהן בהבנה, נסוג פנימה, התעכב, יצא חזרה במדיו, קיבל הוראות לאן להמשיך, מהיכן יוצאת ההסעה לאוגדה, לבסיס, לשטחי כינוס. גם נשים הציצו. אחת בכתה. אמא מבוהלת רצה אחרי בנה, הגירה אחריו דלי מים, התיזה קמצוץ מלח, הרעיפה מילות תפילה מתומצתות: חמסה, חמסה, חמסה.

גם גברת לונגמאייר יצאה ללוות את בנה, את אבשלום, מי שהיה בן כיתתה של דינה, אחותו של דודי. דודי בדיוק התכונן לעזוב. אבשלום היה לבוש במדים מגוהצים. ארשת מנומנמת היתה נסוכה על פניו. הוא ואמו הביטו בדודי בסקרנות ואולי גם בתוכחה. או כך היה נדמה לו. אבשלום הינהן לעברו, צווארו הדק כמו טובע בצווארון בגדי הזית, תרמיל ירוק על כתפו. גברת לונגמאייר סימנה לו בחיבור אגודל לאצבע שעוד מעט ידברו. לא היה בכוונתו להמתין. מיהר לצאת מהבניין, להתרחק משם במהירות.

שמש של אמצע חודש מאי ליהטה את האוויר. על העיר ירד ענן של אובך. מכיוון חדר המדרגות נישא קול ממכשיר רדיו של אחד השכנים. הוא זיהה את המנגינה. להקת הדלתות שרה בליווי גיטרות ש’זהו הסוף, חברי היפה, זהו הסוף, חברי היחיד, הסוף’.