ההתחייבות

הוא חייל נאצי בחזית. היא חוגגת בברלין.
ובכל זאת תלכו שבי אחריהם.
בניסיון נואש להימלט מן החפירות של החזית המזרחית, פטר פאבר, חייל גרמני פשוט, נושא לאישה את קתרינה שפינל, אישה שמעולם לא פגש, בנישואי נוחות שמבטיחים לו חופשת "ירח דבש" ולה גמלת אלמנות אם ייהרג. בפגישתם הראשונה בברלין שניהם מופתעים מעוצמת התשוקה המתפתחת ביניהם. 
כשפטר חוזר אל זוועות החזית, החלום על קתרינה הוא הדבר היחיד שמנחם אותו בדרכו לסטלינגרד. בינתיים בברלין קתרינה עושה את דרכה בנחרצות לתוך החברה הגבוהה הנאצית. כאשר הגלגל מתהפך וברלין נופלת, פטר וקתרינה מגלים שיש גילויים שאחריהם אין כבר דרך חזרה. 
אודרי מאגי היא עיתונאית אירית שכתבה בין השאר לטיימס ולגרדיאן. היא מתגוררת בוויקלו עם בעלה ושלוש בנותיה.
זהו הרומן הראשון שלה.
"ההתחייבות מזכיר את ׳נער קריאה׳ מאת ברנהרד שלינק. רומן כובש על נישואים, שאפתנות והברוטליות של המלחמה, המבשר את הופעתו של קול חדש מפעים בעולם הספרות."        הניו יורק טיימס
"סיפור כֵּן ונועז על האטימות המוסרית הנאצית… הטון המדויק הקר של מאגי מהדהד את קולם של הנס פאלאדה והיינריך בל ומציג את היומיומיות הבנאלית ואת האנשים הקטנים, שהם חלק בלתי נפרד מאידיאולוגיה הרסנית המובילה לחורבן."              הגרדיאן

מקט: 15100644

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הוא חייל נאצי בחזית. היא חוגגת בברלין.
ובכל זאת תלכו שבי אחריהם.
בניסיון נואש להימלט מן החפירות של החזית המזרחית, פטר פאבר, […]

---

1

הוא משך תיל דוקרני והרחיקו מן העמוד, פינה שטח נקי על האדמה הצחיחה והוציא את התצלום מכיס הירכית שלו. הוא הידק את התמונה אל העמוד והצמיד אותה אליו בעזרת חוט וכיסה את שערה של האישה ואת צווארה, אך לא את הפנים. הוא המשיך לראות אותן, לראות את העיניים הקודרות והשפתיים הזעופות. הוא עשה קֶשר וירק על הקרקע. זה מה שיש.

הוא נשכב כדי לספוג את מה שנותר משמש הקיץ, אדיש לאבק ולגרגירי החול, ביקש רק לנוח, לחוות את האַיִן הרגעי של הציפייה. אבל הוא חזר והתיישב. הקרקע היתה קשה מדי, השמש חמה מדי. הוא הצית סיגריה ונעץ את מבטו בחוֹם המרצד עד שאיתר דמות עגלגלה, שזרועותיה ורגליה אמנם התנועעו בתזזיתיות אבל חוללו מהירות מועטה. בסופו של דבר הגיע האיש כשהוא רוטן ומתנשף, וזיעה נוטפת על לובן צווארון הכמורה שלו.

"למה, לעזאזל, התרחקת כל כך?"

"רציתי פרטיות."

"טוב, קיבלת. הכול מוכן?"

"כן."

"אז בוא נתקדם," אמר הכומר. "אנחנו צריכים לעשות את זה בדיוק בזמן."

הוא שלף מכיסו עיפרון ופיסת נייר מקומטת.

"מי החתן, טוראי?"

"אני."

"והשם שלך?"

"פֶּּטֶר פָאבֶּר."

"והעדים?" שאל הכומר.

"שם," אמר פאבר והצביע על שלושה גברים מצונפים, שקועים בשינה.

הכומר ניגש אליהם ובעט בהם.

"הם שתויים."

פאבר נשף טבעות עשן אל השמים הכחולים.

"גם אתה שתוי, פאבר?"

"עדיין לא."

הכומר בעט חזק יותר. החיילים זזו באי־רצון.

"טוב, הגיע הזמן. כבה את הסיגריה, פאבר. קום. קצת כבוד."

פאבר מעך את הסיגריה לתוך העפר, הידק את כפות ידיו הארוכות והצרות אל האדמה וקם על רגליו לאט.

"סלק את השיער מהעיניים, בן אדם," אמר הכומר. "עם מי אתה מתחתן?"

"עם קָתָרינה שפִּינֶל."

"זאת היא שם? בתמונה?"

"ככל הידוע לי."

"ככל הידוע לך?"

"אף פעם לא פגשתי אותה."

"אבל אתה רוצה להתחתן איתה?"

"כן, אדוני."

"אתה להוט."

"לברוח מהתופת של החור המסריח הזה."

הכומר כתב דבר־מה קצרות והחזיר את העיפרון והנייר לכיסו.

"אפשר להתחיל," אמר. "הקסדה שלך, פאבר?"

"הנה. כאן על הארץ. ליד התמונה."

"בואו תתאספו פה, חיילים," אמר הכומר. "יד ימין על הקסדה."

הם כרעו במעגל קטן סביב הקסדה המלוכלכת והחבוטה, כשהברכיים והמרפקים שלהם מתנגשים אלה באלה.

"החתן ראשון."

פאבר הניח את ידו על המתכת, אבל מיד חזר והרחיק אותה.

"זה חם רצח."

"תזדרז," אמר הכומר. "כבר דקה לשתים־עשרה בבית."

פאבר משך את השרוול וכיסה את כף ידו.

"ישר על העור, פאבר. לא על השרוול."

הכומר גרף חופן עפר ופיזר אותו על הקסדה.

"הנה."

"תודה."

פאבר חזר והניח את היד, ואחריו עשו כמוהו האחרים. הכומר דיבר, וכעבור כמה דקות היה פאבר נשוי לאישה בברלין שמעולם לא פגש. אלף וחמש מאות קילומטרים משם, באותו רגע עצמו, היא לקחה חלק בטקס דומה, כשאביה ואמה משמשים עדים; חלקה שלה בברית נישואים מלחמתית, שהבטיחה חופשת ירח דבש לו וקצבת אלמנוּת לה במקרה שימות.

"זהו זה," אמר הכומר. "עכשיו אתה גבר נשוי."

החיילים לחצו את ידו אחד־אחד.

"אני זקוק למשקה," אמר פאבר.

הוא הרים את הקסדה אבל נטש את התצלום וצעד בחזרה אל המחנה.

2

הוא נעץ מבט ממושך יתר על המידה ואז דיבר.

"אני פטר פאבר."

"אני יודעת. אני מזהה אותך מהתמונה."

"את קתרינה?"

היא הינהנה, והוא לחץ את ידה. הוא הופתע מרכּוּת הבשר, ממפל השיער הכהה על כתפיה. היא משכה את ידה.

"היד שלי," אמרה. "אפשר לקבל אותה בחזרה?"

"סליחה."

הוא שמט אותה ופסע לאחור ועלה על המדרכה ונעמד ליד התרמיל והרובה שלו. היא נשארה על עומדה. האגן שלה נשען על הדלת הפתוחה למחצה.

"זה היה מסע ארוך, מר פאבר?"

"כן, בהחלט ארוך. מאוד."

היא הרימה את ידה כנגד השמש ונעצה בו מבט.

"כמה זמן תישאר?"

"עשרה ימים."

היא משכה את הדלת לאחור.

"כדאי שתיכנס."

הוא הרים את הציוד שלו ופסע אל תוך המבואה החשוכה, חסרת החלונות. היא כיסתה את אפה ופיה בידה. הוא הסריח. היא התרחקה ממנו והחלה לעלות במדרגות.

"אנחנו בקומה השנייה."

"מי זה אנחנו?"

"הורי."

"לא ידעתי שאת גרה איתם."

"אני לא מרוויחה מספיק בשביל לגור לבד."

"אני מתאר לי שלא. מה את עושה?"

"סיפרתי לך במכתב שלי. אני עובדת בבנק. בתור כתבנית."

"אה כן, שכחתי."

הוא עלה אחריה במדרגות הלינוליאום המרופט וצפה בכל פלח־עכוז שמנמן שהסיט את החצאית שלה מצד לצד. היא סובבה אליו את פניה.

"אתה צריך עזרה?"

"אני בסדר," אמר.

"הם מצפים לפגוש אותך."

היא דחפה את דלת הדירה, וזו נפתחה. הוא החליק את התרמיל מכתפו.

"תרשה לי," אמרה.

"זה כבד מדי."

"אני אסתדר."

היא גררה את התיק אל חדר מאחורי הדלת וחזרה לקחת את הרובה.

"אני אשאיר את זה אצלי."

"אתה בברלין עכשיו."

"אני מעדיף שזה יהיה אצלי."

הוא הלך בעקבותיה לאורך מסדרון צר אל מטבח קטן מרצד מאדים שהתעבו. הוריה קמו על רגליהם והצדיעו במועל־יד, כל תנועה היתה חדה ונלהבת.

"אני גינתר שפינל," אמר הגבר. "אבא של קתרינה."

פאבר לחץ את ידו.

"אנחנו גאים ביותר לקבל חייל שני למשפחתנו."

פאבר השפיל את מבטו לשולחן. הוא היה ערוך לארבעה. הצלחות לא תאמו זו לזו והיו סדוקות בשוליהן.

"הבן שלי נמצא צפונה ממך, מר פאבר. אי־שם מחוץ למוסקבה."

"נדפק המסכן."

"יוהנֶס בחור אמיץ מאוד, מר פאבר."

אמה של קתרינה, ששערה המאפיר היה עשוי תלתלים צפופים, הצביעה על כיסא.

"שב בבקשה, מר פאבר."

הוא שיחרר את הקסדה, את חגורת התחמושת ותרמיל הצד מן הרצועות וערם אותם על דלפק צר לצד הכיריים. הוא התיישב וחיכך את גבו בעץ.

"נוח לך?"

"אני בסדר."

"הנסיעה היתה טובה?" שאלה גברת שפינל.

"היה קר בלילות ברכבת."

"אין לך מעיל חורף? גם לא כפפות?"

"עדיין לא."

"אתה חושב שליוהנס יש?"

"אני לא יודע."

גברת שפינל הוציאה ממחטה מן השרוול וכיסתה בה את פיה ואפה. היא השתעלה וכיחכחה בגרונה.

"תפתחי את החלון, קתרינה."

הוא צפה בה כשהדפה את הזגוגית ורכנה החוצה. הישבן שלה בלט פנימה לתוך החדר. היא השתהתה שם ושאפה את אוויר אוקטובר הקר. הוא נעץ את מבטו באגן הרחב, הבשרני שלה.

"מר אֶוואלד מסדר את הארגזים שלו," אמרה.

פאבר שמע עץ מוטח בעץ.

"זה החנווני שלנו, מר פאבר," אמר אביה. "אדם לויאלי באופן יוצא מן הכלל."

"הוא סוגר מוקדם," אמרה גברת שפינל.

"לא היה הרבה היום," אמרה קתרינה.

היא נפנתה בחזרה אל החדר.

"בואי, אמא. אנחנו צריכות להכין קפה."

פאבר הצית סיגריה. גברת שפינל הניחה מאפרה על השולחן. היא היתה בצורת צלב־קרס.

"היא של יוהנס, מר פאבר, אבל אתה יכול להשתמש בה."

שתי הנשים, בלי מילים, ניגשו אל המלאכה.

"כבר היית פעם בברלין, מר פאבר?" שאל מר שפינל.

"לא."

"קתרינה תראה לך את העיר אחר כך."

גברת שפינל מזגה קפה, וקתרינה החליקה פרוסת עוגה אל צלחתו.

"זאת עוגת לימון."

"תודה."

הוא קירב את הקפה אל אפו, הניח אותו ולקח את העוגה. הוא פלט אנחה קלה. הם צחקו.

"סליחה," אמר. "עבר הרבה זמן."

"קדימה," אמרה גברת שפינל. "תאכל."

הוא החליק את עוגת הספוג אל פיו וקינח בקפה, שטף של מתוק ומר. הוא עשה זאת שוב. הם צחקו שוב.

"זה כל כך טוב, גברת שפינל."

"זה קפה אמיתי," אמר מר שפינל. "מד״ר וֵיינַרט, ידיד שלי."

"ושכנה נתנה לנו את הביצים לעוגה," אמרה גברת שפינל. "בתור מתנת חתונה."

"היא קומוניסטית," אמר מר שפינל.

"גברת זַקְס בן אדם טוב, גינתר."

"ככה הם מסווים את עצמם, אסתר. חולקים איתנו כמו שכנים טובים."

קתרינה לגמה מן הקפה שלה, אבל הזיזה את פרוסת העוגה שלה לעבר פאבר.

"תאכל אתה. אתה רוצה אותה יותר ממני."

הוא אכל את העוגה שלה ועוד פרוסה שלישית, אחר כך התרווח בכיסאו והצית סיגריה נוספת.

"מה אתה מלמד, מר פאבר?"

"בית ספר יסודי, גברת שפינל."

"יש לך עבודה?"

"כן, בבית הספר שלמדתי בו בתור ילד."

"הם שומרים לך את המקום?"

"כן."

"אבל משכורת של מורה היא לא גבוהה," אמרה גברת שפינל. "אתה יכול לפרנס את הבת שלי כמו שצריך?"

הוא חש בעיניהם המביטות בו. ואז אביה גיחך.

"אמא של קתרינה דואגת הרבה," אמר.

"אני רק מנסה להגן על הבת שלנו, גינתר," אמרה. "לחסוך ממנה את מה שאני נאלצתי לעבור בסוף המלחמה הקודמת."

"לא עכשיו, אסתר," אמר מר שפינל.

"כן עכשיו. נאלצתי לחטט בזבל כדי למצוא מזון, לפשפש בפחי אשפה כדי שהילדים שלי יפסיקו לבכות מרעב. יוהנס צווח וצווח. הוא עדיין רעב, אני בטוחה."

"יוהנס בסדר, אמא."

"את לא מבינה, קתרינה. ולא תביני עד שהילדים שלך הם שיסבלו בסוף המלחמה הזאת."

"הפעם זה יהיה אחרת, אסתר," אמר מר שפינל. "עכשיו כולם פוחדים מאיתנו. הניצחון יבוא מהר."

"אבל הוא עדיין יהיה רק מורה," אמרה גברת שפינל.

הקירות המזיעים, הכיסא הקשה והצלחות הסדוקות עיצבנו פתאום את פאבר. הוא רכן קדימה.

"אבא שלי היה מורה כל חייו ופירנס אותנו יפה מאוד," אמר.

"אבל השאלה אם זה יספיק."

"זה הספיק לאמא שלי."

"היא אישה צנועה?"

"היא כמו כל אישה אחרת, גברת שפינל, שהקדישה את חייה לבעלה ולילדים שלה."

"אתה יכול לצפות לאותו הדבר מקתרינה," אמר מר שפינל. "היא תהיה אישה מצוינת. ואמא מצוינת."

"בשביל להיות כזאת היא צריכה בעל עם משרה טובה, גינתר."

"הוראה בעולם החדש שלנו תהיה מקצוע מכובד מאוד, אסתר. עכשיו, בחור, ספר לנו על החזית. על קייב."

פאבר הצית סיגריה שלישית, שאף את העשן עמוק לריאות וספג חרש את העונג לפני ששיחרר אותו אט־אט, בנחת, אל חלל החדר. הוא טפח על הסיגריה לשמוט את האפר וכיחכח בגרונו.

"הרוסים עיקשים, מר שפינל, אבל חסרי סיכוי מול הנשק המודרני שלנו."

"עד חג המולד היא תהיה בידינו," אמר מר שפינל. "רק שלוש מאות קילומטרים ממוסקבה — אנחנו בלתי מנוצחים."

"הולך לנו טוב."

"אני גאה בך מאוד, ובכל החיילים הגרמנים," אמר מר שפינל.

פאבר חזר ושאף והינהן בעודו נושף עשן לעבר התקרה.

"תודה, מר שפינל."

"כשהמלחמה הזאת תיגמר, יהיו לנו שטחים, מזון, מים ונפט שיספיקו למאות שנים. אתה ובתי תוכלו לקחת לכם אדמה כרצונכם."

"אנחנו נעשה את זה?" שאלה קתרינה.

"מה?"

"ניקח אדמה? נעבור למזרח ונקים שם בית?"

הוא נעץ בה מבט. הוא הזיע למרות מזג האוויר הקריר.

"רוסיה ענייה, מטונפת ומלאה איכרים שגרים בבקתות בוץ. אני פה כי אני לא יכול לסבול את המקום."

"הם יעבדו אצלך," אמר מר שפינל. "תוכל להרוס את הבקתות שלהם, לטהר את הנוף ולבנות בית גרמני יפה. תאר לך, חווה משלך."

"אני לא מבין כלום בחקלאות."

"יהיו הדרכות. אחרי המלחמה צעירים ילמדו איך להיות חקלאים, איך לייצר מזון לגרמניה."

"אני שמח לשרת את ארצי, אבל ברגע שהמלחמה תיגמר אחזור לדרמשטאט להמשיך בחיי כמורֶה."

"תוכל לעשות דברים אחרים. להרוויח יותר כסף."

"אני אוהב להיות מורה."

"אתה עושה רושם של בן אדם מוכשר."

"אני מורה מוכשר."

"אבל יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות, בעיקר בברלין. תמיד תוכל להיות מורה בגיל מבוגר יותר, אחרי שתעשה מספיק כסף."

פאבר מעך את הסיגריה במאפרה וסקר את החדר באיטיות.

"כמו שעשית אתה, מר שפינל."

קתרינה התחילה לפַנות את הכלים.

"בוא אני אראה לך את העיר," אמרה. "לפני שיחשיך."

"המזל שלי עומד להשתנות, מר פאבר. וזה יכול לקרות גם לך."

"אני שמח בחלקי, מר שפינל."

"תן לי להציג אותך בפני ד״ר ויינרט. הוא אדם בעל יושרה עצומה וקשרים."

פאבר נעמד.

"אני אחשוב על זה."

הוא הרים את הרובה שלו.

"כדאי שתשאיר אותו כאן," אמרה קתרינה.

"אני מעדיף לקחת אותו איתי."

"כדאי שיישאר בבית. אנחנו הולכים לפארק."

"אני לוקח אותו איתי."

הוא נע לעבר הדלת.

"יכולת לפחות לחכות לי," אמרה. "אני צריכה לקחת מעיל."

הוא יצא בלעדיה וירד במדרגות אל הרחוב, שבו עסק החנווני בפירוק הדוכן שבחזית החנות שלו. שני הגברים בירכו זה את זה במנוד ראש. פאבר ניתר מעלה־מטה על קצות האצבעות, כשהוא משפשף את שרוולי הירכית שלו וחובט על זרועותיו להתגונן מהרוח הקרה. קתרינה הגיעה אל סף הדלת. היא כיפתרה מעיל קצר מכדי לכסות את החצאית שלה.

"שאעלה בחזרה להביא לך את המעיל של אחי?"

"אני אהיה בסדר."

"נראה שקר לך."

"אמרתי שאני אהיה בסדר."

היא חלפה על פניו, הלאה ממנו לעבר עיר שלא הכיר.

"לאן אנחנו הולכים, קתרינה?"

"לפארק. לאגם."

"יכולת לפחות לחכות לי."

"למה? אתה לא טרחת לחכות לי."

הוא נעצר בכתפיים שחוחות מעט.

"אני מצטער. פשוט הייתי מוכרח להסתלק."

"להורים שלי יש השפעה כזאת."

"זה היה מלחיץ. יותר משציפיתי."

"ככה זה תמיד."

"איך את מסתדרת?"

"שנים של תרגול. הכוונות שלהם טובות. והם מחבבים אותך."

"אמא שלך שונאת אותי."

"זה לא נכון. היא פשוט רוצה את הכי טוב בשבילי."

"ואני לא מספיק טוב?"

"אני הבת היחידה שלה."

"והיא חשבה שאת יכולה להשיג משהו יותר טוב ממורה."

"משהו כזה."

"לְמה היא קיוותה? רופא? עורך דין? אלה לא מתחתנים עם פקידות בנק."

"אני מניחה שלא, מר פאבר."

היא חזרה ללכת לפניו. הוא הדביק אותה.

"אני מצטער, קתרינה."

"המשרד נתן לנו פרטים עליך ועל ארבעה גברים נוספים, כולל בן שמן של רופא."

"ואמא שלך רצתה אותו?"

"בדיוק."

פאבר צחק.

"ובמקום זה היא קיבלה מורה צנום חדל אישים."

"מתברר."

"אז איפה הוא? הבן השמן של הרופא. הוא כאן? בברלין?"

"לא. הוא אי־שם בחזית הרוסית."

"הוא כבר לא שמן, אם כך."

שניהם צחקו, והוא הציע לה את זרועו. היא נענתה להצעה.

"ואבא שלך? מה הוא חושב?"

"מצאת חן בעיניו. כבר בהתחלה."

"אז למה הוא רוצה לעשות ממני חקלאי?"

"יש לו כל מיני רעיונות. אבל כדאי לך לפגוש את ויינרט. זה לא יכול להזיק."

"אמרתי שאחשוב על זה."

היא משכה בזרועו והוא קיצר את צעדיו בהתאם לצעדיה. הוא נשם נשימה עמוקה וגילגל את כף רגלו מן העקב אל הבהונות של כל רגל, מתענג על המדרכה הקשה, על המרחק מרוסיה. הוא חש שהיא נצמדת אליו.

"אבא שלי באמת מחבב אותך."

"איך את יכולה לדעת?"

"אתה חייל, לוחם בחזית. הוא לא צריך יותר מזה."

"הוא הבהיר את זה, נראה לי. ואת? מה את חושבת?"

"עוד לא החלטתי."

"שאנסה לשכנע אותך?"

"אתה יכול לנסות."

הוא הניח את זרועותיו על כתפיה והוליך אותה לאחור, לתוך פתח חנות שכבר נסגרה. הוא נישק אותה. היא הדפה אותו וזזה בחזרה אל המדרכה כשידה הימנית מכסה על פיה, הלומה מהצחנה שהדיף.

"האבזמים שלך דקרו אותי," אמרה.

הוא חייך אליה.

"את אישה מצחיקה. בואי נראה את הפארק."

היא חזרה ושילבה את זרועה בזרועו. הם חצו את השער ופסעו אל ספסל שהשקיף אל אגם. שלושה נערים ניצלו את שארית אור היום לדחוף סירות באגם בעזרת מקלות ארוכים.

"טוב לשבת שוב בין עצים. היערות הרוסיים ענקיים ואפלים. מפחידים. אני שונא אותם."

"יש ברוסיה משהו שאתה אוהב?"

"קודם הייתי בבלגיה והיא היתה מתורבתת. נוחה. האנשים שם כמונו. אבל רוסיה שונה. קשה ועוינת."

"בקרוב זה ייגמר."

"זאת ארץ כל כך גדולה. נדמה שהיא נמשכת עד אין סוף."

"זה דווקא טוב מבחינתנו."

"מן הסתם."

הוא חזר ונישק אותה, והיא הניחה לו לרגע קל.

"חשבתי שזה נוגד את החוק, להתנשק בפומבי," אמרה.

"אני בטוח שיסלחו לגבר בירח הדבש שלו."

הוא נעץ את מבטו באגם, במים המלחכים את כפות הרגליים של הנערים. היא הניחה את ראשה על כתפו כשפניה מופנות הצדה.

"למה התחתנת?" שאלה.

"רציתי חופשה. ואת?"

"אמא שלי אמרה שזה רעיון טוב. קצת ביטחון, אני מניחה. התואר של אישה נשואה. בחורות אחרות עושות את זה."

"למה בחרת בי?"

היא חייכה.

"אני לא יודעת. התמונה שלך מצאה חן בעיני. בעיקר כפות הידיים."

הוא הטיל אותן קדימה ובחזרה.

"מה כבר יש לחבב בכפות הידיים שלי?"

"אני לא יודעת," אמרה.

היא נגעה באגודל שלו.

"הן חזקות. מגוידות. זה מוצא חן בעיני."

"אה כן, אני זוכר. את לא אוהבת שומן."

שניהם צחקו והוא נישק אותה שוב.

"את יפה יותר ממה שחשבתי. השיער והעיניים. החיוך שלך. למה לא חייכת למצלמה?"

"אמא אמרה לי לא לחייך. שזה עלול לדחות גברים."

"תצטרכי להפסיק להקשיב לאמא שלך."

"אם הייתי מפסיקה, לא הייתָ כאן."

הוא פתח את המעיל שלה והעביר את ידיו על שדיה.

"את הרבה יותר יפה ממה שציפיתי."

"זה מה שאתה אומר כל הזמן. לְמה ציפית?"

"למישהי יותר משעממת."

"למה שתרצה להתחתן עם מישהי משעממת?"

"אלוהים יודע."

הם צחקו והיא קמה ממקומה.

"צריך ללכת," אמרה.

הם חלפו על פני המקלות הנטושים של הנערים.

"מה חושבים ההורים שלךָ על הנישואים שלנו?" שאלה.

"עוד לא סיפרתי להם."

"זה ימצא חן בעיניהם?"

"אני בספק. הם לא מכירים אותך."

"גם אתה לא."

"לא, אבל אני אכיר אותך."

"באמת, מר פאבר? אתה נשמע מאוד בטוח בעצמך."

היא שילבה את זרועה בזרועו.

"אנחנו צריכים להזדרז. אמא כבר מחכה לך."

גברת שפינל עמדה בקצה המסדרון ונופפה בידה לכוון את פאבר אל חדר האמבטיה. האמבט כבר היה מלא.

"בבקשה תשתמש בחסכנות במשחת השיניים ובסבון," אמרה. "קשה להשיג אותם."

"בסדר."

"תניח את הבגדים שלך פה."

"תודה."

הוא חייך אל קתרינה, סגר את הדלת והתחיל להתפשט. עפר רוסי יבש נפל על הרצפה בעודו מסיר שכבה אחר שכבה של בגדים נוקשים מזיעה. הוא הביט במראה, בפנים ובפלג הגוף העליון השזופים, ברגליים הלבנות ובכפותיהן האדומות, המלאות שלפוחיות ושפשופים לאחר חודשים של צעידה על אדמה רוסית קשה.

הוא נכנס לתוך המים החמים והשקיע את ראשו, מתפלש בַּחמימות וּבַשקט, בַּמרחק שבינו לבין החיילים האחרים. הוא התיז מים על חזהו בתחושת רווחה על היותו רחוק מן הרעש, הכאוס, ההתפוצצויות, הזבובים המזמזמים, טרטור מכונות הירייה, מקול אביה של קתרינה שרוקם תוכניות לשארית חייו. אין לו צורך באב נוסף. בזוג הורים נוסף.

הוא כופף את ברכיו וחזר ושמט את ראשו מתחת למים. הרחק מן הרימות הזוחלות מתוך גוויות, מצחנת המוות המתוקה, המבחילה. אפוף מים. דממה. אַין. הוא רצה להישאר, אבל התרומם לשאוף אוויר, לקח את המטלית והסבון מקצה האמבט וקירצף את גופו עד שהמים הפכו לחומים.

גברת שפינל הניחה בגדים, תער, מברשת שיניים ומשחה על שרפרף לצד הכיור. הוא גרר את הלהב הקהה דרך ספיח הזקן שלו וקירצף את שיניו, שהיו מוזנחות כל כך עד שהקצף הפך מוורדרד לאדום. המכנסיים היו קצרים מדי, אבל החולצה התאימה לא רע. הוא היסס למראה הסוודר עם צלבי הקרס על כל שרוול אבל לבש אותו בכל זאת, והיה אסיר תודה על חומו של סריג הצמר העבה.

גברת שפינל חשה מן המטבח כשפתח את דלת חדר האמבטיה.

"זאת הרגשה טובה להיות שוב נקי," אמר.

הוא ראה שהיא מביטה בדלת.

"תוכל לפחות לרוקן את האמבט?" אמרה.

"כמובן."

"האוכל שלך מוכן."

"אני חושש שהשתמשתי בכל הסבון."

"ומשחת השיניים?"

"גם כך היתה רק כמות קטנה."

קתרינה ומר שפינל כבר ישבו אל השולחן. סיר שחור יחיד ניצב ביניהם. אד עלה ממכסה שלא נסגר היטב.

"שב," אמר מר שפינל. "תאכל איתנו."

גברת שפינל ערמה תבשיל ירקות על הצלחת של בעלה ובחרה שלוש פרוסות בשר להניח בראש הערימה. היא הגישה לפאבר מנה זהה, אבל לה ולקתרינה שתי פרוסות בלבד. פאבר אכל בשתיקה, לעס את נתחי הבקר הסחוסיים וניגב את הרוטב המימי בלחם אפור. הוא התרווח בכיסאו לאחר הארוחה שלא השביעה רעב של חודשים ארוכים.

3

גברת שפינל החליקה שקית נייר חומה לתוך כיס הסינר הכחול הדהוי של בתה.

"תזדקקי לזה."

"מה זה?"

"אבקה."

"בשביל מה?"

"יש לו כינים."

"מה? איך את יודעת?"

קתרינה נפנתה מן הכיור להביט בפאבר, שישב ליד אביה ובחן את הגביעים ואותות ההצטיינות של יוהנס. הוא גירד את הקרקפת, קצרות אבל באלימות, בלי לנתק את חוט השיחה. היא לחשה לאמה.

"הוא אפילו לא מרגיש שהוא עושה את זה."

"האמבטיה עוררה אותן כנראה," אמרה גברת שפינל. "בחרת לך בעל לא משהו."

קתרינה ניגבה את הכיור אף על פי שכבר היה נקי.

"תצטרכי לעשות לו טיפול, קתרינה."

"אבל אני בקושי מכירה אותו."

"את אשתו, קתרינה. תעשי את זה או שגם לך יהיו. לכולנו."

"זה מגעיל נורא."

"אולי יש לו אותן על כל הגוף. תצטרכי לשאול."

קתרינה קיפלה את מגבת המטבח והוציאה את הכלים לארוחת הבוקר.

"תעזבי את אלה, קתרינה. את חייבת לעשות את זה."

"אני לא רוצה לעשות את זה. שום דבר מזה."

"מאוחר מכדי להתחרט, קתרינה."

קתרינה חככה את ידיה לאורך הסינר והשתהתה בעודה תולה אותו על הוו שנועד לכך.

"אנחנו צריכים למיין את הדברים שלך, פטר."

"אחיך היה ממש מוצלח, קתרינה."

"הוא היה כוכב בתנועת הנוער. הוא הצטיין בכל דבר."

"ואת?"

"אני לא הצטיינתי בכלום. או שמעדתי או שהגעתי אחרונה."

הוא חייך אליה והלך בעקבותיה אל חדר השינה הגדול ששימש את הוריה עד אותו הבוקר. קתרינה סילקה את מה ששייך להם וניקתה את החדר, את הקירות, הרצפה והמיטה, ניכסה את החלל לעצמה, סימנה אותו באגרטלים של ניצני ורדים משני עברי המיטה. היא פתחה את הדלת ושאפה בחדות.

"אלוהים, מסריח פה," אמרה.

"זה התרמיל שלי," אמר פאבר. "אני מצטער."

בעוד האורות כבויים היא פתחה את שני החלונות הגדולים והשקיפה החוצה אל הרחוב, שההַאֲפָלָה רוקנה אותו מתנועה ומאור.

"אמא שלי חושבת שיש לך כינים."

"היא בטח צודקת. לכולם יש."

"איך יכולת לבוא הנה עם כינים בשיער?"

"לא ידעתי שיש לי. ברוסיה לגרד זה טבע שני. היה לך פעם כינים?"

"בברלין אנחנו קצת רעבים לפעמים, אבל אף פעם לא מלוכלכים."

"זאת לא היתה הכוונה שלי."

קתרינה הביטה בו. בגבר שבחרה.

"אנחנו צריכים לטפל בך," אמרה. "סגור את התריסים והווילונות, אבל תשאיר את החלונות פתוחים. אז נוכל להדליק את האור."

פאבר התיישב על הכיסא שהציבה מתחת לנורה המשתלשלת מן התקרה. היא הרימה קווצת שיער. עשרות טפילים זחלו על הקרקפת.

"זה מגעיל."

"את תתנשקי איתי עוד פעם בחיים?"

"עוד לא עשיתי את זה."

היא פסעה לאחור ופיזרה את האבקה על ראשו. הענן הצורב צנח על פניו, לתוך עיניו. היא התעלמה מהתלונות שלו.

"יש לך אותן בעוד מקומות? בבית השחי?"

"לא שאני יודע. לא הבחנתי בכינים באמבטיה."

היא לקחה מסרק צפוף משולחן הטואלט של אמה ומשכה בעזרתו את האבקה דרך השיער. שרף לה בגרון מן המרה שעלתה מן הבטן. היא חזרה אל החלון וחיכתה שהחרקים ימותו, ואז פלתה ושמטה אותם לתוך צלחת משולחן הטואלט, ששימשה לאחסון סיכות הראש שלה.

"אני מצטער, קתרינה."

היא ניגשה אל חדר האמבטיה, והדלת שנפתחה נתקלה באמה העומדת על ארבע ומנגבת בסמרטוט את הרצפה המלוכלכת בבוץ. קתרינה דילגה מעליה וגרפה את הכינים לתוך האסלה.

"הרבה עבודה יש לך עם הבן אדם, קתרינה."

היא הסמיקה, קירצפה בזעם את המסרק והצלחת, ואחר כך את ידיה.

"הוא אמר שאין לו את זה בבתי השחי."

"מה עם המפשעה?"

"לא שאלתי."

"אולי כדאי שתשאלי."

"אני לא בטוחה שאני מסוגלת."

"אני אשרה את המדים שלו באמבטיה. את יכולה לטפל בתרמיל שלו. גם שם יהיו כינים."

"נצטרך עוד אבקה."

"אני אחפש בבוקר."

קתרינה הסתכלה על דמותה במראה. היא היתה בטוחה שעורה הזדקן מאז שהגיע.

"אני מקווה שלא צדקת, אמא. בקשר לבן של הרופא."

היא העבירה את אצבעותיה על השפתיים שהספיקו להחוויר, אבל החליטה לא להוסיף שפתון.

"אני חייבת לחזור אליו."

"נראה שכן."

"לילה טוב, אמא."

"לילה טוב, קתרינה."

כשנכנסה פנימה, הוא קם על רגליו, נקש בעקביו וקד.

"אשתי החדשה היקרה, האם תסלחי לי אי־פעם?"

"אני בספק."

הוא העביר את אצבעותיו על מצחה ושיטח את הקמטים העמוקים.

"אני לא נורא כמו שאת חושבת," אמר.

"לא?"

היא זזה והתרחקה ממנו בחזרה אל החלון.

"לְמה ציפית, קתרינה? לקזנובה? בחרת אותי מתוך קטלוג מחורבן."

"ומתברר שהבחירה היתה ממש גרועה.״

״תודה רבה.״

״הגעת הנה מכוסה כינים ומסריח כל כך, שחששתי שאקיא. למה ציפיתי? למישהו שיטרח להתרחץ.״

"לא רציתי לצאת מהרכבת, קתרינה."

"מה?"

"הייתי אמור לרדת בפולין בתחנת הטיהור, אבל חששתי שישלחו אותי בחזרה. שלא אגיע הביתה. אז נשארתי ברכבת. ואף אחד לא שם לב."

"אני שמתי לב ועוד איך."

הוא צחק וכיסה את פניו בידיו.

"אני מצטער, קתרינה. פשוט הייתי חייב לצאת משם."

היא התיישבה בקצה המיטה.

"אני מצטערת, פטר. לא ציפיתי שזה יהיה קשה כל כך. מביך כל כך."

"לְמה ציפית?"

היא חייכה.

"לא יודעת. לפרחים. לשוקולד. לא לכינים."

הוא התיישב לידה. היא זזה הצדה.

"אני לא רוצה להידבק."

"כמעט הרגת אותי עם האבקה, אז אני בספק אם מישהי מהן הצליחה לשרוד."

היא צחקה.

"את יפה כשאת צוחקת."

"לא סתם נחמדה?"

"לא. יפה. לכמה גברים כתבת?"

"רק לך. אתה כתבת לעוד נשים?"

"לא."

הוא הושיט את ידו אל ידה, והיא הניחה לו להחזיק בה.

"מתי הצטלמת?" שאלה.

"ממש לפני שיצאתי לרוסיה."

"זאת תמונה נחמדה."

"נחמדה יותר ממני במציאות?"

"לא יודעת. פשוט שונה."

"במה?"

"הפנים שלך נראות שונות. יותר חביבות, אולי."

"אז את מאוכזבת?"

"אני עוד לא יודעת."

"זה מקום קשה, קתרינה."

"אפשר לדעת לפי הריח."

הם שכבו לרוחב המיטה שהיא הציעה באותו יום עם אמה. בין הנשים שררה שתיקה נבוכה כשתחבו את הסדינים מתחת למזרן. היא הסיטה את שערה שנגע בשערו.

"איך זה להיות בחזית?" שאלה. "יוהנס מספר לנו מעט מאוד במכתבים שלו."

"בואי נדבר על משהו אחר."

"כמו מה?"

"כמו עלייך בתור ילדה."

"הפסדתי בכל התחרויות. אין יותר מה לספר. זה כל מה שהייתי — הילדה שהגיעה אחרונה בכל דבר. חוץ מתפירה ובישול — בזה תמיד הייתי טובה. מה איתך? במה היית טוב?"

אבל הוא כבר נרדם. פלט נחירה קלה. היא הדפה אותו מעט.

"יש לך פיג'מה מתחת לכר."

הוא לבש אותה בגבו אליה.

"אני מצטער, קתרינה. אני מותש."

"זה בסדר."

הוא נישק אותה על הלחי, הגבר הזה בפיג'מה של אחיה, וחזר ונרדם. היא התיישבה ליד שולחן הטואלט להבריש את שערה, להביט בעצמה, האישה הזאת שנשואה לגבר זר לה. היא לבשה כתונת לילה ארוכה ונכנסה למיטה ונשכבה לצדו.

4

קצת לפני עלות השחר התעורר פאבר כשהוא מזיע ומתנשף. גופו כבר לא היה רגיל לנוחות ולחמימות. הוא ניער מעליו את השמיכה ושכב בשקט, מרגיע את נשימתו וסופג את קרירות האוויר האפל.

קתרינה שכבה לצדו, עדיין ישנה. הוא נפנה ממנה והניח את כפות רגליו על הרצפה. הוא יסתלק, יחמוק אל חדר האורחים של בית הוריו עם הכיסאות הרכים והכלים התואמים. הוא נעמד אבל צנח בחזרה. המדים שלו נמצאים אצל אמה. הוא הטיל את ראשו על הכר. קתרינה התעוררה.

"אתה בסדר?"

"אני בסדר. תחזרי לישון."

"כל הכינים כבר מתו?"

הוא צחק.

"נרצחו עד תום."

"אני שמחה."

היא זזה במיטה בכיוונו והניחה את ידה על חזהו.

"הכול קצת מוזר, לא?" אמרה.

"התחלנו ברגל שמאל, מה?"

"נכון."

"אז מה עושים עכשיו?"

"לא יודעת."

הוא התיישב.

"אני רעב, קתרינה."

"אני אגש לראות מה יש."

הוא הצית סיגריה, ובאור השחר הביט בחדר, בווילונות הצונחים ובשולחן הטואלט הזול, הפונקציונלי. הרהיטים של הוריו היו ישנים ומצועצעים, עברו בירושה מדור לדור.

היא חזרה עם משקה חם ולחם.

"זה לא הקפה האמיתי. אבא לקח אותו כנראה לחדר שלו. הוא מגונן על כל דבר שקיבל מד״ר ויינרט."

"מי זה ד״ר ויינרט?"

"אני לא לגמרי בטוחה. אני יודעת שהם היו יחד במלחמה הקודמת. מעולם לא פגשתי אותו."

פאבר שתה.

"אלוהים אדירים, קתרינה. זה מגעיל."

"אומרים שאם תחשוב שזה קפה, יהיה לזה טעם של קפה."

"אני לא עד כדי כך משוגע. לפחות עדיין לא. כבר עדיף מה שיש לנו בחזית."

"אני מניחה שזה טוב. אתם זקוקים לקפה יותר מאיתנו."

"זה טוב עד שאני יוצא לחופשה."

הוא הניח את הספל והצלחת ומשך אותה אליו.

"אז התחלת לספר לי איך היית בתור ילדה."

"כן, וזה היה כל כך מעניין, שנרדמת."

הוא חיכך את אפו בשערה.

"אני כל כך מצטער, קתרינה שפינל. לא אירדם שוב. אז ספרי לי איך היית."

"אני לא יודעת. תמיד הייתי טובה, אבל אמא שלי מתה על אחי."

הוא שמט את ראשו על הכר בנחירה. היא צחקה וסטרה לו על זרועו.

"אתה כזה לא הוגן איתי," אמרה.

הוא נישק אותה.

"אז היית ילדה של אבא?"

"אני מתארת לי. ואתה?"

"אף פעם לא הייתי ילדה של אבא."

הם צחקו, והוא נישק אותה על הלחיים והשפתיים ועבר אל הצוואר.

"ואתה, פטר פאבר?"

"כל מה שעשיתי זה לצעוד. שמאל ימין, שמאל ימין. תנועת הנוער, המלחמה, תרמיל על הגב — זה כל מה שעשיתי בחיי עד כה."

היא נישקה את שפתיו, את לחייו.

"בטח עשית עוד משהו," אמרה.

הוא החליק את ידו אל מתחת לכתונת הלילה.

"תני לי לחשוב אם יש עוד משהו שאני זוכר."

הוא העביר את ידיו על הישבן שלה, על הבטן והשדיים.

"אני נזכר," אמר.

היא פתחה את כפתורי הפיג'מה של אחיה ומיששה את חזהו באצבעותיה.

"נצטרך לפטם אותך קצת, מר פאבר."

הוא הסיר את הפיג'מה ומשך מעלה את כתונת הלילה שלה.

"תעשי את זה, קתרינה שפינל. תהפכי אותי לבן שמן של רופא."

הם ציחקקו והיא פישקה את רגליה.

"בפעם הבאה אביא לך פרחים ושוקולד," אמר.

"אני אוהבת רק שוקולד מריר. ופרחים לבנים."

"את אישה בררנית מאוד, גברת פאבר."

"אני יודעת מה אני רוצה, מר פאבר."

כשבחוץ האיר היום, היא כיסתה את גופה העירום בחלוק וניגשה אל המטבח.

"קתרינה, את חייבת להתלבש לארוחת הבוקר," אמרה גברת שפינל.

"אני לא נשארת."

"את חייבת לאכול ארוחת בוקר."

"אני אקח אוכל לפטר."

"שבי ותאכלי קודם בעצמך."

"לא, אני אקח גם את שלי. יש שינְקֶן?"

"נקווה שבהמשך היום."

אביה הניח את העיתון.

"תתנהגי יפה, קתרינה, ותעשי מה שאמא שלך מבקשת."

היא זזה לעבר הכיריים.

"איך ישנת, אמא?"

"לא הכי טוב. המיטה שלך קטנה מאוד."

"אני אומרת את זה כבר שנים. זאת מיטת ילדים, אמא."

"את עדיין ילדה שלי, קתרינה."

"נו באמת, אמא."

מר שפינל רישרש בעיתון.

"תקראי לפטר ותאכלו ארוחת בוקר איתנו," אמר מר שפינל.

"הוא מעדיף לאכול בחדר, אבא."

"אמא שלך ערכה את השולחן לשניכם."

"אני אקח את המגש."

היא הימהמה כדי להניא אותם מהתערבות נוספת, העמיסה קפה, גבינה ולחם על המגש וחזרה אל החדר. פאבר חיכה לה, חייך ומשך את החלוק כשהניחה את המגש, והסיר אותו ממנה כשמזגה את הקפה. הקפה של ד״ר ויינרט. הוא טמן את עצמו בתוכה.

הוא חזר והתיישב על הכיסא תחת המנורה, והיא פלתה כינים משערו בעודה מזמזמת.

"אני חייבת לסַפֵּר אותך," אמרה.

"את טובה בזה?"

"אתה תשים לב בכלל?"

היא גזרה את הפוני המידלדל מקו השיער הנסוג שלו וגזזה את שֹער העורף בקוצץ השיער של אביה. היא ניגבה את גזירי השיער מצווארו ומפניו, נישקה אותו ויצאה מן החדר. היא חזרה עם גיגית מים מעלה אדים.

"לא יחסר לךְ דבר," אמר.

"כל מה שאני רוצה זה להתרחק מהורי."

"אני אקנה בית גדול עם גינה."

"איך, כמורֶה?"

"אני אמצא דרך."

היא כרעה לפניו, הרימה את רגלו הימנית והורידה אותה לתוך המים, ואחריה את השמאלית, התיזה מים על השוקיים, שיפשפה בכפות ידיה את הקרסוליים והעקבים שלו, את החבורות והיבלות, לחצה ושיחררה את הבשר של כל בוהן עד שחשה את כובד עייפותו. היא ניגבה כל רגל והוליכה אותו אל המיטה, השכיבה אותו בין הסדינים הלחים עדיין. היא חזרה אל המטבח.

"הוא מותש," אמרה.

"אני בטוחה."

"מה לא בסדר, אמא?"

"שום דבר."

"אז יופי."

גברת שפינל קילפה תפוח אדמה בקולפן המחליד שלה.

"זה לא מלון כאן, קתרינה."

"אני מודעת לזה."

"יופי."

"מה יופי?"

"קצת יותר נימוס וכבוד להורייך יתקבלו בהערכה."

"כן, אמא."

"ארוחת ערב בשש, קתרינה."

"כן, אמא."

בארוחת הערב הם החזיקו ידיים תחת השולחן, שילבו כפות רגליים וענו על כל שאלה שנשאלו. עם סיומה הוא הפשיט אותה תחת המנורה בחדר השינה ושלף את הסיכות משערה בעדינות, צופה בכל קווצה שנשמטה לאורך גבה הצח ללא רבב.

למחרת בערב אחרי הארוחה התעקש מר שפינל שפאבר יתלווה אליו למרכז העיר.

"ד״ר ויינרט יהיה שם."

"אבל היו לנו תוכניות, אבא."

"פטר צריך לפגוש את הדוקטור לפני שהוא חוזר לרוסיה, קתרינה."

פאבר לקח את המעיל של אחיה, אבל צעד במרחק־מה מאחורי אביה דרך רחובות דוממים, מוגפי תריסים. מר שפינל נעצר לפני בית האופרה, שהנזקים שנגרמו לו תוקנו כמעט לגמרי.

"אתה רואה, פאבר, אנחנו בלתי מנוצחים. כל מה שהם מפציצים, אנחנו מתקנים."

הם ירדו במדרגות אל תוך גוש חום מחניק של גברים. פאבר עמד בשולי הקהל וקינא בשכרותו. מר שפינל נעלם לזמן־מה וחזר עם ארבעה קנקני בירה.

"לֵך על זה, פאבר."

הם הרימו כוס לחיי קתרינה, ועד מהרה היה פאבר מוקף גברים במדים חומים, כולם מבוגרים ממנו, שהיללו את פועלו בקייב.

"אתה מזכיר לנו את עצמנו," אמר מר שפינל, "אלא שאנחנו רוצים שתצליח יותר. שתכתוש אותם הפעם."

"להצליח פחות אני בטח לא יכול."

הם צחקו, הרימו את הכוסות ושתו. ד״ר ויינרט הצטרף אליהם.

"חמיך סיפר לי הכול עליך, מר פאבר. כל הכבוד על מה שעשית."

"מה עשיתי?"

"זה שהתחתנת עם פְרוֹיְלן שפינל. להבטיח את עתיד האומה שלנו."

"אנחנו מאושרים מאוד, ד״ר ויינרט."

"זה מובן מאליו."

הדוקטור לגם מכוס הבירה הקטנה שלו.

"בחרת משפחה טובה, מר פאבר. מר שפינל עובד קשה מאוד בשבילי, ויש לי הערכה עצומה לתמיכה שלו."

"אני שמח."

"אז מה שצריך עכשיו, מר פאבר, זה למצוא לך עבודה. עבודה טובה ומועילה."

"כמו מה?"

"מה תחומי העניין שלך?"

"אני מורה."

"את זה אני יודע, בדיוק כמו אביך."

"וסבי."

"מסורת נאה, אבל אתה יכול להשתחרר ממנה אם תרצה."

"מה זאת אומרת?"

"תחליט בעצמך. אלה חייך, מר פאבר. לא החיים של אביך. או של סבך."

פאבר לגם מקנקן הבירה שלו.

"יש לך איזה רעיון?"

"בקרוב ברלין תהיה מרכז העולם, מר פאבר."

"אכן כך, ד״ר ויינרט," אמר מר שפינל.

"נצטרך לחנך את האימפריה החדשה שלנו, להבהיר לאזרחים החדשים שלנו מה זה אומר להיות גרמני אמיתי."

"אז לא חקלאות?"

ד״ר ויינרט צחק.

"אתה לא נראה לי חקלאי."

"מר שפינל חשב שאפשר להפוך אותי לכזה."

"אני בספק."

"אני עדיין שומר על תקווה, ד״ר ויינרט."

כולם צחקו.

"ישלמו לי טוב?"

"ידאגו לך."

"מספיק לבית עם גינה?"

"אנחנו דואגים לאנשי שלומנו, מר פאבר."

החלו הנאומים, ופאבר סר הצדה ונעמד ליד הקיר. ד״ר ויינרט, במדיו השחורים המגוהצים למשעי, ניגש אליו ונעמד לצדו.

"אתה זקוק לזמן נוסף איתנו, פאבר. אני אדאג להאריך לך את החופשה."

"אתה יכול לעשות את זה?"

"אני אשיג לך שבוע נוסף. עשרה ימים, אולי, כך שתוכל לצאת איתנו. תן לי להזמין אותך לעוד בירה."

פאבר הרים כוס לחיי ד״ר ויינרט, שתה ממנה והצטרף לשירה ולצעקות.

5

הם עלו על הרכבת בדרכם לבית בדרמשטאט שהוסתר מן הרחוב מאחורי גדר סבוכה של ער אציל. אמו חשה לקראתו, חיבקה אותו ונזפה בו על ההפתעה. היא מתחה את החצאית והחליקה את השיער, ומבטה נפל על קתרינה.

"סליחה, אני אמא של פטר. לא היה לי מושג שהוא חזר.״

"אמא, זאת אשתי, קתרינה שפינל."

גברת פאבר השמיעה נחרת צחוק.

"זאת בדיחה, פטר?"

"לא."

"כדאי שתיכנסו. אני אכין קפה. אבא יגיע הביתה עוד מעט."

"יופי."

"נשב בסלון."

היא פסעה לפניהם ומיהרה לפתוח את הווילונות.

"איזה חדר יפה," אמרה קתרינה.

"תודה."

"אמא שלי סוגרת את הווילונות כדי להגן על הרהיטים מהשמש."

"ועל הספרים, פטר," אמרה אמו.

"זה עובד," אמרה קתרינה. "הכול מושלם."

"כמו מוזיאון," אמר פאבר.

"אתה חוצפן," אמרה אמו.

"אל תחשבי לרגע לעשות את זה בבית שלנו, קתרינה. אני רוצה את השמש בכל החדרים."

פאבר הביט סביבו. דבר לא השתנה. דבר אינו משתנֶה אף פעם. הוא הוליך את קתרינה אל הספה, הושיב אותה, נשק לה ונכנס אל המטבח בעקבות אמו.

"היית צריך לספר לנו, פטר. להזהיר אותנו."

"הכול היה ממש פתאומי, אמא."

היא נעמדה על קצות האצבעות כדי להוריד את כלי החרסינה הטובים.

"אבל מי היא? איך הכרת אותה?"

"פגשתי אותה דרך סוכנות נישואים."

"מה? יצאת מדעתך, פטר?"

"הכוונה היתה לקבל חופשה. לבוא הביתה. להיות כאן."

"ובשביל זה התחתנת? עם זרה גמורה?"

"היא ממש מוצאת חן בעיני."

"אה, תודה לאל. אבא הגיע."

אביו הניח את התיק שלו על הדלפק כדרכו וחיבק את בנו. גברת פאבר שוחחה עם בעלה בשקט.

"זה טריק, פטר," הוא אמר. "טריק נאצי למטרת רבייה."

"זאת עסקה, אבא. לא יותר מזה. וזה הצליח. היא תמצא חן בעיניך."

מר פאבר הרים את המגש ונשא אותו אל הסלון. בעקבותיו פסעו אשתו עם קנקן הקפה בידה ובנם עם צלחת עוגיות חמאה שטרם הספיקו להצטנן. בהיכנסם קמה קתרינה ממקומה, הצדיעה במועל־יד והושיטה את ידה. הוריו לחצו אותה, אבל הקדימו להתיישב לפני האורחת.

"קתרינה גרה בברלין," אמר. "אני חושב לעבור לשם אחרי המלחמה."

שתי כפות ידיו הגדולות והרכות של מר פאבר התרוממו אל פניו, ריחפו רגע לפני עיניו, אבל המשיכו הלאה דרך השיער.

"העבודה שלך כאן, פטר. החיים שלך. הקריירה שלך. מה יש לך לעשות בברלין?"

"אבא של קתרינה יעזור למצוא לי עבודה. יש לו קשרים. קשרים פוליטיים טובים."

"אתה לא צריך עזרה של פוליטיקאים כדי להיות מורה טוב, פטר," אמר מר פאבר.

"אולי אני לא אמשיך ללמד. לא הוראה קונבנציונלית, בכל אופן."

הצחוק הלעגני של מר פאבר הפתיע אפילו את אשתו.

"כל הוראה היא קונבנציונלית, פטר. ככה זה עובד."

"זה יהיה שונה מהוראה בכיתה. אני אלמד את האומה."

"על מה?"

"אני לא יודע. על גרמניה. על העתיד שלה."

אביו התרווח בכיסאו ושתה בשתיקה את הקפה שלו.

"סליחה, גברת צעירה — צר לי שאיני יודע אפילו מה שמך," אמר מר פאבר.

"קתרינה, קתרינה שפינל."

"פְרוֹלַיין שפינל, בני —"

"גברת פאבר, אבא. גברת פאבר."

"קתרינה. נראה שבני איבד את דרכו. זה קורה. מלחמה יכולה לאתגר במפגיע את הנפש ממש כמו את הגוף."

"אני לא חושב שזה המקרה, אבא."

"מאז שהיה ילד פטר רצה להיות מורה, לעבוד באותו בית ספר כמו אביו וסבו."

"כל זה השתנה עכשיו," אמר פטר ונישק את יד אשתו.

"אני לא מבין למה. קרה משהו, פטר?"

"אני נשוי, אבא, מחכים לי חיים אחרים."

"אני התחתנתי, פטר, וזה לא שינה דבר."

"אשתי יפה מאוד."

"ומה, אמא שלך לא היתה יפה?"

הרכבת בדרך חזרה היתה כמעט ריקה, וקתרינה נשכבה אפוא על המושב והניחה את ראשה בחיקו. הוא פרש עליה את מעילו וליטף את שערה עד שנרדמה. כשהגיעו לברלין הוא חיכך את אפו באוזנה וליחשש לה עד שהתעוררה.

אמה שמרה להם ארוחת ערב, מרק תפוחי אדמה וירקות, והם אכלו במטבח עד שאביה חזר הביתה.

"איפה אמא?"

"במיטה."

"טוב. גם את יכולה ללכת, קתרינה. אני צריך את בעלך הערב."

"בשביל מה?"

"ד״ר ויינרט רוצה אותו."

פאבר קפץ לאחורֵי משאית אל בין גברים במדים חומים. הם נתנו לו חליפת מדים. היא היתה קצרה מדי, אבל הוא לבש אותה בכל זאת וישב בשקט כמו כל השאר. המשאית נעצרה בקצה רחוב רחב נטוע עצים בשוליו, והגברים יצאו מן הרכב. הדוקטור הגיח מן הקבינה. הוא אחז בידו של פאבר.

"תודה שהצטרפת אלינו, מר פאבר."

"תודה לך."

"קח לך את הבית ההוא. מספר שבעים ואחת."

"מה לעשות שם?"

"תיכנס וזהו."

פאבר הלך, דפק על הדלת ולחץ על הפעמון. משלא זכה לתגובה, חזר אל ד״ר ויינרט.

"אין אף אחד בבית."

"הם בפנים, פאבר."

"כן, אדוני."

הוא הרים את מקוש הפליז וחבט בדלת בכוח. הוא צעק דרך חור המנעול, אבל הבית נותר דומם.

"אולי הם יצאו, ד״ר ויינרט."

"אין להם לאן ללכת, פאבר."

"אולי נחזור אחר כך."

הדוקטור נחר בבוז.

"תיכנס פנימה, פאבר."

"איך?"

"אלוהים אדירים, אתה חייל, לא?"

"לא חייל מהסוג הזה."

"זוז, או שאני אשלח אותך עם היהודים המזדיינים האלה."

הדוקטור שרק במשרוקית שלו. שישה גברים נושאי עמוד טלגרף חצו את הרחוב בשעטה והלמו בדלת עד שזו נסדקה, נבקעה ולבסוף קרסה פנימה. פאבר פסע מעל לשברים ומיהר לעלות במדרגות בעקבות הדוקטור וחותנו.

"תעשה כמוני, פאבר," אמר מר שפינל. "ותוודא שהדוקטור רואה אותך עושה את זה."

הם מצאו אותם — שני זקנים, שלוש נשים וארבעה ילדים מאחורי קיר דֶמֶה תחת המדרגות. פאבר הצמיד את רובהו אל גביהם והצעיד אותם אל משאית שחנתה מתחת לפנסי רחוב מואפלים.

בלילות הבאים הוא ניתץ מרקיות ושעוני חרסינה. הרגיז אותו שעליו לנטוש את קתרינה כדי לגרור ילדים מייבבים מתוך עליות גג ומרתפים. הוא צרח וצווח עליהם, חבט ברגליהם ובגביהם בקת הרובה שלו, סטר על פניהם כשהתמהמהו לרדת במדרגות, חש יותר בנוח עם יללות השנאה מאשר עם התחינות ובקשות הרחמים.

לאחר מעשה תמיד חיכתה לו קתרינה, תמיד חמימה.

ביום השביעי, עם הזריחה, הוא לקח טבעת נישואים רחבה עשויה זהב מאישה זקנה. מאוחר יותר הוא החליק אותה על האצבע של אשתו.

"אני צריך אותך, קתרינה."

הם בנו לעצמם שגרה, הזוג הצעיר; את הבקרים בילו במיטה, ואת שעות אחר הצהריים בפארק, תמיד על אותו ספסל הצופה אל האגם.

"אני חושב שאנחנו צריכים ארבעה ילדים," אמר.

"שני בנים ושתי בנות."

"אבל בלי שמות מסורתיים. או שמות משפחה. אנחנו מתחילים הכול מחדש, קתרינה. בדרך שלנו."

את הלילות הוא בילה עם ד״ר ויינרט בשיטוטים בברלין. קתרינה נשארה בבית, מזמזמת, שרה לעצמה, מסובבת את טבעת הנישואים על אצבעה.

6

הוא קיפל את הפיג'מה של אחיה ותחב אותה תחת הכר בגבו אל קתרינה, שאספה את שערה בסיכות.

"אתה מבטיח לי שתחזור?" שאלה.

"ברור שאחזור."

"איך אני יכולה להיות בטוחה?"

הוא משך את והגרביים והנעליים על רגליו וניגש אליה.

"אתה מסריח," אמרה.

"אמא שלך אוהבת חומרי חיטוי."

"מסתלק בדיוק כמו שהגעת."

הוא נישק אותה.

"אני אחזור, קתרינה. פשוט חכי לי."

"אני אהיה כאן. בחדר הזה. במיטה הזאת."

הם הלכו אל המטבח והתיישבו לאכול ארוחת בוקר עם הוריה.

"הוא יחזור מהר יותר ממה שאת חושבת, קתרינה," אמר אביה. "זה מתקרב לסוף."

גברת שפינל נתנה לו חבילת נייר חום וחוט קשירה לבן.

"זה צריך להספיק לך לזמן־מה."

"תודה."

"תן קצת ליוהנס אם תפגוש אותו."

"אעשה זאת, גברת שפינל. אני אחפש אותו."

תחנת הרכבת המתה גברים במדים. קתרינה נצמדה אל בעלה.

"אתה רועד, פטר."

"אני שונא לחזור לשם, קתרינה. הרעש. הריחות. אני שונא את כל זה."

"זה לא להרבה זמן, אהובי."

היא טמנה את פניה בחזהו וכרכה את זרועותיה סביבו.

"אתה תהיה בסדר, פטר."

הגברים הצעירים יותר, הטירונים במדים הרעננים, צעדו לאורך הרציף בשירה.

"מטומטמים," אמר פאבר.

"הם מתרגשים, פטר."

"ממה? מלמוּת?"

"זה לא עד כדי כך גרוע."

"את לא שם."

"הולך לך טוב מאוד. עוד מעט זה ייגמר. דחיפה אחת אחרונה."

"את לא יודעת על מה את מדברת, קתרינה."

היא התרחקה ממנו ופנתה להביט בקהל הגברים המצטופפים ברציף ומשחקים בקלפים.

"אני מצטער," אמר. "אני לא רוצה ללכת."

הוא חיבק אותה, הצמיד אותה אליו, ליטף את שערה, עד שקראו ליחידה שלו.

"הגיע הזמן," אמרה.

הוא נישק אותה.

"אני אחזור. את מבינה את זה, נכון, קתרינה?"

"כן."

"את מבינה שמה שלא יקרה, אני אחזור אלייך."

"אני יודעת, אהובי."

"אני חייב אותך כאן בשבילי, קתרינה. אני חייב לדעת שאת מחכה לי."

"אני אהיה כאן, פטר. אני מבטיחה."

"אני אחזור. מה שלא יהיה."

הוא חיבק אותה חזק, כאילו ניסה להטמיע אותה בגופו.

"אתה צריך לזוז," אמרה. "לתפוס מקום."

הרכבת חיככה את גלגליה במסילת הברזל וזזה לאיטה קדימה עד שצברה מהירות ונשאה אותו מן התחנה, הרחק אל אור הבוקר. הנשים האחרות הסתלקו, חזרו לבתיהן ולילדיהן, אבל קתרינה השתהתה באנונימיות האפלולית של התחנה כדי לדחות את הרגע שבו תחזור להיות בת. היא ישבה על הספסל בשתיקה בין הגברים, עד שהרוח הקרה שהצליפה ברגליה העיקה עליה מדי. היא התחילה לצעוד הביתה אבל נעצרה בבית קפה והשתהתה שם ככל האפשר, כל עוד נראה הדבר יאה לאישה בגפה.

ברגע שפתחה את הדלת בשובה, הטיחה בה אמה:

"איפה היית?"

"בתחנה, עם פטר."

"אבל הרכבת שלו יצאה לפני שעות. נו, לא משנה. עכשיו את פה. תזדרזי, ארזי את הדברים שלך. אנחנו עוזבים."

גברת שפינל הרימה חבילת בגדים מן הרצפה.

"מה זאת אומרת?"

"אנחנו צריכים לצאת מכאן. תארזי. מהר."

"אמא, תעצרי רגע. אין לי מושג מה הולך פה."

האם שמטה את הבגדים והניחה את ידיה על כתפי בתה.

"קתרינה, סוף־סוף זה קרה."

"קרה מה?"

"הדירה. יש לנו דירה חדשה. ענקית. עם סלון משלה. ושלושה חדרי שינה זוגיים!"

"זה נפלא. אבל אני לא יכולה לעבור."

"לְמה את מתכוונת? את שונאת את החדר שלך, ואת זה שהדירה כל כך קטנה."

"הבטחתי לפטר שאני אחכה לו. כאן."

"למען השם, תכתבי לו. תני לו את הכתובת החדשה. גם ליוהנס."

"אבל זה היה הבית שלו, הבית שלנו. אני אחכה לו כאן, אעבור לחדר שלכם."

"תפסיקי להיות מגוחכת."

"אני לא מגוחכת. אני אגור כאן לבדי עד שפטר יחזור."

"וממה תחיי? תשלמי שכר דירה? בכל מקרה, מישהו אחר יבוא הנה."

"מי?"

"אלוהים אדירים, קתרינה. אני לא יודעת. זה לא משנה."

"לי זה משנה."

"תפסיקי, קתרינה. תארזי וזהו. אנחנו חייבים לעבור היום. זאת ההזדמנות הגדולה שלנו."

היא הפנתה את גבה לאמה וניגשה לחדר השינה של הוריה. המיטה הופשטה ממצעיה. היא חזרה בריצה אל המסדרון.

"איפה הסדינים? איפה שמת את הסדינים?"

"באמבטיה. בדיוק כיבסתי אותם כשאבא בא עם הבשורה."

קתרינה דהרה לאורך המסדרון. מעילה החליק מכתפיה כשצנחה על ברכיה לפני האמבט. היא מיששה את שולי הסדין שצפו מעל המים, את סלילי השיער הנוקשה השחור שצפו על פניהם, ואז השקיעה את זרועותיה באמבט והספיגה את שרווליה בשרידי הזמן שבילו יחד. היא הביאה את הסדינים אל פניה וחיככה בהם את לחייה, מצחה ועיניה, מחלחלת אל תוך עורה את מה שנותר ממנו.

גברת שפינל חלפה על פני חדר האמבטיה.

"קתרינה, מה את עושה?"

"מכבסת את הסדינים."

"אה, תעזבי אותם. ליהודים יש סדינים הרבה יותר טובים מאלה."

קתרינה שמטה את כפות ידיה וזרועותיה בחזרה לתוך המים.

"כולך רטובה, קתרינה. את תצטנני. פשוט תעזבי אותם."

"אני לוקחת אותם איתי."

"תעשי מה שאת רוצה. אבל אנחנו חייבים לצאת היום, לפני שמישהו אחר יקבל את זה."

"את חוזרת על עצמך."

היא שטפה את הסדינים במים קרים נקיים, סחטה וקיפלה אותם והניחה אותם על שפת האמבט. היא הלכה לחפש את אביה ומצאה אותו אורז את המדליות והגביעים של יוהנס.

"אז שמעת את הבשורה," אמר.

"איך זה קרה?"

"ד״ר ויינרט סידר את זה. היא בקצה העיר, בקומה שנייה, וגדולה מאוד, עם הרבה רהיטים שצריך לנגב מהם אבק. זה אמור לשמח את אמך."

קתרינה תופפה על דלת החדר של אחיה.

"אז הוא עזב, מה?"

"כן."

"הוא יחזור. מהר יותר משאת חושבת."

"אני מקווה," אמרה.

"הוא בחור טוב. יהיה לו מקום בדירה עד שנמצא לכם משהו משלכם."

"אני מעדיפה להישאר כאן, לחכות לו."

"זה לא מעשי, קתרינה. לא ייתנו לי להחזיק שתי דירות. בכל אופן, את תשני את דעתך כשתראי את המקום."

קתרינה השתתקה.

"כדאי שאלך לארוז," אמרה.

"ילדה טובה."

היא סגרה את דלת חדר השינה ונלחצה כנגדה כדי שהוריה לא יוכלו להיכנס. היא בת עשרים ושתיים. אישה נשואה. מתי הם יקבלו את זה ויפסיקו לקרוא לה ילדה? הוא חייב לחזור ולהרחיק אותה מהם, כי היא לא יכולה לשאת את זה עוד. להיות הבת שלהם. הילדה הטובה.

היא ארזה את חפציה במהירות, בקלות, בתוך מזוודה קטנה, וכיסתה הכול בסדינים הרטובים, המטפטפים, שאספה מדופן האמבט. היא הציבה את המזוודה ליד דלת הכניסה וחזרה אל אמה שבמטבח.

"מה אנחנו לוקחים מכאן?" שאלה קתרינה. "צלחות? סכו"ם? סירים?"

"רק סירים. את השאר הם משאירים אחריהם. מותר להם לקחת רק מזוודה אחת. מה שנשאר שייך לנו."

"לאן הם הלכו?"

"אני לא יודעת. למזרח, אני חושבת. החוצה, בכל אופן. הנה, קחי את זה."

היא מסרה את הספל החביב על יוהנס, ספל חום כהה שעל דופנו מצויר גבר בעל שפם עבות.

"הוא לא יסלח לנו אם נשאיר את זה כאן. וקחי גם את המאפרה שלו."

חדר הכניסה התמלא במהירות בתיבות ובמזוודות.

"אני חושבת שאנחנו מוכנים," אמרה גברת שפינל. "מר אֶוואלד משאיל לנו את עגלת היד שלו."

"תתגעגעי לפה, אמא?"

"לא. בכלל לא."

הם העמיסו את החפצים על עגלת החנווני ודחפו אותה עד שהרחובות הפכו שקטים ורחבים יותר.

"העצים יפים," אמרה קתרינה, "ענקיים."

מר שפינל עצר את העגלה מאחורי מכונית, לפני שתי דלתות עץ ענקיות מעוטרות בתגליפים מורכבים.

"זה זה?" שאלה גברת שפינל. "לא יכול להיות."

"זה זה, אהובתי."

הם פסעו לתוך אולם כניסה גדול שתקרתו גדושה קישוטי גבס מפוסל. מר שפינל מירק את נעליו באחורי מכנסיו ועלה על השטיח האדום המעוטר שכיסה את המדרגות, והנשים בעקבותיו. קתרינה הגיבה בצווחה לרכותו. אמה התכופפה כדי לגעת במעקות ובמוטות.

"פליז מלא, גינתר."

הם טיפסו בשְלָשה אל הקומה השנייה והיססו אם לפנות ימינה או שמאלה.

"המפתח בדלת," אמר מר שפינל.

"הנה, אני רואה אותו," אמרה קתרינה. "אנחנו בצד ימין."

היא סובבה את המפתח, והם נכנסו אל חדר כניסה מרובע ובו מראה במסגרת מוזהבת ופרוטומת שיש לבן. שתי דלתות זכוכית הוליכו אל הסלון ובו רצפת עץ מלוטשת, פסנתר כנף, ספות, מרבדים, ציורים וגומחות ובהן שורות ספרים בכריכות עור.

"כמה יפה," אמרה קתרינה.

"סוף־סוף," אמרה גברת שפינל. "בית ראוי."

שתי הנשים חלצו את נעליהן והתרוצצו צחקניות בדירה, פתחו דלתות של חדרי שינה ומרפסות רחבי ידיים. במגירות המטבח היו ערימות של ציוד חיתוך ובישול, והארונות היו גדושים סדיני פשתן מעומלנים, מפות שולחן, מפיות ומגבות רכות ענקיות, ששימרו את לובנן הצח.

"היה להם הכול," אמרה קתרינה.

"בעוד שלנו לא היה כלום," אמרה גברת שפינל.

הן חזרו והתכנסו בסלון וסיפרו למר שפינל על אמבט גדול דיו לשניים, אבל הוא התמקד בגומחות, קילל בקול רם וזרק ספרים על הרצפה.

"אשפה, אשפה. נצטרך להיפטר מהם לפני שנוכל לישון בבית הזה אפילו לילה אחד."

קתרינה בחרה את חדר השינה הרחוק ביותר מהמטבח, עם מרפסת שנשקפה אל חצר קטנה אך עשירה בצמחייה. היא פתחה את ארון הבגדים הגדול מעץ מהגוני ומדדה את שמלות המשי וחצאיות הפשתן, אבל שום דבר לא התאים. הנעליים היו קטנות מדי, אז היא הסתפקה בכמה סוודרים, צעיפים ומעיל פרווה ארוך עם כובע תואם שלבשה ונכנסה בו לסלון.

"מה עם תכשיטים?" שאל מר שפינל.

"אין," אמרה קתרינה. "לא שראיתי."

"גנבים מנוולים, כולם. הם בולעים אותם, את יודעת. להסתיר אותם מאיתנו."

הוא אסף ספרים מלוא זרועותיו וניגש אל דלת היציאה.

"תורידו את הדברים שלכן מהעגלה. אני צריך אותה," אמר.

הוא הטיל את הספרים לתוך העגלה, והם צנחו בפישוק כריכות.

"חכו כאן. אני אביא את השאר. תוודאו שאף אחד לא ייקח שום דבר. הם חומר מאַכֵּל. כל אחד מהם."

הוא נעלם שוב במעלה המדרגות וחזר עם ספרים נוספים ועם פרוטומת השיש.

"לא את הפסל, גינתר," אמרה גברת שפינל. "הוא מתאים לחדר הכניסה."

"זה מנדלסון, אסתר."

קתרינה העלתה את המזוודה שלה לחדרה ופרקה אותה, פרשה את הסדינים הרטובים במרפסת ותלתה את הבגדים המשעממים, הרופסים שלה ליד מעיל הפרווה. בדרכה אל ארון הלבנים לכדה עינה את אמה בשמלת צמר אדומה.

"את נראית נחמד, אמא."

"אבל זה יהודי. לא בא בחשבון שאני אלבש את זה."

"קחי את זה. זה הולם אותך."

"אני לא יודעת."

"מגיע לך."

"את חושבת?"

היא חזרה והביטה בעצמה במראה. וחייכה.

"אולי באמת מגיע לי. אבל אני אכבס אותה קודם. ואחטא אותה."

כשמר שפינל חזר, ישבו שלושתם אל השולחן המבהיק בחדר האוכל.

"עכשיו התור שלנו," אמרה גברת שפינל. "התור שלנו לחיות את החיים הטובים."

"אני חושבת שאתחיל ללמוד פסנתר," אמרה קתרינה.

"רעיון מצוין," אמר אביה. "הגיע הזמן שיהיה לנו מוזיקאי במשפחה."

7

פאבר מצא אותם מחטטים בשרידי טרקטור, שחופת המנוע שלו המצולקת מכדורים הוסטה לאחור כדי לאפשר להם לבחון מה נותר מן המנוע. הוא שאג עליהם:

"זוזו לאחור! זה רכוש רוסי."

וייס הסתובב כשהרובה שבידו כבר דרוך.

"אתה בן־זונה, פאבר."

הוא שמט את הנשק.

"אז איך היא?"

"יותר ממה שציפיתי. כדאי לך לנסות."

"יש לי כאן את כל הנשים שאני צריך, בלי העול של הנישואים."

"זה לא היה עול."

"זה עוד יהיה."

כולם צחקו, טפחו לו על גבו ולחצו את ידו. פָאוּסטמן העביר את הסיגריות שלו בין הנוכחים.

"נעלמת להרבה זמן, פאבר," אמר.

"התגעגעת אלי, פאוסטמן? האריכו לי את החופשה."

"למה?"

״עבדתי בברלין.״

״במה?״

"עבדתי עם החותן שלי. לא משהו רציני. מה אתם עושים עם הטרקטור?"

"בונים מקלחת," אמר וייס.

"עוד לא גמרתם?"

"ויסתנו את הזרם, אבל לא את הטמפרטורה," אמר וייס. "ישב נא אדוני ויספר לנו על האישה הזאת."

פאבר טיפס לתוך מושב המתכת הקר שהתעקל על פי צורת ישבנו, כשרגליו מפושקות משני עבריו של מוט ההיגוי השבור. וייס, פאוסטמן וקראפט התיישבו על מגיני הבוץ העורפיים.

"מה שלום אמא שלי, פאבר?" שאל קראפט.

פאבר נשף לאיטו, מתענג על סקרנותם.

"היא טיפלה בי יפה, בחורים. זה כל מה שאני יכול לספר לכם."

"בחייך," אמר וייס. "אנחנו לא מסתפקים בזה."

"זה פרטי, וייס."

"זה אף פעם לא היה פרטי בעבר."

"אז עכשיו זה כן."

"בחייך. אנחנו מתים לאיזה סיפור עסיסי."

"אתם נראים לי די בריאים."

"מה עם ברלין?" שאל פאוסטמן. "יש הרבה נזק?"

"נזק מסוים לבתים, אבל האנשים מסתדרים. האוכל משעמם. יש קיצוב רציני."

"כאן הוא דווקא טוב," אמר וייס. "יש הרבה מה לאכול והרבה מה לקנות."

"ומה עם דרמשטאט?" שאל קראפט. "מה שלום אמא שלי?"

"לא יצא לי לפגוש אותה, קראפט. אבל שלחתי את המכתבים שלך."

"לעזאזל, פאבר. הבטחת לעשות את זה."

"אני מצטער. לא הספקתי."

"נעלמת לשלושה שבועות. קיבלת הארכת זמן."

"זה עבר מהר מאוד."

"אבל הבטחת."

"אני מצטער, קראפט."

"אתה שווה לתחת, פאבר."

קראפט החליק במורד מגן הבוץ והתרחק מהמקום. פאבר כיחכח בגרונו וירק על הקרקע.

"הייתי עסוק עם אשתי."

"אתה באמת הבטחת," אמר פאוסטמן.

"אני יודע."

"הוא חושב שהיא הולכת למות," אמר וייס.

"עם אמא שלי נפגשתי רק לשעתיים."

"היא לא הולכת למות."

"אלוהים אדירים, פשוט לא יצא לי להגיע הביתה הרבה, זה הכול."

"אבל היית יכול," אמר פאוסטמן. "אפילו ליום אחד."

"לא היה לי יום מיותר."

"אז לאחר צהריים אחד," אמר וייס. "יכולת לקחת את אשתך, רק לראות מה קורה עם כולם."

"לקחתי אותה לאחר צהריים אחד. זה כל הזמן שהיה לי."

"היו לך שלושה שבועות!"

"הייתי עסוק."

"ההורים שלי ציפו לראות אותך," אמר וייס.

"בקושי ראיתי את שלי, וייס. איך שלא יהיה, זאת היתה החופשה שלי. קראפט צריך לארגן אחת לעצמו."

"כמו שאתה עשית?"

"כן, פאוסטמן. כמו שאני עשיתי."

פאבר גמר את הסיגריה שלו, שמט אותה על רצפת הטרקטור ומעך אותה בחוד המגף. הוא הצית סיגריה נוספת.

"הם בטח מאוכזבים," אמר וייס.

"מי?"

"הוריך. בייחוד אביך. הבן המורה שלו."

"לעזאזל, וייס, רד ממני. את העונש שלי כבר קיבלתי."

"מה זאת אומרת?"

"לא לקחתי את חבילת האוכל של אמא שלי. גוועתי ברעב ברכבת."

"שום דבר מאשתך?" שאל פאוסטמן.

"פירורים מחותנת שיש לה בן משלה."

וייס צחק.

"מגיע לך בגלל ששמת את הזין שלך במקום הראשון."

"נקווה שהיא היתה שווה את זה," אמר פאוסטמן.

"היא הרבה יותר יפה מהצילום. זה שראיתם."

"אני לא זוכר אותו," אמר וייס.

"היא תשלח עוד אחד. אז אני אראה לכם."

הם השתתקו והביטו מערבה בשמש השוקעת לתוך האופק. וייס הצטמרר.

"קר," אמר. "כדאי שנחזור."

"מה עם המקלחת?" שאל פאבר.

"על הזין המקלחת. ממילא אנחנו זזים הלאה בעוד יום־יומיים."

"איך אתה יודע?"

"זה מה שאומרים."

"התייצבת אצל קראוס?" שאל פאוסטמן.

"לא."

"כדאי שתעשה את זה."

הוא מצא את קראוס מצחצח נעליים בפתח הבית שלקח לעצמו. פאבר הצדיע.

"או, החתן הטרי חזר."

"כן, סמל."

"נעדרת הרבה זמן. יותר מהצפוי. איך הצלחת לעשות את זה?"

"לחותן שלי יש קשרים, המפקד."

"הבנתי. טוב, עכשיו אתה כאן איתנו, פאבר. תאכל ותנוח. בעוד יומיים זזים מכאן."

"כמה זמן זה ייקח, המפקד?"

"מה?"

"המלחמה?"

"שבוע? שנה? תשאל את החותן שלך."

"הוא אומר עד חג המולד."

"לך תאכל, פאבר."

הוא הצטרף אל התור מאחורי גונקֶל, קַצב מדרמשטאט, ופוּקס, המבוגר שביניהם ותלמיד לשעבר של אביו של פאבר.

"אני לא מריח הרבה שומן," אמר גונקל. "נראה שהם מרוצים מאיתנו."

"אנחנו גיבורים," אמר פאבר.

"הם מאכילים אותנו כך שנהיה מוכנים לחורף הרוסי," אמר פוקס.

"אבל זה כמעט נגמר," אמר פאבר.

"העניינים זזים לאט ליד מוסקבה," אמר פוקס.

"ברלין חושבת שזה כמעט נגמר," אמר פאבר.

"הבחורים בצפון לא רואים את זה ככה."

"אתה כזה פסימיסט עלוב, פוקס."

שְׁטוֹקהוף הטַבּח השקיע את המצקת עמוק בסיר והעלה מנה גדולה של תבשיל בשרי. חייל שני הגיש שתי פרוסות לחם, שתיהן בחמאה, שתיהן טריות. פאבר התיישב ליד וייס. הוא הצביע על החמאה, על הרוטב והבשר.

"אולי פוקס צודק."

"בדרך כלל אפשר לסמוך עליו. האלחוטאים מספרים לו דברים."

"אבל הבטחתי לקתרינה שאחזור לפני חג המולד."

"הבטחת לקראפט שתבקר אצל אמא שלו."

"זה לא אותו הדבר."

"ומה יקרה אז?"

"מתי?"

"כשזה ייגמר? כשתחזור?"

"אבא שלה אמר שימצא לי עבודה אחרי המלחמה. עבודה טובה."

"בְּמה?"

"ללמד, לאמן."

"בברלין?"

"כן. ובגרמניה בכלל. באימפריה החדשה שלנו."

"חשבתי שתישאר בדרמשטאט כל החיים. תמשיך את מסורת פאבר המפוארת בתחום ההוראה."

"דברים משתנים."

"מתברר."

פאבר לעס את הבשר.

"זה יותר טוב מכל מה שאכלתי בברלין."

"אז היית צריך להישאר כאן."

"משהו חדש בקשר לבגדי חורף?"

"מי יודע? קראוס אמר שבקרוב."

"את זה הוא אמר עוד לפני שנסעתי."

פאבר שתה מהמימייה שלו, שוטף את הבשר שנתקע לו בין השיניים.

"פוּקס ממשיך להשתעל?"

"כן."

"אני לא יכול לסבול את הקולות האלה. נמאס כבר כל בוקר."

"זה לא בשליטתו."

"מה קורה עם פאוסטמן?"

"בסדר. אין חדש."

"אתה בטוח?"

"מה אתה רוצה להגיד?"

"אפשר לסמוך עליו?"

"על פאוסטמן? על מה אתה מדבר?"

"נו, הוא מדבר רוסית."

"אלוהים, פאבר, אני מדבר צרפתית."

"זה שונה. אנחנו במצב מלחמה עם רוסיה, והוא מדבר את שפת האויב שלנו."

"לא שמת זין כשדיברתי צרפתית בבלגיה."

"זה שונה."

"רק אם אתה רוצה שזה יהיה שונה."

"זה לא כזה פשוט."

"תסבך את זה כמה שאתה רוצה, פאבר. אני ניגש לקחת עוד אוכל."

למחרת בבוקר הם שוטטו ליד הנהר והסתובבו בקייב עד שמצאו את עצמם בשוק. החיילים חיטטו בין תכשיטים, מסגרות לתמונות, מעילים, צעיפים ועניבות. האיכרות המוֹכרות התהדרו בנעלי עקב, שכמיות פרווה ומגפי עור לבנים גבוהים. ארנק קלאץ' כסוף שימש קופה לאחת הנשים.

"מאיפה כל זה?" שאל פאבר.

"של יהודים," אמר וייס. "הם כבר לא צריכים את זה."

"הם ייקחו כל סכום שתציע," אמר פאוסטמן. "זה נפל עליהם כמו משמים."

פאבר קנה לקתרינה צמיד כסף וצעיף משי עם הדפס גלי ירוק שתאם את עיניה. הוא קנה גם כמה תפוחים ואגסים, וודקה ולחם, ואחר כך ירד אל הנהר עם וייס, קראפט ופאוסטמן. היתה שעת צהריים והשמש היתה חמה. הם ישבו על גדת הנהר ועשו פיקניק סמוך לגשר, שהרוסים הנסוגים עיקמו אותו לגמרי. פאבר שלח את מבטו אל רחבי הנהר.

"אין לה סוף, לארץ הזאת?"

"אנחנו רק בשוליים שלה," אמר פאוסטמן.

"האבא של אשתי העלה איזה רעיון, שאני צריך לעבור הנה אחרי המלחמה."

"בשביל מה?" שאל קראפט.

"לעבד את האדמה ולגדל אוכל לגרמניה."

"הצלחות בברלין יהיו ריקות אם ישלחו אותך," אמר וייס.

הם נשכבו בצחוק ונהנו מהחמימות עד שהשמש פינתה את מקומה לרוח הסתיו המאוחרת.

8

בחמש קראוס העיר אותם בשאגות.

"לקום! החוצה! זזים! יש מלחמה לנַצּח."

פאבר גנח.

"חשבתי שיש לנו עוד יום."

"שינוי בתוכנית, פאבר. קום!"

"רציתי לכתוב לאשתי היום."

"היית צריך לכתוב אתמול, פאבר. קום."

הוא התגלגל על ירכו. התיישב, גירד את בית השחי האחד ואז את האחר ולבש את שאר הבגדים. ארז את תרמיל הגב, אכל דייסה חמה, שתה קפה שהתקרר והצטרף לטור לאורך בניינים שעדיין היו שרויים בחשיכה. הכחול, האפור והצהבהב של האבנים עדיין לא נקלטו באור היום. קראוס התרוצץ הלוך ושוב כשהוא מונה, בודק וצועק.

"לימין שור, קדימה צעד."

פאבר קילל את הסמל בשקט. הוא לא רצה ללכת. וגם להישאר לא רצה.

"אז לאן אנחנו הולכים?"

"למזרח," אמר וייס.

"את זה הבנתי לבד, וייס."

"שמעתי שמדברים על פּוֹלטָבה בהתחלה, אחר כך חרקוב או לכיוון רוסטוב," אמר פוּקס. "כשנגיע נדע."

"עוד תוכנית גרנדיוזית," אמר וייס. "מה המרחק לשם?"

"בערך שלוש מאות עשרים קילומטר לפולטבה וארבע מאות שמונים לחרקוב. רוסטוב רחוקה מכדי לחשוב עליה."

וילונות תחרה נרעדו בחלונות כשהם צעדו ברחובות לעבר הנהר. עיניים סמויות עקבו אחריהם בעוברם.

"מתי האחרים יָצאו?" שאל פאבר.

"רוב הרגלִים בשבוע שעבר."

"למה אנחנו התעכבנו כל כך?"

"הצבא כולו חיכה לך, פאבר," אמר וייס.

פוקס צחק.

"לקחת קצת סיכון," אמר. "להתחתן ככה עם אישה זרה."

"אני מניח שבאמת לקחתי. אבל זה הסתדר."

"איך המשפחה שלה? ההורים?"

"הם היו נחמדים אלי."

"ואבא שלה?"

"לא קל להתרגל אליו. אבל בן אדם טוב. מחויב."

"לְמה?"

"למטרה. למפלגה. יצאתי לשתות איתו ועם כמה חברים שלו. יש להם רעיונות טובים, בייחוד לדוקטור הזה שפגשתי."

"בקשר למה?" שאל פוקס.

"מקומה של גרמניה בעולם. העתיד שלנו. הדוקטור גיבש הכול יחד וניסח את זה בבהירות רבה."

"וזה הרשים אותך?"

"מאוד."

פוקס הצית סיגריה, שאף והשתעל.

"אסור לך לעשן, פוקס."

"אני יודע. מה ההורים שלך חושבים?"

"על מה?"

"על הנישואים, על המשפחה החדשה של אשתך. הם בטח שונים מאוד מהמשפחה שלך."

פאבר ירק על האדמה.

"הם פגשו אותה."

"ומה הם חושבים?"

"הם מחבבים אותה."

"הם פגשו את ההורים שלה?"

"לא."

"יש תוכניות להפגיש את כולם?"

"לא. אלוהים, פוּקס, אתה כמו איזה זקנה עם השיעול שלך והשאלות שלך. בכל מקרה, זה כבר נעשה."

הם הגיעו אל המישורים הפתוחים. רַייניש, הסֶגֶן שלהם, זירז את קצב ההליכה, כפה עליהם לצעוד בתלמים שהותירו אחריהם הטנקים. פאבר התקין את התרמיל והרובה שלו והאריך את צעדו. הרגליים חזרו והתאימו את עצמן אל המקצב הצבאי. המלחמה חיזקה את כושרו הגופני. קתרינה ריפאה את כפות רגליו. השמש עלתה, הצל שלו נמתח מאחוריו, והם פצחו בשיר.

לפני שהחשיך הם הקימו מחנה. פאבר חלק אוהל עם וייס, כרגיל. בחצות קראוס טילטל את האוהל שלהם.

"התור שלכם, בחורים. פאוסטמן וקראפט יחליפו אתכם בשתיים. שעון ברלין. בלי בלגנים. לא לעשן."

הוא משך את המגפיים על רגליו וזחל החוצה בעקבות וייס. היה קר. הוא מחא כף אל כף ורקע ברגליו.

"אתה אמור להיות בשקט, פאבר."

"שכחתי."

פאבר התקדם צפונה אל פינה במחנה שהיתה שרויה בחשיכה ובדממה. הוא הוציא סיגריה, קיער את כפות הידיים להצית אותה ושאף את חמימותה. הוא הביט בשעון היד שלו. עשר דקות אחרי חצות. הוא פיתל וטילטל את האצבעות, מחא כפיים, צעד כמה פסיעות והשתופף על העקבים. שעה וחמישים דקות. שעה ארבעים ותשע. הוא הסתכל על הערבה, הלוואי שיקרה משהו, חשב. מה שלא יהיה. משהו שיסיח את הדעת מהחושך שסביבו. הוא שנא את החושך. זרד התפצח. ואז שום דבר. עוד דממה. עוד חשיכה. הוא הצית סיגריה נוספת והושיט את ידו אל קתרינה. נפשו התרגעה בתוך גופה עד תום המשמרת, עד שיכול היה להיכנס בחזרה לתוך האוהל שלו ולישון.

בבוקר בא הגשם, מסכים עבים כבדים שהפכו את הדרך לבוץ נוזלי. הגיעו ידיעות שטנקים, משאיות וזחל"מים נתקעו בהמשך. וייס צחק.

"הבְּליצְקְריג האדיר," אמר. "מלחמת הבזק שטיפת גשם רוסי מסכלת אותה."

"זה בטח ישמח את רעיך, פאוסטמן," אמר פאבר.

"מה זאת אומרת?"

"החברים הרוסים שלך."

"מה?"

"אתה מדבר את השפה, אז אתה בטח די מרוצה לראות אותנו תקועים בבלגן הזה."

"אלוהים, פאבר," אמר פוקס.

"הרעים שלי, כמו שאתה קורא להם, הם גרמנים," אמר פאוסטמן. "לא שמת לב איזה מדים אני לובש?"

"קשה להבדיל בבוץ הזה," אמר וייס.

"לי הם נראים רוסיים," אמר פאבר.

"בוא הנה, פאבר," אמר פוקס. "אתה הולך איתי."

פאבר מיהר להתאים את צעדיו לזעם של פוקס.

"אל תביא את זה הנה, פאבר," אמר.

"את מה?"

"את הפוליטיקה של אבא שלה. שמור אותה לברלין."

"לא עשיתי כלום."

"שיהיה לך האומץ להודות בזה, לעזאזל."

"להודות במה?"

"מתי נהיית כזה אידיוט, פאבר?"

רייניש פקד עליהם לחלץ כלי רכב מהבוץ כחמישה־עשר קילומטרים דרומית לכביש הראשי.

"כמה גדולים?" שאל וייס.

"רק ג'יפים ומשאיות," אמר קראוס. "לא נושאי נשק כבד. רק כוח משימה."

"תודה לאל על זה," אמר פאבר.

שטוֹקהוף חילק מנות קרב.

"אני אכין לכם תבשיל בקר כשתדביקו אותנו," אמר.

הם מצאו ארבעים איש בשישה כלי רכב, שלושה ג'יפים ושלוש משאיות, הגלגלים שקועים עמוק כל כך שרק חלקם העליון של הצמיגים נראה לעין. פאבר התיישב בג'יפ הקרוב ביותר.

"ייקח שבוע לחלץ את זה."

"התחת השמן שלך משקיע את זה עוד יותר עמוק," אמר וייס.

פאבר הביט באנשי כוח המשימה עם תגי הצווארון השחורים. הוא נתקל בכמה מהם בקייב, אוספים יהודים. הם בירכו אותו במנוד ראש. הוא הינהן בחזרה והניח את התרמיל והרובה שלו. הוא התחיל לחפור אבל הרכבים נשארו תקועים. הם הקימו אוהלים, כרתו עצים, ולאחר ימים של עמל בגשם ובבוץ חילצו סוף־סוף את הרכבים וצנחו על הקרקע רצוצים מעייפות.

"אישרו לנו כמה ימי מנוחה," אמר קראוס.

פאבר הביט סביבו בבוץ ובעצים.

"איפה בדיוק?"

"הבחורים האלה היו אמורים לעלות על כפר בערך שמונה קילומטרים מכאן. הדרך במצב גרוע מדי, אז אנחנו יכולים ללכת על הכפר."

"זה שווה את זה?" שאל פוקס.

"הם בטוחים שלא נגעו בו."

"יהודים או פרטיזנים?" שאל גוּנקל.

"אין הבדל, לא?" אמר פאבר.

כשהגיעו אל הכפר כבר ירד הלילה. אוויר יבש וקר מן הצפון והַבלחות של משהו דמוי שלג על פניהם הרחיקו את הגשם.

"כולם החוצה," צעק קראוס.

הבתים המסוידים לבן דממו באפלה.

"כדאי שתתרגם, פאוסטמן."

"כן, המפקד."

קול הבס שלו רעם, ודלתות של כעשרים בתים נפתחו בזו אחר זו בקול חריקה. הכפריים, פנסים בידיהם, עמדו בפתחי הבתים, זקנות נצמדו לזקֵנים, ילדים קטנים לאִמותיהם.

"פאוסטמן, תגיד להם להסתלק מיד."

הוא דיבר שוב, וזקנה אחת, מכורבלת במעילים וצעיפים, ענתה לו בצעקות. היא טפחה על החזה שלה, השתעלה וירקה על הקרקע. היא הצביעה על זה בפנס שלה. כיח ירוק.

"היא אומרת שהיא כל כך חולה שהיא לא יכולה לישון בחוץ, שאין לה לאן ללכת."

"גם לנו אין," אמר קראוס. "אלא אם כן היא מכירה איזה מלון שאנחנו יכולים לישון בו."

החיילים צחקו.

"תזרוק את כולם החוצה, פאוסטמן. תגיד להם שהם יוכלו לחזור בעוד יומיים, כשנעזוב."

הזקנה חזרה וירקה לעבר פאוסטמן ונכנסה הביתה. היא סגרה את הדלת. ילד קטן פרץ בבכי; המצוקה שלו התפשטה אל הילדים האחרים, ואז אל הנשים. גבר זקן פסע קדימה, אל מרכז הכפר, שהיה מסומן בספסל תחת עץ דובדבן.

"אנחנו צריכים להוציא כמה דברים," אמר, "מהבתים שלנו."

"חמש דקות," אמר קראוס.

הכפריים נעלמו וחזרו והגיחו החוצה עטופים בשמיכות מעל המעילים והכובעים שלהם. הזקנה החולה היתה מכורבלת בבגדים אף יותר מקודם. הזקן משך עגלת עץ רעועה מכוסה בשמיכה אף היא. קראוס רקע ברגלו על העגלה והרים את הכיסוי.

"האוכל נשאר כאן," אמר.

הזקן פרץ בבכי.

"אבל נמות מרעב. הילדים צריכים אוכל."

קראוס הרים את הרובה ותקע אותו בבטן האיש.

"שום אוכל."

הם חלפו על פניו בדשדוש, כשבעים במספר, החוּצה אל החורף. פאבר נכנס אל בית הזקנה. החדר היחיד עדיין היה חם. עשן עלה מארובת המתכת המחוברת אל תנור טרה קוטה. קראפט הוריד את התרמיל והתחיל לערבב את הגחלים, גרף הצדה את האפר הלח שהושלך על הלהבות כשהחיילים הגיעו.

"איך מבשלים על הדבר הזה?" שאל וייס.

"השד יודע," אמר קראפט. "אבל אפשר להרתיח מים."

קראפט זימזם בשעה שהוציא מן התרמיל את הקפה שאִמו שלחה לו בכל חודש, ואז את הסיר. פאבר, וייס ופאוסטמן ישבו לצדו וחיכו איש לחלקו. המגפיים והמעילים שלהם היו פזורים בחדר. היו שם שתי מיטות גדולות, ונעלי בית מעור כבש היו ערוכות בשורה ליד הדלת, קטנות וגדולות. הקירות היו מרופדים בעיתונים מצהיבים, שכבה על גבי שכבה של בידוד שהדיף צחנת עוני.

"זאת מאורה," אמר פאבר. "איך מישהו יכול לגור פה?"

"לפחות חם פה," אמר פאוסטמן.

"אבותיך בטח באו מכוך עלוב כזה."

"האבות של כולנו באו מכוכים כאלה, פאבר."

קראפט ניתר ממקומו ונעמד על רגליו.

"יש פה מה לאכול?"

הם חיטטו בשידות ובארונות אבל לא מצאו דבר, עד שווייס הסיט שטיח וחשף פתח שהוביל למרתף קטן ובו מדפים ועליהם לחם, ירך חזיר מומלחת, קמח, שיבולת שועל, תירס, גרעינים, אגוזים וצנצנות של פירות וירקות מבושלים, כבושים ומאודים. וגם וודקה, תוצרת בית.

פאבר ישן טוב, היה לו חם במיטה לצד וייס. בבוקר הם יצאו לחפש עוד מזון. וייס נשא דלי והיה נחוש למצוא חלב.

"אתה יודע איך עושים את זה?" שאל פאבר.

"ראיתי את דוד שלי עושה את זה."

הם בעטו בשלג שנח בשכבה דקה על הקרקע ופנו לעבר חווה גדולה בקצה הכפר. פאבר פתח את הדלת ובכך דילל את החושך החמים באור שחר קר וחילץ קולות חנוקים מיצורים שטרם ניעורו לקראת היום.

הם חיפשו ביצים, אבל התרנגולות עדיין לא הטילו. הם פנו אל קצה האסם, שם עמדו שתי פרות שעטיניהן כבדים.

"אז מה עושים עכשיו?" שאל פאבר.

"זה קל," אמר וייס. "סוחטים, והחלב יוצא החוצה."

"לֵך על זה."

וייס כרע על הקרקע לצד העטין של הפרה, כרך את כף ידו הימנית על עטין וסחט. כלום לא קרה. הוא ניסה שוב. שום דבר. פאבר צחק.

"נסה אתה, פאבר."

השניים התחלפו במקומותיהם, וגם פאבר עטף באצבעותיו עטין וחש אי־נוחות למגע הבשר הרך, הרופס. הוא סחט, אך עד מהרה שמט את ידו ופסע לאחור.

"בחיים אף אחד לא יהפוך אותי לאיכר מזוין," אמר.

וייס צחק וניסה שוב, סחט חזק כל כך עד שהפרה בעטה בו. היא הסתובבה, מפנה את העכוז שלה אליו, וגללים לחים נטפו על רגליה. שני הגברים יצאו מהאסם בריצה בשאגות צחוק וחזרו אל הבית. לארוחת הבוקר הם הסתפקו בקפה שחור ובקרקרים שהצבא סיפק.

עד לפני הצהריים אספו החיילים האחרים ביצים וחלבו את שתי הפרות. גונקל הרג כמה מהתרנגולות ומרט את נוצותיהן, והביא כבשה אחת אל מתחת לעץ הדובדבן. הוא הצמיד אקדח לראשה וירה בה, ואז זז הצדה בעודה מפרכסת ומפרפרת בדרכה אל החידלון. הוא קשר אותה ברגליים האחוריות אל העץ, שיסף את גרונה ופשט את הפרווה. הדם המשיך להתנקז החוצה מן הבהמה בעודו מטפל בה. הוא ניסר את הראש והוריד את הבהמה בחזרה אל הקרקע, ואז הפך את הפגר על גבו כשכתפיו אחוזות היטב בין שוקיו. הוא ניסר אותו בין הצלעות, ובסכין ארוכה דקה ומחודדת חצה אותו מהצוואר עד המפשעה. אחר כך הכניס את היד לתוך הכבשה, משך החוצה את הקיבה והמעיים והטיל אותם בכוח על האדמה. הם התפקעו, וחציר מעוכל למחצה נשפך מהם על הבוץ והשלג הנמס. הוא עבד בחריצות, בסדר ובדייקנות עד שהבהמה הפכה לצלעות, נתחים לצלייה, קוביות בשר־צוואר לתבשיל. גונקל עמד זקוף. ערימה מסודרת של בשר היתה מונחת לרגליו.

"היום יש טלה ועוף לארוחת ערב, ידידי."

החיילים מחאו כפיים, עמדו בתור לקבל את חלקם והלכו לבשל. הם אכלו את הבשר עם תפוחי אדמה ותירס מבושל והמשיכו במנוחתם עוד יומיים, חיסלו את כל מה שהיה באסם, להוציא הפרות. הם יצאו משם בשירה, בבטן מלאה ובתרמילים גדושים מזון. פאוסטמן צעק אל היער שמאחורי הכפר.

"מה אמרת?" שאל פאבר.

"אמרתי להם שהם יכולים לחזור. שסיימנו."

"היינו זקוקים למנוחה הזאת."

"בלי ספק. הרווחנו אותה ביושר."

9

ממש לפני שש בבוקר העיר אותה גל של בחילה. היא השליכה מעליה את הכסת בציפת המשי, רצה אל חדר האמבטיה והספיקה להגיע אל החרסינה הקרה של האסלה ממש ברגע האחרון. היא הורידה את המים, שטפה את הפה, התיזה מים על פניה וחזרה למיטה, שם התחככה בסדינים להבריח את הקור מכפות רגליה.

10

רוסיה, 15 בנובמבר 1941

קתרינה יקירתי,

זה עתה עצרה לידנו משאית הדואר. הנהג חוזר לקייב ואמר לנו שיחכה עשר דקות לאפשר לנו לכתוב הביתה.

אני בסדר, קתרינה, אם כי מתגעגע אלייך מאוד. אני רוצה שכל העסק הזה ייגמר כבר כך שאוכל לחזור הביתה אלייך. בינתיים האם את מוכנה לעשות משהו בשבילי? את מוכנה לשלוח לי קווצת שיער שלך? הכי קרוב למלוא האורך שלה ככל שתוכלי. אני כל כך אוהב את השיער שלך. אני מתעטף בו כשאני שוכב לישון. ותמונה; כזאת שאת מחייכת בה. אחזיק אותן צמוד ללב.

ראינו קצת מהשלג הרוסי הידוע לשמצה. כבר קר, קתרינה. קר יותר משאני זוכר אי־פעם בנובמבר. מה יהיה בהמשך החורף במקום שכוח־אל הזה?

אנחנו צועדים שוב, מוחקים את כל העמל העצום שהשקעת בכפות הרגליים שלי. זה מקום ענקי כל כך, קתרינה. אנחנו צועדים וצועדים, אבל נראה שלא מגיעים לשומקום.

עוזרת לי מאוד הידיעה שאת מחכה לי, אף על פי שהלוואי שלא היית עוברת דירה. אני רוצה אותך במיטה שחלקנו, בחדר ההוא, כי כך אני זוכר אותך, כך אני מכיר אותך.

בכל זאת חכי לי. אחזור במהרה.

בעלך האוהב,

פטר

11

הנהג ישב על מדרגת התא שלו וחילק שוקולד וסיגריות. פאבר לקח את שניהם ומסר את המכתב.

"מה צריך לעשות כדי לקבל תפקיד כמו שלך?" שאל.

הנהג גיחך.

"אתה רזה מדי. יותר מדי בכושר. אתה צריך להיות שמן ולהתנשם בכבדות."

"אני יכול לעשות את זה."

"לוקח שנים של אימונים."

הם צפו בו מושך את עצמו בחזרה לתוך הקבינה, והוא התניע ונסע בחזרה מערבה. גלגלי הרכב עירבלו את האדמה המעורבלת ממילא.

"בר־מזל, הבן־זונה," אמר פאבר.

"אבל בלי סיכוי למדליה," אמר וייס. "לכָבוד ולהוקרה של צלב הברזל. לתמונה שלו בעיתון, לנשים מכרכרות סביב הגיבור."

"אני מוכן להסתפק בשוקולד, בסיגריות ובכפות רגליים חמות."

פאבר גרב את כל הגרביים שלו, אבל הקור חדר לכפות רגליו והחמיר עוד בגלל פס הפלדה שהוצמד לחרטום מגפיו. הוא החיש את צעדיו כדי להדביק את קראוס.

"כמה עוד רחוק, סמל?"

"תשעים וחמישה קילומטר בערך."

"שלושה ימים?"

"נקווה, פאבר."

"מה היה לו לספר, לנהג?"

"על מה?"

"על ההתקדמות שלנו."

"מאבק מחוץ למוסקבה, אבל הולך טוב סביב חרקוב."

"אז איך זה נראה?"

"אתה יודע בדיוק כמוני, פאבר. תשפוט בעצמך."

"אבל כמה זמן זה עוד ייקח?"

"כמו שאמרתי, שלושה ימים."

"התכוונתי למלחמה."

"אני יודע רק על הצעידה הזאת לפולטָבָה. על זה אני ממונה. לא על המלחמה."

"כן, המפקד."

"קרוב לחמישה קילומטרים מכאן יש מקום שנוכל לבלות בו את הלילה. לך תגיד לכולם."

כיכר העיר היתה שקטה. היו פזורות בה גופות. קצתן של גרמנים. הרוב של רוסים. פאוסטמן התכופף וחיטט בתרמיל רוסי. הוא שלף כובע מינק, שכיסויי האוזן שלו מופשלים כלפי מעלה.

"לא כזה קר," אמר פאבר.

"יהיה."

"אבל כבר לא נהיה פה."

"זה מה שאתה אומר. בכל זאת לא יזיק להיות מוכן."

"אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות את זה," אמר פאבר. "ללבוש בגדים של מישהו שמת."

"מה שתגיד, פאבר. אבל הם לא צריכים אותם."

פאבר ישב על עקביו לצד גופה. העיניים שלה כבר נוקרו, וסימני מקור נראו בלחיים ובמצח. הוא הסיר את מגפי הלבד מרגלי האיש ונעל אותם. הם התאימו בדיוק. הוא בעט בגופה בכוח בצלעות וזז הלאה בגו כפוף לגשש בשאר גופות המתים. הוא מצא כובע מינק משל עצמו וגם כפפות, סיגריות, שוקולד בלגי במעטפה ושתי חתיכות נקניק. הבתים, לעומת זאת, כבר רוקנו מרכוש. הוא נשא את השלל אל כנסיית עץ קטנה. וייס היה שם, בחלקה הקדמי. הם התיישבו זה לצד זה תחת תמונות במסגרות זהב וחלקו את השוקולד והנקניק.

"אתה חושב שזה אמיתי?" שאל פאבר.

"מה?"

"הזהב."

"כנראה."

"כדאי שניקח את זה איתנו."

"אני לא מתכוון לסחוב את החרא הזה."

"אז נאסוף אותו בדרך חזרה. זה בטח שווה הון."

"זה קיטש, פאבר."

הם ישנו בכנסייה. היה קר, אבל היא היתה יבשה יותר מהאוהלים שלהם. כשהתעוררו, שכבת שלג דקה כיסתה את פני הקרקע. הם קברו את הגרמנים ויצאו מן העיר. בצעידתם שברו המגפיים שלהם קרום של קרח. פאבר כיסה בצעיף שלו את הפה והאף. הבל פיו התעבה במקום המפגש של חום הגוף עם קור הערבה. וייס היה לצדו.

"כמה קר הולך להיות, לדעתך?"

"זה לא קר, פאבר. החורף עוד לא התחיל. לא ממש."

"מנין לך?"

"פאוסטמן אמר לי."

פאבר הביט בשמים, בעננים העמוסים שלג. הוא בעט באדמה, בלובן הבוצי שלה.

"אני שונא את המקום המזוין הזה."

"זה גם לא ברשימה של מקומות הנופש שלי."

"אנחנו מבזבזים פה את הזמן. שהטנקים והמטוסים יעשו את העבודה, ואנחנו נלך הביתה."

"המלחמה המושלמת. לא צריך חיל רגלים."

"פשוט להפציץ את כולם עד שייכנעו. זה עבד בצרפת, אז למה לא כאן?"

"כאן הם מחזירים מלחמה, פאבר.״

וייס חילץ שוקולד מהירכית שלו ושבר חתיכה שתספיק לשניהם.

אחר הצהריים חזר השלג מלוּוה ברוח, גשם וברד, שהעלימו את רכותו והלמו בפני החיילים, דקירות כאב חדות בעפעפיים. פאבר חבש את כובע המינק שלו והלך כעיוור אחרי החיילים שבקדמת הטור, שמח על שְׁחור בגדיהם ועל העיכוב מצד הפיקוד במשלוח בגדי הסוואה חורפיים. עם רדת החשיכה עצר פוקס והסיר את השמיכה מראשו ומפניו.

"מה קרה?"

"אנחנו הולכים בכיוון ההפוך."

"מה זאת אומרת?"

"תעינו בדרך, פאבר."

פוקס שאג על הסמל שבראש הטור.

"הלכנו בכיוון ההפוך," אמר.

קראוס המשיך לצעוד בכבדות.

"תעינו בדרך, סמל," אמר פוקס. "אין לך מושג איפה אנחנו."

קראוס נעצר, הסתובב לאט והרים את ראשו. עיניו היו עצומות כמעט.

"אתה צודק. אני לא יודע איפה אנחנו."

"איזה חרא," אמר וייס.

"אנחנו הולכים צפונה," אמר פוקס, "לתוך הרוח והגשם. כבר שעות. פולטבה נמצאת במזרח, בדרום־מזרח."

"זה ברור לי."

"ממתי זה ברור לך?" שאל פוקס.

"מלפני רגע, כשאמרת לי."

"לכל הרוחות," אמר פוקס. "אתה אמור להיות האחראי."

"זה מה שאני," אמר קראוס בעיניים עצומות לגמרי. "אני האחראי. אנחנו נחנה פה הלילה, ומחר נחזור לדרך הנכונה."

"איך נדע?" שאל וייס.

"מה?" שאל קראוס כשעיניו עדיין עצומות.

"שאנחנו בדרך הנכונה?"

"תקים מחנה, וייס."

הם שמטו את התרמילים והקימו את האוהלים שלהם על האדמה הספוגה מים. תחת אריג רטוב שהדיף צחנת עובש אכלו וייס ופאבר סרדינים מקופסה וקרקרים בלי להחליף מילה, ושכבו לישון כשהם מתכרבלים בשמיכות ובמעילים לחים.

"איזה אידיוט מזוין קראוס," אמר וייס.

"מחר הוא יפתור את זה."

"אין לנו מושג איפה אנחנו, פאבר. או איזה בני־זונות יש שם בחוץ, אורבים לנו."

"אני יודע."

"הרובה שלך בהיכון?"

"כן, והסכין."

"גם שלי."

"אנחנו חייבים לנסות לישון, וייס."

"לילה טוב, פאבר."

"לילה טוב, וייס."

פאבר עצם עיניים. הוא שלף את הסיכות מהשיער של קתרינה וצפה בקווצות התלתלים הנפרשות בעוד הרובה מונח על חזהו ואצבעו על ההדק, נכון לפגיון שיחדור אל האוהל, או קלשון. הוא לא ידע מה יעשה במקרה של כדור צלף. או מקלע. הוא התקרב עוד אל וייס וטמן את הפחד בשערה של אשתו.

עם שחר הוא התעורר ושמע את פוקס משתעל.

"בחיים לא האמנתי שאשמח לשמוע את הבן־זונה הזה."

"אז אנחנו עדיין בחיים?" שאל וייס. ראשו היה מוסתר מתחת לשמיכה.

"פחות או יותר."

וייס התיישב, דחף את ידו לתוך התרמיל והתחיל לאכול ברעבתנות.

"ייגמר לך האוכל אם תמשיך לזלול כך."

"אני אמות אם לא."

קראוס אסף את החיילים. הוא הספיק לנוח, היה ערני.

"צר לי על מה שקרה," אמר, "אבל אני אחלץ אותנו מכאן."

"איך?" שאל וייס. "אתה זה שגרמת לנו לתעות מלכתחילה."

קראוס השתתק עד יעבור זעם. הוא פרש את המפה שלו, הביט במצפן והצביע על הנוף השטוח הנעדר ציונים מובהקים.

"אנחנו צריכים להתקדם שוב דרומה," אמר. "יש בערך חמישה־עשר קילומטרים בחזרה לכביש הראשי לפולטבה."

"איך אתה יכול להיות בטוח?" שאל פוקס. "אנחנו לא יודעים לאיזה כיוון."

"הלכנו צפונה, אז עכשיו אנחנו צריכים לפנות דרומה."

"ישר לדרום?"

"כן."

"למה לא ללכת לדרום־מזרח, לכיוון פולטבה?"

"קודם כול אנחנו צריכים לחזור לכביש."

"אם נצליח למצוא אותו," אמר וייס.

"מספיק עם זה, וייס," אמר קראוס.

"הכול נראה פה אותו הדבר, המפקד."

"זה ברור לי, וייס."

"כן, המפקד."

"לפחות הרוח תהיה מאחור," אמר קראפט.

"אנחנו צפויים להגיע לפולטבה בעוד שלושה ימים," אמר קראוס. "תחלקו את המנות שלכם בהתאם."

לפאבר נותר מזון ליומיים בלבד.

"נסתדר," אמר קראפט.

"איך?" שאל וייס.

"אני לא יודע. אבל נסתדר."

הם יצאו לדרך דרומה. הרוח נשבה בגבם בהקלה נעימה, אך עד מהרה היא התחזקה מדי ודחפה והפילה אותם על הברכיים שוב ושוב, מאחר שכפות רגליהם לא יכלו לעמוד בעוצמתה. שוב הם ישנו באוהלים שלהם, ופוקס התעורר עם חום. עורו היה שקוף ועיניו מזוגגות. הם הרכיבו אותו על כתפיהם והלכו בעקבות הסמל והמצפן שלו בקהות חושים וגוף מחמת מזג האוויר, והתעוררו רק כששמעו את וייס צועק.

"פולטבה!"

פאבר ופאוסטמן שעטו קדימה, פוקס ביניהם, לעבר האור והעשן העולה מהארובות.

"הגענו, פוקס," אמר פאבר.

"לא הגענו," אמר קראוס. "זה קטן מדי וקרוב מדי."

"זה בכל זאת משהו," אמר וייס.

הם ניערו את השלג מכלי הנשק שלהם, שיחררו את הבריחים ונעו לעבר הכפר, מובלעת זעירה של אסם אחד ועשרה בתים חשוכים כולם. אניצי עשן עלו מן הארובות.

"תוציא אותם החוצה, פאוסטמן," אמר קראוס.

האנשים הגיחו החוצה.

"תגיד להם לתת לנו את האוכל שלהם," אמר הסמל.

"הם אומרים שאין להם אוכל. הגרמנים הקודמים כבר פשטו על הכפר. היהודים והקומוניסטים כבר נלקחו מכאן."

"מעניין את התחת שלי יהודים וקומוניסטים, פאוסטמן. רק אוכל, זה מה שאנחנו רוצים. תגיד להם לתת לנו אותו."

קראוס היה נסער מרעב בשם החיילים שלו. הכפריים עמדו דוממים. זקנה אחת דיברה.

"היא אומרת שכלום לא נשאר," אמר פאוסטמן.

"בסדר, אם כך," אמר קראוס, "נצטרך למצוא אותו בעצמנו. בואו נזוז."

הם פרצו לתוך הבתים הקטנים, תלשו את קורות הרצפה, רוקנו שידות, מרתפים, חביות וארונות בגדים, גילו תפוחי אדמה, גרעיני חמניות, לחם ותפוחים. אבל לא בשר. קראוס חזר בסערה אל החצר והחיילים אחריו, דוחפים לחם ותפוחים אל פיהם. הוא תפס זקן אחד בצווארון המעיל המרופט שלו.

"איפה החיות? איפה הבשר?"

פאוסטמן תירגם את זעם הסמל.

"אין לנו חיות. לקחו הכול," השיב הזקן.

קראוס שלף אקדח מחומם מפנים הירכית שלו והצמיד אותו אל ראש הזקן.

"איפה זה? האנשים שלי צריכים בשר, ואני אמצא אותו."

"אין לנו. הכול הלך."

קראוס לחץ באצבעו על ההדק והזקן צנח ארצה, משב של חום גוף והבזק של אדום שני על השלג הבוצי. הכפריים כיסו את פיותיהם, קפאו במקומם, עד שאישה צעירה, ששערה הארוך הכהה גלש מתחת למטפחת הראש הססגונית מכותנה, פסעה קדימה.

"אני אראה לכם," אמרה.

הם הלכו בעקבותיה אל מעבר לאסם המרוקן לכיוון מטע קטן בקצה הכפר. אחוריה השמנמנים העגולים הסיטו את האריג המטונף הקרוע של מעילה. פאבר צפה בה. כשהתכופפה. כשגרפה לאחור בכף ידה ברד קפוא והרימה לוח עץ כשישבנה מופנה אליהם. התרנגולות קירקרו בצליל צרחני כשהאור הפריע את שלוותן. היו שם כעשרים מהן על מדף אדמה שפוזרו עליו זירעונים.

"חכמים," אמר פאוסטמן.

"אבל לא מספיק חכמים," אמר פאבר.

"איך זה שהן לא נחנקו?" שאל גונקל.

"מעניין את התחת," אמר וייס.

גונקל הושיט את היד פנימה, מלק את צווארו של כל עוף ועוף והעביר אותם אל החיילים המצפים. הם רצו אל הבתים, הדפו בבעיטות את קורות הרצפה בחזרה למקומן, התיישבו והחלו למרוט את הנוצות בקדחתנות בלי להסיר את התרמילים והמעילים. רק אחרי שהציתו מחדש את האש באח הלחה והניחו עליה את העופות, הם נרגעו. פאבר מילא את פיו בגרעיני חמנייה.

"בחיים לא חשבתי שאוכַל כזה אוכֶל של ציפורים," אמר.

"רעב הוא רוטב מעולה," אמר קראפט.

פאבר צחק.

"סבתא קראפט חזרה. הצלחנו לשרוד."

"עוד לא הגענו לשם, פאבר," אמר וייס.

"לא, אבל לפחות אנחנו פה."

הוא התחיל לפשוט את הבגדים. תחילה בחן את האצבעות, שעטו גוון אדום כהה.

"עוד כמה זמן שם בחוץ, והייתי בצרה."

"אתה בסדר, פאבר," אמר פאוסטמן. "עוד לא קר מספיק."

"איך הרגליים שלך?" שאל וייס.

"מרגישות בסדר," אמר פאבר.

הוא הסיר את מגפי הלבד הרוסיים. כפות רגליו היו אדומות, אבל במצב טוב. קראפט ביקש עזרה בחליצת המגפיים שלו. העור שלהן הספוג מים החל להירקב ליד העקב וחרטומי הפלדה.

"היית צריך להחליף מגפיים, קראפט."

"אני לא אנעל נעליים של מת."

פאבר משך את המגף השמאלי של קראפט וצחק לשמע צליל היניקה שנפלט כשהוא השתחרר והוסר. נייר עיתון וגרביים נדבקו אל הרגל של חברו כמו גבס רטוב.

"אתה מגעיל, קראפט."

"פשוט תחלוץ את זה, פאבר."

הוא התיר את סבך הנייר והבד, אבל שמט את כף הרגל. היא שרצה כינים. קראפט כיסה את פניו בידיו.

"תעבור לשנייה, פאבר."

"בשום אופן לא, קראפט. אני לא מתקרב אליך."

"אתה חייב לי. כי לא ביקרת את אמא שלי."

"בן־זונה."

פאבר חלץ את המגף השני, תלש הכול מהר ככל שיכול. הוא מילא קערה במים והניח אותה לרגליו של קראפט.

"בטוח שיש ביצים על הרגליים. אתה צריך לשטוף אותן."

"תודה, פאבר. יפה מאוד מצדך."

"אני מצטער שלא הלכתי לבקר את אמא שלך, קראפט."

"זה בסדר."

"מה שלומה?"

"אין לי מושג. אני מקווה לשמוע כשנגיע לפולטבה. זה קשה."

"מה קשה?"

"להיות כאן. לא לדעת מה שלומה. אם היא חיה או מתה בכלל."

הוא נעץ את עיניו ברצפה, הסתיר אותן מפאבר.

"אני שונא את המקום הזה, פאבר. אני רוצה הביתה. אני רוצה לראות אותה."

פאבר ליטף את זרועו.

"כולנו רוצים הביתה, קראפט."

הם אכלו ונרדמו. שוב ירד שלג, והם נשארו ללילה שני. פוקס ישן רוב הזמן. עם כל נשימה הריאות שלו חירחרו ממאמץ. הוא נותר אדיש בעוד החיילים שואבים אל קרבם בקבוק אחר בקבוק של וודקה תוצרת בית.

"הם עוד פה," אמר וייס.

"מי?" שאל פאבר.

"האנשים מהכפר."

"איפה?"

"הם התגנבו לאסם הערב. בטח באו מהחורשה. החליטו שאנחנו לא מסוכנים."

"כולם?"

"כן."

"כולל האישה?"

"כולל."

הם גמרו בקבוק נוסף. וייס התרומם ברגליים כושלות.

"בוא ניגש לשם, פאבר. נראה מה הם מתכננים."

"אתה בטוח שהיא שם?"

"היא שם, פאבר."

פאבר פנה אל האחרים.

"אתם באים, קראוס? קראפט?"

"ניגש לראות," אמר קראוס. "לא יזיק."

"גם אני בא," אמר גונקל. "לחלץ את העצמות."

"בוא, קראפט," אמר וייס.

"טוב לי פה," אמר.

הם נעלו את המגפיים, אבל הניחו את המעילים והכובעים במקומם.

"פאוסטמן?" אמר פאבר. ״אתה בא?״

"אני נשאר פה."

"למה?"

"לא בקטע שלי, פאבר."

"בוא, נו. אולי נצטרך מתורגמן."

"אני בספק."

"כרצונך."

הם לקחו את הרובים ויצאו החוצה אל אור ירח ושלג מנצנץ. הם חצו את הכפר ונתקלו זה בזה אגב הליכה, מהסים בקול רם זה את צחוקו של זה. וייס וגונקל פצחו בשיר. קראוס אמר להם לשתוק. הם הגיעו אל האסם ודרכו את הרובים.

"בסדר, בחורים. מי הראשון הפעם?"

"אתה צריך להיות, פאבר," אמר קראוס. "מתנת החתונה שלך מאיתנו."

הם הדפו את הדלת ונופפו אלומות של אור פנסים עד שאיתרו את קבוצת העיניים הבוהות. פאבר ראה אותה, מטפחת הראש עדיין כיסתה את ראשה. הוא התקדם לעברה, אבל אז הסתובב ויצא שוב אל השלג. הוא חזר אל הבית לישון בין קראפט לפאוסטמן, שערה של אשתו ותמונתה מהודקים אל לחיו.

12

קתרינה התרווחה בכורסת העור השחורה הרכה, לקחה כתב־עת משולחן קפה עשוי עץ אגוז, ליכסנה את רגליה שמאלה ושיכלה אותן בקרסוליים כמו רגלי הנשים האחרות שבחדר, אם כי מעילי הפרווה שלהן היו סגורים היטב לאורך החזה. היא עילעלה בחוברת וסרקה תמונות של שמלות נשף, כירות גז וטיפים לחג־מולד משפחתי מושלם, הקשיבה לשתיקה הכמעט מוחלטת של הנשים האחרות, לשיעולים המנומסים, ללחישות החרישיות לילדים שקטים ממילא.

האחות פתחה את הדלת מעבר לשטיח עבה בצבע קרם.

"גברת פאבר."

קתרינה לא הרימה את הראש. לא מנומס לנעוץ מבט. היא הפכה עוד דף.

"גברת פאבר, בבקשה."

המעילים של הנשים האחרות נקנו במיוחד עבורן. זה ניכר. הכפתורים נסגרו בחופשיות. היא הרגישה צל נעמד מעליה. זאת היתה האחות.

"גברת פאבר. בבקשה. ד״ר ויינרט מחכה לך."

"אָה. זאת אני."

"אני יודעת שזאת את."

קתרינה קמה, אוחזת במגושם בתיק, במעיל ובכתב־העת. פניה היו סמוקות. הנשים נעצו בה מבטים. היא מיהרה ללכת בעקבות האחות, חצתה את חדר ההמתנה ונכנסה לחדר שהשקיף אל העיר.

ד״ר ויינרט קם על רגליו לקראתה.

"אה, גברת פאבר. הבת של מר שפינל ואשתו של פטר פאבר."

"נכון."

"אביך אדם מצוין. תומך נאמן מאוד. מותר לי להניח שזה נכון גם לגבייך?"

"בוודאי, דוקטור."

"יפה. ונראה שכך גם בעלך. מה קורה במערכה שלו?"

"לא שמעתי ממנו כמה שבועות, לצערי."

"הוא איש עסוק, נלחם למען המולדת. לפעמים קשה למצוא זמן לכתוב."

"זה מה שאבא שלי אומר."

"תקשיבי לאבא שלך."

"חביב מאוד מצדך לקבל אותי, ד״ר ויינרט."

"לא בא בחשבון שהתומכים הנאמנים שלנו יטופלו אצל בן של יהודי."

"לא ידענו, ד״ר ויינרט."

"הוא הסתיר את זה היטב, גברת פאבר."

"מי מההורים שלו היה יהודי?"

"אמא שלו. הוא שיטה כך בהרבה אנשים, כמנהגם. ובכן, איך אוכל לעזור לך?"

הם התיישבו על כיסאות עור משני צדיו של שולחן מהגוני גדול.

"אני בהיריון. לפחות, כך נדמה לי."

"אלה חדשות טובות מאוד. אבל ייקח יומיים לוודא את זה."

"הבנתי."

"אני צריך דגימת שתן שלך."

"כן, דוקטור."

"את מבינה למה?"

"קראתי על זה בעיתון. זה נשמע מעניין מאוד, אם כי קצת קשה להבין, אני חייבת להודות."

"מדע גרמני דגול, גברת פאבר, לעולם איננו פשוט."

"תוכל להסביר לי את זה?"

"אני אזריק את השתן שלך לאוזן של ארנבת, והתגובה של השחלות שלה תעיד אם את בהיריון."

"הבנתי."

"התגובה של צפרדע רפואית מצויה מהירה הרבה יותר, גברת פאבר, אבל קשה להשיג אותן היום."

"אני בטוחה."

"תני לאחות את הדגימה ותחזרי אלי ביום שישי. אז כבר נדע את התשובה."

"כן, דוקטור."

היא מסרה את הדגימה וירדה בחזרה אל הרחוב, שם דקרה הרוח את חזהּ. היא חייבת למצוא מעיל חדש. ושכמיית פרווה. תואמים אם אפשר. היא פנתה ימינה לאורך השדירה ושלחה מבטים אל בתי הקפה בחיפוש אחר זה עם הכי הרבה לקוחות, מה שמעיד על אספקה גדולה יותר. היא מצאה אחד כזה במרחק שני רחובות מהמרפאה. הוא היה חמים ושקט; האורחים היו לבושים היטב, שקועים בעיתונים ובספרים. הם לא הרימו את ראשם כשנכנסה. המלצר היה מנומס אבל זריז, סירב להשתהות.

היא התיישבה ליד חלון והזמינה שוקו חם. הוא היה מתוק, טעמו סוכרי יותר משוקולדי והחלב היה דל, אבל הוא היה חם וקצפי. היא כרכה את כפות ידיה סביב החרסינה העבה הלבנה. בהיריון היא תקבל תוספת של מנות מזון. חלב מלא, שמנתי.

היא הניחה את ידה הימנית על בטנה. היא ידעה שההיריון נקלט. היא לא זקוקה לארנבת. היא מרגישה את הגדילה, את ההכפלה התזזיתית של התאים, את התחושה שמשהו אחר ניזון ממנה. היא שיפשפה את הרחם, כף ידה על החלל שהתינוק שלהם גדל בו. היא רוצה את זה, אבל פוחדת מזה.

מה אם בעלה כבר מת? או גרוע מזה, פצוע. אותם צללי אדם שזכרה מסוף המלחמה הקודמת, מסתופפים בפינות רחוב, בעלי מום ומצולקים, נטל על נשותיהם, מחוסרי עבודה, נטולי פנסיה. היא בחשה את המשקה וגירדה את השוקולד שדבק בקרקעית כדי לערבב אותו בחלב. איך תאכיל את התינוק? איך תוכל להיות משהו אחר, רק לא אמא שלה? היא לא רוצה להיות אמא שלה. כל דבר, רק לא זה.

היא סיימה לשתות, שילמה למלצר ופנתה ללכת הביתה. בדרכה השתהתה ליד חלונות ראווה שהציגו מעילי פרווה, שכמיות ושמלות ערב, וחלפה במהירות על פני החלונות החסומים בלוחות עץ, על פני חנות הבדים של יהודי שנותרה פתוחה בהתרסה, בלי סחורה ובלי לקוחות. היא נעצרה ליד דוכן וקנתה פרחים לחדרה. ורדים לבנים, קצרי גבעול. האם תספר לאמא שלה עכשיו או ביום שישי? היא תחכה. תיהנה מהפרטיות, מהשקט. מתי תכתוב לפטר? הוא ירצה ילד או ילדה? מה היא עצמה רוצה?

היא נשמה נשימה קצרה, חדה. רק לא משהו מעוות. היא לא רוצה שום דבר בעל מום. ומזעזע. הטיול אל הבית ההוא דרומית לברלין היה מזעזע. כשהיא והנערות האחרות הוסעו באוטובוס, עלו במדרגות שיש בעקבות אחות במדים לבנים מעומלנים והוכנסו אל חדר בעל חלונות גבוהים ותקרה מעוטרת. הרעש. הצווחות. הצחנה. הצואה על הקירות. שלוליות השתן. האחות הדפה אותה הלאה לתוך החדר המלא מיטות תינוק ממתכת וילדים צורחים בכותונות סגולות מוכתמות.

"את פה כדי ללמוד, גברת צעירה," אמרה האחות.

קתרינה בהתה בגפיים המעוקמות הנעות לעברה על רצפת הלינוליאום הירוקה, ועצמה את עיניה כשהם מיששו את כפות רגליה ושוקיה, כשנאחזו בחצאית שלה ומשכו את עצמם מעלה ומרחו אותה בנזלת ובריר שנזל מפנים מעוותות עקב לידה שהשתבשה או גנים פגומים.

"הם שמחים לראות אותך," אמרה האחות.

כשהדלת חזרה ונפתחה, רצה קתרינה החוצה וירדה במדרגות אל חדר קבלת האורחים, אל הקפה והעוגות עם הקצפת הטרייה. אחר כך הרצתה האחות באוזני נערות התנועה במדים הנאים ובשיער המסורק למשעי על חשיבות הבחירה בבעל הולם.

"חיוני לוודא שאין אי־טוהר, שאין מזהמים — בדם, בבשר או במוח — שעלולים לעבור מדור אחד אל הבא אחריו."

"מה היה קורה אז?" שאלה קתרינה.

"זה עניין של החלטה. עולה הון להחזיק אותם כאן, כסף שעדיף היה להוציא על ילדים בריאים."

קתרינה החישה את צעדיה, רגליה הלמו במדרכה. היא לא יודעת דבר על בעלה או על משפחתו. על התינוק שגדל בתוכה. היא בחרה בו בזכות עוצמתן של הידיים המגוידות. בזכות החיוך הקל על פניו. המבט הטוב בעיניו. היא לא יודעת כלום על הוריו. על הסבים והסבתות שלו. על מה שטמון בתוכו. עכשיו זה טמון בתוכה.

היא סובבה את המפתח במנעול. היא לא תגיד כלום לאמא שלה עכשיו. עדיין לא. גם לא לפטר. היא תחכה עד שתדע יותר.

13

הוא קרא את המכתב שלה שש, שמונה, עשר פעמים, קיפל אותו, החזיר אותו לתוך המעטפה, ועדיין בגרביים בלבד ירד במדרגות הבית בפולטבה. פאוסטמן, וייס וקראפט ישבו ליד האח ושיחקו בקלפים.

"אני עומד להיות אבא."

"לכל השדים, כזה זריז אתה," אמר פאוסטמן.

"ברכות," אמר קראפט. "מתי צפויה הלידה?"

"ביולי."

"אז כבר לא נהיה פה," אמר וייס.

הם הרימו כוסית וודקה לכבודו וחילקו יד חדשה.

14

קתרינה הידקה עוד את הצעיף שלה והתקדמה בתור, קרוב יותר אל הברווזים והאווזים התלויים על אנקולי פלדה בחלון הראווה של הקַצב. גברת זקס ניגשה אליה וחבילה חומה תחת זרועה, שרוך לבן בקשר נאה.

"קיבלתי ברווז," אמרה.

"הוא נראה גדול," אמרה קתרינה.

"הייתי מעדיפה אווז. יותר מסורתי."

"הייתי שמחה לקבל כל אחד מהם."

"היית צריכה לבוא יותר מוקדם."

"לא ידעתי."

"השמועה הסתובבה אתמול בערב."

"לא שמענו."

"הייתם שומעים אם לא הייתם עוברים דירה," אמרה גברת זקס. "הדיירים החדשים בדירה הקודמת שלכם קיבלו אווז. אחד גדול."

"אז הם יחגגו חג מולד כמו שצריך. ומה שלומך את, גברת זקס?"

"לא רע בהתחשב בנסיבות. הבן שלי מחוץ למוסקבה. הקור הורג אותו."

"הקור הורג את כולנו, גברת זקס. יש לך פחם בכלל?"

"אין לנו את הלוקסוס של אח, קתרינה. כזכור לך בוודאי."

"זו קללה יותר מלוקסוס, גברת זקס, כשאין פחם והרוח נושבת פנימה לתוך הדירה שלך."

"מה שלום בעלך?"

"בסדר. במקום בטוח. אנחנו מצפים לילד בקיץ."

"ברכות."

"תודה. אני מאוד מתרגשת."

"איך אמא שלך? לא רואים אותה בזמן האחרון."

"היא בסדר, גברת זקס. נהנית מהדירה החדשה שלנו."

קתרינה התקדמה בתור, היתה קרובה דיה לראות את חודי האנקולים בצורת S נעוצים בעופות שצוואריהם הרופסים נעו ברוח הקלה המנשבת מהדלת הפתוחה. היא זקפה את הצוואר. שמונה עופות היו בחלון, כולם ברווזים. לפניה בתור היו עשר נשים. הקַצב עדיין הוציא עופות ממלאי שבתוך החנות. היא נפנתה אל האישה שמאחוריה.

"מורט עצבים, מה?"

"נורא."

מכונית נעצרה מחוץ לחנות ואישה יצאה החוצה, בשיער ובאיפור ללא דופי, גופה מפוסל בתוך ז'קט וחצאית מצמר. הנהג שלה, במדים שחורים, הסיט את התור לצד אחד. האישה פסעה לתוך החנות.

"מי זאת?" שאלה קתרינה.

"אני חושבת שזה יותר 'מה' מ'מי'," אמרה האישה שמאחוריה.

קתרינה צפתה באישה בחליפה כשזו הצביעה על הברווזים שבחלון. הקצב הסיר שלושה מן התצוגה. האישה שלפני קתרינה פרצה בבכי, אבל השתתקה כשהאישה בחליפה יצאה מן החנות, והנהג שלה נושא את הברווזים אל תא המטען של המכונית. הוא נסע, והתור חזר אל מקומו הקודם. הקצב שירת עוד שמונה נשים ואז סגר את הדלת ומשך את התריסים. קתרינה דפקה על הדלת. הוא לא ענה. הנשים האחרות פרשו בדשדוש רגליים, מסתירות את הדמעות מעיני הילדים שאיתן.

כשחזרה הביתה היא נכנסה למיטה, שכן בהיעדר פחם היה קר מדי בדירה בעלת התקרות הגבוהות והחדרים הגדולים. היא התגעגעה לחמימות הדביקה של המטבח הישן שלהם. כך גם אמא שלה, גם אם שתי הנשים לא היו מוכנות להודות בכך.

היא התעוררה בחשכתו של אחר צהריים חורפי. היא קמה, עטפה את כתפיה בשמיכת קשמיר ופסעה אל הסלון, דרוכה בציפייה לקור, והופתעה מן החום. באח בערה אש. הוריה ישבו על הספה שלפניה וציחקקו.

"זה לא הכול," אמר אביה.

היא הביטה בערימת הפחם על לוח הצפחה, המצפה שיבעירו אותה.

"אני רואה," אמרה. "זה פנטסטי."

"לכי תסתכלי במטבח, קתרינה."

על הדלפק, בין הכיריים לכיור, היו מונחים אווז, שוק טלה, נקניק, שקית תפוחי אדמה, גזר, שתי לפתות ובקבוק יין.

היא צווחה וחיבקה את אבא שלה.

"וזה לא הכול," אמר. "בואו תראו."

הוא הכניס את ידיו אל כיסי הז'קט שלו.

"נא לעמוד לפני האח, גבירותי."

הוא ענד זהב וברקת לצוואר אשתו, כסף וספיר למפרק היד של בתו. שתיהן נישקו אותו והביטו בעצמן במראָה שבמבואה, מעל לפרוטומה החדשה של ואגנר. גברת שפינל בכתה.

"אתה בן אדם נפלא, גינתר שפינל," אמרה. "דאגת יפה למשפחה שלך."

קתרינה מיששה את הצמיד שלה.

"חבל רק שאין לנו לאן לענוד את זה," אמרה.

"אה, דווקא יש," אמר. "מחר אנחנו הולכים לבית של ד״ר ויינרט. לשמוע את מסר חג המולד של הפיהרר."

בגו זקוף עלו שתי הנשים משני צדיו של גינתר שפינל אל הקומה הראשונה של בית הדוקטור. גם שם להטה אח מבוערת בפחמים, אבל האורחים האחרים, הנשים בשמלות משי, היו אדישים לה כשהריקו אל קרבם את השמפניה ובחרו כריכונים מסדרת הטסים המועברים ביניהם. גברת שפינל לחשה לבתה.

"אל תזללי, קתרינה. תזכרי שיש לנו שפע של אוכל בבית."

קתרינה הסתובבה בחדר, הציגה את עצמה, התפעלה משמלות ומתכשיטים, קיבלה מחמאות על הצמיד שלה, נהנתה מהשיחות. גברת ויינרט היתה מקסימה במיוחד.

"שמעתי על המשפחה שלך, גברת פאבר. את חייבת לבוא לקפה של בוקר עם אמך הנחמדה."

ד״ר ויינרט קרא לשקט והזמין את החבורה להתקבץ סביב הרדיו. קתרינה היתה בשורה קדמית. הקול בקע אל תוך החדר, והנוכחים הרכינו ראש. היא האזינה לטון העולה ועולה, אבל דעתה היתה מוסחת, והיא שיחזרה את ההצלחה שלה בקבלת הפנים, החליקה בידה על הרחם המתרחב, התענגה על צמיחת החיים החדשים בה.

15

קראפט פרץ לתוך הבית כשהוא מתנשף.

"סגור את הדלת המחורבנת," אמר וייס.

"תן לי צ'אנס להיכנס פנימה קודם."

הוא מחה שלג מעיניו.

"הסגן רוצה אותנו."

"לעזאזל," אמר פאבר. "בשביל מה?"

"בשביל להעניק לך את צלב הברזל, פאבר," אמר וייס. "על שירות למולדת."

הם צחקו.

"זה יהיה האות היחיד שאקבל," אמר פאבר. "תקוע ככה בחור הזה."

"למה הוא רוצה אותנו?" שאל פאוסטמן.

"אני לא יודע," אמר קראפט, "אבל הוא במתח."

הם קיללו בעודם לובשים את בגדי החוץ שלהם. קראפט הזין את התנור בפחם.

"אני אכין קפה כשנחזור," אמר.

הם עמדו מחוץ לביתו של הסגן. שלג ורוח צרבו את פניהם, בקרוב תרד החשיכה. פאבר רקע ברגליו. היה עליו לגרוב זוג גרביים נוסף.

רייניש יצא מביתו בכתפיים מתוחות ובפנים חיוורות.

"מחר אנחנו זזים," אמר. "עם אור ראשון."

הלם של קור חלף ברגליו של פאבר.

"זה ינואר, המפקד."

"אני מודע לזה, טוראי."

רייניש נסוג לעבר הבית.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל וייס.

"לחרקוב. הרוסים מתקדמים שם. הבחורים שלנו זקוקים לתגבורת."

"אבל זה מאה שבעים קילומטרים מכאן."

"קצת פחות, אני חושב, טוראי."

"כמה, מאה חמישים?"

"בערך."

פאבר נתקף רעד, שיניו נקשו.

"אני יכול למות, המפקד, אם אני אצא שוב החוצה לשם," אמר פוקס.

"הרופאים אמרו לך את זה?"

"לא, המפקד."

"נו, אז אין לך מה לדאוג."

הסגן הפנה את גבו אל החיילים ונכנס הביתה, סגר להם את דלת העץ בפרצוף ולחץ אותה בכוח לתוך המסגרת המעוקמת. העץ רטט. החיילים נעו יחד לעברה, שניים־שלושה צעדים. ואז נעצרו ונפנו אל קראוס. הוא הרים את ידיו באוויר.

"אלה הפקודות. הם רוצים שנחזק אותם בחרקוב."

"זה בלתי אפשרי," אמר וייס.

"מצפים מאיתנו לצעוד קרוב לחמישים קילומטר ביום ונקבל מספיק אוכל לעשרה ימים. יש כפרים בדרך שנוכל לנוח בהם."

"זה טירוף," אמר פוקס. "אנחנו לא יכולים לצעוד חמישים קילומטר ביום בשלג. בשלג רוסי."

"אומרים שרוב הדרך פונתה."

"זה טירוף, המפקד."

"מספיק, פוקס. כולם לחזור לבתים, לנוח ולהתכונן."

הם שתקו.

"מי יוביל אותנו?" שאל וייס.

"הסגן," אמר קראוס. "זה מסלול ישיר."

פאבר רצה פתאום לישון. לשכוח את מה שהוא שומע.

"מה נאכל?" שאל גונקל. "מה עם בשר? אנחנו זקוקים לבשר בשלג."

"אני אדבר עם שטוקהוף," אמר קראוס. "נראה איזו תוספת מנות הוא יכול לתת לנו."

הם התפצלו איש לביתו. קראפט התחיל להכין את הקפה שאִמו שלחה, לקרקש בסירים ולזמזם.

"סתום כבר, קראפט," אמר פאבר.

"תניח לו, פאבר," אמר וייס. "הוא מכין קפה."

"הפיפי הזה! אתה קורא לו קפה?"

"תתעלם מזה."

"אני לא אתעלם. אני שונא את הזמזומים שלו. הוא כמו אישה זקנה."

"תעזוב את זה. תכתוב מכתב לאשתך."

וייס הרים עיתון. פאבר פסע בחדר והתיישב ליד פוקס הממוטט מול התנור.

"אז מה אתה חושב, פוקס? תצליח לשרוד הפעם? עם כל השלג הזה?"

"אני בספק."

"מה אתה מתכוון לעשות בעניין?"

"אין לי מה לעשות."

"אתה יכול לגשת שוב אל רייניש," אמר פאוסטמן. "לסרב ללכת."

"ושיעמידו אותי אל הקיר? בנוכחות כולכם?"

"אבל אתה לא מספיק בכושר, פוקס," אמר פאוסטמן.

"הרופאים אומרים שאני כן. אז זהו זה."

"אתה לא צריך ללכת," אמר פאוסטמן. "אף אחד מאיתנו לא צריך. אנחנו צריכים לסרב פקודה. ביחד."

"תפסיק לזיין את השכל, פאוסטמן," אמר פאבר.

"אז מה לעשות, פאבר? לצאת החוצה, להצעיד את פוקס אל מותו?"

"זאת פקודה. מצבא ראוי לשמו. לא כמו האספסוף הסובייטי."

"בסדר, פוקס," אמר פאוסטמן. "תתחיל ללכת, החוצה לשלג. תארוז."

"תניח לזה, פאוסטמן," אמר וייס.

"אבל קודם תכתוב לאשתך ולילדים, פוקס. תגיד להם שאתה לא חוזר."

"סתום כבר," אמר וייס.

"תספר להם שאתה הולך למות כי אתה ממלא פקודה אידיוטית מזדיינת לצעוד מאה חמישים קילומטרים בשלג של ינואר. ספר להם את כל זה."

הלחיים של פוקס הסמיקו מכעס. הוא דחף את אגרופיו מטה וזינק לעבר פאוסטמן, חבט בחזה ובפנים שלו. שאר החיילים משכו אותו לאחור.

"סתום את הפה המזוין שלך, פאוסטמן," אמר פוקס.

פאוסטמן מחה בשרוול את אפו המוכתם בדם והצית סיגריה. הוא הושיט את החפיסה לפוקס.

"תודה. איך האף?"

"בסדר."

"בכל אופן, אתה צודק. אני לא אחזיק מעמד שבוע נוסף שם בחוץ."

"ברור שתחזיק מעמד," אמר פאוסטמן. "דיברתי שטויות."

"אני גמור. אין לי את זה."

"אתה תהיה בסדר," אמר וייס. "הדרך פונתה, ויהיה לנו הרבה אוכל."

הקפה ביעבע על הכירה.

"זה מוכן," אמר קראפט.

הם שתו בשתיקה ושיחקו בקלפים, לא על כסף.

פאבר לא הצליח לישון. הוא לקח את השמיכה שלו והתיישב ליד התנור. פאוסטמן כבר היה שם, מעשן ונועץ את מבטו בלהבות.

"איך הפנים?" שאל פאבר.

"כואבות."

"הוא הכה אותך כהוגן."

"הגיע לי."

פאבר הטיל שלושה בולי עץ נוספים אל האש הלוהטת ממילא.

"למה שלא נשתמש בכולם?"

פאוסטמן הצית עוד סיגריה.

"הם לא שמים זין אם נחיה או נמות."

"מי?" שאל פאבר.

"המטומטמים בברלין."

"מה זאת אומרת?"

"הם לא שמים זין עלינו."

"ברור שכן."

"אנחנו בשר תותחים, פאבר. בדיוק כמו במלחמה הקודמת. שום דבר לא השתנה."

"תפסיק לדבר שטויות. אנחנו חיוניים לניצחון הבלתי נמנע."

"בשר תותחים. זה הכול. לנשק הרוסי ולשאפתנות הגרמנית."

"שתית, פאוסטמן?"

"רייניש יועלה בדרגה בזכות זה שאנחנו צעדנו מאה חמישים קילומטרים בשלג."

"אני לא מוכן לשמוע את זה, פאוסטמן. אתה פשוט מחפש עוד עימות."

"אני לא, פאבר. פשוט נמאס לי שמנצלים אותי."

"אתה חייל, פאוסטמן, ואנחנו במלחמה."

"אבל מלחמה על מה?"

"על גרמניה גדולה יותר."

"על חשבון מי? לא על חשבון אלה בברלין, עם הכרס המפוטמת שלהם. על חשבוננו, פאבר. על חשבון החיים שלנו."

"אתה נשמע כמו קומוניסט, פאוסטמן."

הוא צחק.

"אני לא קומוניסט."

"אבל אתה מדבר רוסית, סבתא שלך רוסייה, והפוליטיקה שלך נשמעת רוסית."

"אני גרמני, ואתה יודע את זה. אבל הרוסים האלה לא עשו לנו כלום, אז מה לעזאזל אנחנו עושים פה?"

"אנחנו זקוקים לגרמניה גדולה יותר."

"בשביל מה?"

"בשביל מזון, שטחים, נפט, פחם."

"אנחנו לא יכולים פשוט לקנות את כל זה?"

"עדיף שתסתום את הפה."

"למה?"

"יכולים לדווח עליך."

פאוסטמן הניח בול עץ על ירכיו והשתעשע בשבבי הקליפה.

"מי יכול, פאבר?"

"זה יכול לסכן אותך. זה הכול."

"אני לא קומוניסט."

"אתה מדבר רוסית."

"אז מה? וייס מדבר צרפתית. מה זה אומר עליו?"

"אני מודאג רק ממך."

"למה אתה פתאום מודאג ממני? אף פעם לא היית מודאג קודם."

"יש לי משפחה ועתיד לחשוב עליהם. לא מתאים לי שהמערכה שלנו ברוסיה תעמוד בסכנה בגלל קומוניסטים שמפיצים אי־נאמנות."

"זה מה שאתה חושב שאני עושה? מפיץ אי־נאמנות?"

"אתה פשוט חייב להיות זהיר. זה הכול."

פאוסטמן ניגש אל קצה החדר, שם ישנו וייס, קראפט ופוקס. פאבר נשאר במקומו והתענג על הניצחון הקל שלו עד שנרדם ליד התנור, כשכפות רגליו נחות של ערימת העצים שהתכווצה.

הם יצאו לדרך עם עלות השחר, לקראת השמש העולה אל שמים קרים חפים מענן. הדרך פונתה משלג כמובטח, ושישים החיילים התקדמו בקצב יציב, כשלושים קילומטרים באותו יום, עד שמצאו כפר נטוש בשעת בין הערביים, שבו הבעירו אש ומצאו מחסה ללילה. גם היום השני התחיל בסדר, אבל לפני הצהריים נעלמה פתאום הדרך תחת סחף של שלג שהגיע עד הירכיים.

"נראה שסטינו מהמסלול," אמר פוקס.

רייניש, שבחן את המפה והמצפן מדי חצי שעה, היה נחרץ.

"זאת הדרך הנכונה," אמר. "בלי שום ספק."

"זה שלג ישן, דחוס," אמר פאוסטמן. "הם לא פינו אותו. הם הפסיקו כאן."

"הם לא היו עושים דבר כזה," אמר קראפט. "נראה שתעינו בדרך."

"לא תעינו, קראפט," אמר קראוס.

פאבר הביט בסימני הצמיגים בשלג, בעקבות מעגלי הסיבובים.

"אנחנו צריכים לחזור," אמר וייס.

"אני לא יכול לאשר את זה," אמר רייניש. "שלושה קילומטרים מכאן יש כפר."

פאבר הלך בעקבות הסגן. השלג נמס לתוך המכנסיים והמעיל שלו, קירר את זיעתו, בילבל את חושיו עד שלא ידע אם הוא חש קור או חום. הוא הסיר את הכפפות והכובע, אבל חזר ולבש אותם. הוא סילק את הצעיף. למשך זמן־מה הוא חש בנוח, אבל אז שוב היה לו קר. השינויים התישו את גופו. כעבור ארבע שעות הם הגיעו אל קצה הכפר. הוא בדק את הרובה. הוא היה קפוא. פוקס לא הפסיק להשתעל.

"למה אני לא רואה שום גגות?" שאל פאבר.

וייס הציץ דרך האור המתעמעם.

"לעזאזל," אמר. "הכול שרוף."

"בסדר, בחורים," אמר רייניש. "לכו למצוא מיטה ללילה."

פוקס השתעל בגו כפוף.

"נמצא מחסה," אמר קראפט. "אתה תהיה בסדר, פוקס."

"ויהיה משהו שאפשר לשחוט, פוקס," אמר גונקל. "תמיד יש."

הם פנו לכיוון המרכז, שהיה מסומן כרגיל בספסל עץ ובעץ דובדבן, שניהם מפויחים. הם רמסו במגפיהם את שרידי הכפר החרוך.

"מי עשה את זה?" שאל פאבר.

"עשו פה עבודה יסודית, הרבה בנזין," אמר וייס. "כנראה הבחורים שלנו."

"תודה רבה, חברים," אמר פוקס.

"כדאי שנזוז," אמר וייס. "יתפסו לנו את כל המקומות הכי טובים."

"אין מקומות הכי טובים," אמר פאבר. "זה חור מהגיהינום."

"בואו נבדוק," אמר קראפט.

הם עברו מבית אל בית, אבל תנורים, מיטות וארונות נעלמו תחת מעטה שלג. הגג היחיד שהצליחו לראות היה על צד הגמלון הפונה דרומה של האסם, אבל כבר נדחסו בו חיילים אחרים שהתכווצו בכוח נגד הרוח הצפונית העזה.

"בואו נמשיך לחפש," אמר קראפט. "פוקס זקוק למחסה רציני."

"אין כזה," אמר פאבר.

"נעשה עוד סיבוב," אמר וייס. "עוד פעם אחת."

הם פנו לעבר מטע בקצה האחר של הכפר, שענפיו נגעו באפלה. וייס נעצר והשתופף להציץ אל בין העצים.

"אני חושב שיש שם משהו," אמר, "בצד השני."

פתאום כולם ראו את זה. קירות עם גג, לא מפויחים, ללא פגע.

"ניצלנו לעוד יום," אמר פוקס. "הללויה."

הם הסתערו עליו ברובים שלופים. תרמיליהם ניתרו על גביהם. הם מיהרו מחשש שמישהו יקדים אותם. וייס משך את דלת העץ הקטנה, והחמישה נדחסו כגוש אחד לתוך חשיכה ספוגה בניחוח מתוק של פירות בשלים. קראפט הדליק את הפנס שלו, והם הריעו בהתלהבות נוכח מזלם הטוב.

"מה יש שם לאכול?" שאל פאבר.

קראפט הניף את הפנס והאיר תפוחים, אגסים, שזיפים ושתי נשים מכורבלות יחד, אחת זקנה אחת צעירה.

"זה בסדר," אמר קראפט. "אנחנו לא נפגע בכן."

הוא הושיט את ידו אליהן והצעירה פסעה קדימה. תפוחים התגלגלו לרגליה. פאבר חש הלם למראה יפי העור החיוור, הצח שלה, זוהר העיניים הירוקות והכוח של כתפיה החזקות, הזקופות.

"היא נראית גרמנייה," אמר. "דבר אליה, פאוסטמן."

"ברוסית, פאבר?"

הוא הניח את קנה הרובה שלו על השד השמאלי שלה, מעל ללב.

"דברי," אמר.

היא נענתה בקול נמוך כל כך, עד שפאבר שמע לראשונה את מנגינת השפה.

"רוסייה," צחק פאוסטמן . "לזוז. החוצה."

הוא משך את הזקנה, הסבתא, בזרועה וגרר אותן החוצה אל השלג.

"מה אתה עושה?" שאל פאבר.

"הן רוסיות," אמר פאוסטמן.

הוא הציב אותן לפני עץ תפוח וכיוון קודם כול אל הזקנה, שכיסתה את פניה בכפות הידיים, אחר כך אל הצעירה, שהסתכלה לו ישר בעיניים. הוא ירה במרכז הפנים שלה.

"למה לעזאזל עשית את זה?" שאל פוקס.

פאוסטמן ירה גם בזקנה.

"הן רוסיות," אמר פאוסטמן. "אני לא יכול לחלוק מחסה עם איכרות רוסיות."

"אלוהים אדירים, פאוסטמן," אמר פוקס, "סבתא שלך רוסייה. כאילו ירית עכשיו בסבתא שלך."

פאוסטמן חזר אל המחסה, נגס בתפוח ואחר כך תחב את ידו לתרמיל להוציא אוכל. קראוס וגונקל נכנסו בעקבותיהם.

"איזה בני־זונה," אמר קראוס. "איך מצאתם את המקום הזה? פנו לנו מקום."

"רק שניכם," אמר וייס.

"נלך להביא את התרמילים שלנו. זהו, כל השאר בחזרה לאסם. סוף אירוע."

פאבר התיישב לאכול, לייצב את הבטן המתהפכת. פאוסטמן רכן אליו ולחש.

"נו, פאבר. תאשים אותי שוב. נראה מי יאמין לך."

"לך תזדיין. לא היית צריך לירות בה."

"היא היתה רוסייה."

"אולי ירית בה כי היא נראתה גרמנייה."

"אתה בן־זונה."

הוא זז הצדה, השאיר את פאבר ליד פוקס, שהחזה שלו השמיע גניחות מחרחרות.

"איך אתה מרגיש?" שאל פאבר.

"שמח להיות בפנים. מה הולך שם בין שניכם?"

"מה אתה רוצה להגיד?"

"אתה ופאוסטמן. נושפים אחד על השני כמו זוג זקנים נשוי."

"אני לא אוהב את הדעות הפוליטיות שלו."

"כבר אמרתי לך שאין פה מקום לפוליטיקה."

"הוא מדבר כמו קומוניסט."

"פאבר, לפני שנסעת לברלין בקושי ידעת מה זה קומוניסט."

"אבל זה חשוב."

"זה קשקוש. מה שחשוב זה שנשמור על הביחד ושנצא מהחור הזה בחתיכה אחת."

"לי זה חשוב."

"למה זה כל כך חשוב לך?"

"יש סיבה לזה שאנחנו נמצאים פה, לא?"

"כן, אנחנו חיילים."

"לא, פוקס, אנחנו פה כדי לנקות את רוסיה מקומוניסטים ומיהודים. כך שלאשתי ולילד יהיה עתיד טוב יותר."

"אנחנו פה כי אנחנו חיילים, פאבר. וזהו."

"זה לא כזה פשוט."

"אז תעשה שזה יהיה כזה פשוט."

16

קתרינה קראה את המכתב פעם שנייה, אמה התרפקה עליה.

"לא כתוב פה שמשהו לא בסדר איתו, אמא. את צריכה לשמוח. הוא חוזר הביתה."

"הם בחיים לא היו שולחים אותו בחזרה, קתרינה, אלא אם כן משהו לא בסדר."

"אז הוא נפצע ביד, ברגל? הוא יחלים. העיקר שהוא בא."

היא נישקה את אמה על הלחי.

"אנחנו צריכות להתכונן לקראתו, אמא. לקשט את החדר שלו. עוד לא תלינו את התגים והתעודות. בואי, נעשה את זה עכשיו."

היא עזרה לאמה לקום על רגליה, והן הלכו לחדרו.

"הוא יהיה בסדר, אמא."

17

למחרת בערב לא היה מחסה, והם עמדו תקועים בערבה, מאחוריהם רק כחמישים קילומטרים מתוך מאה וחמישים.

"אנחנו צריכים להמשיך ללכת בלילה," אמר קראפט. "להיות בתנועה, וככה להתחמם."

"קר מדי ונאבד אחד את השני," אמר רייניש. "נתמקם פה."

פאבר תקע את הרובה שלו בשלג, אבל לא מצא אדמה ליתדות, רק משטחי שלג עבים.

"מה עושים עכשיו?"

"חופרים בשלג," אמר וייס. "נחפור מערה לאוהל."

"אני מותש," אמר קראפט.

"בואו פשוט נקים אותם על פני השטח," אמר פאבר.

"אנחנו צריכים מחסה מהרוח," אמר וייס.

"אין שום רוח," אמר קראפט.

"אולי תהיה. תתחילו לחפור," אמר וייס.

"לאף אחד אחר לא אכפת, וייס," אמר פאבר.

"החלטה שלהם."

הם כרו בור במשך עשרים דקות, עד שיצרו חלל עמוק דיו לחבלים וליתדות של האוהל.

"אנחנו כמו אסקימוסים מחורבנים," אמר פאבר.

"אני לא מאמין שזה קורה לנו. שהם עושים לנו את זה," אמר קראפט.

"מי?"

"הבני־זונה האלה בברלין. אלה ששלחו אותנו הנה."

"התחלת להקשיב לפאוסטמן?" אמר פאבר.

"לא."

"אתה נשמע כמוהו."

"כמו פאוסטמן?"

"כן, הוא מדבר ככה. כמו קומוניסט."

בתוך האוהל וייס התפוצץ מצחוק.

"קראפט עשיר מדי בשביל להיות קומוניסט."

"אז למה הוא מדבר כמו אחד כזה?"

"אני לא," אמר קראפט. "אני פשוט שואל את עצמי מה לעזאזל אנחנו עושים פה? איזו מטרה זה משרת?"

"הנה, זה ז'רגון קומוניסטי."

"לא, פאבר. זה אני ששואל את עצמי מה לכל הרוחות אני עושה פה בשלג רוסי, כשאני צריך להיות בבית ליד האח ולטפל באמא שלי."

הם ישנו, עד שאוויר קר להחריד מילא את האוהל. פוקס, פאוסטמן וגונקל הם אלה שפרצו פנימה.

"שלנו נדפק," צעק פאוסטמן. "התפרק לגמרי. כולם שם בחוץ נאבקים על מחסה."

"אבל אין פה מספיק מקום," אמר פאבר.

"אין ברירה."

פאבר, וייס וקראפט הידקו את הברכיים אל החזה, ושלושת האחרים נדחקו פנימה כשהם מושכים אחריהם תרמילים ורובים.

"זה בגלל הרוח," אמר פוקס. "היא חתכה אותנו כמו סכין."

הם השתופפו מכווצים בגבות צמודים אל יריעת האוהל וברכיים מהודקות זו אל זו, שישה חיילים דחוסים בחלל שנועד לשניים. פוקס השתעל כמעט כל הלילה, ירק כיח באוהל שממילא היה גדוש זיעה והבל־פה מעופש. פאבר התעורר עם שחר, גנח בחיפוש אחר אוויר צח. בחוץ שרר קור מקפיא, אבל דומם, ללא רוח. הוא הצית סיגריה וצפה בשמש העולה אל השמים. אורה המתחזק שטף את השלג באור ורוד, האיר שלושה חיילים עטופים באוהל שלהם שקרס. פאבר צעד אליהם. הם היו מתים.

"בני־זונה מסכנים," אמר.

הוא סיים לעשן את הסיגריה, זרק את הבדל על השלג ונכנס בחזרה פנימה אל הגברים הישנים, מירפק אותם כדי שיפנו את השטח שהיה שלו קודם לכן. הוא חזר ונרדם, התעורר עם האחרים ואכל.

הם ניסו להפשיט את בגדי המתים. הכול היה קפוא. קרח הדביק את הכובעים לראשים, התרמילים היו אטומים לגמרי.

"השלג יקבור אותם במקומנו," אמר קראוס.

פוקס השתעל וירק כיח ירוק על השלג.

"אני מקווה שאותי תקברו, סמל."

"אתה תהיה בסדר, טוראי."

פוקס מחה את הזיעה הנוטפת ממצחו ומגשר אפו.

"נקווה שאתה צודק, סמל."

הם התקבצו סביב המתים, אמרו כמה דברי תפילה ויצאו לדרך בכיוון צפון־מזרח, נעזרים במפה ובמצפן, תמכו בפוקס כשזה מעד, אחר כך נשאו אותו בשלג לפי התור. עם רדת הערב שוב לא נמצא שום כפר, שום מחסה, רק הלובן האינסופי. קראוס השעין את ראשו על הראש של פוקס, הריסים של שניהם נעטפו בתכריכי קרח.

"אני מצטער, פוקס."

פוקס פקח את עיניו, ואז חזר ועצם אותן.

"לא אשמתך, סמל."

"היינו צריכים לסרב פקודה."

"אז גם אתה היית מת, קראוס."

"זה יכול לקרות גם ככה."

וייס הניח יד על כתף כל אחד מהם.

"עכשיו מנוחת לילה," אמר.

"אני לא יכול לחפור," אמר פאבר.

"אנחנו חייבים," אמר וייס.

"אני לא יכול. אני גמור."

"גם אני לא," אמר קראפט. "נקים את האוהל סתם על פני השטח."

"מה אם תהיה רוח כמו אתמול בלילה?" שאל וייס.

"זה לא יכול לקרות שני לילות רצופים," אמר פאבר.

"אני מניח שלא."

הם שקעו בשינה עמוקה, לא הבחינו בשריקה הצווחנית של הרוח ברחבי הערבה. היא בעטה באוהל שלהם כאילו היה כדורגל, העיפה אותו באוויר, חזרה ושמטה אותו וגילגלה אותו שוב ושוב. אגני הירכיים, הברכיים, הראשים והרובים שלהם התנגשו אלה באלה. הם התהפכו על גבם וזה תחת זה. קראפט התייפח וצרח שעוד מעט הם יצנחו מקצה כדור הארץ. ואז זה נפסק. פתאום. החיילים שיחררו את הגפיים שהסתבכו וניסו להרגיע את הנשימה החורקנית שלהם.

"סיבוב על גלגל־ענק רוסי מזוין," אמר וייס.

הם צחקו באסירות תודה על ההקלה שחשו. הם היו חבולים ושרוטים, אבל אף אחד לא נחתך. שום דבר לא נראה שבור. הם דחפו את עצמם החוצה מן האוהל בין החבלים והברזנט. קראוס, גונקל ופאוסטמן היו לצדם, גם האוהל שלהם נהדף באותו כיוון באותה רוח.

"חתיכת ארץ מזוינת," אמר גונקל.

הם אספו את חפציהם וצעדו לאורך שלוש מאות וחמישים המטרים בחזרה אל המחנה, היכן שהאחרים עדיין ישנו את שנתם הבלתי מופרעת תחת ירח של שעת בוקר מוקדמת. הם ניסו להקים מחדש את האוהל, אבל הברזנט היה קרוע והחבלים והיתדות נעלמו.

"בין כה וכה כמעט שחר," אמר וייס.

"אנחנו פשוט צריכים להצטופף יחד," אמר קראפט.

פאוסטמן שיטח את האוהל שלו על השלג.

"תעמדו על זה," אמר, "ואני אפרוש עלינו את השני."

"ותשימו את פוקס באמצע," אמר גונקל. "תנשפו עליו כדי לחמם אותו."

פוקס נראה אבוד. הוא הפסיק להשתעל.

"אתה בסדר, פוקס?" שאל פאבר.

"כן. אתם טובים אלי, כולכם."

הם השתתקו באוויר הדליל, הפריך, הקשיבו לנשימה של פוקס. הגניחה המקוננת של אדם שטובע בתוך ריאותיו שלו. פאבר שיפשף את הכפפות שלו על פניו של פוקס לסלק מהן גלידי קרח, פיצפץ את הקרח שהתפשט על אפו ושפתיו. הוא היה נחוש להישאר ער, להיות עם התלמיד לשעבר של אביו, אבל עם עלות השחר תקף אותו גל של שינה והטביע אותו, משך אותו מטה עד שחש משהו נופל עליו. זה היה פוקס, כבר קפוא למחצה. הוא אחז בו לרגע, אבל אז הניח לו ליפול הלאה, עם הפנים קדימה, לתוך השלג.

"הוא מת," אמר.

הם התעוררו כולם והביטו מטה. וייס רכן מעל הגופה.

"אני אקח את פנקס החוגר שלו ואת התג," אמר וייס. "בשביל אשתו."

הם התכופפו עם וייס, לקחו דברים שלמת כבר אין צורך בהם — סכין, פנס, כובע, צעיף וכפפות, פעלו במהירות לפני שהגופה תקפא עוד יותר. הם כיסו אותו בשלג והלכו משם.

"אז מה אתה חושב עכשיו, פאבר?"

"על מה, פאוסטמן?"

"אנחנו בשר תותחים?"

"סתום את הפה."

"לא, הוא צודק," אמר וייס. "מה לעזאזל אנחנו עושים פה בכלל?"

"אני עושה את מה שהמנהיגים שלי פקדו עלי לעשות."

"איפה הם?" שאל וייס. "למה הם לא כאן?"

"כי אנחנו כאן," אמר פאוסטמן. "בשבילם."

"נגמור או מתים או משוגעים," אמר וייס.

"או גם וגם," אמר קראפט.

"אני לא יכול לחשוב על זה," אמר פאבר.

"אתה חייב לחשוב על זה," אמר פאוסטמן.

"לא, אני לא חייב, פאוסטמן. מה שאני חייב לעשות זה להישאר בחיים."

"אתה מתעלם מהעובדות, פאבר."

"העובדות? העובדות הן שאני רעב וקופא למוות אלפי קילומטרים מהבית. בשביל מה? בשביל גרמניה גדולה יותר, חזקה יותר, משוחררת מיהודים קומוניסטים. אלה העובדות. לכן אני כאן. למה אתה כאן, פאוסטמן?"

"אין לי שמץ של מושג."

שלג החל לרדת שוב. הפתיתים צנחו על שכבה שכבר הספיקה לקפוא. פאבר התכסה בכל מה שהיה לו, שמח על המינק ויריעת הלבד, כך שרק עיניו היו גלויות. אבל היה קשה לראות. השלג היה כבד והשמים כהים. הוא נע לעבר הצועדים בראש, חושף את עצמו ליותר רוח, אבל קרוב יותר לרייניש ולמצפן.

בשעת אחר צהריים מוקדמת הם הגיעו לכפר, שלם אך ריק מאדם וממזון. גונקל לא מצא בעל חיים לשחיטה. הם הדליקו אש ושתו קרח מורתח. קראפט החל לחלוץ את מגפי העור שלו. השלג ניקה את חרטומי המתכת, והם נצצו באור האש.

"אני לא בטוח שכדאי לך לעשות את זה, קראפט," אמר וייס. "נראה לי שמוטב לחכות עד שנגיע לשם."

"אני רוצה לרחוץ את הרגליים. לחמם אותן קצת."

פאבר עזר לקראפט לחלוץ את המגפיים וצפה בו כשהסיר את הגרב השמאלי. העור שמתחת היה כהה יותר משאר הרגל, ואבק לבן היה מפוזר עליו.

"מה זה?" שאל פאבר.

קראפט העביר את היד על האבק. הוא לא זז. הוא הסיר את הגרב עד הסוף, העביר אותו מעל העקב והאצבעות.

"איזה חרא! זה כואב."

ציפורני הרגליים של קראפט נעלמו. כל החמש. פאבר הרים את הגרב, הפך אותו מהפְּנים החוצה ומצא אותן דבוקות לבד, שחורות ורקובות. עור הרגל הימנית של קראפט היה כהה אף יותר. גם הציפורניים האלה נשרו, וזרת הרגל היתה שחורה יותר, מעוכה ומוארכת. איש לא אמר מילה. כולם נעצו עיניים. קראפט נעמד וקירטע אל התנור. הוא מילא סיר במים פושרים, חזר והתיישב והכניס את כפות הרגליים למים.

"עוד רגע הן יחזרו למצב הנורמלי," אמר.

צבע הכפות התבהר מעט, אבל הזרת נשארה שחורה וספוגית. הוא ניגב את הכפות ומרח את המשחה נגד כוויות קור מתוך תיק העזרה הראשונה שלהם. פאבר מצא זוג גרביים עבים, יבשים, בתוך נעלי בית ליד הדלת.

"כנראה הייתי צריך לנעול נעליים של מת," אמר קראפט.

"נראה, אולי אני אמצא פה איזה זוג בשבילך," אמר וייס.

"אל תטרח אפילו," אמר פאוסטמן. "לרוסים יש רק זוג מגפיים אחד. על הרגליים שלהם."

בבוקר צעדו פאבר, וייס, גונקל ופאוסטמן עם קראפט, נעו לאט מאחור, ליוו אותו בתוך שלג שהגיע עד הירכיים לאורך שביל מטושטש שהותירו חיילים שהלכו לפניהם.

שלג קר חילחל דרך הבגדים של פאבר, וזיעה חמה חילחלה החוצה. גופו היה מותש ומבולבל, אדיש לטמפרטורה שלו עצמו, לכוחותיו. הוא רצה את תבשיל הבשר של שטוקהוף. את השיער הארוך של קתרינה. הוא רצה שכל זה ייגמר כבר. שהאיוולת תגיע אל סופה.

18

הם חיכו, עם העוגה והקפה, הקשיבו לשעון המתקתק כל שנייה אבודה לנצח של אחר הצהריים.

בכל חצי שעה ירדה קתרינה אל הרחוב לוודא שהוא לא משוטט הלוך ושוב, אבוד, לא בטוח בכתובת החדשה, אבל לא מצאה שום סימן לנוכחותו.

"אולי הרכבת איחרה," אמרה גברת שפינל. "כבר אי־אפשר לסמוך על שום דבר."

"אני אלך לבדוק," אמר מר שפינל.

"אני באה איתך, אבא."

"יורד גשם, קתרינה. תישארי עם אמא."

קתרינה חזרה והתיישבה לפני האח, מול אמה, וחזרה אל עבודת התפירה שלה. השעון המשיך לתקתק.

"הדבר המעצבן הזה," אמרה גברת שפינל. "אני לא מבינה למה הם קנו אותו בכלל. הוא עושה כזה רעש."

היא קמה ממקומה, הביאה מטלית מהמטבח וניגבה אבק מפריטי הנוי שכבר ניקתה קודם.

"אני בטוחה שהוא בסדר," אמרה קתרינה. "בטח יש הסבר פשוט."

"אבל הוא תמיד היה כל כך דייקן. את זוכרת איך הוא דהר כל בוקר לבית הספר כדי להיות בראש הטור מתחת לאף של המורָה, שתוכל לשבח את העמידה בזמנים שלו?"

"אני זוכרת."

"הוא אף פעם לא איחר. את תמיד התעכבת וחלמת בדרך לבית הספר."

"אני יודעת, אמא."

מר שפינל חזר כעבור שעתיים, המעיל והחליפה שלו היו ספוגים במים.

"לא היה לו שום זכר. כל הרכבות מהמזרח באו ועזבו."

גברת שפינל לקחה את העוגה, עטפה אותה במגבת נקייה, הכניסה אותה לקופסת פח והלכה לחדרה. בעלה החליף בגדים ותפס את המקום שחיממה על הספה.

"אתה חושב שהוא בסדר?"

"אני בטוח שכן, קתרינה. לא הודיעו לנו משהו אחר."

"אבל מי היה מודיע לנו?"

"במלחמה תמיד שומעים בשורות רעות. אני בטוח שההסבר פשוט. את צריכה להיכנס למיטה, קתרינה. את נראית עייפה."

למחרת היום מוקדם בבוקר, בערך בשש, החריד אותה משנתה צלצול הפעמון. היא ניערה מעליה את השמיכות ושעטה לעבר דלת הכניסה, קושרת את חגורת החלוק בעודה רצה. הוריה כבר היו שם, משוחחים עם חייל, גבר צעיר שלא היה יוהנס. הוא מסר להם מכתב, הצדיע והסתלק. גברת שפינל לחצה את זרוע בעלה. פניה הנשואות מעלה ננעלו בכוח נגד בשורה רעה.

"בבקשה, גינתר. מה כתוב שם?"

הוא קרא בשתיקה.

"הכול בסדר, אסתר. הוא במצב טוב."

היא פקחה את עיניה.

"אה, תודה לאל."

"הוא בבית חולים צבאי בפולין. הורידו אותו מהרכבת לטיפול, והוא יהיה בבית בשבוע הבא."

"אנחנו יכולים לחכות שבוע," אמרה גברת שפינל.

"אני תוהה מה קרה," אמרה קתרינה.

"הוא תמיד היה נער חזק, גינתר."

היא הביאה את העוגה אל שולחן הסלון, הסירה את המגבת והתחילה לפרוס אותה.

"זה קצת מוקדם, אמא."

"אין טעם לבזבז את הביצים היקרות," אמרה גברת שפינל.

הם ישבו אל השולחן ואכלו את העוגה.

"אולי יש לו שפעת," אמר מר שפינל.

"או איזה חיידק בבטן," אמרה קתרינה. "ברכבת דחוסה באנשים."

הם צחקו.

"זה לא יכול להיות משהו יותר מדי רציני," אמר מר שפינל, "כי אז היו מודיעים לנו."

הגיע מכתב שני מן הצבא שהורה להם לאסוף את יוהנס מהתחנה ביום חמישי הקרוב. הפעם הצטרפה קתרינה אל אביה. היא החליקה על בטנה שוב ושוב עד שהגיעה הרכבת, והדלתות נפתחו ופלטו אל הרציף מאות לובשי־מדים מלוכלכים.

"בחיים לא נמצא אותו," אמרה. "כולם נראים אותו הדבר."

"תסתכלי טוב. הוא ימצא אותנו."

היא אכן הסתכלה, על הלחיים החיוורות והעיניים השקועות, על קמטי הרעב, הקור והתשישות שנחרצו בפני הגברים.

"אלוהים אדירים, אבא."

"הלחימה במוסקבה קשה, קתרינה. אבל אנחנו ננצח."

כתם של לובן הסיח את דעתה, כתם עולה ויורד לאורך הרציף בין נחילי האפור הכושל. זו היתה אחות בשביס לבן בוהק שאחזה בזרועו של גבר חלוש והובילה אותו בתוך הקהל. הוא לא היה מודע לאחות, לקהל, לחוט הריר שהחליק מזווית פיו. קתרינה הניחה את ידה על שרוול אביה.

"מצאתי אותו, אבא."

"איפה?"

"כאן מולך."

"איפה, קתרינה? אני לא רואה אותו."

"מולך. עם האחות."

"הו לא, קתרינה, לא."

מדי הצעיר היו תלויים עליו קפלים־קפלים. עור דק ויבש כמו נייר, עורו של איש זקן היה מתוח על פניו.

"ילד מסכן שלי."

האחות עברה על פניהם ואיתה יוהנס.

"בוא, אבא. ניגש אליו."

"אני לא יודע אם אני מסוגל."

"זה בטוח הוא."

היא טפחה על זרוע האחות והציגה את עצמה.

"היי, יוהנס. ברוך הבא."

הוא פנה בכיוון הקול אבל בהה דרכה. העיניים הכחולות שלו לא ראו דבר. מר שפינל התקרב אל יוהנס ואחז בזרועו.

"בוא, בן. ניקח אותך הביתה. אמא מחכה לך."

יוהנס התחיל ללכת שוב לאורך הרציף, דישדש ברגליו נטול רצון, או נטול יכולת, להרים אותן. קתרינה התעכבה לדבר עם האחות.

"הוא בהלם," אמרה האחות. "זה קורה הרבה. הרופאים נתנו לו שלושה שבועות חופשה, אז קחו אותו הביתה ושישכב במיטה כמה ימים. הוא יהיה בסדר. הרובה והתרמיל שלו נשארו בפולין, אבל המסמכים שלו כאן. תמצאו בהם את כל מה שאתם צריכים לדעת."

היא מסרה מעטפה.

"ההשפעה של סמי ההרגעה תתפוגג בתוך כמה שעות. תדאגו שהוא יישן לפני שזה קורה."

"למה?"

"יהיה קל יותר להתמודד איתו."

"אה."

"הוא יהיה בסדר. זה באמת משהו שקורה כל הזמן."

"כמה זמן זה נמשך?"

"זה משתנה. אבל המצב שלו אמור להשתפר בתוך שלושה שבועות. תתקשרו לרופא שלכם אם יהיה צורך."

"תודה."

קתרינה הלכה בעקבות אביה ואחיה והדביקה אותם מהר, בקלות. היא אחזה בזרועו השמאלית של יוהנס, הביאה את כף היד שלו אל פיה ונישקה אותה.

"היי, יוהנס. זאת אני, קתרינה."

הם הוליכו אותו במורד המדרגות והעלו אותו אל הרכבת התחתית. כל השלושה שתקו עד שעמדו לפני דלת הדירה שלהם.

"אני צריך לדבר קודם עם אמא. להכין אותה קצת."

הוא ניסה להכניס את המפתח אל המנעול בשקט, אבל אשתו שמעה אותו, פתחה את הדלת בבת אחת ונדחקה אל מעבר לו לקבל את פני בנה.

"יוהנס," אמרה ופרשה את זרועותיה.

היא נעצרה, גופה דמם וזרועותיה נותרו פשוטות קדימה.

"יוהנס, בני היקר, היפה."

היא התקרבה אליו, נטלה את פניו בין כפות ידיה ונישקה אותו על שתי הלחיים.

"ברוך הבא הביתה, מתוק שלי. אמא תטפל בך. עכשיו אתה בטוח."

היא אחזה בידו והוליכה אותו אל הסלון, טפחה על הכריות, הושיבה אותו וחלצה את מגפיו.

"קתרינה, תביאי לו שמיכה. גינתר, תביא את הקפה מהמטבח. הוא על הכיריים."

הם עשו כדבריה. הוקל לשניהם לעסוק במשהו שיסיט את תשומת לבם מהדמות המרוסקת שעל הספה. קתרינה תחבה את השמיכה מתחת לרגליים של יוהנס ומר שפינל הושיט לבנו את הקפה, אבל ידיו של יוהנס נותרו בלי נוע, והספל נטה לצד אחד והזיל קפה על השמיכה.

"גינתר, מה אתה עושה?"

"לא תיארתי לי."

"תמזוג עוד ספל. הפעם תן אותו לי."

היא הרימה את הספל אל פיו של יוהנס והטתה מעט מן הקפה אל בין שפתיו. חלק נכנס פנימה, אבל הרוב נזל מזווית הפה והכתים את מפית הפשתן הלבנה הפרושה על חזהו. בעקבות הקפה באה עוגה, פירורים שהיא דחפה באצבע בין שפתיו בעדינות, מסרבת להשלים עם כישלונו ללעוס ולבלוע.

"אפיתי אותה הבוקר, אהוב שלי. במיוחד בשבילך."

"האחות אמרה שהשפעת סמי ההרגעה תפוג בקרוב," אמרה קתרינה. "שנצטרך להכניס אותו למיטה לפני שזה יקרה."

"איזו אחות?"

"בתחנה."

"קודם אני עושה לו אמבטיה. המים חמים."

"אני אמלא אותה," אמרה קתרינה.

היא פתחה את הברזים והביטה בבבואה שלה, עקבה באצבעותיה אחר הלאוּת שאחזה בה.

מר שפינל וגברת שפינל הקימו את יוהנס על רגליו וכיוונו אותו אל האמבט.

"עכשיו, גברות, החוצה בבקשה. מכאן אני אטפל בזה."

"לא, גינתר. אני ארחץ אותו."

"אסתר, הוא גבר בן עשרים. מבוגר מכדי שאמא שלו תרחץ אותו."

"אני צריכה לבדוק לו את העור, אם יש כינים, אם יש זיהום. אני רוצה לראות אותו, גינתר. הוא הבן שלי."

"אז נעשה את זה יחד. אבל לא קתרינה. זה כבר יותר מדי."

היא יצאה והתיישבה על הספה לתקן שמלת היריון קיצית ממֶשי כחול. האיש בבית העבוט שם אותה בצד בשבילה.

אמה יצאה מחדר האמבטיה, חשה אל המטבח, פתחה ארון, סגרה אותו ופנתה לחזור אל בנה.

"יש לו כינים. אם כי רק בשיער. ושום זיהום או כוויות קור, תודה לאל."

היא סגרה את דלת חדר האמבטיה, ומיד חזרה ופתחה אותה.

"אה, קתרינה, את יכולה להביא את הפיג'מה שלו?"

היא התרוממה לאט. הגב התחתון והאגן שלה חשו את מתח היום כשנעה לעבר החדר שלו. היא העבירה את אצבעותיה על אותות ההצטיינות שלו, השהתה אותן על סוס הפליז שבטבלת העץ, ניצחון הנער העירוני על הרוכבים מן הכפר. היא השאירה את הבגדים שלו על הרצפה מחוץ לחדר האמבטיה ודפקה על הדלת.

"פיג'מה."

הוא יצא, רחוץ ומגולח, כותנה תכולה נשרכה מכתפיו, הורֶה אוחז בכל אחת מזרועותיו בעודו מובל אל הספה.

"אני אכין לו משהו לאכול," אמרה גברת שפינל.

"אמא, אנחנו באמת חייבים להכניס אותו למיטה לפני שהשפעת התרופות תפוג."

"קתרינה, הילד הזה לא אכל כמו שצריך כמה שבועות. אני לא אתן לו ללכת למיטה בלי אוכל."

"נו טוב."

קתרינה הרימה את רגליו אל הספה וכיסתה אותו, עוקפת את השתיקה שלו בפטפוט על בעלה החדש והתינוק, על הדירה החדשה והדברים שאפשר למצוא בבתי עבוט. הוא לא אמר דבר. לא הבחין בדבר. וככל שהמשיך לא להגיב, כך הרבתה היא לדבר. רווח לה כשאמה חזרה עם קערית תפוחי אדמה רכים, תינוקיים. גברת שפינל הכניסה אותם בכפית אל פיו, מחתה את הפליטות והנזילות.

"אתה אוהב את זה, נכון, מתוק שלי?"

גברת שפינל אספה בכף את השאריות שבקערית והכניסה אותן אל פיה שלה, הבטיחה לעצמה שהוא אכל טוב.

"ילד טוב."

קתרינה אחזה בשתי ידיו.

"זמן להכניס אותו למיטה, אמא."

"קתרינה, חודשים לא ראיתי אותו. תניחי לנו."

"אבל השפעת התרופות תפוג."

"ומה יקרה אז?"

"אני לא יודעת. לא שאלתי."

"רק עוד חמש דקות."

גברת שפינל שרה לו, ובעזרת בעלה לקחה אותו לשירותים ומשם למיטה. קתרינה הלכה לישון אף היא, אסירת תודה על ענני הגשם התלויים מעל העיר. האנגלים לא יבואו.

בבוקר, בסוודר עבה וחם, היא ניגשה אל אחיה. הוא שכב בלי תנועה להוציא השפתיים שהתנועעו בתזזית, בקדחתנות. עיניו היו פקוחות.

"יוהנס? אתה ער?"

היא הניחה יד על מצחו אבל לא זיהתה חום. היא התיישבה בכיסא לצד המיטה וחפנה את כף היד היבשה כנייר בתוך ידה שלה, עד שאמה, כבר בחלוק בית, נכנסה לחדר.

"איך הוא, קתרינה?"

"ער ורגוע, אבל ממלמל לעצמו."

"כך הוא עשה כל הלילה."

"נשארת ערה?"

"אבא ואני ישבנו לידו לפי תור."

"למה לא אמרת לי? הייתי עוזרת."

"גם ככה את לא נחה מספיק."

"הוא ישן?"

"לא הרבה. קצת בהתחלת הלילה. בשאר הזמן הוא רק שכב לו ככה."

"זה נורא."

גברת שפינל ישבה ליד הרגליים של בנה.

"מה נעשה, אמא?"

"נצטרך לחכות ולראות מה קורה. אבא ראה את זה במלחמה הקודמת. בדרך כלל אנשים יצאו מזה."

"בלי פגע?"

"לפעמים. לפעמים לא."

"כמה זמן זה לקח?"

"ימים, שבועות, לפעמים חודשים."

"האחות אמרה שלושה שבועות."

"נקווה שאכן זה כך."

"שכחתי מהמכתב שלה."

קתרינה הביאה את המעטפה מהמבואה. בתוכה היו פנקס החוגר של יוהנס, אישור חופשה ומכתב מופנה אל הוריהם. היא פתחה את פנקס החוגר והביטה בתצלום שצולם בתחילת המלחמה. הוא חייך אל המצלמה. היא הפכה את הדפים, עקבה אחר הנפקות הביגוד, הציוד, תשלומים והמסלול דרך אירופה לרוסיה, החתימות המשורבטות, תאריכי כניסה ויציאה, חותמות של מוסדות רפואיים. שמות של שלושה בתי חולים.

"יוהנס כבר היה מאושפז בבית חולים קודם."

"מה? איך את יודעת?"

היא העבירה לאמה את הפנקס ואת המכתב מהרופא הצבאי, שסיפר שיוהנס טופל שלוש פעמים עקב טראומה, בלי הצלחה. הוחלט שמוטב שיהיה בבית, ושבלי ספק הוא יחלים מהר אחרי חופשה קצרה מהחזית.

"איך אנחנו אמורים להבריא אותו אם הרופאים לא יכולים?"

"אנחנו יכולים רק לעשות כמיטב יכולתנו, קתרינה. את צריכה להתכונן לצאת לעבודה."

הבנק רחש פעילות. רבים מחבריה לעבודה יצאו מן העיר להתגורר עם קרובים בכפר, ולכן העבירו אותה מהחדר האחורי אל הדלפק הקדמי, שבו ענתה על שאלות של לקוחות שתהו אם כספם בטוח, אם הוא עלול להיפגע מפצצות בריטיות. היא הרגיעה אותם, לעתים קרובות את אותו אדם כמה פעמים בחודש.

כשחזרה הביתה, ניגשה אל יוהנס. מצבו לא השתנה, אבל בחדר עמד ריח חמוץ. היא הפשילה את הסדינים. הוא הרטיב במיטה, הפיג'מה נדבקה לעורו.

"אלוהים אדירים, יוהנס, מה קרה לך?"

היא פשטה את המעיל, פתחה את החלון, נשמה שתי נשימות עמוקות והרימה אותו למצב ישיבה, הפשיטה אותו וחשפה את מה שהוסתר ממנה יותר מעשור.

בפיג'מה יבשה היא הוליכה אותו אל הסלון והושיבה אותו על הספה לפני האח.

"מה את עושה?" שאלה גברת שפינל. "הוא אמור להיות במיטה."

"הוא הרטיב במיטה."

"ואת החלפת לו?"

"אני הולכת לסדר את המיטה."

"אבל קתרינה, לא היית צריכה לעשות את זה. הוא אח שלך."

"אמא, אני נשואה ובהיריון. אני אסתדר."

היא הסירה את הסדינים, כיבסה אותם באמבטיה וייבשה את המזרן במגבת. אז העמידה אותו לפני החלון הפתוח לקלוט את סופו של יום האביב הקר. כשהתיישבה לצד יוהנס ולקחה לידה את עבודת התפירה, הריחה את הריח שוב.

"לא, יוהנס."

היא חזרה על התהליך, הפעם בעזרת אמה.

"הוא צריך חיתול."

"הוא אדם בוגר, קתרינה. אנחנו לא יכולות לשים לו חיתולים."

"אנחנו צריכות משהו, אמא."

"נשתמש במגבות."

הם אכלו עוף, סלק ותפוחי אדמה בעוד יוהנס שוכב על הספה. המלמולים שלו ליוו את השיחה ליד השולחן.

"ד״ר ויינרט הבטיח לבקר ביומיים הקרובים," אמר מר שפינל. "הוא אומר שנתקל בהרבה מאוד מקרים כאלה."

"נחמד מצדו," אמרה גברת שפינל.

"מה יקרה ליוהנס, אבא?"

"נחכה ונראה, קתרינה. בינתיים אנחנו צריכים לדאוג שיהיה רגוע ושינוח."

באותו לילה היא צנחה לשינה עמוקה, בלתי מודעת לרוח הסערה שפרצה דרך העננים וסילקה אותם מהשמים. הסירנות צפרו בעוז והיא גנחה, התמרמרה על היללה המטרידה שלהן, על שהפריעו את שנתה. היא החלה להתלבש במקצב השיטתי שאימצה לעצמה שיאפשר לה להגיע בזמן אל המקלט. רק כששרכה את הנעליים נזכרה באחיה.

הוריה כבר היו בחדרו, לבושים. הם ניסו למשוך סוודר, זה עם צלבי הקרס, מעל ראשו.

"מצטערת. ישנתי חזק."

"תביאי את הנעליים והגרביים שלו, קתרינה," אמרה אמה.

הם הלבישו אותו במעיל והוליכו אותו אל המבואה. ליד הדלת הוא הרטיב במכנסיים.

"אלוהים אדירים, יוהנס," אמרה קתרינה. "לא שוב פעם."

"אני אביא בגדים נקיים."

"לא, אסתר. אין זמן."

"אנחנו לא יכולים לקחת אותו ככה, גינתר. המקלט יסריח. לא יסלחו לנו. ולא ישכחו לנו."

קתרינה הפשיטה אותו והוריה הלבישו אותו. כל השלושה התאמצו להחזיק אותו בעמידה. הם הוליכו אותו במורד המדרגות ואל הרחוב, ובעוד עיניהם מסתגלות אל החושך רווח להם לגלות שעדיין יש שם אנשים, נשים עם ילדים קטנים והורים זקנים. אבל יוהנס התיישב על המדרכה תחת צופר אזעקה. האחרים נעלמו מהר.

"תזדרז, יוהנס," אמר מר שפינל. "עוד מעט יסגרו את הדלתות."

קתרינה ראתה את מקלט הבטון הענקי מתנשא מעל לרחוב, אבל הוא נראה במרחק קילומטרים משם. הם הקימו את יוהנס על רגליו והריצו אותו קדימה, בשרוכי נעליים פרומים וברגליים כושלות. מר שפינל צעק אל שני גברים שעמדו לסגור את הדלתות בראש מדרגות הבטון. הם לא שמעו אותו, והפצצות החלו נופלות בשולי העיר, אמנם הרחק מערבה, אבל נופלות. מר שפינל צעק חזק יותר. על בנו. על הגברים. הוא נופף ביד שלא אחזה ביוהנס, ושני הגברים לכדו אותו בעיניהם. הם תפסו את יוהנס בבתי השחי וגררו אותו במעלה המדרגות. קתרינה והוריה עלו בעקבותיהם והדלתות נטרקו מאחוריהם, בריחים כבדים ומוטות נמתחו לרוחבן.

"תודה לאל," אמר מר שפינל. "ותודה לכם, רבותי."

"שזה לא יקרה שוב," אמר אחד הגברים.

"לא, בהחלט לא. אנחנו מקווים שמצבו ישתפר בקרוב."

בדרך כלל נהגו קתרינה והוריה לשבת בקומת הקרקע במהלך ההפצצות, עם תיק קטן ובו ספרים, כריות, פאזלים ועבודות תפירה. הפעם כל הקומות הנמוכות היו תפוסות, ולא היה איתם שום ציוד.

"תצטרכו לעלות לקומה גבוהה," אמר האיש שליד הדלת.

הם הלכו לאורך מסלול בצבע זרחני שהוליך אל גרם המדרגות והתחילו לטפס. יוהנס נע בקלות, כאילו נעשה צייתן יותר בהיותו מוגן מן החוץ, מהקור, מהרוח. שלוש הקומות הראשונות היו תפוסות. הם מצאו מקום בקומה הרביעית, קרוב למגדלי ירי הנ"מ שעל הגג.

"אני לא אוהבת להיות כל כך גבוה," אמרה קתרינה. "אנחנו יותר קרובים אליהם."

"את המגדלים האלה אי־אפשר להרוס, קתרינה. הפיהרר עצמו עיצב אותם."

"אני יודעת את זה, אבא, אבל בכל זאת מעדיפה להיות יותר למטה."

הם פסעו דרך חדרים מלאים באנשים, שכבר החלו בהתנהלות השגרתית שלהם בעודם מחכים שכל זה ייגמר. אימהות וסבתות ישובות על ספסלי עץ הקריאו סיפורים לילדים קטנים. זקנים גרפו אפר מן המקטרות ושוחחו בשקט ביניהם. הילדים הגדולים יותר ידעו להתנהג יפה, ידעו שצריך לחזור לישון או לגמור להכין שיעורים. הם הביטו ביוהנס אבל הסיטו את מבטם. לא מנומס לנעוץ מבט.

בחדר האחרון שבקומה הרביעית הם מצאו מקום ליד קבוצת משפחות עם ילדים קטנים. גברת שפינל הנחתה את יוהנס אל הספסל והושיבה אותו, הטתה את גבו אל קיר הבטון המאובק. היא ליטפה את שערו.

"הנה, אהוב שלי, אנחנו כאן ואתה בטוח."

ההורים של קתרינה ישבו משני צדי אחיה. היא צנחה לצד אמה, נאנחה וצחקה.

"מה?" שאלה אמה.

"תסתכלי, הנעליים שלו לא זוג."

"נתקן את זה בפעם הבאה," אמרה גברת שפינל.

אחד משני תותחי הנ"מ שעל הגג החל לפעול, קרוב יותר מכפי שקתרינה הורגלה בו, ורועש יותר. היא החליטה להתעלם ממנו ולנסות לנמנם, אבל אמה זזה בתנועות נסערות.

"מה קרה?"

"אני לא יודעת. הוא רועד."

"אולי הוא יירגע בעוד רגע."

תותח שני, ואחר כך שלישי, התחילו לירות. קתרינה כיסתה בידיה את אוזניה, ואחר כך את בטנה, שהתעגלה והתקשתה. אמה רכנה קדימה. יוהנס רעד. זרועותיו ורגליו נרעדו בקצב הירי. גברת שפינל ניסתה לנדנד אותו, לנענע אותו כאילו חזר להיות בחיקה, התינוק שלה במצוקה, לחשה לו באוזן. הוא נרגע קצת. קתרינה נשענה על הקיר אבל פיצוץ הדף אותה קדימה. פצצה יחידה. אנשים צרחו אבל רק לרגע קל, וחזרו לשלוט בעצמם כשהבינו שהקירות והתקרה לא ניזוקו.

ואולם הנשימה של יוהנס לא נרגעה, והמבט הריק בעיניו נעלם והוחלף בכחול חי, תזזיתי. קתרינה החליקה אל הרצפה ושיפשפה את רגליו. אמה משכה אותה בשרוול.

"קומי, ילדה שלי. אנשים מסתכלים עלייך."

"אמא, אנחנו צריכים לשמור שיהיה רגוע."

"קומי. את בהיריון. את עושה צחוק מעצמך."

היא קמה והתיישבה לצד אביה, מתרפקת על אחיה. הרטט באיבריו עבר לגופה.

"ששש. עוד מעט זה ייגמר."

נפלה פצצה נוספת. ועוד אחת. ארבע כאלה, שש, שחבטו בשלווה ובביטחון העצמי של האנשים. הילדים ייללו. המבוגרים הורו להם לשתוק, אמרו שעוד מעט זה ייגמר. הם צייתו, אבל יוהנס היה על הרצפה, מצונף לכדור, הידיים על האוזניים, העיניים עצומות בחוזקה, פיו פעור בזעקה אילמת. קתרינה ניסתה להרים אותו.

"קום, יוהנס. זה לא נורא עד כדי כך."

יוהנס נשאר על הרצפה, עדיין מצונף.

"קום, בן," אמר מר שפינל. "אתה לא רוצה להדאיג את האנשים."

"אולי כדאי שתשאיר אותו שם, אבא. תן לו להירגע. הוא לא מזיק לאף אחד."

"זאת בושה, קתרינה. תעזרי לאבא."

היא התכופפה, אבל איבדה את שיווי המשקל ונפלה על החזה והראש של אחיה, שנותרו בעלטה. הוא צווח חזק כל כך, שהילדים פרצו בבכי, ורק כעבור זמן־מה נענו לקולן המרגיע של האימהות שלהם. אבל יוהנס דחה את כל ניסיונות ההרגעה והמשיך לצעוק. האימהות נשאו את הילדים לחלק אחר של המקלט, הרחק מיוהנס, האיש שהמלחמה הפכה אותו למשוגע.

19

ד״ר ויינרט בא ובידו קופסת עוגות.

"בשבילך, גברת שפינל."

היא קיבלה אותה במבוכה, כמעט בלוויית קידה.

"מאוד נחמד מצדך, ד״ר ויינרט. תודה."

"על לא דבר."

היא העבירה את הקופסה מיד ליד.

"בואי, אני אעזור לך, אמא."

"אני בסדר, קתרינה. אנשים כבר לא מביאים עוגות, נכון, ד״ר ויינרט?"

"באמת, גברת שפינל? לא שמתי לב."

"אנחנו כנראה בני מזל."

היא מסרה את העוגה לבתה.

"גינתר, תעזור לדוקטור עם המעיל."

קתרינה איזנה את העוגה על כפות ידיה ופסעה אל המטבח, מעלה ריר. היא הרימה את המכסה. זאת היתה גלילת שוקולד ממולאת קצפת טרייה ומעוטרת באבקת סוכר מנופה ובעלי מנתה. הגבעול הונח בדיוק במרכז העוגה. גברת שפינל נכנסה בעקבותיה.

"תני לראות."

"היא יפהפייה, אמא."

קתרינה העבירה את העוגה אל צלחת מלבנית בעלת שוליים מוזהבים ונעמדה מעליה, שואפת אל קרבה את ניחוח השוקולד והמנתה.

"אני חייבת לעשות את זה."

היא טבלה אצבע בקצפת וליקקה אותה, וגרפה בשיניה את העור להבטיח שלא נותרה עליו שום שארית. היא גילגלה את הקצפת מעל ללשון ומתחתיה, ובלעה.

"טעם גן עדן."

"תני לי."

גברת שפינל לקחה יותר מבתה, ערימה לא קטנה שכיסתה שליש אצבע.

"זה לא פייר."

קתרינה צחקה ודלתה פעם שנייה והשתמשה בכפית לכסות את החורים.

"למה ד״ר ויינרט כל כך טוב אלינו, אמא?"

"הוא ואבא עשו דרך ארוכה יחד. הוא היה סגן במלחמה הקודמת, צעיר מאוד אבל מוכשר מאוד, ואבא הבין את זה, קיבל את הגיל הצעיר שלו כשאחרים לא קיבלו."

"והם נשארו בקשר כל השנים?"

"המלחמה איחדה אותם שוב."

גברת שפינל הביאה את צלחת העוגה והקפה אל השולחן. עקבותיה עם סכין ופרסה את העוגה. קודם כול הגישה לדוקטור, אחר כך לאביה, לאמה ולעצמה, ואת גבעול המנתה העבירה לצלחת שלה עצמה בהיחבא, שאמה לא תראה. הם הניחו את הצלחות שלהם על השולחן וחיכו שד״ר ויינרט יפסיק לדבר ויתחיל לאכול, ובהינתן האות יוכלו גם הם להתחיל. אבל הוא המשיך והמשיך, דיבר על המלחמה, על החזית המזרחית, על הניצחונות שלהם, אדיש לקפה שנמזג ולמפיות שנפרשו, אדיש לייסוריהם. מר שפינל השתעל; גברת שפינל דיברה.

"בבקשה, ד״ר ויינרט, הואל נא להתחיל."

"תודה, גברת שפינל."

הוא הרים את הצלחת, מתיר להם להרים את הצלחות שלהם, אבל המזלג שלו נשאר על השולחן.

"עד הקיץ זה יהיה בידינו. כשמערכת האביב הזאת תצא לדרך, הם גמורים."

"זה בטוח," אמר מר שפינל.

"יש להודות שמזג האוויר החורפי שלהם גרם לאיזשהו עיכוב, אבל עכשיו זה מאחורינו. נחזור ונוכיח עד כמה אנחנו חזקים."

"אכן," אמר מר שפינל.

"בבקשה, ד״ר ויינרט. הקפה שלך יתקרר," אמרה גברת שפינל.

הוא הרים את המזלג ודקר את קצה העוגה שלו. הוא לא אכל, אבל די היה בתנועה שלו כדי שהאחרים יתחילו לאכול את עוגת הספוג השוקולדית, העשירה, הכהה והיקרה בעליל.

"העוגה הזאת נהדרת," אמרה קתרינה, "איפה מצאת אותה?"

"אני שמח שאת נהנית ממנה, גברת פאבר."

"איפה אפשר למצוא כזאת? אתה קונה בקונדיטוריה מסוימת? הייתי משלמת משכורת של שבוע תמורת אחת כזאת."

ד״ר ויינרט כיחכח בגרונו. מר שפינל הידהד את שיעול הנימוסים.

הדוקטור החזיר את הצלחת שלו אל השולחן. מחצית הפרוסה נותרה בה. הוא ניגב את פיו במפית הפשתן הטובה שלהם.

"גברת פאבר, את העוגה הזאת אפה אחד האופים של הפיהרר. היא לא זמינה לך."

"אה, הבנתי. אז לכבוד הוא לי לאכול אותה."

"אכן."

הדוקטור גמר את הקפה וסירב לספל נוסף.

"נו, גברת שפינל, מה שלום הבן שלך יוהנס?"

"אותו הדבר, ד״ר ויינרט," אמרה גברת שפינל. "הוא שוכב כל היום ונועץ מבט בתקרה. אבל הוא מזיז פחות את הפה ומשמיע איזה קול מפעם לפעם. סוג של שיפור, אני מניחה."

"זה טוב."

"הוא אוכל מעט, אבל בצורה יציבה. מעבר לכך אין לי כל כך מה להוסיף."

"אני יכול לראות אותו עכשיו?"

"בוודאי."

הם הלכו בעקבות הדוקטור אל חדר השינה, שבו שכב יוהנס ער אך חסר תנועה על המזרן.

"יוהנס," אמר מר שפינל. "זה ד״ר ויינרט. הוא בא לבדוק אותך."

ד״ר ויינרט התיישב על קצה המיטה. הוא הרים את ידו של יוהנס ולחץ אותה.

"שלום לך, יוהנס."

האצבעות הרופסות של יוהנס החליקו מידו של הדוקטור וצנחו בחזרה על הסדין. ד״ר ויינרט מדד לו את החום ואת הדופק. הוא נקש באצבעותיו ומחא כף ליד כל אוזן.

"אנחנו צריכים פשוט לחכות. אני אחזור בעוד שבוע, אלא אם כן משהו ישתנה ותזדקקו לי קודם לכן."

"תודה, דוקטור," אמרה גברת שפינל.

"והוא לא השמיע שום קולות, גברת שפינל?"

הם נגררו אחריו כשצעד אל דלת היציאה.

"רק במקלט. הוא היה קצת נסער שם."

"אה כן, שמעתי על כך."

ד״ר ויינרט כרך את הצעיף סביב צווארו והתחיל לרכוס את המעיל שלו, שהיה עשוי מצמר כהה משובח. הוא נעצר בכפתור השלישי.

"אני חושב שלהבא מוטב שלא תיקחו את יוהנס למקלט."

"אני לא מבינה," אמרה גברת שפינל.

"לטובת המדע הגרמני, אני רוצה לראות אם הוא יכול לישון במהלך הפצצה, לברר אם התת־מודע שלו יאפשר לו לנוח."

"אנחנו לא יכולים לעשות לו את זה, ד״ר ויינרט," אמרה גברת שפינל.

"תשכיבי אותו במיטה, גברת שפינל. בלי סמי הרגעה."

"אי־אפשר להשאיר אותו ככה," אמרה קתרינה.

"למרבה הצער, אחד מכם ייאלץ לשבת איתו."

"אה," אמר מר שפינל.

"אני חושב שזה לטובה. לטובתו. וכן, גם לטובת השכנים שלכם."

"השכנים שלנו?" שאלה קתרינה.

"אנחנו לא מעוניינים שהם יראו חייל נבהל מפצצות. זה רע למורל."

"למה שזה יהיה רע למורל?" שאלה. "זאת רק האמת."

"אני בטוח שההורים שלך מבינים, גברת פאבר."

"אכן כן," אמר מר שפינל.

גברת שפינל כרכה את זרועותיה בכוח סביב החזה, והדוקטור חזר לרכוס את המעיל.

בעלה דיבר שוב.

"אני אדאג לזה, דוקטור."

"תודה, גינתר. ותודה על הכנסת האורחים."

"תודה על העוגה," אמר מר שפינל.

גברת שפינל סגרה את הדלת, חיכתה עד שלא שמעה עוד את צעדי הדוקטור, ופנתה אל בעלה.

"איך יכולת, גינתר?"

"מה?"

"איך יכולת להתרפס אליו ככה?"

"אסתר, הבן אדם היה טוב אלינו."

"כל כך טוב עד שאנחנו צריכים להישאר כאן בזמן ההפצצות."

"מספיק עם זה. זה יכול להועיל ליוהנס."

"או להרוג אותו. להרוג את כולנו."

"תפסיקי, אסתר. אנחנו חייבים לעשות את מה שהוא אומר."

"'אנחנו חייבים לעשות את מה שהוא אומר.'"

"תפסיקי."

"ילד טוב, גינתר שפינל. תמיד שומע בקול הגדולים."

"מספיק עם זה. מה שנַעשָֹה נַעשָֹה."

היא צנחה על הספה.

"מה אם תיפול פצצה על הבית?"

"זה מאוד לא סביר, אסתר."

"אתה לא יכול להיות בטוח. אתה לא יודע."

קתרינה התיישבה ליד אמה.

"אני אשאר איתו," אמרה.

"את?" שאלה גברת שפינל. "את בהיריון. את לא יכולה."

"אני אהיה בסדר, אמא."

"מה יחשבו עלינו, קתרינה?"

"מי יֵדע?"

"זה לא בא בחשבון. אבא ואני נעשה את זה. גינתר יישאר בלילה הראשון."

"בסדר," אמר.

"תנו לי לעשות את זה," אמרה קתרינה.

"אם את מתעקשת," אמר מר שפינל. "אני באמת צריך להיות עם אמא."

"גינתר, זאת הבת שלך שבהיריון. אתה לא יכול לתת לה לעשות את זה."

"אני אהיה בסדר, אמא. את תפחידי את יוהנס אם תישארי איתו. תהיי עצבנית מדי."

"ואת לא?"

"אני אהיה בסדר."

"תני לה לעשות את זה, אסתר. היא תוכל לנוח כשנחזור."

"איך אתה יכול לעשות את זה? אתה פחדן, גינתר שפינל."

קתרינה החזירה את הספלים והצלחות למטבח, חתכה פרוסת עוגה ליוהנס והתיישבה על מיטתו לדחוף את השוקולד לפיו.

"תטעם, יוהנס. האופה של הפיהרר הכין אותה. והיא הרבה יותר טובה מהעוגה של אמא."

היא ליטפה את שערו, נישקה את מצחו והעבירה יד על לחייו, שעדיין היו שקועות גם אחרי שבוע של מחית תפוחי אדמה וירקות. משקל הראש והגוף שלו כמעט שלא הותיר שקערורית בכלי המיטה.

"תחזור אלינו, יוהנס."

היא התיישבה על הכיסא, כיסתה את ברכיה בשמיכה והסתכלה עליו. קצב הנשימה השקט שלו והרפרוף האקראי בבטנה הדגישו את הדממה. היא אכלה את מה שנותר מן העוגה, ובמשך זמן קצר קראה רומן בלשי אמריקאי שעבר בין חברותיה לעבודה. זה לא מצא חן בעיני אביה, ולכן היא קראה בו כשלא היה נוכח.

הוריה ישבו לפני האח בסלון וקראו עיתונים. היא הראתה להם את הצלחת הריקה.

"הוא אהב את העוגה."

"איך הוא?" שאלה גברת שפינל.

"ישן."

"השארנו לך קצת עוגה."

"תודה," אמרה קתרינה.

היא מתחה את הרגליים לאורך הספה.

"מתברר שד״ר ויינרט רגיל לעוגה יותר מאיתנו."

"לְמה את מתכוונת?" שאל מר שפינל.

"הוא השאיר חצי בצלחת."

"הוא אדם חשוב מאוד, קתרינה, וזה בא עם פריבילגיות."

מר שפינל אכל ארוחת ערב ויצא מהדירה, השאיר לנשים את מלאכת הרחצה של יוהנס.

"אנחנו צריכות להשכיב אותו מוקדם," אמרה גברת שפינל. "זה לילה מושלם לאנגלים."

כשנשמעה האזעקה, קתרינה התעוררה בבת אחת. הוריה כבר היו בפתח. אמה החזיקה חפיסת קלפים כאילו היתה ארנק ערב.

"את תסתדרי, קתרינה?"

"לכי כבר, אמא."

היא סגרה את הדלת היטב אחריהם, להשאיר מחוצה לה כל פצצה שעלולה לנחות באולם הכניסה, וּוידאה פעמיים שכל התריסים מוגפים ושהווילונות סגורים לגמרי. יוהנס ישן. היא שמעה שאון מטוסים מערבה לעיר.

"בבקשה, אלוהים, תעשה שהם יישארו שם."

היא ניסתה לקרוא את הספר האמריקאי, אבל הוא היה משעמם. היא היתה משועממת. ובטוחה יותר משצפתה. היא קמה על רגליה.

"אני יודעת שאסור לי לעשות את זה, יוהנס."

היא כיבתה את האור, פתחה את הווילונות, פתחה את התריסים, הרימה את שמשת החלון והשקיפה החוצה. האוויר היה קר, מלהיב, הרחוב אפל ודומם, מרוקן כל כולו למעֵט חתולים פראיים שפונו מבתים שכבר לא היה בהם אוכל בשבילם.

השמים היו בצבע כתום גירי, תערובת של אש ואבק. היא ראתה את המטוסים, נקודות שחורות קטנות מחוללות מעל בתים וחנויות, מעל בני אדם, מסתחררות ומתפתלות זו סביב זו בריקוד של יופי בלתי הולם. היא סגרה את החלון, את התריסים והווילונות, התיישבה על הכיסא ליד המיטה של יוהנס ומשכה את השמיכה על הכתפיים והחזה שלה. את כפות הרגליים הצמידה לכף היד של אחיה, ואת כפות ידיה שלה הניחה מעל לרחם שלה.

היא לא שמעה את המטוס עד שהיה מעל ראשה, מטוס בודד שסטה מן הלהקה, המנוע שלו חרישי וקל. היא התחננה בפניו שימשיך לנוע. הוא לא נענה לה. הוא הטיל פצצה, שריקה חדה, בודדת, ילד נלהב מחליק על מגלשה. היא צנחה אל מתחת למיטת אחיה, פיללה שלא יאונה לו רע. הוא המשיך לישון. הבית רעד והחלונות קירקשו. היא נשארה תחת המיטה והקשיבה לנשימה הקלילה שלו עד שאמה חזרה.

"הוא ישן לאורך כל העסק," אמרה קתרינה.

"תודה לאל," אמרה גברת שפינל. "את בסדר?"

"אני בסדר."

"את נראית מותשת. לכי לישון. אני אחמם לך קצת חלב."

"איפה אבא?"

"הלך לעזור. פצצה נפלה על בית שלושה רחובות מכאן."

"זה נשמע הרבה יותר קרוב. חשבתי שהם הולכים להרוג אותנו."

"לכי, קתרינה. לכי למיטה."

תחת השמיכות, עדיין בבגדיה, היא חפנה בידה את הבטן, מילמלה שוב ושוב התנצלויות לתינוק. גברת שפינל ישבה על קצה המיטה ועיסתה את גבה מבעד לשמיכות.

"שתי את החלב כל עוד הוא חם."

"עוד רגע. שימי אותו על השולחן."

גברת שפינל נשארה במקומה עד שקתרינה הגיחה החוצה.

"אני לא מאמינה שיוהנס המשיך לישון לאורך כל העסק, אמא."

"אולי ד״ר ויינרט צדק וזה יעשה לו טוב."

"המקלעים הם אלה שגרמו לו מצוקה בפעם הקודמת, נכון? אני תוהה אם קרה לו משהו עם מקלעים כשהוא היה ברוסיה."

"אני לא מסוגלת לחשוב על זה, קתרינה."

"אני חייבת לחשוב על זה, כי מה אם פטר יחזור ככה? עם מוח שנהפך לדייסה? או בלי ידיים או רגליים? מה יקרה אז? איזה מין חיים יהיו לי אז?"

"את צריכה לישון. אני בטוחה שפטר בסדר."

"את לא יודעת את זה. את לא יכולה לדעת את זה. כל העסק המחורבן נמשך ונמשך בלי סוף."

"יש סוף. הקיץ."

"הם אמרו חג המולד. עכשיו קיץ. כמה אנחנו אמורים לחכות? נמאס לי מהכול."

"בקרוב זה ייגמר. שמעת את ד״ר ויינרט."

"ואת מאמינה לו?"

"אני חייבת, קתרינה."

20

רוסיה, 4 במארס 1942

קתרינה יקרה שלי,

אני מקנא. הנה. הודיתי בכך. יוהנס בבית איתך. אני לא. הוא לבוש בבגדים נקיים, יושב כל ערב לאכול איתך. אני עדיין במקום המטונף הזה, לא קרוב יותר לשוב הביתה משהייתי כשיצאנו לדרכים שכוחות־האל האלה.

אני שונא את המקום הזה. אני מותש, קתרינה. מהמלחמה, מלהיות בלעדייך, מהרוסים המכוערים המטופשים האלה, שמתנפלים עלינו בנשק מכל הבא ליד, לבושים במה שלא יהיה. הם חסרי רחמים.

אני משתדל להתמקד בדברים שמחים, בעובדה שהאביב בא, שהרוח שוככת ושפרחים קטנטנים מתחילים לבצבץ מתוך השלג הנמס. אבל זה קשה. את כל כך חסרה לי, וחסר לי החבר שלי פוקס. נראה שהמוות שלו היה כל כך מיותר, קתרינה. אילו היו מרשים לנו לחכות במחנה הקודם עד שהשלג יימס, פוקס עדיין היה חי. ממילא ההשפעה שלנו בחרקוב היתה אפסית. היא עדיין בידינו. הרוסים חלשים מדי. הכול היה כל כך חסר טעם. חוץ מאשר בשביל רייניש. הוא עומד לעלות בדרגה. בזכות העבודה הטובה שעשה כשהצעיד אותנו בשלג.

אני לא יודע אם המכתב הזה יחמוק מהצנזורה, אבל אם כן, תסלחי לי על הזעפנות. זה רק כי נמאס לי. אני מותש מהרוסים ומהנשים שלהם הצנומות, המכונמות, שלא ניחנו אפילו בשמץ מהיופי שלך. הם שולחים אפילו את הנשים שלהם להילחם, קתרינה.

אני מצטער, אהובתי, שאני מעיק עלייך ככה. בסך הכול אני בסדר גמור, ובטוח, גם אם קצת עייף, ובחשכת הלילה מטרידה אותי הדאגה שהמלחמה תתארך כל כך, עד שתשכחי אותי. מחר בבוקר, לאחר שהשמש תחמם אותי קצת, הגישה שלי תהיה חיובית יותר. ואהיה בטוח שהכול ייגמר מהר ושאחזור אלייך ואל התינוק שלנו.

אני מצפה לזה בכיליון עיניים, קתרינה. להיות איתך ועם הילד. אני לא יכול להחליט אם אני רוצה בן או בת. לך יש העדפה? מה שלא יהיה, אני יודע שנגדל אותו או אותה להיות מאושרים ובריאים.

אני באמת מתגעגע אלייך ואוהב אותך.

שלך באהבה,

פטר

21

קתרינה התמתחה וצעדה אל הסלון, מגרשת את השינה מאיבריה. יוהנס כבר היה שם, ישוב על הספה, ער. גברת שפינל היתה לידו.

"הוא קם בכוחות עצמו," אמרה.

"הוא אמר משהו?"

"עוד לא."

קתרינה הרימה את ידו ונישקה את העור שעדיין היה חיוור אבל רך יותר. כבר לא יבש כמו נייר.

"בוקר טוב, יוהנס. נחמד לראות אותך מחוץ למיטה."

אחר הצהריים הוא התחיל להתעסק בדברים. בפיג'מה שלו. בחלוק. מרט חוטים, פיתל ומשך אותם, סובב אותם שוב ושוב עד שהפכו לכדורונים זעירים של כותנה צפופה.

"המצב שלו משתפר, אמא?"

"עד כמה שאפשר לראות."

למחרת הוא עבר לעיתון. קודם קרע רצועות ארוכות, אחר כך גרס את דיווחי המלחמה לפיסות זעירות, פיזר קונפטי שחורים ואפורים על הספה והרצפה. גברת שפינל נזפה בו, אספה את הקרעים, רחצה את הדיו מכפות הידיים שלו אבל נתנה לו עיתון נוסף.

"אני מניחה שזה עושה לך טוב."

אבל הוא לא הראה עניין. הוא קם, ניגש אל השולחן והתיישב, שטח את ידיו הגדולות, האלגנטיות, על המהגוני.

"אתה רעב, יוהנס?" שאלה גברת שפינל. "ארוחת ערב בעוד כשעה."

הוא נשאר לשבת שם, דומם, אפילו כשקתרינה טרחה סביבו, הניחה על השולחן מצעיות, סכו"ם וכוסות תוך כדי פטפוט. היא הניחה את המפית שלו והוא הרים אותה, פרש והניח אותה על ברכיו.

מר שפינל בא הביתה ונישק אותו בהיסוס על קודקוד ראשו.

"שלום, בן. הנשים האלה עוד לא הכינו לך אוכל?"

הם התיישבו ופתחו במרק. גברת שפינל מילאה את המצקת ממרקיית קרמיקה והגישה ליוהנס תחילה.

"תתחיל, יוהנס," אמרה. "זה מרק ירקות."

הוא הרים את המזלג, טבל אותו בקערית והביא אותו אל פיו. הוא מצץ, אבל המרק הכתום נזל על הסנטר. חתיכות קטנות של ירקות צנחו על חזהו. הוא ניסה שוב. המצקת ביד אמו נותרה תלויה בלי נוע מעל המרקייה הכחולה־לבנה. אביו ואחותו נעצו את עיניהם בקעריות שלא היה בתוכן דבר. גברת שפינל הושיטה את ידה מעבר לשולחן.

"הנה, יוהנס," אמרה, "בוא, אני אעזור לך."

היא ניגבה את הסנטר והחזה שלו, חילצה בעדינות את המזלג מידו והחליפה אותו בכף.

"תראה אם זה לא יותר קל ככה."

עם כל תנועה של הכף הוא נעשה מיומן יותר ויותר. הוא אכל את רוב המרק, הרים את המפית, שיפשף את הסנטר והדף את הכיסא שלו לאחור.

"תודה," אמר והרכין את ראשו בקידה קלה. "זה היה טעים מאוד."

הוא פסע אל הספה, נעלי הבית שלו טפחו על רצפת העץ. הם נעצו את מבטיהם בגבו. המרק שלהם נותר בקעריות.

"הוא דיבר," אמרה גברת שפינל.

"ואכל," אמרה קתרינה. "בעצמו."

"בואו לא נעשה מזה עניין," אמר מר שפינל.

יומיים לאחר מכן חזר ד״ר ויינרט. יוהנס ישב על הספה, מבטו נעוץ בדפי עיתון, לא קורא ולא קורע.

"זה נס, דוקטור," אמרה גברת שפינל.

"הוא דיבר הרבה?"

"לא הרבה, לא, אבל ממש מילים."

"ועשה בהן שימוש נכון?"

"הו כן, דוקטור."

ד״ר ויינרט מדד לו את הדופק והחום.

"מה שמך?" שאל.

"יוהנס שפינל."

"אתה יודע את השמות של הנוכחים בחדר הזה?"

יוהנס לא אמר דבר, אבל חזר ונעץ את המבט בעיתון.

"אין לי שום רצון להכריח אותו. ברור שמצבו משתפר. מתי החופשה שלו אמורה להסתיים?"

"בעוד עשרה ימים," אמר מר שפינל.

"אני אגיד להם להאריך אותה בשבוע נוסף. אין טעם להאיץ בו."

"תודה, דוקטור," אמרה גברת שפינל. "אנחנו אסירי תודה."

"אנחנו חייבים לדאוג לחיילים שלנו."

יוהנס הלך בעקבות הדוקטור אל המבואה. הוא נעצר לפני המראה, החליק בידו על השיער, יישר את צווארון הפיג'מה שלו ונשען על הבבואה שלו. הוא חייך לעצמו. צחקוק קל.

"אל תדאגו," אמר ד״ר ויינרט, "מצבו משתפר, אף על פי שזה מסע מוזר לכולכם."

הדוקטור הסתלק.

"מי זה היה?" שאל יוהנס.

"זה היה ד״ר ויינרט," אמרה קתרינה. "הוא מטפל בך."

"דוקטור. הייתי חולה?"

"רק קצת," אמרה גברת שפינל. "אבל אני חושבת שהמצב שלך משתפר."

"אני מרגיש בסדר. אם כי רעב."

בזמן ארוחת צהריים מוקדמת של בשר ותפוחי אדמה הוא דיבר. בקדחתנות.

"מתי עברנו הנה? זה מאוד מפואר."

"לפני חג המולד," אמרה קתרינה. "הבאנו הנה את כל הדברים שלך."

"מאוד נחמד מצדכם. את נראית כאילו את אוכלת טוב, קתרינה."

"אני בהיריון, יוהנס."

"אה. תינוק?"

"התחתנתי באוגוסט. עם חייל."

"חייל?"

"הוא ברוסיה."

"למה? מה יש לו לחפש ברוסיה?"

היא הביטה בהוריה. אמה הניחה יד על זרוע אביה.

"הוא לוחם במלחמה, יוהנס," אמרה גברת שפינל.

"במלחמה?"

"בחזית המזרחית," אמר מר שפינל. "גם אתה היית שם, יוהנס."

"אף פעם לא הייתי ברוסיה, אבא. היא בכלל לא מעניינת אותי."

הם יצאו לטייל בחוץ וישבו על ספסל בפארק. יוהנס ישב לחוץ בין שני הוריו. קתרינה נצמדה אל זרועו של אביה.

"זה יום טוב, אבא."

"אמת, קתרינה."

כשהפעמון צילצל בשבוע שלאחר מכן, יוהנס פתח את הדלת.

"שלום, ד״ר ויינרט," אמר. "בבקשה להיכנס."

"אה, שלום, יוהנס. לעונג הוא לי לפגוש אותך כראוי. אתה נהנה להיות בבית?"

"מאוד. זאת דירה יפה."

"אתה יכול לומר לי את שמות הנוכחים בחדר הזה?"

"השמות? ברור שאני יכול. שם, ליד האח, אבא שלי, גינתר שפינל. על הספה, מימין, אמא שלי אסתר שפינל ולצדה אחותי, קתרינה פאבר. ואתה, אם אתה זקוק לאישור על כך, אתה ד״ר ויינרט."

"תודה, יוהנס. זה מצוין."

הוא הרים את ידו.

"כמה אצבעות אתה רואה?"

"שלוש."

"יפה. ועכשיו?"

"שתיים."

"מצוין. ומה התאריך?"

"שלושה־עשר במארס אלף תשע מאות ארבעים ושתיים."

"מצוין."

ד״ר ויינרט צחק, לקח את ידו של יוהנס ולחץ אותה.

"ברכותי, אישי הצעיר. החלמה מצוינת. תיהנה משאר החופשה שלך."

"תודה, דוקטור. חופשה ממה?"

"למה אתה מתכוון, ד״ר ויינרט?" שאלה גברת שפינל.

"אני לא רואה סיבה שתמנע ממנו לחזור ליחידה שלו."

"אבל הוא היה כל כך חולה."

"עכשיו הוא בריא, גברת שפינל. את רואה בעצמך."

"הוא זקוק לעוד זמן," אמרה. "כל יום הוא מדבר אל עצמו במראה, מסדר את הצווארון, אומר לעצמו שהוא יוצא החוצה. הוא עדיין לא בסדר."

"כבר נתתי לו שבוע נוסף. הוא חייב לחזור."

"אפילו לא עוד שבוע אחד, דוקטור?"

"צר לי, גברת שפינל."

"המצב שלו השתפר כל כך בימים האחרונים. עוד שבוע לא ישנה לצבא."

"אסתר."

מר שפינל אחז ביד אשתו.

"תמיד קשה לָאמא, ד״ר ויינרט," אמר.

"אני מבין."

גברת שפינל הוציאה את ידה מיד בעלה.

"הוא לא יכול לחזור, דוקטור," אמרה. "אני לא אתן לזה לקרות."

"גברת שפינל, הוא חייל. אנחנו זקוקים לו בשביל המערכה המכרעת באביב. ככל שיקדים לחזור, כך נקדים אנחנו להביא את המלחמה אל קִצה."

"דוקטור, אולי הוא חייל, אבל הוא גם הבן שלי. אני אומרת לך שהוא עדיין חלש מכדי ללכת לאיזשהו מקום."

מר שפינל אחז בזרוע אשתו.

"אסתר, בבקשה."

"גינתר, בבקשה, דבר עם ד״ר ויינרט."

בעלה התרחק, ניגש אל החלון הגבוה הצבוע בשכבת צבע עשירה לבנה ומבריקה. הוא הניח את ידיו על ידית הפליז האובלית והשקיף החוצה, אל הרחוב.

"מה עם דעה נוספת?" שאלה אשתו. "רופא צבאי?"

"גברת שפינל, ההחלטה שלי סופית. בשבוע הבא בנך חוזר לצבא."

"גינתר, בבקשה, תגיד משהו."

מר שפינל המשיך לנעוץ את מבטו ברחוב.

"גברת שפינל, בעלך מבין את עמדת הצבא."

"גינתר."

הוא נפנה בחזרה אל אשתו.

"אין מה לעשות, אסתר."

"סיכמנו, אם כן," אמר ד״ר ויינרט. "אתה בסדר, גינתר. תהיה בריא, יוהנס, ובהצלחה."

"שלום, דוקטור," אמר יוהנס.

ד״ר ויינרט הסתלק. מר שפינל הצטרף אליו. שתי הנשים צנחו על הספה.

"הבן שלו, עצמו ובשרו."

"בטח יש משהו שאנחנו יכולות לעשות," אמרה קתרינה.

״איך הוא מסוגל?״

יוהנס ישב ביניהן.

"מה קרה לאמא, קתרינה? היא קצת חיוורת. היא חולה?"

"יוהנס, אתה הבנת את מה שד״ר ויינרט אמר?"

"אני מצטער לומר שהפסקתי להקשיב, קתרינה. אני שונא את זה שאמא נהיית רגשנית."

"הם רוצים לשלוח אותך בחזרה."

"מי רוצה? בחזרה לאן?"

"לצבא. לחזית."

"אה. ביליתי שם לא רע, בסך הכול."

"איפה?"

"בצרפת. כשהייתי בצרפת."

"לא, הם רוצים לשלוח אותך בחזרה לרוסיה."

"קתרינה, כיוון שבחיים לא הייתי שם, ברור שקצת קשה לשלוח אותי בחזרה."

"היית שם, יוהנס. מחוץ למוסקבה."

"כנראה מדובר באח אחר, קתרינה. אני הייתי בצרפת."

"ואחרי צרפת?"

"באתי הנה, לברלין."

היא שיפשפה את ירכו ושמטה את ראשה על כתפו.

גברת שפינל נתקפה צמרמורת, שיניה נקשו.

"את צריכה לנוח, אמא."

היא כיסתה את אמה בשתי שמיכות צמר והלכה למטבח לאפות, ליצור משהו חם, משהו רך וסוכרי. אבל לא היו ביצים. היא התחילה לקלף ירקות ולקצוץ אותם. היא תכין מרק. יוהנס בא לשם מהסלון.

"תני לי לעזור."

היא הגישה לו גזר, מקולף כבר.

"הסכינים שם, במגירה העליונה," אמרה.

הוא נבר במגירה ובחן כל אביזר, ניסה כל אחד מהם עד שבחר בסכין קטנה בעלת ידית עץ.

"אני הולך על זאת."

הוא הניח את הגזר על קרש חיתוך עגול והתחיל לעבוד, הזיז את הסכין לאורכו לאט אך בדקדקנות. הוא מדד כל פרוסה מול הבאה והתאים את רוחבן.

"זה בסדר?"

"מושלם, יוהנס. אתה עושה עבודה טובה."

היא קצצה לקוביות שני בצלים, לפת ושני גזרים לבנים בזמן שלקח לו לחתוך גזר אחד.

"יוהנס?"

"כן?"

"אתה זוכר שהשתמשת ברובה?"

"ברור. השתמשתי ברובה בצרפת. למה?"

"אבל מה עם רוסיה? השתמשת ברובה שלך ברוסיה?"

"את כנראה מתגעגעת מאוד לבעלך, קתרינה."

"מה זאת אומרת?"

"בגלל שהוא שם, את חושבת שכל חייל אחר היה שם גם כן."

"כנראה שזאת הסיבה."

"סיימתי עם הגזר. עוד משהו?"

"לא, תודה, יוהנס. לך תחזור לשבת ליד אמא. היא תשמח."

קתרינה עמדה לסיים את הכנת המרק, הסירה את הקצף החום מפני הנוזל, כשאביה חזר. הוא נעמד תחת הקשת בפתח המטבח.

"איך אמא? היא ישנה הרבה זמן?"

"בערך שעה. היא היתה נסערת מאוד."

"אין מה לעשות, קתרינה. הייתי מונע את זה אילו יכולתי. אבל אני לא."

"אתה חייב. בסכין מטבח הוא מצליח להשתמש רק בקושי, שלא לדבר על רובה. הוא לא יכול לחזור. פשוט מאוד."

"ד״ר ויינרט אדם בעל עוצמה אדירה, קתרינה. אנחנו לא יכולים ללכת נגדו."

"אבל הוא הבן שלך. האח שלי."

"אני יודע את זה. אבל אם הוא לא יחזור, כולנו נהיה בצרות."

"מה זאת אומרת?"

"מה יש לארוחת ערב?"

"רק מרק. אין לנו משהו אחר."

"הנה, קחי."

הוא הגיש לה שתי שקיות גדולות מנייר חום. היא פתחה את שתיהן ומצאה שוק כבש גדולה, נקניקיות, שוקולד, קפה ולחם.

"זה מד״ר ויינרט?"

הוא הינהן.

"אני אכין את הנקניקיות עכשיו. את הכבש נאכל מחר."

אמה התעוררה כשהנקניקיות קיבלו גוון חום־זהוב.

"מה הריח הזה?"

"נקניקיות. אבא הביא."

"הבנתי. איפה יוהנס?"

"בחדר שלו."

"איך הוא?"

"בסדר. אובדן זיכרון מוחלט."

"אולי עדיף כך."

מר שפינל נעמד שוב ליד החלון.

"דיברת איתו, גינתר?"

"לא."

"פשוט לקחת את האוכל?"

"אסתר, אין טעם. הוא לא אדם שמשנה את דעתו."

"איך אתה לא יודע אם אתה לא שואל?"

"בבקשה, בואי נפסיק עם זה."

"נפסיק? הבן שלך חוזר למלחמה, ואתה רוצה לדבר על משהו אחר?"

"אסתר, בבקשה."

"אני לא יכולה לדבר על משהו אחר. אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר. אתה לא מגן על הבן שלך, עצמך ובשרך."

"אני לא יכול להגן עליו. כל בן ובן בגרמניה נקרא לקרב. כולל שלנו."

"הוא לא הולך. אני לא אתן לקחת אותו. הוא חולה מדי."

"יש לך מושג בכלל מה את אומרת? מה הם יעשו לו? ולנו, אם נחזיק אותו פה?"

"לא אכפת לי. הוא לא חוזר."

"אסתר, הוא חייב ללכת. ד״ר ויינרט אמר כך."

"'ד״ר ויינרט אמר כך.'"

"תפסיקי ללעוג לי."

"הוא הבן היחיד שלך. הבן היחיד שלנו."

"אני לא יכול לעשות כלום. הוא חייב ללכת."

"כצאן לטבח. ואתה יודע את זה. דבר איתו, גינתר. בבקשה."

"אני לא יכול, אסתר. ההחלטה התקבלה. אני לא יכול להתחיל להציק לו עם הבעיות שלנו."

"הבעיות שלנו? אתה מדבר על החיים של הבן שלך."

"בבקשה, אסתר."

"ילד טוב גינתר שפינל, תמיד אחד מהחבר'ה, לא משנה איזו מלחמה מחורבנת זו."

"לא היה אכפת לך עד עכשיו, אסתר."

"מה אתה רוצה להגיד?"

"הדירה הזאת. תוספת המזון. מעיל הפרווה שלבשת כל החורף. הכול מהחבר'ה, אסתר."

"וזה המחיר?"

"כל בן כשיר בגרמניה נקרא ללכת."

"שלנו לא כשיר."

מר שפינל חבט בקיר בכף ידו, צעד אל המבואה והוציא את מעיל הפרווה של אשתו מן הארון.

"אז לכי ותגידי להם את זה. נראה אם יקשיבו לך. הנה המעיל שלך. מעיל הפרווה המחורבן. נראה אותך הולכת ואומרת את זה לד״ר ויינרט ולצבא. לכי! נו כבר!"

היא קמה, הורידה את הנקניקיות מהכיריים וערכה את השולחן כשדמעות זולגות על פניה.

"אני לא רוצה שיחזור לשם. הוא התינוק שלי."

"אני יודע, אסתר. גם אני לא רוצה שיחזור. אבל אנחנו במלחמה."

היא ניגבה את הפנים במפית.

"בסדר, גינתר. אבל האחריות על ראשך."

הוא התיישב.

"גם על ראשך, אסתר."

הם לקחו אותו לתחנת הרכבת. הרחבה היתה מלאה במתגייסים חדשים.

"הם נראים יותר צעירים," אמרה קתרינה.

"מי?" שאל מר שפינל.

"החיילים. צעירים יותר מאלה שהיו כשבאתי עם פטר."

הם הוליכו את יוהנס בינות לקהל. מר שפינל החזיק את המסמכים שלו, קתרינה את שקית האוכל המלאה בלחם, סלאמי, שוקולד ופירות יבשים. הרכבת כבר חנתה סמוך לרציף.

"אנחנו צריכים להעלות אותו, אסתר. למצוא לו מקום."

"יש יותר משעה עד היציאה."

"היא תתמלא מהר, אמא."

הם מצאו קרון במרכז הרכבת.

"יותר בטוח כאן," אמר מר שפינל. "אם הבני־זונות יתקיפו אותה, סביר שהם יכוונו אל החלק הקדמי או האחורי."

הם הושיבו את יוהנס במושב ליד החלון, עם שולחן להישען עליו, והניחו את החפצים שלו סביבו.

"תוכל לישון כאן, יקירי," אמרה גברת שפינל.

היא התיישבה לידו. קתרינה ומר שפינל התיישבו מולם, מעבר לשולחן.

"רכבת נחמדה," אמר מר שפינל. "טובה ונקייה."

הם שתקו עד שהגיעו החיילים האחרים. פֶּרץ גברים פתאומי. מאות רבות שתבעו מושבים ומקום להניח עליו את הקיטבגים והרובים.

"אנחנו חייבים ללכת, יוהנס," אמר מר שפינל.

הם נישקו וחיבקו אותו. דמעות הנשים נחו על פניו היבשות. הם פילסו את דרכם בין החיילים וחזרו לעמוד על הרציף, נופפו בידיהם בעוד הרכבת יוצאת מן התחנה. יוהנס חייך ונופף בחזרה. המושבים סביבו נותרו ריקים.

22

כשההפגזה החלה, פאבר כבר היה ער. הוא ידע שתגיע, רק לא מתי. אבל הנה היא כאן. עם אור ראשון באמצע מאי. האדמה רעדה תחת עוצמתה של המתקפה הרוסית.

"זאת קריאת ההשכמה שלנו, בחורים," אמר.

באפלולית הבית שבחרקוב הם זרקו על עצמם את הבגדים, את החגור, אחזו ברובים.

"זה נשק כבד," אמר פאבר, "רחוק־טווח."

"והרבה ממנו," אמר פאוסטמן.

"לא משהו שלא נוכל להתגבר עליו," אמר וייס.

"אבל תקשיב לזה, וייס," אמר פאבר. "הכול מאורגן. מתוזמר."

"סוף־סוף הם לומדים איך לנהל מלחמה," אמר וייס. "זה הכול."

"אם כך, אלה חדשות רעות בשבילנו," אמר קראפט.

"נשתין עליהם, קראפט," אמר גונקל. "בואו, חברים. מתחילים."

קראוס כבר היה ברחוב, צמוד אל קיר בצד גמלון של בית.

"שישחקו להם עם התותחים שלהם. ואז ננוע קדימה ונלמד אותם להתנהג בנימוס."

"כן, המפקד," אמר וייס.

הוא הצביע על האזור בקצה העיר, שם רצה שיחכו עד הפקודה להתקדם.

"זוזו, בחורים. עם הראשים למטה."

הם יצאו החוצה. פגזים התקשתו וצנחו, כרתו עצים, ניקבו בורות באדמה, בגופים של אנשים אחרים. הם הפנו את גבם אל מטר האש, נשענו על קיר והציתו סיגריות.

"חבל שאין לנו קפה," אמר פאבר. "זה היה מעורר אותנו קצת."

"כמה ער אתה רוצה להיות?" שאל וייס.

"שאלה טובה."

"כמה הם רחוקים לדעתכם?" שאל קראפט.

"משהו כמו חמישה־עשר, עשרים קילומטר," אמר וייס.

"מסכנים אלה שממש מתחת," אמר פאוסטמן.

"לפחות זה לא אנחנו," אמר גונקל.

"בינתיים לא," אמר קראפט.

קראפט הוציא מקטרת מכיסו.

"מה אתה הולך לעשות עם זה?" שאל פאבר.

"אמא שלי שלחה לי אותה. היא היתה של אבי."

"אתה מתכוון להשתמש בה?"

קראפט פתח את האולר שלו, גרף את השאריות מהגביע ומילא אותו בטבק. הוא הצית את המקטרת וינק ממנה, ואז העביר אותה לפאבר ששאף את העשן והשתעל.

"אני חושב שאשאר עם הסיגריות."

"היא צורכת פחות טבק," אמר קראפט.

"מאמץ גדול מדי," אמר וייס. "כל הניקוי הזה."

"זה מרגיע," אמר קראפט. "הרוטינה של זה."

"אבא שלך אף פעם לא היה רגוע," אמר פאבר.

"אמת."

"איך אמא שלך, בכל אופן?" שאל פאבר.

"הרבה יותר טוב, תודה."

"סיפרת לה על כפות הרגליים שלך?"

"לא. למה לי להדאיג אותה."

הם השתתקו, הקשיבו לרוסים והציתו עוד סיגריות.

"משהו חדש בקשר לרייניש?" שאל פאוסטמן.

"הוא קיבל את מה שרצה," אמר גונקל.

"שזה מה?" שאל פאוסטמן.

"סגן ראשון," אמר גונקל. "בַּגדוד סיור."

"בן־זונה," אמר פאוסטמן.

"גם קראוס יעשה את זה?" שאל קראפט. "ינצל אותנו כדי לעלות בדרגה?"

"קראוס לויאלי," אמר וייס. "אנחנו לא כלי לקידום הקריירה שלו."

"אז לא יהיה לו אכפת אם לא נשתתף בקרב הזה?" שאל פאבר.

"גם אין לו עניין שיירו עליו," אמר וייס.

קראפט קילל את המקטרת וזרק אותה ארצה.

"יש למישהו סיגריה?"

הם צחקו, ממסכים לרגע את שאון המטוסים. פאבר הביט מעבר לקיר. הוא ראה מצבור של כלֵי טיס בא ממזרח, טס נמוך, כבר החלו ליפול פצצות. רוסים, אם כן.

"חשבתי שאין להם מטוסים, לבני־זונה."

הם רצו בכבדות בחזרה אל העיר, אל הבתים שכבר נפגעו מפצצות. קראפט היה מראשוני הרצים, אך פתאום נעצר.

"זוז," צעק וייס.

"אני לא רוצה להיות ראשון."

ההפצצה והירי היו כמעט מעליהם. הכדורים חדרו בין החיילים שמאחוריהם, פיזרו גופות על האדמה, יבול חדש של מוות. וייס שאג לפאוסטמן.

"לאן אנחנו הולכים?"

"לשם," אמר פאוסטמן. "אנחנו צריכים גג."

הם זינקו לתוך שרידי בית. אבל לא היה שם גג, רק חלק תלוי ממנו, שרק בקושי כיסה אותם. הם הצטופפו יחד. קראפט ייבב.

"לא לזוז, אף אחד," אמר פאוסטמן. "אל תמשכו תשומת לב."

פאבר נשא את עיניו מעלה אל השמים, עקב אחר המטוסים שטסו מעל לראש בדרכם מערבה בכיוון גרמניה, ביקש שימשיכו הלאה, הביט באימה איך הם מנמיכים באלכסון ומסתובבים בחזרה אליהם בטיסה נמוכה אף יותר מקודם, קרובה אף יותר. קראפט התחיל לצרוח.

"אנחנו הולכים למות. אנחנו הולכים למות."

פאבר משך את הברכיים אל הראש, מיזער את עצמו ככל שיכול. קראפט בירבר, קרא לאמא. וייס צעק עליו.

"סתום את הפה המזוין שלך. אני רוצה להקשיב."

"למה אתה רוצה להקשיב לזה?" שאל פאוסטמן.

"כי אני לא יכול להקשיב לבכי המזוין שלו שהוא רוצה את אמא."

פאבר עצם את עיניו. הוא לא רצה לראות את הטייסים ולא לגלות אם הם ראו אותו. הוא כיסה בידיו את אוזניו, אבל השאגה הרועמת קדחה לו בראש גם כך. מפיו זרמו תפילות בזו אחר זו, תפילות מהילדות כשעמד בכנסייה לצד אביו, וידו הגדולה עטפה את ידו שלו הקטנה. הוא רצה הביתה; למצוא מקלט מאחורי משוכת הער האציל, בתוך הגן שהאדמה אינה רועדת בו. הוא פקח את עיניו לרגע קל וראה את המטוסים מכסחים את האדמה, גוזמים אנשים הלוך וחזור, הלוך וחזור, בתנועות שיטתיות ויסודיות כמו של אביו המכסח את הדשא בשבת אחר הצהריים.

כעבור עשרים דקות הסתלקו המטוסים, טסו בחזרה מזרחה, בבטן ריקה. החיילים קמו כושלים על רגליהם, לא מסוגלים לדבר, המכנסיים שלהם רטובים. קראוס צעק עליהם שיזוזו קדימה. הם התחילו לרוץ מעל לגופות של מתים ושל כאלה שעדיין לא מתו; הסתערו וחצו בריצה שטח פתוח לעבר הרוסים, בגב כפוף, בכתפיים שחוחות, כאילו זה עשוי להגן עליהם מסערת הכדורים והפצצות.

פאוסטמן צלל לתוך מכתש טרי.

"נתמקם כאן. נשתמש בזה בתור השוחה שלנו."

"הנשק שלהם הגיע לפה," צעק פאבר.

"הנשק המזוין שלהם הגיע לכל מקום, פאבר."

פאוסטמן החליק את המקלע שלו מהכתף, פתח אותו, דרך אותו והתחיל לירות כשפאבר מזין אותו בחגורות תחמושת, וייס מצביע על מטרות, וקראפט מכין את הסיבוב הבא. הם הטילו רימונים, ירו ברובים ונעו אל המכתש הבא. בכל עמדה חדשה שתפסו הם שהו זמן ממושך יותר, נלחמו קשה עוד יותר, המשיכו בלחימה עד רדת הלילה, שאז יצאו איש בתורו להביא מזון, סיגריות ותחמושת. הם חפרו בקרקע וזחלו לתוך הבורות, וייס ופאבר יחד.

"יש לך מושג כמה הרגנו?" שאל פאבר.

"הפסקתי לספור."

"זה די טיפשי, לא?"

"מה?"

"לרוץ ככה," אמר פאבר. "מול מקלע. זה נראה כל כך חסר טעם. ומפחיד."

"הם נראים נחושים להשתמש בכל הגברים שיש ברוסיה."

"ובנשים, וייס. ירינו גם בהן."

הם ישנו, התעוררו והתחילו שוב, כיסו את הקרקע בשכבת גופות נוספת.

"מוות ליהודים הבולשביקים," צעק פאבר.

הוא ישן טוב.

"אנחנו באמת בלתי מנוצחים," אמר פאבר.

"ניאלץ להיות," אמר פאוסטמן.

הגיעה שמועה שהרוסים כיתרו כפר שנתפס בידי חיילים גרמנים וניתקו אותם.

"הם לא מסוגלים לעשות את זה," אמר פאבר.

"מתברר שכן," אמר וייס.

"הם מחקים אותנו. את מה שעשינו בקייב."

"צריך לקבל את זה כמחמאה. הם לא יישארו שם הרבה זמן."

מטוסים גרמניים חגו מעליהם מכיוון מערב והטילו מזון, דלק ותחמושת לחיילים הנצורים. שאגות הידד רמות עלו משדה הקרב. הטנקים והתותחים הכבדים באו בעקבותיהם ופרצו פנימה לשחרר את החיילים.

שטוקהוף הכין תבשיל בקר.

"אתה רואה, פאוסטמן. כן אכפת להם מאיתנו."

פאוסטמן הצית סיגריה.

"אנחנו חיוניים, פאבר. בהחלט חיוניים."

23

חרקוב, 23 במאי 1942

קתרינה יקרה שלי,

היית כל כך גאה בי. נלחמנו כל כך קשה ושוב הדפנו את הרוסים לאחור, הרחק מזרחה, סיכלנו את הניסיונות שלהם להחזיר לעצמם את השליטה על אדמה שכבר לא שלהם. נראה שהם מתקשים לקבל את העובדה הבסיסית הזאת.

אולי כבר שמעת שהם כיתרו כמה מהכוחות שלנו, אבל ברלין שלחה גלים־גלים של כוחות חילוץ, עד שכולם עד האחרון שוחררו. היה נהדר לראות את זה, קתרינה. התכנון והדיוק של המבצע, האלגנטיות של כל זה. נהדר לדעת שיש לנו כל כך הרבה תמיכה מחטיבות אחרות ומברלין. מחמם לי את הלב לדעת כמה אכפת לכם מאיתנו, שנמצאים פה, כי אני חייב להודות שלפעמים קשה לדעת אם מישהו בבית מתעניין במה שאנחנו עושים.

ארצנו ארץ גדולה, קתרינה. אנחנו בני מזל שנולדנו גרמנים. אין ספק שהייתי חש ייאוש היום אילו הייתי רוסי. הייתי רואה את עצמי כמי שאין לו תקווה. שאין לו עתיד.

אבל מצפה לנו עתיד מזהיר, קתרינה. לך, לי ולילדנו. נגדל אותו או אותה להיות גאה בארצנו, לא להתבייש בה כמו שהורינו התביישו. כמו שהורי עדיין מרגישים. הייתי רוצה שאבי יהיה דומה יותר לאביך ויבין למה מסוגלים הגרמנים. את מבינה את זה. אני לא בטוח שהבנתי את זה קודם, אבל אני מבין את זה עכשיו. וראיתי את המחויבות של המולדת, של ארץ אבותינו, לעם שלה. כל מטען שמטוס הטיל אל הגברים הללו בכפר ההוא ביטא את המחויבות הזאת.

אני מאושר כל כך היום להיות גרמני, להיות חלק מזה. להיות חלק מההיסטוריה האדירה הזאת בזמן אמת.

בקרוב מאוד אחזור הביתה.

בעלך האוהב,

פטר

24

המכתב הגיע באמצע השבוע בשעת אחר צהריים מאוחרת, כשגברת שפינל עסקה בהכנת נתח בשר רזה. קתרינה פסעה אל המטבח בצעדים מגושמים, גופה עייף משמונה חודשי היריון.

"אמא."

גברת שפינל נפנתה אל בתה, אחר כך בחזרה אל הכיור. היא הקיאה. היא שטפה את הכיור, משכה את שערה לאחור וניגשה אל הספה, אל המקום שבנה ישב בו. הן פתחו את המכתב והתרפקו זו על זו בעוד המילים תוקפות אותן: מוות, צער, שירות, מולדת. הן נותרו שותקות כשקתרינה שרועה על הספה וגברת שפינל יושבת זקופה ונועצת את מבטה בתקרה, עד שמר שפינל חזר הביתה. אז באו הדמעות, והאשמות זועמות. הוא קרא את המכתב ויצא מהבית.

25

גברת שפינל נכנסה למיטה ונשארה שם תחת השמיכות לבושה בחלוק.

"כדאי לקרוא לד״ר ויינרט?" שאלה קתרינה.

"היא תצא מזה," אמר מר שפינל. "רק צריך לתת לה זמן. זה דבר נורא לאם."

"ולאב?"

"כמובן."

"אתה מרגיש אשם, אבא?"

"לא, קתרינה. אני צריך להרגיש אשם?"

"אני לא יודעת. אני מרגישה."

"למה?"

"על זה שהוא חזר לשם."

"לא היה מה לעשות."

"איך אתה יכול להיות בטוח כל כך?"

"אנחנו חייבים למלא את התפקיד שלנו, קתרינה. לציית לפקודות."

"בלי קשר לתוצאה?"

"אחרת יהיה כאוס."

"גם ככה יש כאוס."

"זה יהיה שווה את המחיר."

"כשהמחיר הוא יוהנס?"

"הוא היה מבין."

26

"זה קרה, בחורים," אמר פאבר.

"מה קרה?" שאל גונקל.

"הלידה. אני אבא."

"מזל טוב," אמר וייס. "בן או בת?"

"בן."

"בשר תותחים טרי לאימפריה."

"קוראים לו יוהנס. על שם אחיה."

הם הרימו את בקבוקי המים שלהם לכבודו ולכבוד בנו והמשיכו בארוחת הצהריים שלהם בשדה החמניות, בעוד לסתות לועסות לחם עבש ובשר משומר, עיניים נעוצות בקרקע השרופה עד שְׁחור בידי הרוסים הנסוגים. פאבר פתח שוב את המכתב. ידיו הכתימו את הנייר הלבן.

"מתברר שהוא דומה לי. ארוך ורזה, עם שיער כהה ועיניים כחולות."

"מסכן קטן," אמר וייס.

"זאת היתה לידה קשה. תשע־עשרה שעות."

"זה לא קל," אמר קראפט.

הם השתתקו. פאוסטמן נגע בצד הימני של הפה.

"מצב השן הזאת הולך ומחמיר."

"תצטרך ללכת לרופא שיניים," אמר וייס.

פאבר קפץ על רגליו ובעט בקרקע, מתיז עליהם מקלחת של רגבי אדמה מצחינים מנפט.

"לכל הרוחות, פאבר," אמר וייס. "אנחנו מנסים לאכול פה."

"נו, תסלחו לי שאני משבש לכם את הסעודה הנפלאה באולם האוכל המפואר הזה."

"לך תזדיין."

הוא החווה קידה מתרפסת.

"ומה מבקש היום מר וייס למנה עיקרית? בשר מבאיש מפחית? או שמא אדוני מעדיף מקופסה?"

"סתום כבר, פאבר."

"לא, סתום אתה. תסתמו כולכם."

"תירגע," אמר וייס.

"לא רוצה. ותפסיק כבר להגיד לי מה לעשות, וייס. כל הזמן אתה אומר לי מה לעשות."

"אתה מתנהג כמו תינוק, אז אני צריך להגיד לך מה לעשות."

"בזין שלי אתה צריך."

"שב," אמר פאוסטמן. "אתה מתיש את עצמך."

"אני אעשה מה שבראש לי, פאוסטמן. ובטח שלא אקבל פקודות מבן־זונה חצי רוסי."

"בסדר, פאבר," אמר וייס. "מה העניין?"

"כלום."

"תוציא את זה."

"רק עכשיו הפכתי לאבא. יכולתם להביע קצת יותר התלהבות."

"אלוהים אדירים, פאבר," אמר פאוסטמן. "אמרנו מזל טוב. מה רצית? נעליים של תינוק?"

"למשל, בתור התחלה."

"טוב. אני אמצא זוג כזה בבוטיק התינוקות בכפר הבא."

"עזוב, פאוסטמן," אמר וייס. "תראה, פאבר, כולם עייפים. נולד לך תינוק, מזל טוב. אפשר לחזור לאוכל שלנו, בבקשה?"

"לכו על זה."

"אלוהים אדירים, פאבר."

פאבר צנח בחזרה למקומו.

"נשבר לי מהחור גיהינום הזה."

"לכולנו נשבר."

"חשבתי שבזמן הזה כבר אהיה בבית. במקום זה אני כאן, רודף אחרי טנקים בערבה המזוינת. אני רוצה לראות את הילד שלי."

"בקרוב זה ייגמר," אמר וייס.

"כמה פעמים כבר אמרת את זה? ותמיד אתה טועה."

"לא הפעם, ידידי. אני בטוח."

"הוא צודק, פאבר," אמר גונקל. "בטוח שלא נשאר הרבה מה לעשות."

קראוס צעק להם שיתחילו לזוז. הם קמו על רגליהם, פירורים וניצני חמניות שרופים נשרו מן המדים שלהם. פאבר רץ אחרי קראוס.

"אשתי ילדה בן."

"מזל טוב."

"תודה. אני חייב חופשה. לראות אותו."

"אין סיכוי."

"בבקשה, סמל. אפילו שבוע."

"תשכח מזה. אין חופשות נוספות עד שכל זה ייגמר."

הוא עמד במקום וחיכה שהאחרים ידביקו אותו.

"מה הוא אמר?" שאל וייס.

"אין סיכוי."

"אתה צריך לכתוב להוריך. לבשר להם את החדשות. נכד ראשון."

"אולי קתרינה תשלח לי תמונה. שאני אראה אותו."

"אני בטוח שהיא תעשה את זה. זה לא ייקח עוד הרבה זמן, פאבר."

"אני מקווה שאתה צודק."

מקצב הרגליים הנעות הרגיע את עצביו.

"חשבתי שבזמן הזה כבר אהיה בבית. לקראת הלידה. אף פעם אני לא אראה אותו בתור תינוק שרק נולד. אף פעם אני לא אדע איך זה היה."

"יהיו לך עוד ילדים. תינוקות־שרק־נולדו אחרים."

"אבל אף פעם לא ילד ראשון שוב."

בערב הם הגיעו לכפר. המקומיים המשיכו במלאכתם שחייבת להסתיים לפני רדת הלילה, נעו בין הבתים המסוידים לבן לבאר הלבֵנים, התעלמו מהחיילים כאילו הופעתם היא אירוע רגיל או צפוי. פאוסטמן ניגש אליהם.

"הם אומרים שהפרטיזנים הקדימו אותנו. לא נשאר שום אוכל."

קראוס ירה בזקן אחד. איש לא זז. ואז הוא ירה בעוד אחד. עדיין שום תגובה. הוא דחף קדימה אישה צעירה, אֵם, וירה בה בעוד הילד הקטן שלה צורח לצדה. הופיע האוכל. הם ישבו בכיכר הכפר ואכלו.

"ממש אידיליה כאן," אמר קראפט. "כאלה חיים פשוטים, אמא תאהב את זה."

"זאת מזבלה," אמר וייס.

"אבל תדמיינו," אמר קראפט, "בית גדול, משק עם חזירים, תפוחים, אווזים, מקום למתוח איברים עירוניים מכווצים."

"יש לך בית גדול," אמר פאבר. "ומספיק מקום למשק, אם זה מה שאתה רוצה."

"אבל האוויר כאן כל כך צלול. אתה יכול ממש לנשום."

"והחורף?"

"נסבל בבית מחומם כמו שצריך," אמר קראפט.

"אני בספק."

"תחשוב על האביב והקיץ — הילד הקטן של פאבר מתרוצץ במטע הזה שם, מושיט את היד למעלה לתפוס פרחים נושרים. זה יכול להיות גן עדן."

"או גיהינום," אמר וייס. "כמה בתים שלא נשרוף, תמיד יהיו כינים."

"שכחתי מהם," אמר קראפט.

"ופרטיזנים," אמר גונקל.

"בסוף נסתדר איתם, כשכל זה יישכח. כשהם יוכלו לקיים את הדת שלהם ולחזור להיות הבעלים של החוות שלהם."

"זה לעולם לא יישכח, קראפט," אמר פאוסטמן.

הם חיטטו בבתים, חיפשו חפצים שאפשר לעשות בהם שימוש. וייס הרים מצנפת של תינוק עם אוזניות ושרוכים. היא היתה מכוסה בוץ.

"אתה רוצה לשלוח את זה לאשתך, פאבר? בשביל התינוק?"

"הילד שלי לא יחבוש את זה, וייס."

וייס טפח לפאבר על גבו.

"אל תגיד שלא ניסיתי, חבר."

הם יצאו החוצה.

27

היא קראה את המכתב שלו ליד שולחן ארוחת הבוקר, שוב ושוב, ובכל פעם ניסתה להכיל את אכזבתה.

"הוא לא יבוא."

"ברור שלא," אמרה אמה.

"לא נתנו לו חופשה."

"זה מה שהוא אומר."

"הוא נסער מאוד בגלל זה. ומלא התנצלויות."

"תמיד זה ככה. לפחות בהתחלה."

מר שפינל מרח חמאה על הלחם שלו.

"אל תדאגי, קתרינה," אמר. "בעלך יחזור הביתה בקרוב."

"לא כמו אחיך," אמרה גברת שפינל.

הוא החיש את הלעיסה.

"אני חוזר בערב."

"שוב יוצא עם החבר׳ה, מה?"

הוא טרק את הדלת בצאתו. קתרינה נעמדה כדי לפנות את הכלים.

"עזבי אותם," אמרה גברת שפינל. "אני אטפל בהם."

"את בטוחה?"

"אני מרגישה יותר טוב היום. אני אסתדר."

"טוב, אמא. אני אכין את התינוק."

יוהנס היה ער, רמז לחיוך ראשון על פניו. היא הרימה אותו, חיככה את שפתיה ברכות הפלומתית של ראשו. היא ישבה על הכיסא שבעבר עמד בחדרו של אחיה והשכיבה את העולל על ירכיה, הימהמה וחייכה למראה צורתו המרובעת של הסנטר הקטן, התלתל התלוי על המצח. הוא פיהק, אחר כך בכה ומשך באפו. היא הסיטה את כתונת הלילה שלה והרימה אותו אל הפטמה בגב מתוח בציפייה לצליפת הכאב בעודו יונק. היא תופפה ברגליה על הרצפה ושרה עד שהכאב חלף, עד שהעצבים הרצים מעלה־מטה בעמוד השדרה שלה התיישבו עם מקצב היניקה שלו.

"קיבלתי מכתב מאבא שלך, מתוק שלי. תצטרך לחכות עוד קצת עד לפגישה איתו."

היא חזרה אל הסלון, התינוק על הכתף, הכלים עדיין על השולחן, אמה דוממת, בוהה בחלל.

"אמרתי לך שהיית צריכה להתחתן עם הבן של הרופא," אמרה. "הוא אוהב את הנוחות הביתית. אפשר היה לזהות את זה אצלו."

"תפסיקי, אמא."

"הוא היה נמצא כאן איתך עכשיו. איתך ועם הילד שלך. לא עם החבר'ה."

"יש מלחמה, אמא."

"הסוף שלך יהיה כמו שלי, קתרינה. בחרת בעל שלא שווה כלום, כמו אבא שלך."

קתרינה פסעה בחדר ושיפשפה מעגלים קטנים על גב הילד לשחרר את המתח ברגליו המקופלות בכוח.

"זה בדיוק מה שיוהנס נהג לעשות," אמרה גברת שפינל. "הוא כל כך דומה לו."

"הוא לא דומה לו בכלל. יוהנס היה עגלגל ושמנמן."

"אבל יש לו את העיניים שלו."

"אלה העיניים של פטר. בבקשה, אמא, לא עוד פעם."

התינוק שיהק ורגליו התרפו. קתרינה החליקה אותו מן הכתף ועירסלה אותו בשקע המרפק השמאלי.

"את מוכנה להחזיק אותו עד שאני אגמור לסדר?"

"לא."

היא הניחה את יוהנס על שמיכה, שמה מגבת תחת ישבנו והסירה את החיתול שלו. היא אספה את הכלים ומילאה את הכיור במי סבון חמימים, ולהכעיס השתמשה ביותר סבון משאמה היתה מרשה, קירצפה את הכתמים הקלים בחרסינה בחמת זעם על דברי אמה, על המכתב של בעלה, חזק יותר ויותר, בטוחה שדבר לא יחזור להיות נקי, לא יחזור להיות מה שהיה. מה שעליו להיות.

"לך לעזאזל, פטר פאבר. לך לעזאזל."

היא ניגבה את הכלים והחזירה אותם למקומם, רחצה את הילד והלבישה אותו וירדה למטה אל העגלה שד״ר ויינרט נתן לה. היא היתה גדולה, אלגנטית ומודרנית, עשויה אריג כחול כהה וכרום מבהיק. מצאה חן בעיניה הדרך שבה נשים אחרות מביטות בה כשהיא דוחפת אותה.

היא הכניסה את הילד לתוכה, תחבה שמיכה סביבו ומשכה את כובע הכותנה הלבן לכסות את אוזניו. היא משכה לאחור את כתפיה, זקפה את הראש וגילגלה אותו החוצה אל הרחוב, שם היה האוויר רענן אם כי חמים. חום היום יעלה בהמשך. היא פנתה לעבר הפארק בכוונה לשבת ולצפות במחול האור של השמש והעלים.

היא בחרה באותו ספסל שחלקה עם פטר, סובבה את העגלה נגד השמש ושאפה אל קרבה את תחילתו של יום חדש. היא עצמה עיניים במנוחה, ואז הוציאה מגזין מתחתית העגלה. הדוקטור נתן לה כמה חוברות ישנות מהקליניקה שלו. בעבר, כשדיפדפה בכאלה, היתה מתעכבת על תמונות של מעילים, שמלות וכובעים, ואילו עכשיו מצאה את עצמה בוחנת מטבחים, חדרי שינה וסלונים. היא רצתה בית לילד שלה. להתרחק מהוריה. מאמא שלה.

צל הוּטל על המגזין. קתרינה הרימה את עיניה. זו היתה אישה בשמלה קיצית שפעם היתה אלגנטית, תינוק רכוב על המותן ופעוט נאחז בחצאית השמלה. שניהם בנים.

העיגולים השחורים תחת עיניה כיסו את רוב הפנים.

"היא עובדת טוב, מה?" אמרה.

"סליחה?" אמרה קתרינה.

"העגלה. היא מצוינת. היתה לי אחת בדיוק כזאת."

"כן, אני מאוד אוהבת אותה."

"האיזון מעולה. יותר טוב מהדגם שהיה לי עם הבת הבכורה שלי."

קתרינה הצלה בידה על עיניה להביט באישה, בטלאי הצהוב המלוכלך והקרוע.

"כן, כן. ממש מעולה."

השתררה שתיקה.

"בן כמה הילד שלך?" שאלה האישה.

"שישה שבועות."

"הראשון שלך?"

"כן."

"מזל טוב."

"תודה."

היא רצתה לחזור אל המגזין שלה, אבל כל השלושה נעצו בה עיניים. נזלת נטפה מאפו של הילד הגדול מבין השניים.

"בני כמה שלך?"

"כמעט שנה. והגדול בן שלוש."

"והבת שלך?"

"בת שמונה. רק שהיא איננה. לקחו אותה עם אבא שלה."

רגלי האישה כשלו, והיא נאחזה בידה בגב הספסל לתמיכה. קתרינה הביטה בה, ביד שעל הספסל, בעגלה של הדוקטור, בעוברים ושבים. הם יכולים לראות הכול. את קתרינה משוחחת עם יהודייה.

"אסור לך לשבת פה," אמרה קתרינה.

"אני יודעת. אני פשוט עייפה."

האישה יישרה את גבה והעבירה את התינוק אל המותן האחר. היא התרחקה. הילד המשיך להיאחז בחצאית השמלה. קתרינה בדקה את הילד שלה, הרחיקה אותו מהשמש וחזרה אל המגזין שלה.

28

ברלין, 20 באוגוסט 1942

פטר יקירי,

בדיוק עכשיו הפיהרר הכריז שאנחנו עומדים לכבוש את סטלינגרד. מרגש לשמוע את זה מפי המנהיג שלנו. דמיין לך, פטר, אימפריה גרמנית שמשתרעת מהאוקיינוס האטלנטי עד הוולגה. זה מעבר לכל מה שציפיתי. האיש באמת גאון.

ואתה תיקח בכך חלק, פטר. אני גאה בך מאוד ומבטיחה להפסיק להציק לך בעניין החופשה. מחכה לך משימה חשובה. בנך ואני נתמוך בך כמיטב יכולתנו. אני מצרפת שלוש חפיסות שוקולד, להמתיק לך מעט מן הדרך המצפה לך.

כאן הכול בסדר, הסר דאגה מלבך. יוהנס פורח. אבא ואני לקחנו אותו לפני כמה ימים לטיול קטן ליד האגם, כשמזג האוויר היה חם, וטבלנו את הרגליים שלו במים אם כי לא להרבה זמן, כי המים ממש קרים. הוא ילד טוב, פטר. אתה תוקסם, אהובי. אני בטוחה שאני שומעת את הניסיונות הראשונים שלו לצחקק, בעיקר כשאני מדגדגת לו את הבטן.

הורי בסדר, נהנים מאוד מהנכד הראשון שלהם.

אבי אומר שסטלינגרד תהיה שלנו בתוך כמה שבועות, שלאחר מכן המלחמה תסתיים מהר ושאתה, בעלי האהוב, תבוא הביתה לחג המולד. לתמיד.

בהצלחה בדרכך לסטלינגרד, אהובי. לֵך מהר וכך גם תחזור הביתה מהר יותר.

באהבה רבה,

קתרינה

נ"ב בקרוב מאוד אקח את יוהנס להצטלם שוב ואשלח לך את התמונה. תראה כמה הוא גדל בזמן קצר כל כך. באהבה רבה, שוב, ק׳

29

היא הדביקה את המעטפה והניחה אותה על השולחן במבואה, מוכנה למשלוח. אבל אז הרימה אותה שוב. השולחן היה מלא אבק. כך גם המראה. הפסל. והרצפה היתה מטונפת. היא ניגבה את משטח השולחן בקצה הסינר שלה וחזרה והניחה עליו את המכתב.

היא היתה מותשת מהכול — מהאכלות הלילה ומהאכלות היום, מהעמידה בתור לאוכל, מבישול האוכל ומהכביסה במים קרים יותר מיום ליום. היא חזרה אל הסלון. אמה, עורה צהבהב ורופס, שכבה על הספה והושיטה את היד לקחת סיגריה נוספת.

"אמא, ביקשתי ממך לא לעשות את זה. אני רוצה שיוהנס ינשום אוויר צח."

גברת שפינל הציתה את הסיגריה ושאפה, ואז הטילה את הראש לאחור להביט בתקרה.

"כמה זמן זה עוד יימשך, אמא? אני לא יכולה לעשות הכול לבד."

היא נותרה ללא מענה. קתרינה ניגשה אל המטבח והכינה קפה, מודעת לכך שלא נשאר לה הרבה זמן לפני שבנה יתעורר, רטוב ורעב. היא התיישבה על הרצפה בקצה החדר וכרכה את ידיה סביב הספל. זה היה אחר צהריים שמשי, אבל היה לה קר. הדירה היתה קרה.

אביה בא הביתה, מזיע כולו.

"אני נוסע לרוסיה," אמר.

"אלוהים, נראה שאנחנו בצרות," אמרה גברת שפינל.

"אתה לא מבוגר מדי, אבא?"

"אני לא נלחם, קתרינה. אני נוסע לפקח על הקציר."

"אין לך שום מושג בחקלאות, גינתר."

"אני באבטחה, אסתר. מוודא שנגיע לשם לפני הבני־זונות האלה הפרטיזנים."

"זאת החיטה שלהם, גינתר."

"זאת החיטה שלנו, אסתר. היא גדֵלה באדמה גרמנית, ומשפחות גרמניות זקוקות לה לפני החורף המתקרב."

"אני מתארת לי שגם משפחות רוסיות זקוקות לה."

"מספיק עם זה, אישה. אני נוסע במטוס, קתרינה. עם ד״ר ויינרט."

"זה כל כך מרגש, אבא."

"ניעדר בערך חודש, וגברת ויינרט ביקשה שתבואו לבקר אותה, לארח לה לחברה."

"בשמחה, אבא. נכון, אמא?"

גברת שפינל לא אמרה דבר.

"ויש לי עוד בשורה," אמר.

הוא חזר אל דלת המבואה, פתח אותה והכניס אישה צעירה כשידו מושכת בזרועה.

"ניקיון זה כבר לא עבודה מתאימה לנשים גרמניות. היא תעשה את זה במקומכן, כך שאתן הגברות תוכלו לצאת וליהנות בחברת גברת ויינרט."

קתרינה חיבקה את אביה.

"זאת בשורה נהדרת. היא תוכל גם לשמור על יוהנס לפעמים?"

"בוודאי. מה שתבקשי. היא לא דוברת גרמנית, כך שתצטרכי להראות לה דברים."

"היא רוסייה?" שאלה גברת שפינל.

"תקראו לה נטשה," אמר מר שפינל. "לכולן קוראים נטשה."

גברת שפינל התיישבה.

"אני לא מכניסה שום רוסייה הביתה."

"היא כאן בשביל לעזור לך, אסתר. והיא תישן במרתף."

"אני לא רוצה אותה."

"אני כן," אמרה קתרינה.

גברת שפינל נכנסה לחדר שלה וסגרה את הדלת. קתרינה לקחה את נטשה אל המטבח.

30

כפות הרגליים שלו כאבו ופניו היו צרובות משמש. הוא צנח ארצה.

"כמה זמן עוד?"

וייס השתופף לצדו והצית שתי סיגריות.

"קראוס אומר שעוד יום אחד. ההפצצות כבר בעיצומן."

"הם לא היו צריכים להתחיל בלעדינו."

"אז הם התחילו."

קראוס צעק עליהם והאיץ בהם עד שהעיר נפרשה לפניהם, גוש בטון לבן אפוף ענן שחור.

"המקום הזה גמור," אמר וייס.

"אז בואו נלך הביתה. שהם יטפלו בזה."

"ונפספס את ההצגה הגדולה?"

שטוקהוף נתן להם מרק אפונה ולחם. הם אכלו ונעצו את מבטם במטוסים המשתחלים פנימה והחוצה בין העננים, בפרצי האש ובשבילי העשן ברחבי השמים.

"תפסנו אותם," אמר וייס. "הם עם הגב לנהר."

"אני מרגיש את הוויברציות," אמר פאבר. "מה המרחק שלנו מהם, קראוס?"

"חמישה־עשר קילומטר בערך."

"זה הנהר הכי ארוך באירופה," אמר פאוסטמן.

"הכי ארוך באימפריה הגרמנית," אמר וייס. "איך קוראים לו, תזכיר לי?"

"הוולגה."

"אה נכון. נזכרתי," אמר וייס. "אני אשחה בו. לסמן את הגבול החדש שלנו."

"והביצים שלך יקפאו וינשרו," אמר פאוסטמן.

הם צחקו.

הם שרו וצעדו באון כל הדרך. באותו ערב האכיל אותם שטוקהוף תבשיל בקר וגזר. הבשר היה רך כל כך עד שאפילו גונקל היה מרוצה.

"זה טוב כמעט כמו מה שהיית מקבל באטליז שלי," אמר.

קראוס הורה להם לנוח לקראת יום המחרת, כשיהיה עליהם לנוע בכיוון צפון העיר. קראפט שתה יותר מן הראוי.

"אתה בר־מזל, פאבר, שיש לך אישה וילד," אמר.

"למה, קראפט?"

"זאת סיבה להילחם, פאבר."

"לך יש את אמא שלך."

"היא אף פעם לא נותנת לי להשאיר אותה בבית ולצאת לבד."

"היא בטח כבר התרגלה להיות בלעדיך. כבר המון זמן שאתה לא שם."

"אין לי חיים. שום דבר משל עצמי."

"קראפט, אתה אפילו לא בן עשרים וחמש. משהו יהיה באופק."

"אולי. היא חולה, אתה יודע."

"אני יודע, קראפט."

"לא, ממש חולה. קיבלתי מכתב משכנה."

"היא תהיה בסדר. כמו שקורה תמיד."

"קראוס לא מוכן לתת לי לנסוע הביתה, לבקר אותה."

"זה לא ייקח עוד הרבה זמן."

"אני שונא את זה."

"את מה?"

"להרוג. לראות אנשים מתים. אני שונא את זה."

"אתה תהיה בסדר."

"תמיד שנאתי את זה. להרוג. ציד. אבי קרא לי פחדן."

"יש לי תמונה של הבן שלי."

"הוא תמיד לעג לי. אולי הוא צדק. זה מה שאני."

"אתה רוצה לראות אותה?"

"את מה?"

״את התמונה של הבן שלי?"

"אני צריך לישון, פאבר."

פאבר הכניס יד אל פנים הירכית שלו כדי להוציא את התמונה שצולמה זמן לא רב אחרי הלידה, תמונת בנו הישן, אגרוף רפוי נח על לחיו הימנית. הוא נישק את הילד, ואת השיער של אשתו.

עם שחר הם התחילו את הצעדה לעבר העיר, מאות אלפים מהם.

"זהו זה, פאבר," אמר וייס.

"בבית לפני חג המולד, וייס?"

שניהם צחקו.

"נהיה גיבורים, פאבר. סיבה למסיבה לדורות הבאים."

הם רקעו ברגליהם בקרקע, הכריזו שהיא קניינם. המטוסים התגלגלו וצללו מעל ראשיהם, בּעלֵי השמים, הלהיבו את החיילים שלמטה, נערי בית ספר בקבוצה המנצחת. בשולי העיר הם נעשו שקטים יותר. השתררה שתיקה שהופרעה רק בקולות הצעדים והנשימה כשנעו לאורך רחובות של בוץ ובתי עץ, על פני חלונות מכוסי וילונות. בתוכם היו השולחנות ערוכים לארוחת הבוקר, אבל האנשים נעלמו כולם. נעליים ותיקים היו פזורים ברחובות.

הם פנו שמאלה אל תוך שדירה. בזפת ניכרו תלמים וסימני הפצצות, ושברי בטון כיסו את מרכז הכביש. רמץ שריפות, דירות הרוסות, חנויות שחורות מאש, את כל אלה אפף צעיף עבה של עשן ואבק. עכשיו הוא זיהה את ריחות המוות — הצחנה הראשונית של נחושת וחרא, ואחריה המתיקות החונקת של דם מעופש נרקב. הוא המשיך ללכת, עבר על פני תינוק חרוך שרק ציפורני ידיו נותרו לבנות. הוא מצא את קראוס משתופף מאחורי ארובה שנותרה חסרת בית. וייס, קראפט, גונקל ופאוסטמן היו איתו.

"צעדנו לתוך הגיהינום, סמל," אמר פאבר.

"קרוב לכאן יש בית ספר שישמש בסיס לפלוגה שלנו. משם נתקדם לרחבי העיר."

"כמה זמן זה ייקח, סמל?"

"לא הרבה, פאבר."

"זה מה שאתה אומר תמיד."

"אז תפסיק לזיין את השכל עם שאלות."

בבית הספר נותרו רוב הגג וכל המכתבות, גם אם לא ערוכות שורות־שורות. הגברים ירדו אל קומת המרתף ומצאו רשת נרחבת של מסדרונות וחדרים. שטוקהוף כבר היה שם ועסק בהתקנת המטבח שלו. תורים הסתדרו לסַפּר, לחייט ולסנדלר, וחולקו כמויות קטנות של מים חמים לרחצה. הרופא טיפל בשלפוחיות ברגליים. פאבר ניגש קודם כול אליו.

"אני מעדיף את איך שאשתי עושה את זה," אמר פאבר. "נותנת להן קודם לנוח במים חמים."

"אני מניח שיש לה רק בעל אחד. עוף מפה."

רחוץ, מגולח, גזוז שיער וציפורניים, הוא התיישב לנקות את הרובה שלו, פירק אותו כדי לאבק ולשמן כל חלק באצבעות מיומנות. הוא ישן טוב למרות מטר האש של השריון והתותחים שנמשך כל הלילה. זאת לא היתה בעיה שלו. הוא נמצא במקום בטוח.

31

קתרינה נכנסה אל החדר של אמה ופתחה את הווילונות.

"קדימה, קומי, אמא. אנחנו הולכות היום אל גברת ויינרט."

גברת שפינל גנחה.

"לכי בלעדי, קתרינה."

"היא מצפה לכולנו."

"אין כולנו."

"תפסיקי, אמא."

"אני לא רוצה ללכת."

"אני אעזור לך לבחור משהו ללבוש."

היא הרימה שמלות, שמלה בכל יד.

"אחת מאלה?"

"לא."

"אמא, את לא יכולה להישאר במיטה לנצח. את תירקבי."

"אני כבר רקובה."

"נו, קומי. נטשה מכינה ארוחת בוקר. ביצים וטוסט."

"אל תיתני לה לאכול מזה."

"לא, אמא."

לרוסייה היו ידיים שמאליות במטבח יותר מאלה של קתרינה או של אמה, כך שהבישולים שלה לא תמיד היו מוצלחים. אבל היא היתה טובה בטיפול בבגדים; גם בניקיון, ויוהנס חיבב אותה.

קתרינה לקחה את התינוק מידי הרוסייה והאכילה אותו, הריצה את אצבעותיה על המַרפסים, מייחלת לכך שהרווחים כבר ייסגרו. הן צריכות להיות בבית הרופא בעשר, והיא תצטרך להקדיש את כל תשומת הלב לאמה.

גברת ויינרט הכינה מבחר עוגות שציפו להן בסלון. היא לקחה את יוהנס וציקצקה בהתפעלות מהידיים ומהאף הקטנטנים שלו.

"הוא בטח מביא לך כל כך הרבה נחת, גברת שפינל, הנכד שלך."

"אה, אני נהנית ממנו מאוד מאוד, גברת ויינרט."

קתרינה ביקשה לשבת.

"שבי, גברת פאבר, שבי. אימהוּת ראשונה היא דבר מתיש. אבל אני מבינה שיש לך עזרה."

"בהחלט, גברת ויינרט," אמרה אמה. "היא מסתגלת יפה. מזל שיש לנו אותה."

אשת הדוקטור העבירה את יוהנס אל גברת שפינל ומזגה קפה.

"ניתן לבתך לנוח, גברת שפינל."

"בהחלט."

קתרינה הביטה באמה, שחייכה אל הנכד שלה והושיטה אצבע כדי שיאחז בה. הוא תפס אותה.

"שמעת משהו מבעלך, גברת ויינרט?"

"דיברתי איתו בטלפון אתמול בערב, גברת פאבר. הוא בסדר. שניהם בסדר, אבל העבודה קשה כי הפרטיזנים שורפים את היבול כל הזמן. היית מאמינה? הפקרות לשמה."

"זה נראה מקום קשה מאוד, גברת ויינרט. הם עם קשה."

"אמת, גברת פאבר. אבל נלמד אותם לקח מהר מאוד. מה שלום בעלך?"

"הוא בסטלינגרד. אני גאה בו מאוד."

"בצדק."

הן אכלו ושתו, וגברת ויינרט נטלה שוב את הפיקוד על יוהנס, שיחקה איתו, שרה לו וקראה לילדיה לבוא ולראות את התינוק. הם שיחקו עם העולל בעדינות ושרו כשאמם ביקשה מהם לשיר. הילדות גם רקדו. קתרינה צחקה.

"איזה ילדים מקסימים, גברת ויינרט."

"אני בטוחה שהבן שלך יגדל להיות בדיוק כמוהם, גברת פאבר."

32

קראוס העיר אותם בחמש, ושטוקהוף הכין להם קפה חם ולחם חמים בריבה. בשש הם יצאו לדרך, נעים בכיוון צפון־מזרח אל אזור התעשייה. השמים התבהרו והבטיחו חום, פרץ אחרון של שמש קיצית. טנקים, מקלעים ותותחים כבדים הכריזו על תחילת המתקפה, ופאבר רץ לאורך השדירה, חומק משרידי קיר אחד אל הבא בתור, אך בקושי מסוגל לשמוע את כלי הנשק מעל לקולות הנשימה והלמות הלב שלו עצמו.

"זה לא מוצא חן בעיני," אמר פאבר.

"גם לא בעיני," אמר פאוסטמן. "זה לא מה שאנחנו רגילים לו."

צלפים ירו לכיוונם מימין. פאבר ראה שלושה חיילים נופלים, כל אחד מהם ירוי בראש.

"באימונים זה לא היה ככה," אמר וייס.

סרן אחד הניף את זרועו במעגלים, האיץ בהם ללכת קדימה.

"תמשיכו ללכת," צעק. "הם לא יכולים לפגוע בכולנו."

"על הזין שלי," אמר קראוס. "מכאן, בחורים."

הוא דחף דלת ונכנס, ואחריו פאבר שהסתובב כדי ליידע את וייס, אבל זה כבר היה מאחוריו ובעקבותיו קראפט, פאוסטמן וגונקל. פאבר התמקד במגפיים של קראוס, בעור המרופט מעל לעקב, בעודם מטפסים על שברי אבנים, מעבר לשולחנות, מיטות, שידות, לאורך קירות מנוקבים מכדורים שניפו אבק ועשן; המכנסיים שלו היו רטובים משתן, וזיעה נטפה מעורו הקר והלח.אש צלפים פילחה את האוויר, חדרה בעד רווחים בין קירות לדלתות, בין בניין אחד לאחר, בין רחוב אחד לבא אחריו. פאבר אחז במגף של קראוס והידק אותו אל שברי האבנים. הוא צעק אל הסמל שלו.

"אני רוצה לחזור."

"אי־אפשר."

"אני לא יכול לעשות את זה, קראוס."

"אתה חייב. אתה חייל מזוין, פאבר."

"אני לא. אני מורה. מורה מזוין מהפרובינציה."

"תתנהג כמו חייל, פאבר, או שאף פעם לא תחזור להיות מורה."

פאבר הלך בעקבותיו, זחל על בטנו כשקראוס עשה כך, הוליך את עקבי המגפיים והסוליות אל מקומות שצלפים לא יכולים להגיע אליהם. אבל מרגמות יכולות גם יכולות. ורימונים. הם הזדחלו אל מאחורי חתיכת ברזל גלי, גבם נצמד אל קיר מערבי, מזיעים ומתנשפים, מנותקים משאר הקבוצה.

"זה קשה יותר ממה שציפיתי," אמר קראוס.

"הם בני־זונות."

הם חיכו עד שהחשיך וזחלו בחזרה אל בית הספר. האחרים כבר היו שם. כולם לחצו ידיים.

"חשבנו שאין טעם להישאר שם בחוץ, סמל," אמר וייס.

"ננסה שוב מחר, כשנכיר יותר טוב את השטח," אמר קראוס.

שטוקהוף הרגיע אותם בעזרת בייקון ותפוחי אדמה.

"זה עלול לקחת קצת יותר זמן מחרקוב, בחורים," אמר קראוס.

"כמה מתים, סמל?" שאל קראפט.

"שישה. כולם מאש צלפים. אין פצועים."

"אנחנו לא רגילים לזה, המפקד."

"אני יודע, פאוסטמן."

"אנחנו מכירים שטחים פתוחים וחפירות. לא את זה."

"אני יודע. אבל נצטרך למצוא דרך."

למחרת בבוקר, עדיין בחושך, הם דהרו ברחובות לפני זריחת השמש, לפני שהצלפים יראו אותם. הם התקדמו כל כך עד שכבר לא היתה דרך חזרה. הם הסתדרו מאחורי קיר שהסתיר אותם ממזרח, ופאוסטמן הציב את הרובה שלו במצב היכון. הם חיכו, דוממים ושותקים, עד שהשמש התחילה לנוע בכיוון מערב וחשפה צלף שלא יכלו לראות קודם. פאוסטמן חיסל אותו. הם חזרו לנוע, מצאו מרתף, נכנסו פנימה וחיכו ששטוקהוף ימצא אותם. הטבח הביא מרק, מנות קרב למחר ומכתב לפאבר מאשתו.

"היא שלחה לי שתי חפיסות שוקולד, חברים."

הוא העביר אותן בין החיילים. את השלישית הוא החליק בחזרה לכיסו עם המעטפה.

33

קתרינה הלכה לבית העבוט. המשכונאי תמיד מצא משהו שעשוי לעניין אותה.

היא קנתה חליפה חורפית ליוהנס ומחרוזת לאמה. מתחת לחבילה של שעוני יד היא ראתה עט שחור מעוטר בזהב. השם ״שמואל״ היה חרות בתופסן.

"אני יכול לסלק את השֵם," אמר.

"אז זה יהיה מושלם."

"תרצי שם אחר במקומו?"

"פטר."

היא תיתן לו את העט בחג המולד.

34

בחמש פאבר היה ער. יש לו שעה. הוא שתה קפה, אכל לחם והתיישב לכתוב לקתרינה. ידו קפאה במקומה. מה הוא יכול לומר? שהוא אוהב אותה? אוהב את הילד שלהם? שהוא מתגעגע אליה? הוא קרע את הנייר. הכול פתטי וחסר טעם.

בשביל מה הם צריכים מפעל לטרקטורים בכלל? הוא חורבה. הגג והקירות כבר חסרים, המתחם כמעט הרוס. המטוסים והטנקים אמורים להמשיך עד שלא יישאר דבר, שום מקום להסתתר בו, רק תל של שברי אבנים שנמשך עד הנהר. הוא שנא להיכנס בעקבותיהם, לחטט בין השרידים. ככל שעשה זאת, כך זה נעשה קשה. וקראפט לא הפסיק לבכות. בלי סיבה.

בשש הגיעה כרגיל הפקודה. הם יצאו מהמרתפים שלהם כמו חולדות המגיחות מפתחי הביוב, ופסעו בכבדות קדימה אל החושך. גוויית המפעל התנשאה מולם.

"אנחנו בדרכנו אל הקצה הדרומי," אמר קראוס. "תישארו ביחד והכול יהיה בסדר."

"אתה בטוח?" שאל פאבר.

"בטוח כמו שאני בטוח תמיד."

הוא נצמד אל הסמל, התמקד שוב בעקבי המגפיים של קראוס. החלקים המרופטים נתפרו בדייקנות — החתכים נסגרו, העור כּוּוץ, הכול חוזק ותוקן. מצאה חן בעיניו היוזמה הזאת. תשומת הלב של הצבא שלו לפרטים. הוא פלט אנחה עמוקה. יהיה בסדר. הם יודעים מה הם עושים.

המטוסים באו, הטנקים נכנסו, ההתפוצצויות הרעידו כל נים ונים בגופו. קראוס הורה להם להדביק את הטנקים, ללכת אחריהם קרוב מספיק שיגוננו עליהם, אבל לא קרוב מדי להוות מטרה. ואז הם נכנסו לתוך מערה עצומה של גגות שקרסו ועמודים ממוטטים, שהרצפה שלה נקברה תחת חלקי טנקים וטרקטורים, ברגים, מפתחות, פגושים מעוקמים וגופות, עשרות גופות נפוחות ושחורות, שורצות רימות.

"אני לא מבין בשביל מה אנחנו צריכים את זה," אמר פאבר. "משהו מזה."

"בשביל האימפריה הגרמנית הגדלה שלך," אמר פאוסטמן.

"לך תזדיין, פאוסטמן."

הם הציבו את המקלע שלהם מאחורי קיר. הקנה הציץ דרך סדק. הם התחילו לירות, הטעינו וחזרו והטעינו לפי התור, הטילו רימונים, הגנו, תקפו; אבל הם סיימו את היום כפי שהתחילו, משתוחחים מאחורי אותו קיר. הם אכלו וישנו שם, התחילו מחדש למחרת בבוקר עם מנות קרב חדשות ותחמושת נוספת, אותה שגרה יום אחר יום, אבל דבר מכל אלה לא הניא את גלי האנשים מלהסתער עליהם, אנשים שגון שֹערם ועורם נע בין חיוור לכהה, ממערב רוסיה עד הרחק מזרחה, עוד ועוד. זרם אינסופי של גברים. קראפט התחיל לצרוח. הוא רעד. הם השכיבו אותו על הקרקע וכיסו אותו במעיל הגדול של וייס. קראוס הצביע על דלת.

"חייב להיות פתח בצד השני של הדלת הזאת. אנחנו צריכים לאטום אותה."

פאוסטמן יצא החוצה אל חזית הקיר, הרובה שלו ריסס כדורים משמאל לימין, השאר מאחוריו. הם הגיעו אל הדלת ופרצו דרכה לתוך בניין שבקושי היו בו קירות. הם ראו את הנהר. ואז את הרוסים. עשרות התרוממו מגל השברים והסתערו על ארבעת החיילים. פאוסטמן פתח את החצובה והציב את המקלע. קראוס הזין אותו בתחמושת. פאבר ופאוסטמן הטילו רימונים. אבל הרוסים המשיכו להתקדם. פאבר ירה ברובה שלו אבל הנשק היה איטי מדי. טעינה, טעינה מחדש. הם היו קרובים מדי. ורבים מדי. הוא השתמש בכידון שלו, והדם החם שלהם נזל על ידיו וירכיו, ניתז על הפנים. הוא העדיף את הרובה. הוא תקע את הסכין שלו בצוואר של מישהו, השאיר אותו תקוע שם ורץ בחזרה דרך הדלת אחרי פאוסטמן, בחזרה אל הקיר ששם שכב קראפט בשקט בעיניים פקוחות.

"אין סוף לבני־זונה האלה," אמר פאבר.

קראוס דחף ברגל את קראפט.

"אנחנו מסתלקים מכאן. אני אחזור ואארגן עזרה לחסום את הפתח."

הם ירדו למרתף אבל קראוס המשיך ללכת בחזרה אל בית הספר. פאבר, וייס ופאוסטמן שכבו לישון על הרצפה. קראפט התחיל לעשות סדר, לארגן את המדפים, השולחן והכיסאות.

"בשביל מה לטרוח?" שאל פאבר.

"כדי שיהיה נוח."

"אנחנו לא נשארים. עוד מעט נצא מפה."

כשהתעורר היה לילה. השמים הכהים הוארו לסירוגין בפרצי זרחן רוסי.

שטוקהוף שלח מרק, שנישא בידי שני מגויסים טריים חיוורי פנים.

"איך זה נראה, בחורים?" שאל וייס. "מה המצב בגזרות האחרות?"

"אנחנו לא ממש יודעים, המפקד," אמר המבוגר מהשניים. "אבל יש הרבה גופות."

"של רוסים או של גרמנים?"

"גם וגם, המפקד."

"כל הזמן נתקלים בהן," אמר הצעיר יותר. "ואז נשפך לנו המרק. שורף את הידיים."

"תפסיקו לשפוך את המרק," אמר פאוסטמן. "אנחנו רעבים."

"כן, המפקד."

הם ישנו עד הבוקר. קראוס העיר אותם.

"בסדר. נַחתם. אנחנו צריכים להשתלט על הבניין ההוא. זזים בעוד חצי שעה."

הם התאספו מאחורי הקיר שלהם וחיכו עם קראוס ועם עוד עשרים איש.

"אנחנו צריכים יותר מזה, קראוס," אמר וייס.

"זה בדרך."

ממש לפני תום חצי השעה הגיחו מהמערב ארבעה חיילים שדחפו משגר רקטות בעל שישה קנים. פאבר הריע. כולם הריעו.

"זה כבר ילמד אותם לקח," אמר פאוסטמן.

המשגר פרץ קירות, והמפעילים המשיכו להוליך אותו לעבר הנהר. גלגלי הגומי שלו ניתרו על שברי האבנים. החיילים הלכו בעקבותיו, ירו ברובים, הטילו רימונים, וכך סילקו את הרוסים מהקצה הדרומי של המפעל. הם מנצחים. בקלות. איזה ריגוש. פאבר ציחקק נוכח פשטותו של הניצחון, חגג כל כך עד שלא שמע את שריקת המרגמה, אלא רק את נחיתתו של כל פגז על ראש משגר הרקטות שלהם, על ראשי החיילים שלהם, כשהוא מפזר חלקי גופות. הוא יצא בריצה מהבניין בחזרה אל מעבר לקיר.

"שום דבר לא עובד, קראוס," אמר פאבר. "הרובים שלנו גדולים וכבדים מדי. שום דבר לא זריז מספיק. מהיר מספיק."

"אני רואה את זה לבד, פאבר."

כעבור שעה הם חזרו אל הבניין. רק חיילי רגלִים. חלקם עלו למעלה. וייס ופאבר נשארו למטה, נעו לאורך מה שנותר מהקירות אל קצה הבניין המשקיף אל הנהר. מתחתם, הרחק למטה, הם ראו מאות על גבי מאות של גברים יוצאים מסירות ורצים במעלה הגדה לתוך העיר.

"לעולם לא נביס אותם ככה, וייס."

"ברור שנביס. אנחנו רק צריכים לעשות את זה בחוכמה."

"אני חייב לאכול."

הם זחלו תחת גרם המדרגות ומשכו מעליהם לוח ברזל גלי. הם אכלו קרקרים ובשר משומר ושתו מים. וייס הביט החוצה, לא ראה אף אחד והצית סיגריה. הוא שאף ממנה והעביר אותה לפאבר.

"תודה."

פאבר קירב את הסיגריה אל זו שלו עד שהיא נדלקה ואז החזיר אותה לווייס.

"אז מה עושים?"

"אני לא יודע. הם בטוח יחשבו על משהו."

פאבר גמר את הסיגריה ושקע בשינה שהתנדנדה על גבול העֵרוּת. הוא חש משהו לצדו. רגליים. רוסיות. שקטות במגפי לבד. הוא הדף את לוח הברזל, ירה כדור, בדק אם יש עוד, לא מצא כאלה וחזר לישון, שינה עמוקה הפעם, והתעורר באפלולית כשווייס עדיין לצדו. הוא העיר אותו.

"אנחנו צריכים להסתלק מכאן."

וייס הניד את ראשו לשלילה.

"כמה זמן ישנו?"

"לא יודע. שעות. קראוס ישחט אותנו."

"מי יספר לו?"

וייס פיהק והתגרד בפנים.

"איפה כולם, פאבר? נשארנו לבד."

פאבר הדף את הברזל הגלי, הביט ברוסי המת וחזר ומשך את הלוח מעליהם.

"מה נעשה, וייס?"

"לא יודע. הבחור הזה מסריח."

״כל המקום הזה מסריח.״

פאבר העביר את ידיו בשערו. הכינים חזרו.

"יש איזה סימן לאחרים?"

"לא שאני רואה."

"אז מה נעשה?"

"לא יודע."

הם הציתו סיגריות ונופפו בידיהם לפזר את העשן, לדלל את עקבותיו.

"כל כך שקט," אמר וייס.

"אנחנו צריכים לחזור. למצוא אותם."

וייס החליק מתחת לברזל הגלי וחזר ויצא דרך הדלת לכיוון מערב. פאבר עקב אחריו.

"אנחנו בגיהינום, וייס."

"קר פה מדי בשביל גיהינום."

"אני חושב שאני רואה בני אדם."

הוא אימץ את עיניו לתוך האור הגווע.

"אלה שלנו."

"אתה בטוח, פאבר?"

"בטוח. בוא."

הם יצאו מהמפעל בזחילה על הבטן אל שרידיו של צומת.

"תחצה אתה ראשון," אמר וייס.

"אני תמיד אחריך."

"עכשיו אני רוצה להיות אחריך."

"אני לא רוצה. אני רוצה להיות אחריך."

"זוז כבר, פאבר."

"לא. אתה מבוגר ממני. תמיד הלכת ראשון."

וייס קילל אותו ונע קדימה. פאבר זחל בעקבותיו, עיניו נעוצות במגפיים של וייס, בתפרים הפרומים. הוא הופתע כשהמגפיים התהפכו בפרץ רוח, רעש ואדמה מתפוצצת, ומצא את עצמו מסתכל בחרטומים המחוזקים בפלדה במקום בעקבים.

"אלוהים אדירים, וייס, מה אתה עושה?"

הכול היה מעומעם; קולו שלו, צליל החבטה של בטון ואדמה שצונחים על גבו וראשו. אבל הוא ראה שווייס צורח, שהפה שלו פעור, שהעיניים נדהמות, שהידיים רועדות על המקום שקודם היתה בו הבטן. המעיים שלו היו שפוכים על הקרקע לידו. פאבר זחל אל וייס, עדיין חירש לכל דבר, אפילו לבכי ולצרחות שלו עצמו. הוא אסף את המעיים, דחף את הבשר המסמורטט והמדמם בחזרה לחור שלו, וכל אותה עת המשיך לצעוק לווייס לרדת מהדרך, לחזור אל מאחורי הקיר, להתחבא. וייס הפסיק לצרוח. עבר לבכי וקרא לאמא שלו.

פאבר שמע את השריקה של התקפה חדשה.

"קום, וייס. קום."

פאבר רץ אל הקיר והקשיב לנֶפץ ההתנגשות של כל פגז מרגמה באדמה. הוא ספר עשרים וארבע כאלה. ואז שקט.

"וייס?"

שום דבר.

"וייס?"

הוא נשאר שם מאחורי הקיר עד רדת הלילה, הקסדה מוּסֶרֶת, הברכיים נושקות לחזה, האצבעות מחטטות בפיסות של בשר חברו המת.

35

ברלין, 30 באוקטובר 1942

פטר יקירי,

גיהינום כאן, פטר. לגמרי גיהינום. אמא שלי כל הזמן צועקת על אבא שלי. כל דבר קטן הופך למריבה ענקית. אתמול היא האשימה אותו שיש לו רומן עם אישה אחרת. מישהי בשם מריה. הוא צחק עליה ויצא מהבית. שוב.

אני תמיד לבדי, פטר. נשארנו רק אני ויוהנס, ואני כל כך בודדה. אמי נמצאת פה, כמובן, אבל היא רק עוברת מהחדר שלה לסלון, כמו שאחי עשה, כל היום רק בחלוק, בוהה בחלל, מחטטת כל הזמן בארונות המטבח ומחסלת את כל מה שהיא מוצאת, כך שהיא תופחת מיום ליום, נהיית שמנה בזמן שכולם מרזים. אני כבר לא טורחת לדבר אליה כי היא פשוט צועקת עלי, אפילו כשאני עם התינוק על הידיים.

אני מבלה בפארק כל היום למרות הקור המקפיא. אין לי מקום אחר ללכת אליו למצוא מנוח. בבקשה תחזור מהר, אהובי. אני צריכה שתיקח אותי רחוק מכל זה. אני מקווה שאמא שלך תהיה סבתא יותר טובה לילד שלנו מאמא שלי.

באהבה,

קתרינה

נ"ב אני שומעת ברדיו וקוראת בעיתונים שהקרב על סטלינגרד הולך טוב. תמשיך בעבודת הקודש שלך, יקירי, אני גאה בך מאוד, באומץ שלך, כך גם יוהנס.

נב"ב אני מקווה שאין לך רומן עם איזו רוסייה. נטשה לא נראית מי יודע מה, אבל אני בטוחה שיש אחרות, יפות יותר. לא תעשה את זה, נכון?

36

פאבר התמוטט על צוהר המרתף והעיר את פאוסטמן.

"איפה וייס?"

"מת."

פאוסטמן הצטנף לכדור מהודק.

"מה קרה?"

"רסיס. בבטן. פגז של מרגמה."

"איזה מסכן. אתה בסדר, פאבר?"

"לא."

קראפט הגיש לפאבר קפה בספל פח.

"שתה, פאבר. אחר כך לך לישון."

הוא נרדם, תקוע בין שני הגברים. חום גופם הרגיע אותו. הוא התעורר שוב בחמש וישב כשידיו מכסות את פיו, צופה בבוקר המזדחל אל החדר ומאיר את המדף שקראפט קישט. רקדנית מחרסינה שאחת מזרועותיה חסרה, תצלום בגוון חום של אמו, נר, פרח משי כחול ממורטט ושעון שחור שחדל להורות את השעה הנכונה, תקוע על שש וחצי. שני האחרים התעוררו, וקראפט הכין עוד קפה.

"מה עם הוריו?" שאל פאוסטמן.

"מה איתם?"

"תכתוב להם?"

"הצבא יעשה את זה."

"אבל גם אתה צריך, פאבר. בתור האחרון שהיה איתו."

"מה? שאני אספר להם שהבן שלהם מת כשהקרביים שלו שפוכים על האדמה? אני לא יכול לעשות את זה, פאוסטמן."

"מישהו צריך."

"תעשה את זה אתה. לא ראית אותו. אז זה יותר קל."

"אולי קראוס צריך. הוא יודע על זה?"

"לא. עדיין לא."

קראפט מזג קפה לספלים ונתן לכל אחד מהם חתיכת שוקולד.

"איך אתה מוצא את הדבר הזה?" שאל פאבר.

"אני משלם על זה הרבה כסף. יותר ממה שאחרים מוכנים לשלם."

"או יכולים," אמר פאוסטמן.

"יכול להיות," אמר ונתן לכל אחד מהם פיסת שוקולד נוספת. הוא קם והתחיל לסדר את התרמילים שלהם, לתלות מעילים וכובעים על ווים מאולתרים שתקע בקיר.

"אתה לא אוכל?"

"אני לא רעב, פאבר."

"לא נלחמת בכלל, קראפט?" אמר פאוסטמן.

"חסרתי להם? המעילים שלכם מסריחים."

"יוציאו אותך להרוג אם זה יתגלה," אמר פאוסטמן.

"מה, שאני קונה שוקולד?"

"שאתה פה. מתחבא. לא נלחם."

"זה לא מוצא חן בעיני. הרעש. הדם. לא מתאים לי."

"זה לא מוצא חן בעיני אף אחד מאיתנו," אמר פאבר. "אבל אנחנו אמורים לעשות את זה."

"ואני החלטתי שלא."

"יחפשו אותך," אמר פאוסטמן.

"זה כאוס שם בחוץ. הם לא ישימו לב."

"קראוס ישים לב," אמר פאבר.

"האם אותך הוא מחפש? האם הוא יודע ששניכם נטשתם את שדה הקרב בשביל לשבת פה איתי ולשתות קפה ולאכול שוקולד?"

פאוסטמן רוקן את הספל שלו.

"אנחנו צריכים לצאת מפה. תודה על הכנסת האורחים."

פאבר עלה בעקבות פאוסטמן בגרם המדרגות המקרקש והחוצה דרך הפתח.

"אתה בסדר, פאבר? תעמוד בזה?"

"אין לי ברירה."

37

הרוח והגשם היו מעורבבים בקרח. פאבר, קראוס ופאוסטמן הצטנפו בתוך בור בקרקע שפנה מזרחה. שמיכות כיסו את הראשים והכתפיים שלהם.

"ניאלץ לקבל את זה, בחורים," אמר קראוס.

"את מה?" שאל פאבר.

"את זה שנהיה כאן בחורף. שזה לא עומד להסתיים בקרוב."

"אל תגיד דבר כזה, סמל."

"אתה רוצה שאחזור על זה, פאבר?"

"כל מה שאנחנו צריכים זה תגבורת," אמר פאבר. "כמובטח."

"אין כזאת."

"ראיתי אותם, קראוס."

"פצועים שהחלימו ונערים בני שבע־עשרה. אין לנו מה לעשות איתם."

"וקצינים שחזרו מחופשה," אמר פאוסטמן. "שנראים שמנים ואחרי מנוחה."

"אבל הם בדרך," אמר פאבר. "הם חייבים להיות."

"זה מה שאומרים. כך או כך, אנחנו צריכים מחסה."

בחשיכה של שעת בוקר מוקדמת הם חילצו אדנים מפסי הרכבת שחצו את העיר ונשאו אותם בחזרה אל הצד שלהם במפעל הטרקטורים. הם חפרו באדמה ובנו מערת עץ גדולה דיה לאפשר להם לישון ולהשתופף בה. הכניסה אליה הוסתרה בסוללת עפר, והלחות מוּתנה באמצעות אש עצים מבוערת בתוך חבית מתכת קטנה.

"כמה זמן אתה חושב שנצטרך להשלים עם זה, קראוס?"

"אני לא יודע, פאבר."

השגרה נקבעה במסמרות. מובנית כמו שיטות ההוראה של אביו. הוא קם עם שחר, השתין, אכל וזחל דרך שברי האבנים עם קראוס ופאוסטמן למצוא מקום למקלע שלהם, קן בטוח מצלפים. מקום חדש בכל יום.

בתשע, לפעמים לפני כן, לפעמים אחרי כן, הרוסים התחילו לירות. רקטות ופגזים שרקו וצווחו מעבר לנהר, פוצצו את המתים המפוצצים בלאו הכי, חפרו חורים באדמה המחוררת בלאו הכי. הוא אטם את האוזניים לרעשים האלה, ובמקום זה התמקד בקולות של צעדים, של נשימה, של לחישה בשפה לא מובנת לו. וירה בהם. למוות. תמיד למוות. רק המתים נכללו בספירת־סוף־היום שלהם.

"אני מביס אותך, פאוסטמן."

"הפסקתי לעשות חשבון, פאבר."

"קשקוש."

"נשבר לי מזה, פאבר. יותר מדי מתים."

כשהחשיך הם הלכו אל החפירה שמאחוריהם וחיכו לשטוקהוף. הוא נתן להם קפה, מרק כרוב, שוקולד, מנות קרב יומיות, סכיני גילוח, סיגריות ואבקה נגד כינים.

"תמיד טוב לראות אותך, שטוקהוף," אמר קראוס. "אבל איפה הבשר?"

"אתם מקבלים את מה שאני מקבל."

"קר. אנחנו צריכים בשר."

"אני אומר להם את זה."

"ומה הם אומרים?"

"כלום, אז גונקל עוזר לי. אנחנו משתדלים."

"יש איזה חדשות על מחליפים?"

"שוב פעם בשר טרי."

"אז הם לא יחזיקו מעמד הרבה זמן. ובגדי חורף?"

"בינתיים כלום, סמל."

"ודואר?"

"לא הרבה. גם זה איטי. רק אחד לפאבר ואחד לקראפט."

קראוס לקח את שני המכתבים, מסר אחד לפאבר והביט בזה המיועד לקראפט.

"מישהו ראה אותו, שטוקהוף? משהו חדש?"

"כלום."

הוא זרק אותו על הרצפה. פאבר הרים והכניס אותו לכיס הפנימי של הירכית שלו, ליד התמונה של אשתו ובנו. הוא פתח את המכתב מקתרינה ופרץ בצחוק.

"היא תוהה אם יש לי רומן."

"תבחר במי שאתה רוצה מבין החיילות הרוסיות הנהדרות," אמר פאוסטמן. "רק תיזהר ממה שהיא עושה עם הסכין שלה."

"זה חולני."

"אני נהיה יותר ויותר חולני."

שטוקהוף הלך, אבל התורנים שבאו איתו נשארו לחמם מים ולנקות את המחראות. החושך הואר בעששית נפט אחת ובזרחן רוסי.

"יש יתרונות בלהיות חייל בקו הראשון," אמר פאוסטמן.

הם הציתו סיגריות וחיכו שהתורנים יסתלקו. המחראות עדיין הצחינו, והמים היו פושרים. פאבר טבל את האפוד הרזרבי שלו במים, סחט, שיפשף סבון לתוך האריג וניקה את הפנים, האוזניים, הצוואר, בתי השחי, המפשעה והישבן. הוא קירצף את השיניים, מתעלם מהדימום, והתגלח בלי מראה. הוא טבל את ראשו במים המלוכלכים, ניער את הטיפות הכבדות ושפך על עצמו אבקה נגד כינים, חפר והחדיר אותה לקרקפת בעזרת הציפורניים. זהו זה. זה מה שיש.

כשהחשיך הוא חזר אל המרתף עם פאוסטמן. קראפט, לאור נרות, היה עסוק בניגוב האבק. בעזרת גרב הוא מחה את פתיתי הבטון והסלע, שעם כל הפצצה נפלו על הרהיטים והקישוטים שלו. פאבר הושיט לו את המכתב. הוא לא לקח אותו.

"אני יודע."

"איך אתה יכול לדעת?" שאל פאבר. "לא פתחת את המכתב."

"אני כבר יודע. תפתח אותו אם אתה רוצה."

פאבר קרא את המילים שכתבה שכנה.

"איך ידעת?"

"פשוט ידעתי."

הם ישבו בזמן שהוא הכין קפה, עדיין לבושים במעילים. שרר קור מקפיא, יותר מאשר בבונקר שלהם, אבל נראה שקראפט לא מבחין בו.

"אתה אוכל בכלל?" שאל פאבר.

"אני לא רעב."

"אתה חייב לאכול, קראפט."

"אני אוסף את מנות הקרב שלי כמעט כל ערב. מה שאני לא אוכל נמצא בתרמיל שלי. קחו את זה אתם."

פאבר מצא קרקרים ושש קופסאות בשר.

"ואף אחד לא שם לב?" שאל פאוסטמן.

"אני שם את הקסדה. את המדים. לוקח את המנות. חוזר. לאף אחד לא אכפת."

הם גמרו את הקפה.

"אנחנו צריכים לחזור," אמר פאוסטמן.

"תישארו. בבקשה. רק לילה אחד. אני לא רוצה להיות לבד."

"יכולים לתפוס אותנו," אמר פאבר.

"אותי לא תפסו," אמר קראפט.

הם שכבו משני צדיו, וכל אחד הניח עליו זרוע. הוא בכה.

38

סטלינגרד, 19 בנובמבר 1942

קתרינה יקירתי,

הצחיק אותי הרעיון שלך שאולי יש לי רומן. אילו רק ראית איך אני חי. אני שוב שורץ כינים כך ששום אישה לא היתה מתקרבת אלי. אני מבטיח להתנקות לפני שאחזור הביתה!!

אני עדיין מחכה לתשובה על הבקשה שלי לחופשת חג המולד. גם פאוסטמן ביקש והוא עשוי לקבל אותה לפנַי, כי הוא לא היה בבית אפילו פעם אחת מאז שהגענו לצרפת. קראוס אמר שהוא יישאר לשמור על מפעל הטרקטורים. אני מתאר לי שהוא יהיה לבדו כי כל האחרים משתגעים לנסוע הביתה.

אני מקווה שמצב העניינים בין ההורים שלך קצת השתפר. ואל תדאגי, אני אחלץ משם אותך ואת יוהנס ברגע שהמלחמה הזאת תסתיים. מה שחייב לקרות מהר מאוד. אנחנו כל כך קרובים לוולגה, שהייתי יכול לטבול בה את בוהן הרגל מכאן, אף על פי שהם ממשיכים להתנפל עלינו ולתקוף אותנו בנשק מכל הבא ליד. והם ממשיכים להילחם במרץ בגזרה הצפונית והדרומית, אבל אל תדאגי, אני בטוח לגמרי גם אם מטונף, קופא מקור אימים ורעב. נהייתי חייל טוב מאוד, קתרינה. לקבל מַדֵי חורף היה יכול להיות נחמד, אבל אין לי כוונה להישאר פה מספיק זמן שיהיה בהם צורך.

בבקשה תשיגי לי קצת שוקולד. ובשר. בקר. זה כל מה שאני צריך. חוץ ממך. אבל לא קרקרים. לעולם לא ארצה לראות עוד קרקר. היה לי מספיק מזה לכל החיים.

אני אוהב אותך ואת בננו אהבה עמוקה.

חכי לי. זה לא ייקח הרבה זמן.

בעלך האוהב,

פטר

39

פאוסטמן הפנה את הראש בכיוון מערב.

"מה לא בסדר?" שאל קראוס.

"אני לא יודע. משהו קרה. שמה. בחפירה."

הם פירקו את המקלע ונעו לאחור למרות שעד רדת הערב נותר עוד הרבה זמן. החפירה היתה מלאה חיילים חיוורי פנים, שנעצו את מבטם בשטוקהוף.

"אנחנו מכותרים, בחורים," אמר.

"קשקוש," אמר פאבר. "הם לא מסוגלים."

"אבל הם כן, פאבר. הם חיסלו את הרומנים מצפון, אחר כך את הבחורים בדרום. והופ, אנחנו נעולים בפנים."

"הרומנים המזוינים האלה," אמר קראוס.

"השאירו אותם לבד שם למעלה, קראוס," אמר שטוקהוף. "זאת לא אשמתם."

"זאת גם לא אשמתי, לכל הרוחות," אמר קראוס.

הוא צנח על רצפת החפירה. פאבר השתופף לצדו.

"אתה בסדר?"

"אני פשוט עייף, פאבר. אני אהיה בסדר."

"זה לא יימשך ככה," אמר פאבר. "הם עשו את זה בחרקוב, וזה נמשך רק כמה ימים."

"אז היינו רק כמה מאות בודדות," אמר שטוקהוף.

״למה?״ שאל פאוסטמן. ״בכמה אנשים מדובר פה?״

"כולנו."

"מה זאת אומרת?"

"כל הארמיה השישית. כמעט שלוש מאות אלף אנשים שלנו."

החפירה השתתקה, אבל הארטילריה הרוסית המשיכה לירות בטון מלעיג של שמחה לאיד.

"הם לא יכולים לעצור את כולנו," אמר פאבר. "אנחנו נפרוץ החוצה."

"אני בטוח שהם יחשבו על איזו תוכנית," אמר קראוס. "כמו שקרה בחרקוב. זה עבד יפה."

"אי־אפשר להנפיק שלוש מאות אלף חיילים מהאוויר," אמר שטוקהוף.

"אלה מחיל האוויר מסוגלים לעשות כל דבר שהם מחליטים לעשות," אמר פאבר.

"מתי בפעם האחרונה אכלתם כמו שצריך, בחורים?" אמר שטוקהוף. "הם לא מסוגלים לספק לנו מצרכים אפילו מהקרקע."

"הם יחשבו על משהו," אמר קראוס.

שטוקהוף קם על רגליו. "אני חוזר למטבח. נראה מה אני יכול להכין לכם, חברים."

"תודיע לנו כשנגיע לחולדות," אמר פאוסטמן.

פאבר רצה לצחוק אבל התאפק. הוא חזר אל הבונקר והתעסק באש, זרק לתוכה קצת עצים לחים עדיין, אחר כך התיז עליה נפט. להבה התלקחה.

"מה אתה חושב, קראוס?" שאל פאבר. "לפרוץ החוצה?"

"זה קשה כי כל הטנקים עברו לצפון. גם הסוסים. זה יהיה קשה בכוחות עצמנו. קל יותר אם יבואו לעזרתנו."

הם שאפו עמוקות מהסיגריות שלהם.

"ומה?"

"ויפַנו לנו מעבר. יעצרו את הרוסים עד שנעבור."

קראוס נרדם.

"הוא נראה זוועה," אמר פאוסטמן.

"אנחנו צריכים ללכת לספר לקראפט," אמר פאבר.

הם מצאו את קראפט מזמזם ועדיין מנגב אבק.

"רבותי, אני אכין קפה."

השפתיים והעור שלו היו יבשים, מתקלפים.

"אתה אוכל, קראפט?" שאל פאבר. "שותה?"

"אני אעשה את זה עכשיו. לפעמים אני שוכח."

הם שתו את הקפה שלו. שוקולד לא היה.

"אנחנו מכותרים, קראפט," אמר פאוסטמן.

"כן?"

"אתה באמת לא יכול יותר להישאר לבד."

"למה לא? מה זה משנה?"

"אנחנו צריכים אותך איתנו," אמר פאוסטמן. "בשביל הפריצה החוצה כשהיא תגיע. לא יהיה לנו זמן לבוא לקחת אותך."

"איפה אתם ישנים? שניכם מסריחים."

"בבונקר," אמר פאבר. "ליד מפעל הטרקטורים."

"אני לא חוזר לשם."

"אבל מסוכן בשבילך להיות כאן," אמר פאוסטמן, "לבדך."

"אני אקח את הסיכון."

פאבר העביר את ידו בשיער.

"אתה מוכן לפחות לדאוג לעצמך, קראפט? לאכול ולשתות כמו שצריך?"

"אתה לא בדיוק נראה סמל הבריאות, פאבר. וגם אתה לא, פאוסטמן."

הם לחצו את ידו. פאבר אימץ אותו אל חזהו.

"תשמור על עצמך."

"גם אתם. שניכם."

הם יצאו בחזרה החוצה. פתח היציאה הוסתר בערימת עפר ובטון. הם רצו מזרחה בחזרה אל הבונקר שלהם. כשפרצו פנימה, קראוס התעורר.

"אתה נראה זוועה, קראוס," אמר פאוסטמן.

"אני מרגיש זוועה."

אחרי מרק וקפה בחפירה הלך קראוס עם שטוקהוף אל המוצב העורפי. פאבר ופאוסטמן חזרו אל הבונקר. לחכות.

40

קתרינה התלבשה לכבוד התור לאוכל. בדרך כלל הרוסייה הלכה, אבל לאוזני קתרינה הגיעו השמועות. אביה שתק. אמה לא ידעה דבר. היא פסעה אל הרחוב. היה שלג על הקרקע, אבל רגליה היו חמות במגפיים מרופדים נמוכי עקב. סוף־סוף היה לה מעיל מינק רכוס לרוחב החזה. מעיל שלה.

היא הצטרפה לתור מחוץ למאפייה מאחורי אישה שנעליה בעלות הסוליות הדקות טפחו על הקרקע הקפואה כל אימת שפסעה קדימה. הרעש היה מעצבן.

הנשים מאחוריה ומלפניה היו שקועות בשיחה מהוסה וקדחתנית. היא ניסתה להצטרף, חזרה על המילים שלהן, שאלה שאלות, אבל הן סירבו לשתף אותה. מבטי הנשים נשלחו זו אל זו, התרחקו מההיא עם מעיל הפרווה שלה והירכיים המפוטמות. היא הביטה היישר קדימה. ממילא הן היו נשים רזות בבגדים מרופטים. היא תגלה בדרך אחרת.

היא המשיכה הלאה לתוך העיר, לכיוון מזרח, לאטליז שגברת זקס נהגה לקנות בו. היא המתינה בחוץ. גברת זקס יצאה מהחנות, ומשקל קל בתחתית הסל שלה. היא נראתה גרומה. מתוחה.

"את נראית טוב, קתרינה. מה שלום אמא שלך?"

"בסדר."

"אני אף פעם לא רואה אותה מחוץ לבית."

"היא נהנית להיות בבית."

"הצטערתי לשמוע על אחיך."

"תודה, גברת זקס."

"שמעת את החדשות? בעלך שם, נכון?"

"אבל לא ייתכן שזה נכון, גברת זקס. לרוסים אין את היכולת."

"זה מה שאמרו לנו."

"את מאמינה לזה? לא כתוב על זה כלום בעיתון."

גברת זקס נחרה בבוז.

"בטח נחמד שם אצלכם בדירה החדשה, קתרינה."

"כן, נחמד," אמרה, אבל גברת זקס כבר התרחקה בדרכה להצטרף לתור לירקות. קתרינה חיכתה ורקעה ברגליה כמו שאר הנשים, אף על פי שלא היה לה קר. ואז ויתרה. היא אפילו לא זקוקה לבשר.

היא הלכה הביתה והאכילה את יוהנס, דחפה לתוך פיו את האוכל שהרוסייה הכינה. היא השכיבה אותו לישון והתיישבה על הספה, חיכתה שאביה יתעורר. דלת נפתחה, אבל זאת היתה אמה, עדיין בכתונת לילה. היא הינהנה כלפי קתרינה וננעלה בחדר האמבטיה. קתרינה הרימה מגזין, הפכה את הדפים וקימטה אותם מתוך רוגז. רוגז על ההתאבלות הבלתי מתפשרת של אמה, על האפשרות שהיא עצמה כבר אלמנה לפני שהספיקה להיות אשת־איש.

אמה נכנסה לחדר שלה וסגרה את הדלת, ואביה הגיח מחדרו. החדר שהיה של אחיה.

"בוקר טוב, קתרינה. מה שלום בתי היפה הבוקר?"

"כבר כמעט אחר הצהריים, אבא."

"אז ישנתי טוב."

"חזרת מאוחר הלילה?"

"יותר קרוב למוקדם בבוקר."

הוא ישב לצדה על הספה, פיהק והתמתח.

"מה שלום הבחור שלנו יוהנס?"

"בסדר. לא היתה הפצצה, אז הוא ישן כל הלילה."

"נראה לי שהפצצות שלהם הולכות ואוזלות."

"מה קורה בסטלינגרד, אבא?"

"שום דבר שהחיילים שלנו לא יכולים לטפל בו."

"הם מכותרים?"

"יש דיבורים כאלה, אבל זה לא משהו רציני. עוד כמה ימים הם יפרצו את המצור."

"איך אתה יכול להיות בטוח?"

"הם חיילים גרמנים, קתרינה."

"אני אהיה אלמנה?"

"בעלך יהיה בסדר."

"זה מה שאמרת על יוהנס. על אמא. רק תסתכל עליהם."

הוא ליכסן את מבטו אליה.

"את מתחילה להישמע כמו אמא שלך, קתרינה. תסמכי עלי. פטר יהיה בסדר. הם עובדים על תוכנית ברגע זה."

הא הניחה את ראשה על כתפו.

"אני רק כל כך מודאגת בקשר אליו. בקשר לאמא."

"היא יכלה להפסיק אילו רק רצתה."

"מה זאת אומרת?"

"ההסתתרות. ההימנעות מאכילה."

"אתה חושב ככה?"

"היא מנסה לגרום לי להרגיש אשם, זה מה שזה."

"ואתה?"

"מה?"

"מרגיש אשם, אבא?"

"הוא היה חייב לחזור, קתרינה. לא היתה לנו ברירה."

"אני מרגישה אשמה. כל הזמן. אני רואה אותו לפעמים, לבדו ברכבת ההיא, כשאין לו שום מושג לאן הוא נוסע. זה באמת היה הכרחי, אבא?"

"אי־אפשר לנצח במלחמות בלי להקריב קורבנות, קתרינה."

"אין לה שום עניין ביוהנס. היא אפילו לא מסתכלת עליו, אף פעם לא מחזיקה אותו. את הנכד שלה."

"אֵבֶל הוא ההתמכרות המרירה של הבטלנים."

"זה נשמע מאוד בומבסטי, אבא."

"ד״ר ויינרט אמר את זה. טוב, בואי נראה מה נטשה יכולה להכין לי. אני רעב. פטר יהיה בסדר. כולם יהיו בסדר."

41

פאבר ופאוסטמן ישבו בשעת בוקר מוקדמת, שעונים על קיר מערבי, והביטו בשמים, בכחול הזוהר ובאניצי הענן הקלים שבהיעדר רוח לא נעו.

"היום הם יבואו," אמר פאבר.

"אוי ואבוי להם אם לא," אמר פאוסטמן.

פאבר הצית סיגריה ושאף עמוקות כדי לטשטש את הרעב, לחמם את הריאות.

"מזג האוויר מושלם," אמר.

"הוא היה מושלם אתמול."

הוא שאף שנית, עמוק עוד יותר, ועצר את הנשימה בציפייה לפרץ הניקוטין. זה לא קרה. שום דבר פרט לחומציות מתערבלת בקיבה.

"אני תוהה למה הם לא באו אתמול," אמר פאבר.

"כדאי להם מאוד לבוא היום."

עטופים במעילים, בשמיכות ובצעיפים, שני הגברים נצמדו זה לזה. לא כדי להתחמם. חום לא היה שם.

"זה יהיה מבחן התיאוריה שלך, פאוסטמן."

"איזו מהן? יש לי הרבה."

"שאנחנו בשר תותחים."

"אז אנחנו כן או לא, פאבר?"

"אין כמעט כלום. לא אספקה, לא חיילים, לא אוכל. כאילו שהם איבדו עניין בנו. לא אכפת להם."

"הם אומרים לנו לחכות, פאבר. זה הכול. להחזיק מעמד."

"ואתה מאמין להם?"

"יש לי ברירה?"

42

היא צווחה כשראתה אותן. את המעטפות הלבנות המעוטרות בזהב. אחת להוריה. אחת לה. היא פתחה אותן עוד במבואה. הזמנה לארוחת ערב. ארוחת ערב אצל הוויינרטים. היא חיבקה את עצמה ורצה לספר לאמה.

43

גונקל הוליך סוס ערמוני לתוך קליפת בלוק של דירות וירה בו. הוא השחיז את הסכינים שלו והתחיל לעבוד, מפרקי ידיו נעים בדרכם המורגלת. שטוקהוף עמד לצדו.

"תחפשו לכם משהו אחר לעשות, רבותי," אמר שטוקהוף. "זה יוגש לכם מאוחר יותר."

הם התרחקו בעצלתיים בחזרה לבונקר. קראוס ישן.

"אנחנו צריכים לראות מה עם קראפט," אמר פאוסטמן.

הם פסעו בתוך השלג, תכריך על המתים, על הזבובים והרימות שלהם. פאבר שמח על כך.

המרתף הצחין מחרא; תלים גדולים שלו נערמו בפינה תחת המדרגות בין קרעי עיתונים פזורים. קראפט ישב על כיסא, הסתרק וזימזם. השולחן היה ערוך לארוחה.

"אלוהים אדירים, קראפט. מגעיל פה."

"כן?"

"אתה מחרבן מתחת למדרגות."

"אין פה שירותים, פאבר."

"תצא החוצה, בן־זונה אחד."

"לא."

"מה זאת אומרת, לא?"

"אני לא יוצא החוצה. יותר מדי רעש. אני לא אוהב את זה."

פאבר הביט בו, בשפתיים הסדוקות המדממות ובעור הלבן היבש כמו נייר.

"אתה בסדר, קראפט?"

"הכול טוב."

"אכלת? שתית משהו?"

"היה לי קצת מים. אבל כואבת לי הבטן. כל הזמן יש לי התכווצויות."

"אני אנקה כאן."

פאבר פתח את האת שלו, כרך את הצעיף על פיו וגרף את הצואה בפנים מופנות הצדה, עיניים עצומות למחצה ובטן מתהפכת. הוא טיפס במדרגות, פתח את הצוהר והטיח את זה רחוק ככל שיכול. הוא חזר וירד במדרגות אבל השאיר את הצוהר פתוח.

"ככה הפצצות ייכנסו," אמר קראפט. "ימצאו אותנו."

"בין כה וכה נמות אם נצטרך לנשום את הריח הזה. בפעם הבאה תחרבן בחוץ."

"מפחיד שם בחוץ, פאבר."

"מפחיד פה בפנים."

פאוסטמן לקח את גרב ניגוב האבק, שטף אותו במים מהמימייה שלו והתחיל לנקות את הפנים והידיים של קראפט.

"אתה מסריח, קראפט. אתה חייב לאכול, לשתות ולהדליק אש. קור מקפיא פה."

"כן? בואו אני אכין קפה."

הוא הדף את הכיסא להרחיק אותו מהשולחן ונעמד. כתמי חרא כיסו את המכנסיים שלו לאורכם, על שתי הרגליים. פאבר התלעלע. לא היה לו בבטן מה להקיא.

"אני מצטער. איזה שכחן אני. אין לי קפה."

הוא הרים תמונה של אמו ונעץ בה את מבטו.

"אתה כזה בר־מזל שיש לך את אשתך והילד שמחכים לך, פאבר. שזה מה שמצפה לך."

"אתה חייב לישון," אמר פאבר.

"אני לא עייף."

"אתה כן. אתה מותש."

"תפסיק להגיד לי מה אני, פאבר. אני לא מותש."

"אז מה אתה כן?"

"אני שום כלום. שום כלום בלי אף אחד."

"יש לך אותנו."

"כולכם תמשיכו הלאה כשזה ייגמר. בחזרה הביתה. למשפחות שלכם. אני אחזור לבית ריק, בית גדול ריק להיות שם לבדי."

"תמצא מישהי. הנשים יעמדו בתור לחיות איתך, להיות גברת האחוזה."

"זאת היתה אמא שלי, פאבר. אף אחת לא יכולה להיות אמא שלי."

"פשוט תישן קצת. תרגיש יותר טוב."

"בחיים אני לא ארגיש יותר טוב. תמיד זה יהיה ככה."

"למלחמות יש סוף, קראפט."

"הסוף שלה לא יחזיר את אמא שלי, פאבר."

"אבל לפחות תוכל לחזור הביתה."

"אין לי בית. כבר לא."

"אתה חייב לישון."

"זה מה שאתה אומר כל הזמן."

קראפט התכופף.

"אתה בסדר?" שאל פאבר.

"אני צריך לחרבן."

"לא כאן בפנים. צא החוצה."

קראפט טיפס במדרגות, חרא נזל על הרגל שלו, הזרוע נחה על הבטן. הוא יצא דרך הצוהר הפתוח. הם שמעו אותו נאנח כששיחרר את הקיבה בראש המדרגות.

"אני צריך נייר," אמר.

פאבר הושיט לו עיתון רוסי.

"אז מה הם אומרים עלינו?" שאל פאבר.

"מי?" שאל פאוסטמן.

"הרוסים. בעיתון."

"אה, שאנחנו דפוקים. שהם יעיפו אותנו לאבדון."

"מאוד יכול להיות שהם יעשו את זה," אמר פאבר.

"מאוד יכול להיות."

הם הקשיבו לקראפט שקרע וקימט את העיתון.

"תנקה את עצמך כמו שצריך," צעק פאבר.

הם שמעו אותו מהדק את אבזם החגורה, אך לא שמעו את צעדיו בגרם המדרגות.

״מה הוא עושה עכשיו?״ שאל פאבר.

הוא עלה כמה מדרגות, מספיק כדי לראות את החרא של קראפט אבל לא את קראפט עצמו. הוא טיפס הלאה וראה את האיש מטפס על סוללת השלג.

"מה אתה עושה, קראפט?"

הכדור פגע בו בצוואר, בבית הקול, כך שהוא נפל לאחור בשקט מוחלט. דם ביעבע וניתז מהחור הטרי. פאבר נפל במורד המדרגות, התרחק מקראפט והתנגש בפאוסטמן.

"הבן־זונה, הבן־זונה המשוגע," אמר פאבר.

"מה קרה?" שאל פאוסטמן.

"ירו בו. הוא נתן להם לירות בו."

פאוסטמן משך את הצוהר וסגר אותו. נפתחה אש ארטילריה בעקבות ניצחון הצלף על קראפט.

"האידיוט הזה חשף אותנו. אנחנו תקועים פה עד הלילה."

"נפסיד את הבשר של הסוס," אמר פאבר.

הם חיכו עד הדמדומים וזחלו על הבטן דרך הצואה של קראפט ועל גופתו. הם הספיקו להגיע לחפירה בזמן. הריח שהדיפו לא היה שונה מריחם של האחרים.

"איפה הייתם?" שאל קראוס.

"חיפשנו אוכל," אמר פאוסטמן.

"מצאתם משהו?"

"לא."

שטוקהוף חילק את בשר הסוס מתוך דוודים של מרק לפת. הוא נתן להם שתי מנות לאיש וארבע פרוסות לחם.

"מחר מקצצים במנות הקרב, בחורים."

"קר מדי, שטוקהוף," אמר קראוס. "האנשים צריכים יותר אוכל, לא פחות."

"אין מה לעשות. כלום לא מגיע."

"המטוסים?" שאל פאוסטמן.

"ראינו שהצניחו מכלים," אמר פאבר.

"כמעט לא היה שם אוכל," אמר שטוקהוף. "או שזה נפל מעבר לקווי הרוסים."

"בכמה?" שאל קראוס.

"מה?" שאל שטוקהוף.

"מקצצים בכמה?"

"ביותר מחצי."

"כמה יותר מחצי?"

"בכמעט שני־שליש."

פאבר טמן את ראשו בידיו.

"אבל אני אעשה מה שאני יכול בשבילכם, בחורים. גונקל ואני נמצא דרך."

הם לחצו את ידי הטבח והקצב, הודו להם על המאמץ, על המחויבות שלהם כלפיהם. פאבר, פאוסטמן וקראוס חזרו אל הבונקר שלהם והזינו את האש.

"איך אתה מרגיש, קראוס?" שאל פאבר.

"יותר טוב."

קראוס הצית סיגריה.

"מחר שוב נצא לשם, בחורים."

"יש טעם בכלל, סמל?" שאל פאבר.

"זה ייתן לנו משהו לעשות," אמר קראוס. "אני לא יכול יותר להסתכל על השמים."

"לא כדאי שנשמור את התחמושת שלנו לפריצה החוצה?" שאל פאבר.

"אם תהיה פריצה," אמר פאוסטמן.

"מה אתה חושב, קראוס?" שאל פאבר.

קראוס שאף מהסיגריה.

"אתה חושב שהם יבואו, קראוס?"

"אני לא יודע, פאבר."

הם נרדמו, אבל פאבר התעורר באמצע הלילה. הוא היה רעב. הוא הכניס את ידו מתחת לירכית ונגע בצלעות. הוא חש כל אחת מהן. והבטן שלו היתה חלולה. הוא מצא כמה קרקרים בתרמיל של קראוס, אכל אותם וחזר לישון.

בבוקר התכוננו פאוסטמן וקראוס לחזור אל מפעל הטרקטורים.

"בוא איתנו, פאבר," אמר קראוס.

"אין טעם, סמל. עוד רוסי אחד מת לא יוסיף לנו כלום."

"אני יכול לדווח עליך."

"תעשה את זה?"

"לא היום."

הם יצאו והוא הזין את האש, זרק לתוכה שבבי עץ משולחן ישן ונעץ את מבטו בלהבות. הוא שמח שאינו צריך להביט בשני חבריו, ברעב שלהם.

הוא הוציא את התמונות של קתרינה ויוהנס והצמיד אותן אל מסמרים חלודים שבלטו מקיר הבונקר, סמוך למקום שהוא ישן בו. הוא החליק עליהן בידו ונשק לאשתו על השפתיים. היא חייכה אליו. אל העור המתקלף והרגליים ההולכות ומרזות. שלושה שבועות וחצי.

הוא ניסה לא לחשוב על זה. שלושה שבועות וחצי ואף אחד לא בא. המטוסים שנחתו כאן תמיד המריאו עם מטען כבד יותר, קצינים בדרגות סרן, סגן ראשון, רב־סרן, שפניהם צהובות כאילו חלו בצהבת. אבל הוא ראה שהעיניים שלהם לבנות, ובריאות.

הוא תקע מקל באש, הפיץ ניצוצות. הוא לא מתכוון להילחם עוד, לסכן את החיים בשביל קצינים פחדנים מכדי להישאר, לחשוף את הבטן לרקטות רוסיות שמנתרות עכשיו מהקרקע הקפואה, מרסקות גופים של גרמנים ומנקבות בהם חורים שהולכים וגדלים. לא. הוא ישמור על עצמו, כך שיוכל להיות אב לבנו.

הוא שכב ליד האש, הצטנף לכדור ועצם את העיניים. הוא אהב את השלג. השלג מעמעם את קולות הקרב כך שהוא חדל לשמוע את החיילים מצפון לעיר נאבקים לעצור את הרוסים. הוא העריך את המאמץ שלהם, אבל לא רצה להקשיב לו. הוא נרדם, התעורר וקרא עד שהאחרים חזרו. לקראוס היה חתך קטן ביד.

"כנראה מסכין," אמר. "אולי אפילו שלי."

הם הלכו אל החפירה ואכלו נקניק מבשר סוס. שטוקהוף אמר להם להתכונן לפריצה החוצה.

"הם באים אלינו מדרום," אמר.

"משהו רשמי?" שאל קראוס.

"עדיין לא," אמר שטוקהוף. "אנחנו צריכים פשוט לחכות. ולהיות מוכנים."

"הוא לא נטש אותנו," אמר קראוס.

"ידעתי שהוא לא ינטוש," אמר פאבר.

הם חיכו בבונקר. הרובים, הכדורים והרימונים שלהם היו מוכנים. פאבר תחב את התמונות שלו בחזרה לכיס, לצד קווצת השיער של אשתו. הם חיכו יום שני. ושלישי. רוח עוקצנית דקה חצתה את הערבה, חדרה לתוך ביגוד ועור. לשהות בחוץ היה בלתי אפשרי.

"נפספס את זה," אמר פאבר. "הם יעזבו בלעדינו."

"הם לא," אמר קראוס. "אף אחד לא יכול לזוז ברוח הזאת."

רעם הידהד ברחבי העיר.

"זהו זה," אמר קראוס. "זה בשבילנו."

הם מיהרו החוצה לתוך החשיכה, מוכנים להתקדם דרומה, אבל גילו שהרעש מגיע ממזרח, מהנהר. הוא כוסה כפור, גושי קרח ענקיים התנגשו זה בזה, התמזגו תחת מפל שלג חדש. הם היו מכותרים מכל עבר. צפון, דרום, מערב ועכשיו גם מזרח. הם חזרו אל הבונקר שלהם.

"הלך עלינו," אמר פאוסטמן. "הם יוכלו להביא את כל מה שהם צריכים בשביל לחסל אותנו."

"אנחנו יכולים לפוצץ חורים בקרח," אמר פאבר.

"אי־אפשר," אמר קראוס. "לא נשארה לנו ארטילריה."

פאבר השתעשע ברובה שלו.

"הם חייבים להוציא אותנו מפה," אמר.

הם חזרו אל שטוקהוף ושתו מרק חמוֹר.

"הם לא באים," הוא אמר. "העסק בוטל."

"למה?" שאל קראוס.

"לא יודע. לא אמרו סיבה."

44

קתרינה הרימה את שולי שמלת הקטיפה המנצנצת שלה וטיפסה במדרגות השיש של בית ויינרט. הדרך היתה מוארת באור נרות ובאור מרצד מעץ חג המולד העצום המקושט בסרטי משי כסוף.

הוריה הלכו לפניה, אביה בחליפה שחורה מגוהצת למשעי, בעניבת פרפר קשורה ידנית, אמה בשמלת מלמלה ירוקה ופרוות שועל מונחת על כתפיה, ראשו ורגליו עדיין מחוברים אליו.

בראש המדרגות הם פנו ימינה והצטרפו לתור המחכה לברך את הדוקטור ואת אשתו הלבושה שמלת אריג כסוף שריצד לאור הנרות. היא נישקה את אמה של קתרינה על שתי הלחיים.

"גברת שפינל, אני כל כך כל כך שמחה שבאת."

"תודה, גברת ויינרט. נחמד להיות פה."

"תקופה קשה עוברת עלייך. חג המולד הראשון. אני יודעת שיום אחד תביני את חשיבות הקורבן של בנך. והנה קתרינה. כמה יפה את נראית!"

קתרינה פסעה קדימה, שמלת הקטיפה בצבע ארגמן מלכותי התקמרה סביב האגן והחזה שלה וצנחה במפל אל הרצפה.

"תודה."

"אני יכול רק להסכים עם אשתי, גברת פאבר."

"תודה, ד״ר ויינרט."

"היכנסי פנימה, קתרינה. שתי קצת שמפניה. נסעד אחרי שנשמע מהחיילים שלנו."

קתרינה לקחה שמפניה מן המגש שבידי המלצר ומסרה כוס לאמה, שלקחה אותה בלי להוציא הגה ופסעה לכיוון אישה בשמלה פרחונית. אביה היסס רגע אבל נטש אותה לטובת גבר במדי שרד, שעמד ונעץ את מבטו באח הפחמים. פניו היו סמוקות מן החום, והם החלו מיד לשוחח בלהט. קתרינה לגמה מן הכוס שבידה. היא היתה נבוכה מן הבידוד הפתאומי, הפנתה את גבה אל האורחים ופסעה לכיוון עץ, שהיה קטן מזה שבמבואה אבל מכוסה סרטי כסף אף הוא. מתחת לענפים עמדה גבעה של מתנות, כל אחת ארוזה בעטיפה יפהפייה. המתנה שלהם היתה אצל רב־המשרתים למטה.

היא נשמה נשימה עמוקה, הסתובבה בחזרה אל החדר ופסעה לכיוון קבוצת נשים, רובן בנות גילה, מעגל של משי, תחרה, קטיפה, מותניות מחוך וסרטים. הן פינו לה מקום בעודן מחליפות סיפורים על העוזרות הרוסיות שלהן, על בתי ספר ראויים ובתי נופש. אחת הנשים, בלונדינית בשמלת אודֶם ותכשיטים תואמים, ענדה צלב אמייל כחול־זהוב על כתפיית השמלה שלה. קתרינה החוותה בראשה כלפיו.

"ברכות. זה כבוד גדול."

"תודה. אני מאוד גאה בו."

"הפיהרר בכבודו ובעצמו העניק לך אותו?"

"כן. רק לפני שישה שבועות, כך שזה עדיין מרגש אותי."

"כמה ילדים יש לך?"

"שמונה."

"מרשים ביותר. את כל כך צעירה."

"אני נשואה שבע שנים. ואת?"

"התחתנתי בשנה שעברה. יש לי רק ילד אחד."

"אז יש לך עוד המון זמן. אני אליזבת בייקר, דרך אגב."

"קתרינה פאבר. נעים מאוד."

ד״ר ויינרט הדליק את הרדיו.

"זה מסטלינגרד," אמר.

בחדר השתררה שתיקה. הם שמעו גברים שרים שירי חג ומזמורים בקולות חזקים ובוטחים. נשמע שחם ונעים להם ושהם אכלו היטב. קתרינה הרכינה את ראשה וניסתה לתפוס דמעה באצבע לפני שתמרח את האיפור שלה. האישה בשמלת הארגמן הושיטה לה ממחטה.

"אני תוהה אם זה בעלי," אמרה קתרינה. "יש לו קול יפה מאוד. הוא היה במקהלת בית הספר שלו."

כשזה נגמר, קתרינה התעשתה והבטיחה להחזיר את הממחטה.

"תשאירי אותה אצלך."

"לא, לא. הבחורה הרוסייה שלי תכבס ותגהץ אותה, ותביא אותה בחזרה לבית שלך."

"תביאי אותה בעצמך, קתרינה. לארוחת צהריים בערב ראש השנה. ותביאי איתך את הבן שלך."

"בשמחה רבה, אליזבת."

קתרינה תחבה את הכתובת והממחטה לתוך ארנק הקלאץ' השחור שלה. הגונג צילצל להזמין לסעודה. אליזבת נשארה בקומה הראשונה, קתרינה עלתה לשנייה, שוב בעקבות הוריה. הם נשלחו אל חדר קדמי הפונה לרחוב, היא אל חדר אחורי שנשקף אל חצר מוארת בנרות. אורחים נוספים המשיכו לעלות במדרגות אל חדרים בקומה השלישית.

החדר שלה היה הדור פחות מזה שבקומה הראשונה, והיו בו רק שני חלונות במקום ארבעה ותקרה פשוטה יותר. עם זאת, הוא היה נאה וגדול דיו להכיל חמישה שולחנות לעשרה אנשים. מול כל מושב היתה צלחת ובה ארבע צדפות על מצע קרח, עדיין בקונכיותיהן. היא נתקפה פאניקה וחייכה בעצבנות אל הסובבים אותה. מעולם קודם לכן לא טעמה צדפות. היא רצתה הביתה. אבל גם רצתה להישאר. היא תחקה מישהו אחר. תעשה כמוהו.

הגברים התקבצו ליד השולחן וחיכו שהנשים יתיישבו. זקן אחד עזר לה להסתדר עם הכיסא, חיכה עד שהתיישבה לפני שמה, שנכתב באופן מושלם בדיו שחורה עזה על כרטיס עבה בצבע שמנת תואם את המפיות, המפה ושלושת הוורדים הגבוהים במרכז השולחן. הוא התיישב. הוא היה ברון. גברת ויינרט הושיבה אותה בין ברון לברונית, קשישים ורפים, אבל נמנים עם האצולה. היא חייכה ונדה בראשה כלפי יושבי השולחן האחרים, שרובם היו בגיל של הוריה. היה שם רק זוג צעיר אחד, ידה של האישה נחה בנחרצות על זרוע בעלה.

הופיעו שני מלצרים, האחד עם יין לבן, השני עם מים. היא הודתה להם. הברונית השתעלה קלות והרימה צדפה בידה השמאלית, מזלג תלת־שיני בימנית. היא שיפדה את הרכיכה וקירבה אותה אל פיה. קתרינה עמדה לעשות כמוה, עד שהברון הרים קונכייה בידו הימנית והערה את תוכנה לתוך פיו. כפות הידיים שלה התכסו זיעה קלה. היא זייפה שיעול כדי להרוויח זמן, שכן תהתה אם יש דרך גברית ודרך נשית לאכול צדפות. היא החליטה לחקות את הברונית, ורכיכה קרה ומלוחה החליקה במורד הגרון שלה. היא חשבה שתקיא, אך למרות זאת אכלה את שלוש הנותרות וחשה הקלה כשהמנה הבאה היתה מרק גזר חם.

"איפה בעלך, גברת פאבר?"

זה היה הברון.

"הוא בסטלינגרד."

"קצין?"

"לא. חיל רגלים."

"אז איך הגעת לכאן?"

"אבי עובד עם ד״ר ויינרט."

"גם הוא רופא?"

"לא, לא," צחקה קתרינה. "הוא עובד איתו בעניינים אחרים. הוא היה איתו ברוסיה בסתיו. להגן על היבול."

"הבנתי. ואת?"

"אני מטפלת בבן שלי, אבל בעבר עבדתי בבנק. ככתבנית, אחר כך בשירות לקוחות."

"גרמניה שונה ממה שהיתה, גברת פאבר."

"אכן כן, ברון. אנחנו צריכים לקוות שהמלחמה הזאת תסתיים מהר ונוכל לחזור לנורמליות."

"אני לא בטוח שאני יודע מה זה אומר היום, נורמליות."

פרץ מחיאות כפיים עלה מחדרי הקומה התחתונה.

"הגיעה המנה העיקרית," אמר הברון.

"אבל עדיין לא אלינו, פשוטי העם כאן למעלה," אמרה הברונית.

"אני בטוחה שעוד מעט זה יגיע גם הנה," אמרה קתרינה.

היא בדקה את שֹערה לוודא ששום קווצות או סיכות קריסטל לא חרגו ממקומן.

"אתם גרים בברלין, ברונית?" שאלה.

"גרנו כאן בעבר, אבל עכשיו אנחנו מעדיפים לגור בנחלה שלנו. שם אנחנו מבינים מה קורה."

חמישה מלצרים נכנסו אל החדר. כל אחד מהם נשא מגש כסף ועליו אווז צלוי ותפוזים מסוכרים נוטפי סירופ. השומן והמיץ נמזגו זה לתוך זה כשהונחו על השולחן. קתרינה מחאה כף אל כף בעוז, נחושה שההערכה שלה תינשא במורד המדרגות. ידי הברון והברונית נותרו על הברכיים בכפות צמודות.

היא חרצה את תפוח האדמה הגדול הצלוי שבצלחת שלה. הקליפה היתה פריכה וזהובה, הבשר רך ומתפורר. בעודה מחכה לפליטת האדים, היא השקיעה את המזלג במחית הגזר הכתום והלבן. היא היתה מתוקה אך לא מימית, והאווז היה מושלם, עסיסי אבל עשוי היטב.

"התכשיט שלך יפה מאוד, גברת פאבר," אמרה הברונית.

"תודה, ברונית. הוא מתנה מאבי."

"הוא בטח שילם עבורו הון תועפות."

"אני לא יודעת."

היא לקחה מעט מכל הקינוחים — טארט לימון, סורבה פטל ומוס שוקולד עם פרוסות תפוז מסוכרות. אחר כך הוגש קפה בקומה הראשונה לצד שוקולדים עבודת יד. היא הצטרפה אל אמה ואל אשת הדוקטור ליד האח. שתי הנשים ציחקקו. הן חדלו, אך ללא הסבר.

"מה דעתך על הברונית?" שאלה גברת ויינרט.

"היא בסדר."

"יש אנשים שקשה להם להסתגל לשינויים."

"היא אומרת שהיא מעדיפה לגור בנחלה שלהם."

"כך שהיא תוכל לזכור את הדברים כפי שהיו פעם. כשהשלטון היה בידה. כשלא נאלצה להתערבב עם אנשים רגילים."

קתרינה לגמה מהקפה שלה.

"אני מלאת התפעלות מהשמלה שלך, גברת ויינרט."

"כן? תודה."

"מאין היא?"

"קניתי אותה בפריז."

"זה שאנֶל?"

"לא לא, יקירתי. לא. לבשתי שאנל כשכבשנו את פריז. זה של אַרְדַאנְס, בית אופנה קטן בניחוח מיושן. מנהלות אותו אצילה רוסייה מדרג נמוך ואחותה. זה נראה יאה יותר ממשהו צרפתי."

קתרינה ואמה נשארו עד שרוב האורחים כבר פרשו. בשלוש הם עלו על מונית. מר שפינל ישב ביניהן כשזרועותיו מונחות על כתפיהן.

"גברות, הייתן נהדרות הלילה. שתיכן. שגרירות אדירות."

"של מה?" שאלה גברת שפינל.

"של המשפחה, אסתר."

היא הסירה את זרועו מהכתף שלה.

"זאת כבר לא משפחה, גינתר."

קתרינה המשיכה לברבר על השמלות, האוכל, הדקורציה, אבל עיני אמה היו עצומות ופניה מוּגָפות היטב. היא שתקה. היא עלתה במדרגות לדירה כשהיא נשענת על המעקה, נכנסה לחדרה וסגרה את הדלת. אביה, שותק גם הוא, הלך לחדר שלו. קתרינה הביטה בילד שלה שישן על הגב בזרועות פשוטות לצדדים. היא התכופפה ונישקה אותו, מתנודדת מעט.

"כל זה יהיה שווה את זה, יוהנס."

45

פאבר שאף והעביר את הסיגריה לפאוסטמן.

"יש ירח?"

"אני לא יודע."

פאוסטמן שאף את העשן עמוק לריאות. בעודו עוצר את הנשימה הוא שאף פעם שנייה. פאבר חטף את הסיגריה מפיו.

"זה התור שלי."

פאבר שאף פעם, פעמיים, והסיגריה כבתה. הם היו בחשיכה. קראוס ישן לצדם, ראשו קבור תחת השמיכה.

"ואיזה יום היום?"

"גם את זה אני לא יודע."

"מחר ערב השנה החדשה."

"כך אני מבין."

"באיזה יום היה חג המולד?"

"סתום כבר, פאבר. זה יום. עוד יום. מה משנה איזה יום בדיוק?"

"חשוב לי לדעת."

"למה? למה זה חשוב?"

"ככה אני יודע איפה אני."

"אתה בתוך חור באדמה, גווע ברעב."

"בַּזמן. איפה אני בזמן."

"אתה קרוב למוות."

"לך להזדיין, פאוסטמן. משהו יקרה."

"כן, אתה תיכנע לרוסים."

"בחיים אני לא אעשה את זה."

"אתה כן."

"שאני אמסור את עצמי לבני־זונה הבולשביקים האלה? הם מתייחסים לאנשים כמו לזבל."

"אני יודע. אנחנו הרבה יותר נחמדים."

פאבר טמן את הראש בין הברכיים.

"קור מקפיא. אי־אפשר להישאר כאן למטה, פאוסטמן."

"יותר טוב כאן בפנים משם בחוץ. כשההפגזה תפסיק נראה אם נוכל למצוא מקום אחר."

הם השתתקו, הקשיבו לנשימה של קראוס.

"זה לא היה אמור להיות ככה, פאוסטמן."

"מה לא היה אמור?"

"המלחמה. החזית הרוסית."

"איך היא היתה אמורה להיות?"

פאבר בעט במגף שלו בחבית ששימשה פעם אח. הגחלים הקרות נשפכו החוצה.

"פשוט. מהר. כמו בצרפת. בבלגיה. זוזו הצדה ותנו להיכנס."

"סבתא שלי עקשנית. תמיד היתה."

"מה? אנחנו נלחמים באומה של סבתות?"

"זאת התחושה."

"זה מטריד אותך?"

"מה?"

"להילחם ברוסיה?"

"אני לא מבין מה הטעם. אף פעם לא הבנתי."

"בגלל הסבתא שלך?"

"לא. היינו צריכים לחזק קודם את האחיזה שלנו במערב. לכבוש את אנגליה."

"יש לנו שליטה בכל זה."

"נראה לך?"

"אתה פשוט לא רוצה להילחם נגד העם שלך, פאוסטמן."

"לא משנה בכלל אם אני נלחם או לא."

"אז למה אתה עושה את זה?"

"כי אם אני לא אעשה את זה, יירו בי."

"לא בדיוק מטרה נאצלת."

"אני לא יכול לחשוב על מטרה נאצלת יותר. למה אתה נלחם, פאבר?"

"להגן על אשתי והילד. להבטיח את העתיד שלהם."

"קשקוש. לא היה לך אותם כשהמלחמה התחילה. אני צריך סיבה ממשית."

"זאת סיבה ממשית."

"זה קשקוש."

פאבר נעץ בו את מבטו, אבל לא ראה דבר בחושך.

"זאת הסיבה היחידה שיש לי."

"בשביל זה התחתנת? בשביל שתהיה לך סיבה להרוג?"

"התחתנתי כי רציתי חופשה."

"בשביל לקבל חופשה אתה דוקר את הרגל. לא מתחתן."

"התחתנתי כי התחתנתי."

"רוב החיילים נלחמים בשביל מנהיג, בשביל המולדת או אלוהים. אבל אתה בחרת אישה ואז ילד. למה?"

"אלוהים אדירים, התחתנתי, נולד לי ילד. זה קורה לרוב הגברים."

"היית צריך סיבה, מה? משהו שמחוץ לך. בדיוק מה שקראפט היה צריך."

"ו —?"

"קצת פחות מתסכל, מה, להגיד שאתה הורג בן אדם כדי להגן על אשתך, שאתה מגרש ילד מהבית כדי שהילד שלך יוכל להישאר בבית שלו."

"ככה זה? לא שמתי לב."

"אתה מביט בתמונות של אשתך והילד כאילו החיים שלך תלויים בהם. הם נותנים לך מטרה. ותירוץ. זה הכול."

"ואיזה תירוץ יש לך, פאוסטמן?"

"זאת הצרה. אין לי. אין לי אשליות. אני יודע בדיוק למה אני כאן."

"למה אתה כאן?"

"בשר תותחים לחבורה הזאת בברלין."

"לא שוב פעם."

"זה כל מה שיש. אתה יכול להסתתר מאחורי אשתך והילד, להרוג את מי שסביבך בשביל אשתך והילד, אבל אתה לא באמת עושה את זה בשבילם. אתה עושה את זה בשביל הבני־זונה השמנים האלה בברלין."

"אני עושה את זה בשביל העתיד שלנו."

"אז פוּקס, וייס וקראפט, כולם מתו בשביל העתיד שלך? בשביל העתיד של אשתך והילד?"

פאבר אטם את האוזניים בידיו.

"אני לא יכול יותר לשמוע את הקשקושים שלך, פאוסטמן."

"לא. גם אני לא, פאבר."

46

ברלין, 3 בינואר 1943

פטר יקירי,

ממש ברגע זה קיבלתי את המכתב שלך המאחל לי חג מולד שמח, וכמובן, כמובן אני אחכה לך. סלח לי על המכתבים המעטים עד כה, פשוט הייתי קצת במתח בגלל החיים בבית.

כולנו חושבים עליך, מדמיינים כמה אתה מפחד בזמן הציפייה לחילוץ. אבל זה יקרה. אבא שלי אומר שנעשות הכנות נמרצות לחלץ את כולכם משם. הבנתי שמטוסים וחיילים מופקעים מכל רחבי אירופה. לרוסים האלה מצפה הלם לא קטן כשיחושו על גבם את הכוח הגרמני במלוא עוצמתו.

הבן שלך בסדר ומחכה שתחזור. הוא סוף־סוף ישן קצת יותר טוב בלילה, אם כי אני לא רואה שום סימן לשיניים, כך שאני לא יודעת מה הציק לו. לא חשוב, עכשיו הוא בסדר.

אמא, אבא ואני השתתפנו במסיבת חג מולד ממש נהדרת אצל הוויינרטים. הם כל כך טובים אלינו, ואני להוטה לראות איזה תפקיד ד״ר ויינרט ימצא לך כשתחזור לברלין. אני בטוחה שזה יהיה משהו מעולה, כי הם מעריכים מאוד את אבא שלי ואת העבודה שעשית כשהיית כאן איתי.

אני מצטערת שהעליתי את הרעיון שהיו לך רומנים עם נשים אחרות בשעה שברור שנלחמת כל כך קשה באויב הבולשביקי השנוא. אני יודעת כמה אתה אוהב אותי ומבטיחה שאחכה לך כאן, בבית הזה, בברלין.

אני מצרפת עוד קצת שוקולד, ונקניק שאני מקווה שיישאר טרי עד שיגיע אליך לסטלינגרד. ואולי תהיה בבית לפני שזה יגיע, והאיכרים הרוסים יוכלו לאכול את זה בצירוף ברכות ממני.

אני כל כך מצפה לראות אותך,

שלך באהבה,

קתרינה

47

הם זחלו אל הירכתיים ומצאו את גונקל בחצר בית הספר, ולצדו קשור סוס שכולו עור ועצמות.

"הוא ברנש צנום, בחורים. אני אוציא ממנו כמה שאפשר."

"נשארו הרבה?" שאל פאוסטמן.

"עוד אחד אחרי הבחור הזה."

גונקל הכניס את ידו לכיס והוציא חופן סוכריות חמוצות. הוא נתן אותן לחיילים. פאבר הכניס לפה שתיים יחד, והסוכר פרץ היישר לדם.

"עכשיו תנו לי לעשות את העבודה," אמר גונקל. "לפני שהיצור הזה ירזה עוד יותר."

הוא ירה בבעל החיים והתחיל לעבוד לפני שזה סיים לפרפר ולבעוט, לפני שהעור יקפא ויידבק לבשר. חייל מבוגר יותר ניצב ליד ראש הסוס, אוחז ברובה, מחווה בידו לסירוגין לעבר הקהל שהופיע — מעגל עופות טרף שהתמקד קודם בגונקל ואחר כך בחייל הזקן בעוד ערימת הבשר גובהת לרגליו. גונקל הניח בצד את הסכינים שלו. החיילים פרצו קדימה, ובהם פאבר ופאוסטמן. גונקל שלף את האקדח שלו.

"להסתדר בתור, בחורים."

הם עשו זאת כשכפות הידיים החבושות, הנתונות בכפפות, אכולות הכפור, קעורות ומתחננות בעודם זזים עם התור. הוא נתן חתיכת בשר לאיש. שתיים לפאבר ולפאוסטמן.

"המטבח סגור, בחורים," אמר גונקל. "אתם יכולים לדאוג לעצמכם."

"איפה שטוקהוף?" שאל פאבר.

"ירה לעצמו ברגל ועלה על מטוס."

"בן־זונה," אמר פאבר.

הם השתופפו בשלג, נשענו על קיר בית הספר והציתו אשים מגזירי עץ. הם הרתיחו מים והטילו לתוכם את הבשר ומצצו סוכריות בעודם מחכים.

"מה עם החיילים האחרים שעובדים פה מאחור, הסנדלר, החייט?" שאל פאוסטמן.

"נשלחו לגזרה הקדמית. זקנים ושמנים. לא היה להם סיכוי."

פאבר הציץ לתוך הסיר, צפה בכל בועה שפילסה לה דרך אל פני השטח והפכה את הבשר מאדום לאפור. הוא נעץ בה את הכף שלו, כאילו זה עשוי לזרז את התהליך.

"איפה קראוס?" שאל גונקל.

"נשאר בבונקר."

"הוא בסדר?"

"לא יודע," אמר פאוסטמן. "הוא מזיע ורועד."

"זיהומים?"

"ביד, איפה שיש לו חתך. גם קצת שלפוחיות קור."

"אז הוא גמור."

פאבר גרף את הבשר מתוך הסיר והתחיל לאכול. הוא שרף את הפה, אבל לא היה מסוגל לחכות עוד. זה היה לעיס ותפל, אבל זה היה אוכל. הוא התחיל לרעוד. הבטן שלו התהפכה.

"זה יסתדר, פאבר," אמר גונקל.

לאחר מכן הוא נרדם בבניין בית הספר לצד אש מבוערת בתוך פגז תותח מנוקב, שמח על החום ועל חברתם של אנשים אחרים. למחרת היה קר מכדי לצאת החוצה. הם הזינו את האש והשקיפו דרך החלון על הסוס האחרון, שרעד כולו.

"אנחנו צריכים להכניס אותו," אמר פאוסטמן.

"אין טעם," אמר גונקל. "לא מספיק מה שנשאר עליו."

"בכל זאת יש משהו," אמר פאבר.

"אתה תבזבז יותר בניסיון להכניס אותו הנה."

הם צפו בסוס שרגליו ננעלו, משותקות מהקור שהתפשט בגופו עד שהוא קפא, עד שמשב רוח הפיל אותו ארצה.

"נדפקנו," אמר פאוסטמן.

"מתברר," אמר פאבר.

ההפצצה החלה בחשיכה של שעת בוקר מוקדמת בעודם ישנים, רובה מצד מערב; רבבות תותחים ורקטות הלמו בהם כמעט שעה. פאבר הצטנף כשהשמיכה מכסה את ראשו והתייפח. הוא רצה הביתה. לנשק את אשתו ולהחזיק את הילד שלו. פאוסטמן וגונקל גררו אותו למצב עמידה.

"אנחנו לא יכולים להישאר פה," אמר פאוסטמן.

"אבל לאן אפשר ללכת?" שאל פאבר.

"אני לא יודע."

ברגליים כושלות הם יצאו מבית הספר והתנודדו לעבר מרכז העיר, חצו את הישימון, חלפו על פני בונקרים שנפערו מהפגזות, ראשים שנכרתו מן הגֵו, ירכיים שנתלשו מן האגן, השלג היה מוכתם בדם. שלושת הגברים רצו מהר יותר, חצו במאמץ את מה שפעם היה רחובות, עד שמצאו פתח שהוביל אל קומת המרתף של חנות כולבו, שאור נרות ומנורות נפט הפיג את חשכתה. מאות אנשים שדופים שכבו בשורות מסודרות, פניהם גרומות, העיניים במקום אחר.

"זה חדר מתים?" שאל פאבר.

הוא שמע את נשימותיהם. בקושי. והבחין בשיער הכתום, האדום, ובעור המנומר של הגוועים ברעב, אלה שעל סף המוות. החדר הצחין מצואה וממחלה מידבקת, מבשר אכול ריקבון.

"אנחנו לא יכולים להישאר כאן," אמר.

"אין מקום אחר," אמר פאוסטמן.

"תגיד תודה," אמר גונקל. "אתה לא מת כמוהם."

פאבר בחר מקום בין שני גברים ישנים. אחד מהם רזה כמו מקל, ששכב על מזרן שתג המחיר עדיין מוצמד אליו. את השני היה קשה לזהות מתחת לבגדי ילדים שהיו מפוזרים עליו. הוא פרש את האוהל שלו, הִשטיח את קצותיו ונשכב כשהשמיכה שלו מעליו. גונקל צדק. הוא לא מת כמוהם. בכל אופן, עדיין לא.

הוא ישן אבל התעורר בחושך המתבהר לקול האיש שעל המזרן, שגנח בעודו פולט על עצמו סילון של חרא.

"אתה בסדר?" שאל פאבר.

האיש לא הגיב, אבל זה שמצדו השני דיבר.

"זה מה שקורה בסוף. אתה מחרבן את הקרביים שלך."

פאבר עצם את העיניים בכוח, קיפל את הרגליים ושכב דומם, התרכז בנשימה, בתנועה שלה לתוך האף והחוצה ממנו, מעל לספיח הזקן ומעבר לטינופת שעל הפנים, נסחף קרוב לשינה עד שהאיש חירבן שוב. פאבר התיישב. גונקל התקדם לעבר הדלת. פאבר הלך בעקבותיו.

"אני גם בא. מגעיל כאן בפנים."

הם עטפו את האף והפה בצעיפים ויצאו החוצה אל אור השחר האפור. פאבר שאף אוויר, חש הקלה מתחושת הכוח היחסי שלו.

"הם במצב רע שם בפנים, גונקל.״

"לא הביאו אותי בשביל לטפל בהם, פאבר."

הם החליקו לעבר הנהר, ניסו לצוד בעיניהם איזה בעל חיים שבא לחפש מים. הרוסים המשיכו לישון כי הגרמנים עמדו למות ממילא.

"אין מה לצוד, גונקל."

"נמצא משהו."

"בוא נחכה לפחות עד שהשמש תעלה עוד קצת. שיהיה יותר חם."

"אז מישהו אחר יאכל אותו."

פאבר התקדם בהליכה שפופה כדי להסתתר מהרוסים הישנים. הריאות והגפיים שלו התאמצו לגייס אנרגיה. גונקל היה כמעט זקוף.

"ככל שאתה יורד נמוך יותר, פאבר, ככה קשה יותר לעלות בחזרה."

"לך להזדיין, גונקל."

"תחשוב חיובי, פאבר."

"ביחס למה?"

"לחיים."

"אלה לא חיים, גונקל. זה מוות. מוות מהלך."

"כל עוד אתה נושם, זה חיים."

הם הגיעו אל הנהר.

"זה מגוחך," אמר פאבר. "אין פה שום דבר חי."

"חוץ מאיתנו."

"אנחנו חצי מתים, גונקל."

"או חצי חיים, פאבר."

בחצר סמוכה לנהר, תחת עץ עירום, הם מצאו פוני רועד כולו. הצלעות שלו בלטו מתוך העור הרופס. הוא לא זז כשהם התקרבו. גונקל ניגש אל הבהמה שהיתה כמעט מחוסרת הכרה, אחז באוזנה וירה בה ברקה.

"שיחררתי אותו מהסבל," אמר.

"תחתוך אותו, גונקל. תחתוך אותו."

"זה רק עור ועצמות, פאבר. הבן־זונה המסכן היה רעב יותר מאיתנו."

הוא המשיך ללכת ופאבר בעקבותיו, מפלס לו דרך בין גוויות קפואות. גונקל שרק.

"תהיה בשקט."

"אף אחד לא ער. יש להם הנגאובר מחגיגת הניצחון שלהם."

"איך אתה מסוגל לשרוק לעזאזל?"

"מה כבר יש לעשות, פאבר? לבכות?"

גונקל הבחין בכלב, רזה אבל חי, ועֵרני יותר מהסוס.

"אני אנסה את זה," אמר.

גונקל ירה בחיה וחש אליה, הסכין ומוט ההשחזה כבר שלופים כשצנח על ברכיו לצדה. הוא התחיל לחתוך בשצף קצף בעודו שורק, אבל הדם כבר קפא. הוא השתתק ודמם. פאבר משך אותו בשרוול.

"בוא, גונקל. אנחנו צריכים לזוז."

"זה התפקיד שלי, להאכיל אתכם, פאבר. זה מה שאני עושה."

"קום. עוד מעט הם יתעוררו."

"אני כבר לא יכול להאכיל אתכם."

פאבר הוליך את גונקל לאורך הגדה, מודע לפגיעוּת שלהם כשהשמש פרשה את אורה על השלג. בעוד כשעה יעלה מעבר לנהר ריח של בשר נצלה ויעורר את החושים של מי שעדיין מסוגלים לחוש רעב.

"היית אוכל את זה, גונקל?"

"את מה?"

"את המרק שלהם."

"אני אוהב את המרק שלנו."

"אין לנו שום מרק."

"עוד מעט יצילו אותנו, פאבר."

"לא יכול להיות שאתה מאמין בזה ברצינות."

"הם לא יכולים פשוט להשאיר אותנו פה."

"הם כבר עשו את זה."

גונקל התעכב.

"תמשיך ללכת," אמר. "אני רוצה להשתין."

פאבר צעד שני צעדים, נעצר והסתובב.

"איך אתה יכול להשתין? לא שתית."

האקדח של גונקל הורם אל ראשו. הוא לחץ על ההדק והברכיים שלו קרסו. פאבר רץ בחזרה וצנח על השלג לצדו, חיטט בכיסים שלו בעוד גונקל מפרפר ומתעוות בדרכו אל הדממה. פאבר מצא שתי סוכריות חמוצות. הוא הכניס אחת לפה וברח.

הוא ישב על אבן, נשען בגבו על שריד של קיר ונעץ את מבטו בשמים, בעננים הלבנים במסעם מערבה. הוא הכניס לפיו את הסוכרייה השנייה והסיר את הכובעים, את הצעיפים. הוא רצה שרוסיה תקפיא לו את המוח, תצרוב אותו כך שלא יוכל עוד לחשוב. לא יוכל עוד להרגיש. הוא רצה לא להרגיש כלום וזהו.

הם התחילו לבשל. הוא הריח את הבשר המיטגן במחבתות ואת הלחם הנאפה בתנורים ממש מעבר להישג ידו. הוא הביט אל מעבר לקיר וראה רוסים מסובבים ידיות של פטפונים, מוזגים לעצמם משקאות, מזמינים אותם בצעקות בגרמנית רצוצה לבוא, להצטרף אליהם.

הם תופפו על סירים, צעקו שהמרק מוכן. הבטן שלו התכווצה. הוא חזר וחבש את הכובעים וכרך את הצעיפים על הצוואר. הוא היה שדוף. שרירי הזרועות והרגליים שלו הלכו ונעלמו. העור היבש שלו התקלף. שפתיו דיממו. עוד קצת והוא יהיה כמו האיש על המזרן. הוא קם על רגליו וחזר אל המרתף. הוא יספר לפאוסטמן. על גונקל.

"הם לא ייתנו לך כלום, פאבר," אמר פאוסטמן. "גם אם תלך לשם."

"איך אתה יודע?"

"הם לא ייתנו."

"אבל הם מציעים."

"לא תקבל."

"מאיפה הביטחון הזה, פאוסטמן?"

"הם מרעיבים את האנשים שלהם, פאבר."

"אבל אנחנו גרמנים. הם לא ירעיבו אותנו."

"מה הם עושים עכשיו?"

הוא ישן שוב, אבל לא לאורך זמן; הרעב העיר אותו. הוא שכב דומם ברגליים מוצמדות אל החזה, העיניים נעוצות במכנסיו המוכתמים בצואה של האיש הגוסס.

היו כאלה שכבר עברו לשם. הוא ראה אותם חוצים את הנהר אל הרוסים המריעים. הוא שיפשף את ידו באצבעות. העור גירד. ודימם בקלות. מארח למופת, לכינים. ולזיהומים אחרים, קטלניים. הוא יכול לערוק, לחכות לסוף המלחמה ואז לחזור הביתה. להיות אב לבנו. בעל לאשתו.

אבל האם היא תרצה אותו כך? גבר שנכנע. האם היא תסלח לו ותסביר את זה לבנם באופן הוגן? תספר לו שאביו גווע ברעב בשלג הרוסי. ננטש. שאיש לא בא. שום פיהרר. שום גנרל. החזה שלו התכווץ, והוא תחב את ידו תחת הירכית לעסות את העור מעל ללב במעגלים קלים. האצבעות שקעו בין צלע לצלע ודמעות זלגו מעיניו. אחרי כל מה שעשה. כתפיו עלו וירדו בחושך המהבהב.

הוא ישן זמן־מה, התעורר ויצא החוצה. הוא הסיר שוב את הכובעים, את הצעיפים. הקפיא את ראשו. הקפיא את מחשבותיו. הכול לבן. שום ביקורת. שום אשמה. רִיק לבן בוהק. אין עבר. אין עתיד. הוא חבש את הכובעים, נכנס בחזרה פנימה והתיישב לצד פאוסטמן.

"אני הולך לקחת מרק."

"אני מבין."

"אתה בא?"

"לא."

"אנחנו הולכים למות כאן."

"אני יודע."

"ואתה שונא את המלחמה הזאת. את המשטר הזה."

"גם את ההוא אני שונא."

"אבל אתה קומוניסט."

"שוב טעית, פאבר."

"אז מה אתה?"

"כמו שאמרת, הולך למות."

"אבל מבחינה פוליטית?"

"מה הטעם, פאבר? אין שום טעם."

פאבר פרץ בבכי.

"אני חייב. בשביל אשתי והילד שלי."

"נלחמת בשבילם ועכשיו אתה הולך להיכנע בשבילם. מזלם שיש להם אותך."

"אני רוצה להיות אבא."

"אז שיהיה בהצלחה. רק אל תצפה למרק."

"הם אמרו שיש להם מרק בשבילנו."

"זה מה שהיטלר אמר, וגם לו האמנת."

"אתה בן אדם מאוד ציני."

"אני בן אדם שהולך למות, פאבר."

"אתה יכול להציל את עצמך."

"צא לדרך, פאבר. לי עדיף להישאר כאן."

"למה?"

"הם יירו בי."

"הם לא."

"מבחינתם, אני רוסי במדים גרמניים."

"הם ימצאו מה לעשות איתך."

"כדור לבוגד, פאבר."

"אולי לא. בוא איתי, פאוסטמן."

"אני אחכה כאן. זה נראה הצעד הראוי."

"איך אפשר לקרוא למשהו שקורה פה 'ראוי'?"

"אני לא יכול יותר להיות רוסי בגרמניה, ולא גרמני ברוסיה. המקום הזה טוב כמו כל מקום אחר. חתיכת רוסיה בבעלות גרמניה."

"אבל לְמה אתה מחכה? אתה תמות, פאוסטמן."

"ואתה לא, פאבר?"

"אולי לא."

"אתה תצטער שלא."

פאבר ניגב את העיניים ומשך את הברכיים אל החזה.

"אתה מרגיש אשמה, פאוסטמן?"

"על מה?"

"על זה שהפנית עורף לעם שלך."

"איזה מהם הוא העם שלי, פאבר?"

"אני מרגיש אשם."

"פינוק של מפסידים. בתור מנצח, אף פעם לא הרגשת אשם."

"לא היה לי זמן."

"רק התחלת להפסיד, נהיית סנטימנטלי."

"זאת כל המשמעות של אשמה, פאוסטמן? סנטימנטליות?"

"לא, לא מבחינתך, פאבר. מבחינתך זה יותר גרוע. אתה רוצה שהאשמה תביא לך מחילה. בדיוק כמו שאתה רוצה שאשתך והילד יביאו לך מחילה. זכית במחילה, אתה יכול להרוג או לקחת מרק."

"זה לא נכון."

"לא?"

"לא."

"אז מה זה?"

"אני לא יודע."

"כדאי שתזוז. לך קח את המרק שלך."

פאבר הושיט את ידו לפאוסטמן. הם לחצו ידיים.

"שלום, פאוסטמן. שיהיה בהצלחה."

"בהצלחה, פאבר. אני מקווה שייתנו לך מרק."

"באמת?"

"רק תמצא דרך לשרוד בלי זה."

פאבר התעטף בכל השמיכות והמעילים שמצא, אפילו אלה שמכוסים בחרא, ויצא בגב כמעט זקוף. הוא התקדם דרך ההריסות אל הנהר, אל שביל של ענפים שקפאו בתוך הקרח. רגליו החליקו, איימו להפיל אותו, אבל הוא נשאר זקוף. האוויר היה זך וצח, מטוהר ממוות ורקב.

הוא קלט שיש עוד אנשים משני צדיו, מדשדשים בראשים שמוטים, נועצים את מבטם בקרח, מסרבים להביט באחרים, לראות אותם נכנעים. ירייה פילחה את האוויר. האיש מימינו של פאבר נפל קדימה, דם זרם מעורפו. פאבר נעצר, ציין לעצמו את כיוון הכדור ורץ. הוא כפה על הנוקשות לנטוש את איבריו בעודו בורח מזרחה, ודמעות זולגות על פניו. הוא רוצה מרק. זה הכול. ולראות את הבן שלו. לחבק את אשתו. הוא רץ מהר יותר, התרחק מהם בכיוון הרוסים הצוחקים המתופפים בכפות על קערות פח ומעודדים אותו להמשיך לרוץ. גם הוא צחק והרים את הידיים מעלה, גבוה יותר באוויר, חייך בתגובה לחיוכים שלהם כשהתקרב אל סיר גדול, שחור. הם רמזו לו להתקרב. הוא הביט לתוכו. נתחי בשר וירקות מתבשלים צפו למעלה. הוא הוריד את הזרועות וקיער את הכפות בתחינה לקבל מהאוכל שלהם. הם הגבירו את הצחוק, שיני זהב נצצו בשמש אחר הצהריים, הסירו את החגורות ואת שעון היד שלו. הוא הניח להם לעשות את זה והתחנן שוב. הם הצמידו רובה אל הגב והוליכו אותו הרחק מהסיר, הרחק מריח הבשר המתבשל. הרחק מהמרק.

48

הם דחפו אותו לתוך מכלאה של עמודים ותיל דוקרני שהוקמה בשטח פתוח על שלג. השומרים גילגלו קטע מהגדר. הוא היסס. הם הצמידו רובים לגבו, והוא זז קדימה כשהוא נועץ מבט בשלג שכיסה את מגפיו ונמנע מלהביט בגרמנים האחרים, ערב־רב של ריסים מכוסֵי כפור, כתפיים שחוחות ופנים חלולות, עטוף בשמיכות צבאיות בלויות. כל אחד מהם דמה יותר לאישה בסוף חייה מאשר לגבר בתחילתם.

הוא עמד בנפרד, מנותק, בטוח שהסיבה שלו לכניעה, אשתו והילד, תקפה יותר מזו שלהם, לאו דווקא פחדנית אלא כמעט הרואית, ושמר על מרחק מהם עד בוא השלג והרוח, עד שנזקק לחום הגוף שלהם.

הוא השתחל לתוך הקבוצה ונשאר שם כמה שעות ללא תנועה, אדיש כמעט למוות או לגאולה אבל משתוקק לכך שזה או זו ישתיקו את הרעש בתוך ראשו, את התובנה הנוראה שפאוסטמן צדק.

הוא רצה לבכות אבל החליט שזה יצרוך יותר מדי אנרגיה, ובמקום זה נרדם בעמידה, עד שהשבויים דישדשו, תחילה לאט ואחר כך בתזזיתיות, מיהרו אל הגדר, אל השומר שחבט ברובה שלו בדלי מתכת, וצעקו "לחם, לחם". היה חשוך, אבל תאורת המחנה האירה את הקשת של זרועו המיידה את הלחם מעבר לגדר, מגדֵל חזירים שמחלק את שאריות המזון משולחנו. פאבר זינק קדימה והשליך את עצמו על האחרים, חבט ובעט בכוח כמוהם, גם נשך, והשיג ארבע חתיכות, אחת מהן ממש גדולה, כולן קשות. הוא תחב אותן לכיסים ורץ כמו עכברוש אל חלק שקט של המכלאה לפלוט רוק על קרום הלחם, למצוץ ולרכך בהתעלמות מהכאב בשיניים, מההתכווצויות בבטן, מיבבות האנשים שנשארו בלי לחם. במקום זה התענג על גל החום בדמו שעשה אותו ישנוני ומסוחרר, עד שחום גופו צנח והוא נתקף צמרמורת, סערת רעב פתאומית, נואש למשהו חם, למרק המובטח, כל דבר שיהדוף ויסלק את הקור והרעב, יהדוף ויסלק את אנקות הגוססים, את גופות המתים, יהדוף ויסלק את ההבנה שהוא הבא בתור, שהוא מצוי בחלל האפור הזה שבין מוות לחיים.

עם בוקר הוא הופתע לגלות שהוא עדיין חי. קפוא ונוקשה, חסר תחושה מכדי לרעוד אפילו, אבל חי. השומרים פתחו את המכלאה, והוא הצטרף אל תור שהוביל אל לחם ונקניק. תור שותק ומסודר. הוא אכל וחמק בחזרה לתור, היה מרוצה כשנתנו לו עוד, ואסיר תודה.

הם הוליכו את עדר האנשים יחד, ירו באחדים ואת השאר הצעידו מזרחה משם, הלאה מסטלינגרד. את חרפתם לכד עיתונאי עם מצלמה שהונחה על השלג, והנורה שלה הבזיקה.

49

לא היה לה צורך במצרכי מזון, אבל היא הלכה בכל זאת, הצטרפה לתור מוקדם בבוקר, לבושה שחורים כמו שאר הנשים, עיניה — כעיניהן — אדומות ונפוחות, שערה, שלא כמו שערן, מעוצב בתסרוקת אופנתית, והפנים מאופרות למשעי.

הן לא דיברו איתה והיא כבר לא ציפתה לכך. היא רק רצתה להיות ביניהן, נשים רגילות עם בנים ובעלים רגילים, נשות חיל הרגלים. אליזבת, גברת ויינרט וכל ידידותיה החדשות נשואות לקצינים. בעליהן נמצאים בברלין או במקומות בטוחים יותר מסטלינגרד.

הנשים העומדות בתור התלחששו והעבירו מיד ליד גיליונות עיתון מקופלים שהכילו רבבות שמות וצלבים שחורים. הן הצביעו על שמות יקיריהן והתייפחו בשקט, כובשות את יגונן. עליהן להתגאות בקורבן של הגברים שלהן.

קתרינה כבר בחנה בעיון כל עיתון עד שידיה השחירו מדיו, אבל לא מצאה לו סימן וזכר. שום דבר. אמו ענתה במכתב קצר שגם היא לא שמעה דבר. הוא נעלם.

היא קנתה נקניק וחזרה הביתה.

אביה ישב על הספה, החזיק את יוהנס ודיגדג את כפות רגליו. קתרינה הכניסה את הנקניק למקרר ואמרה לנטשה להכין קפה. היא התיישבה לידם.

"יש חדש, אבא?"

"בקשר למה?"

"סטלינגרד, אבא. יש משהו אחר?"

"זה נגמר, קתרינה, זמן להמשיך הלאה."

היא לקחה את בנה מידיו.

"כמו שעשית עם יוהנס, אבא. מיהרת להמשיך הלאה. מהבן שלך."

"מספיק לי מה שאני חוטף מאמא שלך, קתרינה."

נטשה שמה את הקפה על השולחן לפניהם. קתרינה מזגה.

"בעלך גיבור, קתרינה."

"איך אפשר להיות גיבור כשמפסידים? הם הפסידו, אבא. אנחנו הפסדנו."

"הם הקריבו את עצמם למען דבר נעלה יותר. זאת גבורה."

"מה כל כך נעלה בהפסד?"

"זה נתן לנו זמן להתארגן מחדש, קתרינה. לכבוש את מוסקבה."

"ואז מה? הם יכתרו אותנו גם שם?"

"אלה דיבורים תבוסתניים, קתרינה."

"כמה אנחנו צריכים עוד לתת, אבא? קודם אחי, אחר כך בעלי."

"גרמניה נעלה ממך, קתרינה. נעלה מכולנו."

"מפלצת שאנחנו מאכילים באנשים שלנו? זה מה שהיא, אבא, הגרמניה הזאת שלך?"

"אלה דיבורים מסוכנים, קתרינה. דיבורים שיכניסו אותך לצרות. את בריאה לגמרי?"

"אני בסדר, אבא."

"את צריכה להתגבר על עניין פטר. לקבל את זה שהוא לא יחזור."

"למה?"

"כי אַת אמא."

"ואישה. ואחות."

"אנחנו זקוקים לאימהות טובות, הגיוניות, קתרינה. למען העתיד שלנו."

"עתיד שמחק את העבר שלו. את ההווה שלו."

"זה יהיה שווה את המחיר, עוד תראי. למען יוהנס."

"לגדול בלי אבא. זה יהיה שווה את זה?"

"אנחנו נהיה המעצמה החזקה בעולם."

"מלאה ילדים יתומים מאבות. נשים ללא בעלים. זה מה שזה? התוכנית הגדולה?"

"פשוט חכי. זה יסתדר."

"לא, לא, זה לא יסתדר. כבר עכשיו זה לא מסתדר."

פאבר סירב להסתכל על הרוסים שעמדו על סוללות השלג בשולי הדרך. הם ירקו בכיוונו וסרקו את השבויים כדי למצוא את החייל החלש ביותר, הבא בתור ליפול, זה שהמגפיים, השמיכה והמעיל שלו, שספל הפח והמסטינג שלו, עשויים לכפר על הימצאותו שם. פאבר משך את הצעיפים שלו גבוה יותר על פניו והשפיל את מבטו אל רגליו המדשדשות בשלג, בעוד שפתיו ממלמלות שהם לא ישיגו אותו לעולם. שהוא לא עשה שום רע.

הוא צעד עד רדת החשיכה, פוסח על הגוססים, נתקל במתים, רוטן, מקלל, מגדף, בוכה. ראשו היה קר כל כך, שעם בוא הלילה תהה אם הוא חי בכלל, אם הנשימה פנימה והחוצה מהצעיף ממשית או שהיא רק זיכרון. הם כלאו אותו בתוך אסם ענקי בעל דלתות עץ שאטמו אותו בפני רוח ועטפו את פאבר בריח המושק המתוק של חיטה מאוחסנת. הוא צנח על הרצפה וחיפש גרעינים, אבל הסככה היתה ריקה, חולדות כילו הכול. הוא נרדם במקום נפילתו והתעורר מבעיטות גברים ששעטו קדימה לקבל מרק, נטול בשר ומימי אך מלא בחתיכות תפוחי אדמה שהוא הצליח לגרוף באצבעות ולדחוף לפה. הוא השיג שתי מנות.

למחרת היום לא היה אוכל, וביום שאחריו היו רק לחם ונקניק, אבל הגוף הרזה והחזק שלו החזיק מעמד. הם הגיעו אל מסילת ברזל ללא סוף וללא התחלה, לא תחנה, לא רציף, שום סימן שעשוי להסביר למה הם עומדים דווקא בנקודה הזאת. הוא חש את חום השמש על פניו במשך שניות, דקות או שעות, שוב איבד כל תחושת זמן, עד שקת של רובה דחפה אותו אל רכבת שהוא לא ראה ולא שמע שהגיעה. הוא משך את עצמו לתוך קרון, מתנשף ממאמץ בראש סחרחר, ונשכב מותש כולו על פסי עץ רופפים ומרוחים בגללֵי פרה קפואים. כשהחלל נמלא בגברים שדופים, מעט החום שהפיקו המס את הגללים, ואלה שיחררו צחנה מחניקה שהשתררה עד שהרכבת זזה, עד שהרוח החותכת דרך החריצים חזרה והקפיאה אותם.

פאבר מצא מקום צמוד לקיר שהפריד את הקרון מזה שלפניו. הוא גונן עליו מהרוח האכזרית והעניק לו שדה ראייה מלא על האחרים, על העיניים והלחיים החלולות שלהם, על הטינופת ואפיסת הכוחות. הוא עצם את עיניו והשעין את ראשו על העץ, חש הקלה מעצם היותו יושב, היותו מחוץ לשלג, היותו נע לאנשהו, לאן שלא יהיה, הרחק מסטלינגרד. הוא התחיל לרעוד. שיניו, זרועותיו ורגליו היטלטלו בתערובת מבולבלת של קור והקלה.

קתרינה קיפלה את העיתון, ידיה שוב כוסו בדיו.

"כלום בינתיים, אבא. אולי הוא נכנע."

"נקווה שלא."

"איך אתה יכול לומר את זה?"

"עדיף לו, קתרינה, למות כגיבור מלהיכנע כפחדן."

"כגיבור, הוא מת. אם הוא נכנע, אולי הוא עדיין בחיים."

"לא בנשמה שלו, קתרינה."

נטשה הביאה להם קפה ועוגה. עוגת הספוג היתה קלה יותר מבעבר. ההתקדמות שלה באפייה היתה מקור הנאה למשפחת שפינל. קתרינה נתנה מעט עוגה ליוהנס. הילד מצץ את השפתיים ונופף בידיו לעוד.

"עדיף לך להיות בלי בעל מהסוג הזה, קתרינה."

"איזה סוג בעל אני צריכה, אבא?"

"בעל אמיץ. כזה שיוכל לדאוג לך."

"היה לי כזה."

"אם הוא נכנע, הוא לא היה אמיץ. לא הגבר שחשבת."

"הוא הגבר שאני חושבת שהוא, אבא. הגבר שאני רוצה שיהיה."

"את צריכה לבנות לך ולבן שלך חיים חדשים, קתרינה. תמצאי לך בעל אחר."

"אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא יכולה לחשוב בצורה כזאת."

"את חייבת, לצערי."

"אבל הגנרלים נכנעו ונשארו בחיים. אולי פטר נמצא ביניהם."

"אז הוא פחדן כמוהם ולא ראוי לך."

אביה קם ממקומו, הקיף את הספה פעם אחת, חזר והתיישב לצד בתו והניח את זרועו על זרועה.

"תקשיבי, קתרינה. תפסיקי עם כל הדיבורים האלה על כניעה. תתנהגי כאילו הוא מת, מה שהכי סביר שקרה, גם אם הוא נכנע. הם שקועים שם בשלג עד צוואר."

"הוא חזק יותר מכפי שהוא נראה."

"אם הוא נכנע ונשאר בחיים, לא תהיה פנסיה."

"אני לא רוצה פנסיה. אני רוצה את פטר."

"אמא צדקה. היית צריכה להתחתן עם הבן של הרופא. אז לא היה אכפת לך אם הוא חי או מת."

"זה לא הוגן."

"יש לך ילד. את חייבת לדאוג לו. את זקוקה לפנסיה הזאת. זאת היתה העסקה שלך עם פטר, תזכרי. המוות שלו. הפנסיה שלו."

היא הרימה את יוהנס, טמנה את אפה בשערו, שאפה את הרכות.

"אבל מה אם הוא חי?"

"הוא לא, קתרינה. אין סיכוי שהוא חי."

הרכבת נעצרה, הדלת נגררה ונפתחה, ופקדו עליהם לרדת. פאבר ירד לאט, במגושם, ונעמד באמצע שומקום — דבר לא נראה למעֵט רכבת על מסילה מוקפת שלג. הוא נשאר קרוב לקרון, חש פתאום קשור לעליבות שלו, וצפה ברוסים שטיפסו פנימה ובעטו באנשים שנותרו בפנים בברכיים מקופלות, חגבים קפואים. הם הרימו את הגופות והטילו אותן החוצה מהרכבת. העצמות התפצחו באוויר החורפי. פאבר החליט לא להשתין עם האחרים. הוא פחד מכוויות קור, ומכל מקום נהנה מהחמימות הרגעית של שתן שנזל על רגליו.

האנשים קיבלו אוכל — דג מלוח ומים — והרכבת יצאה שוב לדרך, טרטור חרישי בקרון כשפֶּרץ האנרגיה הקל שלהם איפשר להם לשקול מה מצפה להם כעת, אף שהדבר היה ברור להם מלכתחילה.

הוא איבד את מניין הימים, את מספר מנות הדג מלוח והמים, וידע רק שהקור מתגבר מיום ליום ושהוא לא יכול להרוות את צימאונו. ואז זה נגמר. פקדו עליו לרדת מהרכבת. אבל הוא לא זז, גופו נצמד אל המקצב ואל השגרה בתחושה שכל עוד הוא ממשיך לנוע יש סיכוי לפנות מערבה, לנסוע הביתה. הוא נשאר חסר תנועה על גללי הפרה, אדיש לרובים הרוסיים ולצעקות כמו המתים שלצדו.

"אתה צריך לצאת. המסע נגמר."

זה היה חייל במדים רוסיים שדיבר גרמנית.

"אתה גרמני?" שאל פאבר.

"כן."

"זה הופך אותך לבוגד?"

"ואתה מה? צא החוצה."

פאבר הלך בעקבות הגרמני אל קבוצה של בקתות עץ נמוכות וארוכות, מוקפות תיל דוקרני. שלט ענקי התנשא מולו מעל לכניסה. הכתב לא היה מובן אבל המשמעית ברורה. הוא הסיט את השיער מפניו וניסה ליישר את עמוד השדרה הקפוא, המעוקם שלו.

"אני לא בוגד," אמר פאבר.

"ככל שתיפטר מהר יותר מהסנטימנטליות הזאת, יהיה לך יותר קל."

"נראה שאתה מסתדר לגמרי לא רע."

"בטח יותר טוב ממך, קוראים לי שולץ."

פאבר הלך אל בקתה בנויה גזעים מנוסרים על קליפתם. הוא הצטרף אל סוף התור וחיכה. רגלו הימנית קרסה תחתיו מדי פעם. הוא התאמץ לטפס את שלוש המדרגות ונכנס לחדר ובו שולחנות כתיבה וחום מחניק. אח עצים בערה בכל אחד מקצות הבקתה. היא חיממה את היושבים מאחורי השולחנות אבל חנקה את פאבר, שלא הצליח לסגל את גופו לחום. הוא התכופף והשתעל קשה כל כך עד הקאה כמעט, אך למזלו הטוב לא היה לו מה להקיא. שולץ עמד לפני האח כשידיו שלובות מאחורי גבו וצעק את אותן המילים פעם אחר פעם.

"תכתבו את השם, הגיל, הדרגה והיחידה שלכם. תמסרו את כל המסמכים."

פאבר ניגש אל אחד השולחנות, שבו בחור צעיר ממנו צפה בו כשהסיר כמה שכבות של כפפות וסמרטוטים מידיו והתחיל לכתוב, לאט, האצבעות מתכווצות ממאמץ התנועה העדינה הנשכחת. הוא שמט את העט. הרוסי, איש דק וממושקף, הושיט את ידו. פאבר הרים את העט והניח אותו בידו של האיש. האיש דחף את העט וצעק. פאבר חזר על הפעולה. התגובה היתה קולנית וכעוסה עוד יותר. פאבר רעד מחוסר יכולת לספוג את הזעזוע. שולץ צעק מקצה החדר, עדיין ליד האח.

"הניירות שלך. הוא רוצה את הניירות שלך."

פאבר תחב את היד לתוך הירכית, מישש באצבעותיו את פנקס החוגר שלו בכיס הפנימי ומשך אותו חזק מן הצפוי. התמונות של יוהנס וקתרינה התפזרו על הרצפה. הוא מסר את הפנקס לרוסי והתכופף לקחת בחזרה את אשתו והילד. קתרינה המשיכה לחייך בעוד המגף הכבד של הרוסי התרומם באוויר ודרך על ידו של פאבר. הוא יילל והשומר צחק, כמו גם שולץ שהלהבות המשיכו לחמם את ידיו.

צילמו את פאבר, חזית ופרופיל, ואז פקדו עליו לצאת משם אל המחנה בשבילים שפונו משלג ומקרח בידי גברים בחליפות שחורות רפויות, יצורים חסרי הבעה כורעים תחת משקל האתים והמריצות שלהם. אנשי גפרור. הוא הביט אל השמים ושאף אוויר.

כיוונו אותו אל בקתה נוספת, מבנה גס מקודמו. בתוכו היו טורי שולחנות, ועל כל אחד מהם דלי. למרות שהמים שבתוכם זה אך נוצקו, הם כבר התחילו להתכסות בשכבת קרח. לצד כל דלי היו פיסת סבון ומגבת גסה ומלוכלכת. הוא החליט לוותר על הרחצה. שומר החווה כלפיו בראשו, אחר כך ברובה. פאבר התחיל להתפשט, הסיר מעליו את השמיכות, הכובעים, המעילים. האריג הספוג מים התפורר כשהוא משך ושמט אותו על הרצפה בערימה מטונפת ומצחינה, מַגִירה כינים.

הוא נעמד ליד הדלי, עירום, והניח את ידיו על הספסל. עיניו הביטו היישר קדימה וגופו התאבן. הוא לא רצה להסתכל למטה. הוא כבר מריח את עצמו, את הַפשרת הצחנה הקפואה שלו. די לו בזה. הוא לא צריך גם לראות.

הוא הרגיש יד על ראשו. סטירה.

"תתרחץ, בן־זונה מסריח."

זה היה שולץ, שפסע הלוך ושוב ורמס את הכינים.

הוא הרטיב את המגבת ומרח עליה סבון, משך אותה קודם לאורך הזרוע, אחר כך תחת בית השחי ועל החזה, כשדמעות זולגות מעיניו בעודו נע מתלם של צלע אחת אל הבאה. קפלי עור רופסים נתלו ביניהן. הבטן שלו נעלמה כך שהוא עבר אל אגן הירכיים, העביר את המגבת על קווי המתאר של העצמות, שהיו מכוסות בשכבת עור נטולת בשר. הפין שלו היה מכוסה הפרשה לבנה סמיכה; העור של פְּנים הרגליים היה יבש אדום ומגרד; ארבע מאצבעות הרגליים נעלמו, והזרת של כל כף רגל הפכה לספוג שחור מת.

הם גילחו אותו, שרטו את גופו בתער קהה, נטלו מהכינים את מקומות המסתור שלהן, אבל תוך כדי כך פצעו אותו בלי סוף, הקיזו כל כך הרבה דם, עד שהכינים נשארו למרות הכול. רגליו קרסו תחתיו. הם משכו והקימו אותו והמשיכו לגלח את הראש, את הרגליים, את הזרועות, את שׂער הערווה, חשפו את כל כולו.

50

קתרינה דחפה את דלת הקונדיטוריה. המקום היה שקט, בלי תור, והדיף ניחוח עשיר ומתוק.

"שלום, גברתי."

האישה מעבר לדלפק ליוותה את המילים בקידה קלה והטתה את השביס הלבן שלה לעבר קתרינה. זו הרכינה את ראשה בתגובה, אבל לא אמרה דבר.

"אפשר לעזור?"

"באתי לקחת את עוגת יום ההולדת של הבן שלי. גברת ויינרט הזמינה אותה בשבילי."

"אה כן, יוהנס הקטן."

האישה נעלמה בתוך חדר אחורי, וקתרינה הסתכלה על עצמה במראה, הגב הזקוף, השיער הבוהק הבריא ושמלת המשי הקיצית. היא נראית טוב. יותר מאשר בעבר. היא הסיטה את מבטה כשהאישה חזרה, ועוגה גדולה היתה מונחת בכפות ידיה. שוקולד. השם של בנה עוצב באופן מושלם באותיות כחולות.

"היא אלוהית," אמרה.

היא הוציאה את ארנק הכסף מתיקה.

"גברת ויינרט אמרה לרשום את זה על החשבון שלה," אמרה האישה.

"זה נדיב מאוד מצדה."

היא צפתה באישה בעודה אורזת את העוגה בתוך קרטון לבן נקי, ומיאנה להרשות לעצמה לפטפט כדרכה בעבר. היא הפסיקה להתלוצץ עם המון העם. היא הודתה לאישה, לקחה את הקופסה וצעדה בחזרה לאורך הרחוב, חצתה אותו אל צד הצל, כיוון שהשמש היתה חמה, אל הנתיב של נשים וילדים חיוורי פנים שנשאו כרזות קרטון מלוכלכות ששורבטו עליהן תיאורי בתים מופצצים ורעב. הם רצו את הכסף ואת האהדה שלה. היא המשיכה ללכת במהירות, עקפה אותם ואת היללות שלהם, מודאגת פתאום כי יש לה המון דברים לעשות, למרות העובדה שהכול כבר נעשה. הדירה נקייה, האוכל מוכן, והליצן הוזמן להגיע חצי שעה לפני האורחים.

זו תהיה הפעם הראשונה שהיא תארח את גברת ויינרט וילדיה. אליזבת ונשים נוספות יבואו גם הן, אבל מי שהדאיג אותה זו משפחת ויינרט. היא חששה שישתעממו, שירגישו לחוצים בחלל הקטן של הדירה, מאוכזבים מהמתנות שקנתה להם לקחת הביתה.

בחצר היא הניחה את העוגה והרימה מעדר לנכש בו את עשבי הבר בין אבני המרצפת. השָרָת ברח אל דודניו בהרים. אביה צרח עליו, קרא לו פחדן ובוגד, אבל הוא הלך בכל זאת. מר שפינל זרק את חפציו לרחוב, פינה את הדרך לשָרָת חדש. אבל איש לא בא. עשבי הבר צימחו פרחים, ועשבי התיבול ברחו. הם התעלמו מכל זה אלא אם כן ציפו לאורחים. היא הלמה במעדר עוד פעמיים ועלתה למעלה. היא נישקה את בנה על ראשו וּוידאה שנטשה לובשת כנדרש חצאית שחורה וחולצה לבנה.

החדר של אמה היה חשוך, התריסים מוגפים והווילונות סגורים; הבהוב כתום זעיר צץ לסירוגין מהמיטה, היכן שהיא שכבה כשראשה וכתפיה נסמכים על כרים בדיוק בגובה הדרוש כדי לשאוף מן הסיגריה שלה. כבר היה אחרי שתים־עשרה בצהריים.

"את באה למסיבה?"

"אני לא יודעת. אני באה?"

"יהיה נחמד אם תבואי."

קתרינה הסתובבה וסגרה את הדלת אחריה בחוזקה, לוודא שהיא סגורה היטב.

החדר שלה היה חם למרות הרוח הקלה שנשבה דרך החלון הפתוח, אבל שלֵו ונקי, נינוח בהיעדר הילד בעריסתו. היא עצמה את עיניה, אבל אור הקיץ הבהיר הסתנן בעד העפעפיים המפודרים באבקת ברונזה והכשיל את ניסיונה להסתגר בחושך שכה השתוקקה אליו. היא ריחפה באור משתבר, בחלל שכל מה שבתוכו היה מנותץ — רסיסים של לבן, צהוב, פיסות מהפנים של אחיה והחיוך של בעלה שייטו וצפו לפניה. דמעות זלגו מעיניה. היא ידעה שכבר אינה אחות, אבל השתוקקה שמישהו יגיד לה אם היא אלמנה או אשת איש, שמישהו ישים קץ לָאי־ודאות של ציפה בעולם מנותץ לרסיסים. היא קמה ולבשה שמלה כחולה כהה עם חגורה, שהבזקים של בד לבן חבוי תחת קפלי החצאית חתרו חרש תחת חזותה המפוכחת. היו לה נעליים תואמות בצבעי כחול ולבן וחליפה כחולה כהה לילד: נעליים, מכנסיים קצרים וז'קט שהונחו על שולחן האוכל, מוכנים ללבישה ממש לפני בוא האורחים.

אבל הוא כבר היה לבוש. ונטשה הברישה את שערו, משכה לאחור את התלתלים הבלונדיניים שלו.

"אני התכוונתי לעשות את זה."

היא לקחה את הילד והתחילה לדגדג אותו. הוא ציחקק אבל חזר אל נטשה כדי שתבריש שוב את שערו. היא נענתה לו.

"הוא בסדר, נטשה. אני אקח אותו."

קתרינה הקיפה את החדר עם הילד, החזיקה בידיו, בילתה את הדקות האחרונות שנותרו בניסיון לראות אם ילך בכוחות עצמו. היא שיחררה את ידיו, אבל הוא נפל ובכה. היא הרגיעה אותו, ואז הניחה סביבו את הצעצועים שקנתה לו ליום ההולדת.

"קחי אותו אַת, נטשה. אני אכין קפה."

כל הילדים של גברת ויינרט פרט לאחד ידעו ללכת לפני שמלאה להם שנה אחת.

בשלוש נשמע צלצול בדלת. קתרינה יישרה את החצאית ופתחה את הדלת. גברת ויינרט וחמשת ילדיה, לבושים בוורוד ובתכלת בהירים, שערם מהודק הרחק מהפנים בסיכות ראש ובשעוות שיער, נכנסו כשהם נושאים קופסה גדולה.

"נחמד מאוד מצדך לארח את כולנו," אמרה גברת ויינרט. "הילדים מאוד מתרגשים."

הם הגישו את המתנה ליוהנס, אבל הוא טמן את ראשו בחזהּ של נטשה כשאוזנו הימנית מופנית אל פיה, אל הלחישות שלה. המילים הרוסיות היו צורי לעצביו. קתרינה לקחה את המתנה במקומו והציעה לגברת ויינרט לשבת על הספה. היא עצמה ישבה במרכז מול הקפה והעוגה. אליזבת ושאר האימהות הגיעו ונשארו שם בשמחה כל אחר הצהריים, חייכו לצחוקם של הילדים למראה האיש המצחיק בבגדים הססגוניים. הן הכירו תודה על הסחת הדעת הזמנית.

"אנחנו צריכות למצוא לך בעל חדש, קתרינה," אמרה גברת ויינרט. "גבר נאה, הפעם."

קתרינה השפילה את עיניה אל הספל, אל התחתית התואמת. היא לא אמרה דבר, אבל שאר הנשים הסכימו.

"קצין," אמרה אליזבת. "כזה שעובד בברלין, רחוק מכל העסק הזה בחזית."

היא צפתה בלי להקשיב בפיות המתנועעים שלהן, שהעלו רשימה ארוכה של מחזרים פוטנציאליים מהר כל כך, שהיה ברור כי הן דנו באפשרויות פעמים רבות קודם לכן. היא הכירה כמה מן הגברים, כולם בעלי דרגות נמוכות אבל קצינים, והקשיבה בעודה מתרווחת בכיסאה וממתינה למסקנה הסופית שלהן באשר לגבר שעליה להינשא לו עכשיו, שכן תקופת האבל שלה מן הסתם הסתיימה מהר מאשר אילו היה בעלה קצין או גיבור מלחמה, או אילו היא עצמה היתה אלמנה בעלת שדיים קטנים ואגן ירכיים צר.

היא הינהנה בתגובה להצעות שלהן, והשיחה חזרה אל הנושאים הרגילים — עוזרות הבית הרוסיות, האי־נוחות של המלחמה, השעות הארוכות שבעליהן מבלים בעבודה. היא הזכירה את אביה במקום בעלה, וזה מצא חן בעיניהן. מצאה חן בעיניהן העובדה שהיא משלימה עם היותה שוב בת, כבר לא אשת איש. כולן היו מרוצות מכך שכבר אינה נכספת לאחד מחיילי סטלינגרד, הגברים שמוטב לשכוח אותם.

הם שרו לבנה והלכו הביתה, לכאורה מרוצות. היא לקחה את יוהנס לפארק והניחה לנטשה לנקות את הדירה. היא ישבה שוב על הספסל שחלקה עם בעלה בעוד בנם ישן, מותש מחגיגה בלתי מובנת לו.

היא נשארה שם עד הדמדומים, צפתה בילדים שתוקעים מקלות ארוכים בברווז מת על שפת המים. היא עומדת להינשא שוב, ישדכו לה אלמוני נוסף, בעל שני, בזמן שהיא איננה בטוחה בכלל שאיבדה את הראשון. היא גם לא היתה בטוחה שהיא עוד מעוניינת בראשון, כי גם אם הוא יחזור, הוא ייחשב פחדן, חייל שכשל. הוא לא יקבל עבודה בברלין או העלאה בדרגה בדרמשטאט. היא תחיה כאשת מורה, כפי שאמו חיה, בצמצום, מקפידה על שימוש זהיר במתנות החתונה, מגינה על הרהיטים לאחר שלושים שנה של חדרים מואפלים.

כשחזרה מצאה את אביה בדירה, אוכל מעוגת השוקולד.

"עוגה טובה," אמר.

"האופה של הפיהרר. נשאר משהו?"

"לא."

"בין כה וכה אכלתי מספיק, כנראה."

הוא הזיז הצדה את הצלחת הריקה.

"הם נחתו בסיציליה," אמר.

"מי?"

"האמריקאים, קתרינה. הבריטים."

"זה רציני?"

"לא. אנחנו פשוט צריכים לשנע לשם את הכוחות שלנו מהר ככל האפשר."

"לשנע מאיפה?"

"מרוסיה. מצרפת. מצפון איטליה. מכל מקום. יש לנו מספיק."

"זה טוב. גברת ויינרט חושבת שאני צריכה להתחתן שוב."

"זאת תוכנית מצוינת."

"הפעם עם קצין."

"את קופצת מדרגה, קתרינה שפינל."

51

המסעדה היתה כמעט ריקה, ולמרות זאת כל השולחנות היו ערוכים, והמפות והמפיות מגוהצות ומעומלנות. היא הקדימה. היא חזרה ויצאה ושוטטה ברחובות, התעסקה בשיער, ליחלחה את גבותיה המרוטות והרגיעה את עצביה המרוטים.

היא ראתה אותו פעם אחת בבית ויינרט, אבל מעולם לא החליפה איתו מילה. הוא בילה את רוב הערב בעישון ובשיחות רציניות עם הגברים. הוא לא שם לב אליה. גם לא לשום אישה אחרת.

שתי דקות אחרי שמונה היא חזרה למסעדה ומצאה אותו שם, מחכה, מעשן, מביט בדלת, בה כשנכנסה. הוא חייך, קם על רגליו, הצדיע במועל יד, הזיז את הכיסא שלה לאחור והציע לה משקה.

"מרטיני, תודה. אבל בלי זית. אני לא אוהבת זיתים."

"מצחיק. גם אני לא. מפריזים בערכם, אני חושב."

הוא חייך שוב. החיוך שלו מצא חן בעיניה, האופן שבו התפשט על כל פניו.

"כבר הזמנתי את הארוחה. אני מקווה שאת אוהבת טלה."

"בהחלט, תודה."

"למען האמת, לא היו הרבה ברירות. נראה שהאספקה קצת מוגבלת."

"אפילו בשבילך?"

הוא חייך.

"אפילו בשבילי, גברת פאבר."

היא סקרה את החדר.

"מאוד שקט פה."

"אני חושב שאנשים מעדיפים להישאר בבית עם המשפחות שלהם בלילות האלה."

"אבל לא אתה?"

"אין לי משפחה, גברת פאבר. אבל אני מבין שלך יש בן. גברת ויינרט נהנתה מחגיגת יום ההולדת הראשון שלו. היא אמרה לי שהליצן היה משעשע במיוחד."

"אני שמחה."

"בצדק. היא אישה שלא קל לרַצות."

"יש לה דעה מאוד טובה עליך, מר מָאייר."

"ויש לה דעה מאוד טובה עלייך, גברת פאבר."

"אז אנחנו באותה סירה, מר מאייר."

היא לגמה מן הכוס שלה בעודו מצית סיגריה, מעשן מזווית הפה המנוגדת לזו שבה עישן בעלה. בעלה הקודם. שמן הסתם הוא בעלה המת. עיניו היו כחולות מאוד, והשיער עדיין בלונדיני כמו של ילד.

"אתה בטח הגבר הצעיר היחיד שנותר בברלין," אמרה.

"והנה את זוכה לצאת איתי לארוחת ערב, גברת פאבר.״

"מתברר שלכבוד גדול הוא לי."

הגיע האוכל. ושני בקבוקי יין.

"איך זה שאתה לא בחזית, מר מאייר? חשבתי שכל הגברים הצעירים חייבים."

"הפיהרר מוצא בי תועלת."

"למה? מה אתה עושה?"

"אני עושה אותו מאושר."

"וזו, אני מבינה, מיומנות רצינית."

"כזו שאני מצטיין בה."

"אם כך, אתה בר־מזל. בר־מזל יותר מבעלי או מאחי."

"בחיים האלה אתה יוצר לעצמך את המזל שלך."

"אני מתארת לי שזה כך, מר מאייר."

בכל יום חמישי בשש היא הלכה לחדר שמעל המסעדה. הסדינים היו מעומלנים ומגוהצים כמו המפיות שבקומה התחתונה. הוא היה שם תמיד, שוכב על המיטה, מעשן, מחכה. כל הצבע אזל מלחייו מהשהִייה התמידית בין ארבעה קירות. והוא היה עגלגל. כמעט שמן.

"יש לי מתנה בשבילך," אמר.

הוא נתן לה קופסה שהיה כתוב עליה "פריז". היא פתחה אותה והוציאה חלוק משי בדוגמת ציפורים טרופיות בצבעי כחול, אדום וצהוב.

"זה יפה. מרהיב. תודה."

"יש לי גם שוקולד," אמר.

"אפשר לקבל קצת?"

"עוד רגע."

הוא כיבה את הסיגריה ונקש בלשונו כלפיה.

היא הסירה את המעיל, הנעליים והשמלה, נעמדה במרחק־מה ממנו למרגלות המיטה. ואז את הגרביים, הבגדים התחתונים. היא עמדה עירומה מולו, ידיה תלויות משני עברי גופה.

"והשיער."

היא משכה את הסיכות ונפנתה אליו כך שיוכל לראות את שערה גולש לאורך הגב. היא כרכה את זרועותיה על החזה. היא רעדה.

"קר פה."

הוא התפשט, השכיב אותה על המיטה, זיין אותה ואז נתן לה את השוקולד. היא אכלה אותו מיד.

"את לא שומרת קצת בשביל הבן שלך?"

"הוא בסדר. ובין כה וכה אמא שלי היתה אוכלת לו את זה."

במסעדה היה קהל רב מהרגיל. הגברים במדים וענודֵי מדליות, הנשים זקופות, עטויות שכמיות פרווה נגד צינת אוקטובר. היא נעה שלובת זרוע איתו משולחן אל שולחן, החליפה מילים לבביות ומחמאות הדדיות, המשיכה לחייך גם כשהגיעה אל מקומה ליד החלון העוטה וילון, כשרוח פרצים מתערבלת לרגליה. הוא התיישב, הביט סביבו, ואז בה.

"את צריכה פרווה כזאת. יש לך?"

"שכמייה, לא."

"אני אצטרך לקנות לך אחת."

"זה נדיב מאוד מצדך, יואכים."

המלצר הביא להם מרטיני, לשניהם בלי זיתים, ודיקלם את תפריט הערב — ארנבת או סלמון נורווגי. היא צחקה.

"דג! לכן כל כך מלא פה. לא סיפרת לי."

"חשבתי שזאת תהיה הפתעה. תרצי גם יין?"

היא הינהנה. הוא הזמין, והם השתתקו עד שהדג הגיע, מטוגן במחבת, פריך מבחוץ ולח ומוצק מבפנים, ורוד סלמון מושלם.

"זה עושה לי חשק לגור קרוב לים," אמרה קתרינה.

"היית?"

"פעמיים, בחוף הים הצפוני."

"מה עם הים התיכון?"

"אף פעם לא."

"אני אקח אותך אחרי שזה ייגמר."

הוא חזר ומילא את כוס היין שלה והיא אכלה עוד מן הדג. היא שקלה להשאיר קצת ליוהנס, לאמא שלה, אבל אכלה הכול.

הגיע הקינוח, עוגת שוקולד־דובדבנים, בדיוק כשנשמעה אזעקה. קתרינה קמה על רגליה. הוא אמר לה לחזור לשבת.

"הם לא מסוגלים. לעולם גם לא יהיו."

היא סקרה את החדר, את המלצרים והגנרלים שהמשיכו בפעילותם, וחזרה והתיישבה. הוא הזמין עוד יין.

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

"אנחנו גרמנים. הם לא."

"זה הכול? זה כל מה שאנחנו צריכים בשביל לנצח?"

"מעונן הלילה, קתרינה. ויש תותחנים על הגג."

היא הניחה למלצר לשוב ולמלא את הכוס שלה.

52

הצופרים הרעישו.

"זאת הפצצה, אמא."

"אני יודעת, קתרינה."

"אז בואי, קדימה. צאי מהמיטה."

"נמאס לי ממקלטים. ומאיומי סרק."

"בואי, אמא."

"אני לא זזה מפה."

"בסדר."

היא לבשה את המעיל, הוציאה את יוהנס מהעריסה שלו ועטפה אותו בשמיכות, וכל אותה עת נישקה את עורו התינוקי והרך עדיין. הוא בכה, אבל נרגע כשהיא החזיקה אותו תחת המעיל, צמוד ללבה. עיניו נעו בין שינה לעֵרות. אביה ליווה אותם אל מחוץ לדלת וסגר אותה. הם היו בחצי הדרך למטה כשהיא חזרה ונפתחה. זאת היתה אמה.

"טוב, אני אבוא איתכם."

"בסדר," אמרה קתרינה.

"רק שזה כל כך מייגע. וחסר טעם."

"לפעמים יש להם מזל, אמא."

היא נעה מהר, הזדרזה לפני הוריה ואז נעצרה לחכות להם, להאיץ בהם.

"אני צריכה למצוא עריסה," אמרה.

"לכי קדימה," אמר אביה. "אנחנו נשיג אותך."

"אחרת הוא יהיה בלתי נסבל."

"לכי קדימה, קתרינה."

התור זז בנחת כדרכו; הם ידעו כולם לְמה לצפות, ההתרגשות הקודמת של הילדים קהתה מכוח ההרגל. היא עלתה במדרגות עד שמצאה עריסת חבלים קלועה עם כר ושתי שמיכות מקופלות יפה. היא השכיבה את הילד, ליטפה את שערו ונעמדה לידו לגונן עליו מהצללים ומהתנועה, וזזה הצדה רק כשהיתה בטוחה שנרדם שוב. היא פסעה לעבר המדרגות לחפש את הוריה אבל נהדפה לאחור בלחץ הקהל, בלחצה של עיר בתנועה. בלית ברירה היא התיישבה קרוב אל יוהנס, מרוגזת מכך שהתיק שלה עם הספר והתפירה כמו גם המזוודה עם השמיכות והכריות נמצאים בידי אביה. מצפות לה שעות אחדות של קור ושעמום.

היא עצמה את עיניה וניסתה להירדם, אבל במקום זה האזינה לרעשים שבחוץ. אף פעם לא ידעה מה היא שומעת קודם, את המטוסים או את תותחי הנ"מ, או שזה פשוט קול התפוצצויות בו־זמני שנמשך עד תום ההפצצות. היא האזינה לטרטור התותחים, ריחמה על האנשים שעל הגגות אבל גם קינאה בהם, בגיבורים האלה שלמחרת בבוקר ירעיפו עליהם תודות, פרחים ולפעמים שוקולד. גם על נשותיהם. תודות ושירי הלל. נשים שנשואות להצלחה. לא לחיילי סטלינגרד שעוררו אי־נוחות אילמת והחלפה מהירה של נושא השיחה למשהו מביך פחות. היא למדה לא להזכיר את פטר, להתנהג כאילו הוא מת, למרות שבינתיים לא קיבלה את גמלת האלמנה. לא היו לה מסמכים להוכיח שהוא מת. או חי.

פירורי בטון נפלו על שערה. היא סילקה אותם בידה. ההפצצה היתה קרובה. קרובה יותר מהרגיל. הילדים ייבבו והתכנסו אל תוך הלחישות של אִמותיהם. יוהנס המשיך לישון. היא עצמה עיניים והשעינה את הראש על הקיר. אפשר לסבול את זה. כמו את הידיים הבשרניות של מאייר. פשוט חייבים לסבול הכול.

היא חזרה ופקחה את עיניה ונשאה אותן אל שמים שלא יכלה לראות. הקול השתנה. הצליל החדגוני נעלם; הזמזום הצפוי התחלף בהאצת מנועים. הם יורדים מהשמים, צוללים, מסתערים על העיר, קרובים כל כך שהיא כמו יכלה לראות את הטייסים, הפנים הארוכות הצנומות שלהם, העיניים הסמויות מאחורי משקפי מתכת עגולים. היא צרחה והשליכה את עצמה על הרצפה, גברים ונשים אחוזי אימה צונחים עליה, מצמידים אותה לאבק בעוד המטוסים צוללים, נחיל זועם שמטיל פצצה אחר פצצה, ההלם של כל פיצוץ חודר דרך הקירות והתקרה, שואב את האוויר מריאותיה, הריקנוּת נמלאת פאניקה יבשה, חונקת, עד שהאוויר חזר בבת אחת; נַד־נֵד של נשימה וחנק, צעקות מחרישות אוזניים ושתיקה חירשת בעוד הטייסים האנגלים נעשים קירחים ושמנים יותר ויותר עם כל פצצה שהם מטילים כשראשיהם מוטים לאחור, צוחקים ומפמפמים סיגרים עבים, כהים. היא התייפחה. היא שמעה את בנה בוכה בעריסה אבל לא יכלה לגשת אליו, לא יכלה להיחלץ מתחת לערימת הגופים שמעליה. היא תקעה ציפורניים ברצפה, באור הפלורסנטי המרוח על הבטון, ופקדה על תודעתה לשרוד, שלא כמו אחיה.

הם חזרו מעלה אל השמים, וזה נגמר. האנשים שמעליה קמו אט־אט על רגליהם וחזרו למקומותיהם. היא התיישבה ונחה רגע על ברכיה. שערה היה רטוב מרוק ומדמעות של אחרים. היא מחתה אותם. החליקה את השיער והבגדים וניגשה אל בנה. הוא עמד להירדם שוב, אבל היא הרימה אותו בכל זאת, גופו כבד כעופרת, ונשאה אותו אל מקומה. היא פתחה את המעיל כך שאוזנו הימנית נצמדה אל לבה, את השפתיים והיד הימנית שלה הניחה על ראשו, נישקה, לחשה, עירסלה.

"אבא שלך יחזור הביתה מהר, אהובי. הוא יפסיק את כל זה."

עם הישמע אות ההרגעה הם יצאו בשקט מהבונקר אל עיר בוערת באש, אל קרנבל של להבות אדומות וכתומות, של קולות נפץ וכאוס. היא פתחה בריצה, לא שמעה כלל את יללות השכנים או את צווחות האמבולנסים, לא שמעה דבר פרט לקול הנשימה הכבדה שלה עצמה לאורך הרחובות שמכתשים נפערו בהם, רצה על ערימות של שברי אבנים ועצי תרזה שקרסו. היא סירבה להבחין בבתים שנעלמו. לא רצתה לדעת. רצתה רק הביתה.

הבית היה שלם. ללא פגע. היא דהרה במעלה המדרגות, הכניסה את יוהנס לעריסה, צנחה על הברכיים ודחפה את הידיים אל ירכתי ארון הבגדים שלה. לתוך הסדינים. היא טמנה בהם את פניה, הריחה אותו, הריחה אותם, התנדנדה קדימה ואחורה, התייפחה לתוך הבד, רצתה רק שזה ייגמר, רצתה אותו בבית ושהכול יחזור להיות נורמלי. אף על פי שכבר לא ידעה מה זה נורמלי. היא שכחה. לא נשאר לזה סימן וזכר.

היא נעמדה, פתחה מגירה והוציאה את המתנה שהכינה לו. שמו עדיין הופיע על התופסן, מחכה לבעליו. היא נשכבה על המיטה, עדיין בבגדיה, החזיקה בידה את הסדינים והעט בציפייה להוריה, אבל נרדמה והתעוררה בבוקר לקול בנה. הוא תבע אוכל. היא קראה לנטשה.

"היא לא פה," אמר אביה. "קומת המרתף ריקה."

"היא בטח נבהלה נורא."

"חסר לה עמוד שדרה, זה הכול. טיפוסי לרוסייה."

"זה היה נורא, אבא."

"היה להם מזל, זה הכול."

"ישנת?"

"עוד לא. זה היה לילה ארוך."

"אני מתארת לי."

היא הבעירה אש באח, הכינה קפה והאכילה את יוהנס. אמה המשיכה לישון והניחה לקתרינה למלא את המטלות של נטשה. היא שמחה. זה נתן לה סיבה לצאת החוצה ולראות את העיר.

האטליז נעלם, היה לאבק, ובכל זאת עמדו בחוץ נשים וחיכו בתור. קתרינה הצטרפה אליהן בלי לדעת למה. אף אחת לא אמרה לה והיא לא שאלה. היא חיכתה חצי שעה, הגיעה למסקנה ששום דבר לא עומד לקרות ונטשה את התור. בדיוק כשפרשה נשמעה תרועה רמה. הקַצב הגיע והתחיל להקים דוכן ברחוב. היא מיהרה לחזור למקומה בתור, דחפה קרסולי נשים בעגלת התינוק. איש לא הסתכל לעברה, איש לא זז. הם לא ייתנו לה להיכנס. היא היטיבה את כובע הפרווה שלה והלכה משם.

היא פנתה אל מרכז העיר, שם מצאה גזר, לחם, כמה תפוחים, אבל לא בשר. בבית העבוט היא בחרה שמלה הולמת למסיבה אצל משפחת ויינרט. קטיפה בצבע ירוק עשב. הוא הסכים לשמור לה אותה.

"אני צריכה לחשוב על זה."

"מי לא, גברת פאבר."

בדרך הביתה נתקלה בחיילי העיר ובגברים הקשישים שעסקו בפינוי ההריסות בחיפוש אחר מי ששרדו ומי שלא. להבות אש עדיין בערו בחלקי בניינים גבוהים מכדי שאפשר יהיה להגיע אליהם.

היא הזינה את הגחלים באח והאכילה את בנה ארוחת צהריים. אמה עדיין היתה במיטה, אבל ערה. מעשנת.

"את בסדר, אמא?"

"כן."

"זה היה נורא, נכון?"

"ליוהנס היה יותר גרוע."

אביה חזר מכוסה אבק, בלי בשר. הם אכלו לחם ומרק ירקות, סעדו בשתיקה. קתרינה הכניסה את יוהנס למיטה וארזה מזוודה עם המסמכים שלה, המכתבים של פטר, העט שלו והסדינים שלהם. היא הוסיפה מזון, בגדים וחיתולים לבנה והעמידה את המזוודה ליד דלת הכניסה, מוכנה להפצצה הבאה.

"את לא תצטרכי את זה, קתרינה."

"אני חושבת שדווקא כן, אבא."

53

היא לבשה את שמלת הקטיפה הירוקה וחיכתה למאייר שיבוא לקחת אותה למסיבת חג המולד אצל משפחת ויינרט. הוריה כבר הלכו לשם, ויוהנס בילה בביתם במשחק עם ילדיהם והאומנת מאז אמצע אחר הצהריים.

היא הביטה במראָה ועברה באצבעה על הקמטים שנחפרו במצחה, על העיגולים הסגולים הגדולים תחת העיניים שהשתקפו מבעד לאיפור ונראו נצחיים, בלתי מחיקים, תזכורת תמידית לאֵימה. אפילו ליוהנס היו צללים כהים אף שטרם מלאו לו שנתיים, וקמטי דאגה נחקקו בין עיניו.

הפעמון צילצל. היא פתחה את הדלת לרווחה וחייכה אל מאייר. הוא החזיק פרחים, מבחר ציפורנים וּוְרדים, וקופסה קטנה של שוקולד חלב. היא נישקה אותו והודתה לו. היא הזמינה אותו להיכנס פנימה ומזגה לו כוסית ויסקי. הוא עמד בגבו אל האח.

"דירה יפה, קתרינה."

"אנחנו אוהבים אותה."

"אולי נוכל למצוא משהו אחר להורייך, ואנחנו נגור כאן."

"אולי. אתה רוצה קרח?"

"בבקשה."

היא הלכה למטבח. תחתוניות השמלה איווששו והקטיפה החרישה. היא הכניסה קרח לכוס הוויסקי.

"את נראית נחמד, קתרינה."

"תודה."

היא הניחה את המשקה על השולחן.

"איפה יוהנס?"

"כבר שם. אם תהיה הפצצה, אני רוצה אותו איתי."

"עשית בשכל."

"זה רעיון של גברת ויינרט."

"יש לה שכל, לאישה."

"היא מחבבת אותו מאוד. והוא מת על הילדים שלה."

"אז כולם מאושרים."

"מתברר."

הוא הניח את הכוס, אחז בזרועותיה והתחיל לנשק אותה בצוואר.

"אנחנו צריכים לזוז," אמרה. "הם מתחילים יותר מוקדם, אל תשכח."

"אני רוצה אותך. עכשיו. כאן."

"לא כאן. לא לפני שנתחתן."

"אני לא יכול לחכות כל כך הרבה זמן, קתרינה."

היא חילצה את עצמה מתחתיו ונעה לעבר הדלת.

"פשוט אין לך ברירה."

היא הרימה את המזוודה שלה.

"למה את לוקחת את זה?"

"זה בשביל יוהנס. למקרה של הפצצה. הדברים שאני צריכה בשבילו."

"תני לי להחזיק את זה."

"זה בסדר. היא קלה."

"היא לא מתאימה לשמלה שלך."

"זה רק עד המכונית."

"את אישה מצחיקה, קתרינה שפינל."

"פאבר."

"מאייר."

במסיבה ישבו היא ומאייר בקומה הראשונה בשולחן אחד עם אליזבת, בעלה וגברים נוספים במדים שחורים ונשותיהם, שענדו יהלומים גדולים על הצוואר והאצבעות. הוריה היו למעלה באותו החדר כמו בשנה שעברה. מן הברון והברונית לא נותר סימן וזכר.

לפתיחה הוגשו חסילונים ושמפניה ורודה. קתרינה לקחה חסילון, מלקה את ראשו והפרידה את השריון. היא הציצה בשעון של מאייר ובשקי החול שנערמו לפני החלונות. השעה היתה שש וחצי, וכבר חושך; המפציצים אף פעם לא הגיעו מוקדם כל כך. היא השתדלה לאכול לאט יותר, להרגיע את עצביה, אבל בלעה את החסילון ומיהרה לאכול את השני. אליזבת כבר אכלה את השלישי, ראשה הכפוף הסתיר את היהלום שלצווארה. קתרינה שתתה את השמפניה ורכנה לעברה.

"איך הילדים?"

"הם בבית ואני כאן."

"זה לא רחוק, אליזבת."

"אני יודעת, ועד כה ניצלנו. היה לנו מזל."

"גם לנו."

"איפה יוהנס?"

"כאן, בבית. מתכונן לשינה, אני מקווה."

"זה עוזר."

"כן, קצת."

"זה איום ונורא, קתרינה. פחד אימים. לילה אחרי לילה. אתמול בלילה היה נורא."

בעלה של אליזבת לחש קצרות אבל בתקיפות. היא הינהנה.

"השמלה שלך יפה מאוד, קתרינה. אני אוהבת את הירוק הזה. מצאת אותה כאן בסביבה?"

"כן," אמרה. "קשה לנסוע למקום אחר בימים אלה."

אליזבת הביטה בבעלה. הוא הביט בשעון.

המרק בא והלך; מחיאות הכפיים לכבוד האווז היו מאופקות, כאילו על מנת לא למשוך את תשומת הלב של המפציצים. קתרינה לעסה את הבשר ישובה על קצה הכיסא ורגליה נטועות ברצפה. היא תהתה מה הדרך הטובה ביותר להגיע אל בנה, הדרך המהירה ביותר להרים אותו מהעריסה ולרוץ איתו למקלט. למשפחת ויינרט היה בונקר בקומת המרתף, אבל היא העדיפה את הבטון החזק יותר של מקלטי הרחוב. מרתפים מתמוטטים על יושביהם. היא העדיפה להימצא מעל פני הקרקע.

היא התחילה לאכול את קינוח מוס השוקולד והפטל ופנתה אל מאייר.

"אני מוכנה ללכת עכשיו, יואכים," אמרה. "לקחת את יוהנס וללכת הביתה."

"מוקדם מדי, קתרינה. זה לא מנומס."

"אני לא מסוגלת להתרכז. אני עצבנית מדי."

"עוד שעה, וזה יהיה מאוחר מדי בשבילם. שתי עוד קצת שמפניה."

היא נענתה לו, והשעה חלפה. הם חגגו עד עלות השחר, שתו, רקדו, והיא שכבה עם מאייר במישורת המדרגות, השמלה שלה מופשלת סביב האגן. היא הלכה הביתה, ישנה, ולמחרת אספה את יוהנס לפני שהזוג ויינרט התיישב לארוחת צהריים עם ילדיהם.

"זה היה ערב נהדר, גברת ויינרט. אפילו יותר מאשר בשנה שעברה."

"נראה שנהנית, קתרינה."

"נדיב מאוד מצדך לארח את יוהנס."

"הוא חמוד. כמו ילד שלי."

54

קור נורא שרר בלילה שאיבדו בו את הדירה. הרוח חדרה דרך מעיליהם כשעשו את דרכם מזרחה בחזרה אל ביתם הקודם, מחוץ לטווח המפציצים האנגליים. המפתח עדיין נותר בידי אביה והמנעול הסתובב כמו תמיד. היא הדליקה את האור במבואה ופסעה דרך המסדרון חסר החלונות אל המטבח. הכול נותר כשהיה, כאילו מעולם לא עזבו. היא השכיבה את יוהנס לישון במיטה שחלקה עם פטר, עזרה לאמה להסתדר בחדר של יוהנס ולאביה בחדרה הקודם, ואחר כך ישבה ליד שולחן המטבח עד עלות השחר, עד שבנה התעורר וביקש אוכל, נחמה, קץ לכאוס.

היא האכילה אותו מהמזון שנשמר במזוודה, תחוב בין הסדינים: קרקרים, בשר משומר ואבקת חלב. היא החליפה לו חיתול וכיבסה את הישן. נותרו לה רק שלושה. השאר היו בדירה הקודמת, וחדשים קשה להשיג. סיכות לא היו בכלל. היא הרתיחה מים ושתתה אותם חמים, חיכתה שאביה יתעורר.

"נלך אל הוויינרטים ונראה אם הם יכולים לעזור לנו," אמר.

"אני צריכה בגדים. גם יוהנס."

היא פתחה כל ארון וסגרה אותו.

"אין לנו אוכל, אבא. אין לנו כלום. שום דבר."

"נמצא דרך להסתדר."

היא נכנסה אל חדר האמבטיה. המים היו חמים להפתיע.

"אתה יכול להשגיח על יוהנס?"

הוא הינהן והושיב את יוהנס על ברכיו. היא סגרה את הדלת, מילאה את האמבט והתחילה להתפשט. אבק העיר צנח על הרצפה. היא נכנסה לתוך המים החמים והשקיעה את הראש בתחושת הקלה מכך שנפטרה מהרעש, מהכאוס, מההתפוצצויות. צד הרחוב שלהם אינו קיים עוד. נעלם כולו. חייהם אבדו בתוך תל של שברי אבנים, וילונות, עמודי מיטה, דלתות ארונות וספרים. הכול אבד. הפסנתר, כלי המיטה מפשתן וממשי, הפסל של ואגנר, הכול נכתש עד דק ונעלם. היא הזדקפה. פשוט חייבים לסבול הכול. אבל זה בלתי נסבל. הידיים הבשרניות של מאייר וקולות הנשים שמתכננות את המשך חייה. יש לה בעל. היא לא צריכה בעל אחר. היא יצאה מהאמבט, התנגבה מהר במגבת זרה לה וחזרה והתלבשה באותם הבגדים.

בנה ייבב. היא לקחה אותו מידי אביה.

"הוא רעב."

"קצת מוקדם בשביל הוויינרטים."

"אולי לגברת זקס יש משהו."

"את לא יכולה לגשת אליה, קתרינה."

"למה לא?"

"זה לא רעיון טוב. להיות תלויים בה."

"גם ככה אנחנו תלויים, אבא."

"לא בה."

"למה לא בה?"

"זה יגרום לה יותר מדי הנאה. זה שחזרנו."

"שחזרנו לנקודת ההתחלה."

"משהו כזה."

"אז תגיד לי עכשיו, אבא, שזה היה שווה את הכול."

"צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה. זה מה שקורה לפעמים, קתרינה."

"הילד של בעלי רעב. אני ניגשת לגברת זקס."

היא דפקה קלות על הדלת, יוהנס בזרועותיה. גברת זקס היתה בחלוק.

"חשבתי ששמעתי רעש בלילה," אמרה.

"הדירה שלנו נפגעה."

"והישנה בדיוק היתה פנויה."

"כן."

"ואבא שלך ידע את זה."

"אני מניחה שכן. יוהנס רעב, ואין לנו אוכל."

"אני אראה מה אני יכולה למצוא. אבל רק בשבילו."

"אני מבינה. תודה."

היא נעלמה במסדרון, חסר חלונות אף הוא, וחזרה עם קצת פתיתי שיבולת שועל וחלב.

"נראה לי שזה יספיק לו."

"תודה."

היא חזרה למעלה, חיממה את החלב והכניסה לתוכו את פתיתי הדייסה. אביה עישן והשקיף דרך החלון.

"איך ידעת שהדירה ריקה, אבא?"

"ידעתי וזהו."

"אבל איך? ולאן האנשים הלכו?"

"הם היו זבל, קתרינה. מלכתחילה לא היו צריכים לתת להם מקום מעולה כזה."

"הדירה הזאת לא מעולה. זה חור. זו הסיבה שיצאנו מפה, זוכר?"

"זה הכי טוב שיש לנו כרגע. כשיוהנס יגמור לאכול נלך לוויינרטים."

בית משפחת ויינרט עמד על תלו ולא ניזוק כלל. שום סדק בחלון, שום אדן שזז ממקומו. אביה לחץ על פעמון הקרמיקה הלבן, ועוזרת הורתה להם לחכות במבואה. גברת ויינרט הגיעה, רצה במדרגות לקראתם בזרועות, עיניים ופה פעורים לרווחה. קתרינה פרצה בבכי וטמנה את ראשה בשיער של יוהנס בעוד אביה מסביר. גברת ויינרט ירדה איתם למטה אל המטבח.

"ניתן לכם כל מה שאתם צריכים. הכול בשביל להתחיל מהתחלה."

הם שתו קפה חם, אכלו לחם, גבינה ונקניק וארזו ארוחה לאמה. גברת ויינרט כרכה את זרועה על כתפי קתרינה.

"נעבור את זה, קתרינה," אמרה. "חכי ותראי. הם לא יכולים להביס אותנו."

האומנת לקחה את יוהנס למצוא בגדים שכבר קטנים על ילדי ויינרט, ורב־המשרתים הלך לחפש חליפות למר שפינל.

"נמצא לך גם שתיים־שלוש חליפות מדים, גינתר."

"תודה, גברת ויינרט."

"קתרינה, את ואני נחפש משהו לך ולאמא שלך."

קתרינה עלתה במדרגות בעקבותיה אל חלק של הבית שאף פעם לא ביקרה בו. היו שם שטיחים רכים, עבים, וצבעיהם בהירים יותר.

"את טובה מאוד אלינו, גברת ויינרט."

"אביך עבד קשה בשביל בעלי, קתרינה. אנחנו מתפעלים מזה."

גברת ויינרט פתחה כמה דלתות של ארונות.

"אני מתארת לי שלא נשאר לך כלום, קתרינה."

"כלום."

"אספת כמה פריטים יפים מאוד בזמן האחרון. דברים שהתאימו לך באופן מושלם. גם מאיכות מצוינת."

"זה היה זמן טוב למצוא איכות, גברת ויינרט."

"הצלחת. אני מתפעלת גם מזה."

היא דגה בין המתלים, הרימה דברים והחזירה אותם למקומם במלמול עד שאספה ערימה.

"קחי את אלה לחדר האמבטיה שלי. תמדדי אותם, אולי הם יתאימו."

קתרינה נשאה אותם אל חדר אמבטיה ובו שני כיורים, בּידֶה, אמבט ומקלחת, והניחה אותם על רצפת האריחים הלבנה הצחה. כשסגרה את הדלת ראתה חלוק משי תלוי על וו, זהה לחלוק שלה. היא חזרה לחדר השינה.

"יש לי חלוק בדיוק כמו שלך. יואכים נתן לי אותו."

"אותו חלוק? אה, כן. ברור שיש לך."

הנהג של משפחת ויינרט לקח אותם בחזרה למזרח העיר. המכונית היתה עמוסה בעריסה, שמיכות, בגדים ומזון. במבואה פגשה קתרינה את גברת זקס, מושכת את הכפפות שלה על ידיה.

"דואגים לכם."

"כן, גברת זקס."

"אם כך, לא תצטרכי אותי עוד."

"אני מניחה שלא, אבל תודה לך על הבוקר."

היא הכניסה אוכל לארונות, קירצפה את הרצפות, הכיורים, האסלה והאמבט, והציעה את מיטתה בסדינים שחלקה עם פטר. יוהנס התרוצץ במסדרון ונהנה לגלוש על ארבע על הלינוליאום החלקלק. היא הכינה ארוחת ערב, מרק ירקות עם נתחי בשר ולחם אפור, והזמינה את הוריה לשולחן.

אביה בא ראשון. הוא ישב במקומו הרגיל. אמה באה אחריו, עדיין בכתונת הלילה שלה. היא נעצה מבט בשולחן, בנכדה היושב במקום שפעם ישב בו בנה.

"תזיזי אותו משם, קתרינה. תושיבי אותו במקום שלך."

קתרינה הזיזה את בנה. אמה התיישבה והציתה סיגריה.

"אני לא רעבה."

"את חייבת לאכול, אמא. יכול להיות שמחר לא יהיה כלום."

היא גמרה לעשן את הסיגריה והרימה את הכף.

"אז בשביל מה היה צריך את כל זה, גינתר? בסוף בכל זאת חזרנו הנה."

"בקרוב נמצא מקום אחר, אסתר."

קתרינה בצעה חתיכת לחם וטבלה אותה במרק.

"אני לא זזה שוב," אמרה. "הפעם אני נשארת כאן."

"למה?" שאל אביה. "הדירה הזאת היא חור עלוב והאזור שורץ קומוניסטים. הם יתעבו אותך."

"אולי בצדק."

"זה מטופש להישאר כאן יותר ממה שמוכרחים, קתרינה."

"אני נשארת. זה מחוץ לטווח המפציצים."

"נמצא מקום נחמד יותר מחוץ לטווח שלהם. כאן ישנאו אותך, קתרינה."

"הבטחתי לפטר שאני אחכה לו, וזה המקום שבו אני אחכה."

"אלוהים אדירים, קתרינה."

אמה הציתה סיגריה נוספת.

"ומה עם מר מאייר?" שאלה.

"מה איתו?"

"עמדת להינשא לו."

"אני כבר נשואה. לפטר."

אמה חבטה בידה בשולחן. יוהנס ניתר בבהלה, אבל לא בכה.

"את בחורה טיפשה, קתרינה. מאייר הוא היחיד שיכול לחלץ אותך מכאן. שיכול לחלץ את כולנו."

"את תעשי מה שאת צריכה לעשות, אמא. אני נשארת."

"והבן שלך?" שאל מר שפינל.

"הבן שלי זקוק לאבא שלו."

"אבא שלו לא יביא לך שום תועלת. תמצאי לו אחר."

"יהיה לו רק אבא אחד."

אמה קמה על רגליה.

"את בלתי אפשרית, קתרינה. החיים הם לא סיפור מהאגדות שאת רוצה שיהיו."

"אני לגמרי מודעת לזה, אמא."

55

הוויינרטים שלחו לו מכונית ליום ההולדת השני שלו, מכונית קטנה אדומה, אבל לא היתה חגיגת יום הולדת ולא עוגה, רק קתרינה ובְנה בפארק, הרגליים שלו משתכשכות במים ואמו אוחזת בו, פורעת את שערו בנשיקות.

56

ברלין, 24 באוקטובר 1944

פטר יקירי,

היום נפלה אאכן, אהובי. הקתדרלה היפהפייה נמצאת בידי אויבינו. פעם ביליתי יום במבוך הרחובות הזה, ועכשיו הוא שלהם. של האנשים שרוצים להרוס אותנו. להשפיל אותנו.

אני מנסה לתאר לי איך זה היה, יקירי, לדעת שהאמריקאים יבואו, לשבת ולחכות, לדעת שהחילות שלך עושים כמיטב יכולתם אבל לצפות בהם כשהם בורחים, אלה שמגינים עליך, בורחים מפני האויב.

אני מניחה שהדבר יתברר לי. אבי מסרב לומר לי מילה על הרוסים, אבל אני יודעת שזה עומד להתרחש. כל העיר יודעת את זה.

אני מבלה את רוב הימים עם בננו, בקושי עם מבוגרים שאפשר לשוחח איתם. גברת ויינרט מזמינה אותנו לבקר לעתים רחוקות בלבד, אולי פעם בחודש או בשישה שבועות. היא לא חברותית כפי שהיתה בעבר, או שאני כבר לא רצויה. קשה למצוא אמת בימים אלה.

אני תוהה מי יגיע הנה ראשון, הרוסים או האנגלים והאמריקאים. אני חושבת על בריחה; כל היום אני שוקלת את האפשרויות שלי. האמת, אהובי, שאין לי כאלה. אין לי לאן ללכת. אין אף אחד שירצה לאכסן אותי ואת בננו. הדרכים כבר חסומות ואבא שלי ממילא מסרב לצאת מפה. הוא עומד על כך שברלין תישאר בטוחה. אין לי מושג למה הוא חושב ככה, כשכל מקום אחר אינו בטוח.

אני אוגרת כל מזון שאני יכולה, מחביאה אותו אפילו מהורי. אני חייבת לשמור את בננו בחיים, כך שתפגוש אותו בבוא היום. מתי שזה יקרה, מי יודע, אבל זה יקרה כי אני יודעת שאתה בחיים. אני יודעת שלא תמות לי. אני יודעת את זה, אז אמשיך לחכות לך. כאן. בבית הזה. היכן שעשינו אהבה בפעם הראשונה. היכן שעשינו את הבן שלנו.

אלוהים, כמה אני אוהבת אותך. אתה ויוהנס הם כל מה שיש לי.

קתרינה

נ"ב אני אשמור את המכתב הזה בשבילך. כך שתדע כמה חסרת לי. כמה הייתי זקוקה לך.

57

הוא הקיא כשהיא הוציאה אותו מהכיסא שלו. היא ניקתה אותו והשכיבה אותו בעריסה בבגדים נקיים, צפתה בו כשנרדם. גם היא נשכבה. לא היה ברור לה למה היא מסתייגת כל כך מלהשאיר אותו לבדו. הוא כבר הקיא בעבר. בסופו של דבר היא נרדמה, שינה קלה דיה לשמוע אותו צווח, להימצא לידו כשהקיא פעם שנייה בפנים סמוקות ובעיניים מזוגגות. היא הרימה אותו, הוא היה רופס, במצב כלשהו שונה משינה. היא רחצה והלבישה אותו בבגדיו ובמעיל, התעטפה במעילה שלה ומיהרה מטה אל הרחוב, וחצתה את העיר כשהיא כושלת תחת משא הילד כיוון שרכבות ומוניות חדלו לפעול. היא נשאה אותו בזרועותיה על מותן אחד, אחר כך על האחר. היא התגעגעה לעגלה בעלת האיזון המשובח שאיננה עוד. היא חזרה לרוץ אבל עברה להליכה, מותשת מכובד המשקל המעיק. היא הגיעה אל דלת הדוקטור ודפקה. גברת ויינרט פתחה אותה.

"תודה לאל שאת בבית, גברת ויינרט. זה יוהנס. הוא נראה ממש חולה."

"אני אקרא לבעלי."

הם נכנסו בעקבותיו אל חדר העבודה שלו, שם הוא הפשיט את בנה, הסיר את המעיל, את הסוודר, את החולצה ואת הגופייה, חשף עור מכוסה פריחה אדומה. הוא בדק את עיני הילד, הקשיב לנשימה שלו והזיז את ראשו קדימה ואחורנית. הדוקטור נאנח. הוא חזר והלביש את הילד בגופייה, כיפתר את החולצה והמכנסיים והושיט לקתרינה את הילד ואת הסוודר.

"קתרינה, בשורה לא טובה."

"מה זאת אומרת?"

"ליוהנס יש דלקת קרום המוח."

"תודה לאל שהבאתי אותו אליך."

"הוא זקוק לאנטיביוטיקה."

היא נשמה לתוך שערו.

"זה בסדר, הוא יכול לקבל אותה."

"אין לי מספיק."

"מספיק?"

"לא."

"מה זאת אומרת?"

"אין לי מספיק כדי לתת לו, קתרינה."

"אבל יש לך קצת? אתה יכול לתת לו קצת ולשפר את המצב שלו לפחות קצת?"

"האספקה מצומצמת מאוד, קתרינה. מוגבלת."

"אני לא ממש מבינה, ד״ר ויינרט."

"אני זקוק לאנטיביוטיקה בשביל ילדים אחרים."

"ילדים אחרים?"

"הילדים של חברי מפלגה בכירים. אני חייב לשמור אותה בשבילם."

"הם לא חולים. הילד שלי חולה."

"הם עלולים לחלות ולהזדקק לה."

רגליה קרסו. גברת ויינרט הוליכה אותה אל כיסא רך כל כך, שהיא בקושי חשה את מגעו של ריפוד העור.

"אתה לא יכול לעשות את זה, ד״ר ויינרט."

"לצערי, אני חייב."

היא הביטה בדוקטור, באשתו.

"אבל אמרת שהוא כמו אחד הילדים שלכם."

"הוא אכן כך, קתרינה," אמר ד״ר ויינרט.

"אז תן לו את התרופה. כמו שהיית נותן לאחד הילדים שלך."

"אני לא יכול, קתרינה."

"מי יֵדע?"

"אני אדע."

"אז תשקר לעצמך."

הוא צחק.

"אני לא יכול לעשות את זה, קתרינה. אני אדם ישר מדי."

"אז בשביל מי אתה שומר אותה, ד״ר ויינרט? לפיהרר אין ילדים."

"בשלב הזה כל התרופות לילדים נועדו לילדים של בכירי המפלגה."

"כמו יואכים?"

"כן, כמו יואכים."

היא ליטפה את ידו של הילד שלה. את לחיו.

"והנשים עם הצלבים הכחולים?"

"סביר מאוד שאכן כן."

"אבל אני לא עומדת בתנאים?"

"לא, קתרינה, את לא."

"מה עוד הייתי צריכה לעשות?"

"אין טעם להיכנס לזה עכשיו, קתרינה."

"עכשיו נראה זמן מתאים כמו כל זמן אחר."

גברת ויינרט הניחה את ידה על כתפה של קתרינה.

"את נסערת, קתרינה," אמרה. "אולי כדאי שתלכי הביתה."

קתרינה הינהנה והתחילה להלביש את בנה בסוודר ובמעיל.

"אני זוכרת את המעיל הזה," אמרה גברת ויינרט. "זה נראה מקסים עליו."

קתרינה הרימה את התיק שלה וקמה על רגליה.

"אז מה יקרה, ד״ר ויינרט?"

"הוא ייכנס לתרדמת, קתרינה, ולא יצא ממנה."

"וזהו זה?"

"לצערי."

"אחי לא הספיק לך, ד״ר ויינרט?"

"צר לי, גברת פאבר."

"לא קורבן מספיק?"

הוא הבריג את מכסה העט שלו למקומו.

"אני חושב שאת צריכה ללכת, גברת פאבר."

"קודם אחי, עכשיו בני. אולי גם בעלי. למען המטרה הנעלה."

"את נסערת, קתרינה."

"נכון, גברת ויינרט. אני נסערת."

"זה מובן."

"מתי התור שלך, ד״ר ויינרט? התור שלך להקריב? את אשתך, קודם כול? את אחד הילדים שלך?"

"את צריכה ללכת, גברת פאבר."

הוא החזיק בזרועה והוליך אותה דרך דלת חדר העבודה שלו ואל המבואה.

"יום אחד תביני שעדיף כך לבנך, גברת פאבר."

"עדיף?"

"אביו איכזב את ארצו. קשה לילד לגדול עם מורשת כזאת."

הוא ליווה את קתרינה אל דלת הכניסה.

"ולדברים האלה יכול להיות מרכיב גנטי, קתרינה."

"לאיזה דברים? לדלקת קרום המוח?"

"לא, לא. לגבורה. לאומץ."

היא נעצה בו את מבטה כשהיא מאמצת את הילד אל חזהּ.

"בפעם הבאה תבחרי יותר בקפידה, קתרינה."

היא ניגשה לבית החולים עם בנה. הם הביעו השתתפות, אבל לא היה להם מה להציע. כך גם בבית החולים הבא. בבית החולים השלישי הוא קיבל התקף. עדיין לא היה להם דבר.

היא חזרה הביתה עם שחר וזחלה אל בין הסדינים שלהם, הילד שלהם מכורבל בחיקה. היא הסירה את כובעו ונישקה אותו על המצח, על השפתיים והלחיים שוב ושוב. היא החליקה את שערו לאחור ושרה לו שיר ערש. הרגיעה אותו, חיבקה אותו, נידנדה אותו, כאילו היה שקוע בשינה.

58

הוא ראה אותם בראש התור. הם היו שלושה, וצחקו. לאחד מהם היתה סכין בידו. הוא הצמיד את הקערית אל חזהו והשפיל את עיניו, מעמיד פנים שאינו רואה אותם, התמקד בפרח קטן צהוב שנסגר עם רדת הערב. סוף היום הראשון של אפריל.

הוא ראה אותם נעים לאורך התור, מגפי השומרים שלהם נעצרו מדי פעם. הם נעצרו לידו. הם היו שיכורים וצעקו בגרמנית רצוצה. אחד מהם דחף אותו. הוא נשאר עומד זקוף. הם זזו הלאה ונעצרו ליד הגרמני הבא. הם דחפו אותו. הוא נפל והם משכו אותו החוצה מהתור, למקום גלוי לעין כול. הם בעטו בו, בראש, בגב, בבטן, דרכו עליו כשהם מפצפצים עצמות, וכל אותה עת צעקו "ניצחון לרוסיה". ואז תור הסכין, ננעצת בבשר ונשלפת החוצה, דם ניתז. צרחות. צעקות. רוסיה תזיין את הנשים הגרמניות. פאבר נעץ את עיניו בפרח, הצהוב כמעט נחבא בין עלי הגביע הירוקים.

הוא זז עם התור, קיבל מרק ולחם והתיישב. הם התאספו סביבו בז'קטים רטובים מדם. הוא נותר הגרמני האחרון. הם ירו בשולץ, והאחרים מתו והשאירו אותו עם קומץ אוסטרים, רומנים והונגרים. האסירים האחרים היו רוסים שנשלחו צפונה בגלל גניבה, רצח והתנגדות למשטר.

הוא המשיך לאכול, העמיד פנים שהכול כרגיל. רק עוד רגע שחייבים לשאת אותו. למרק היה טעם של לא־כלום. של גרוע מלא־כלום. של רוק. של שתן. של השנאה שלהם. של כל הדברים התובעים נקמה עכשיו, משגרמניה הובסה. שאר האסירים נעצו בו את עיניהם כשהכפות שלהם תלויות באוויר, הגופים נוטים לאחור. הוא הטה את כף המרק ויצק אותו לתוך פיו. גבר יכול לעמוד בכל דבר כשאשתו נאמנה לו. זה מה שהרוסים אומרים. הוא חזר והשקיע את הכף בקערה והביא אותה אל פיו. הם תפסו אותו, גררו אותו מהספסל, שבבי עץ ננעצו בצדן האחורי של הירכיים המצומקות שלו, ומשכו אותו לרוחב החצר, מעבר לגרמני המת, אל הארגז. החלל היה נמוך מכדי שאפשר יהיה לעמוד בו, צר מכדי שאפשר יהיה לשכב בו. הם סגרו עליו את הדלת והבריחו אותה. אין ספסל. אין סיר. אוויר ואור חדרו רק דרך החריצים שבין הקרשים. הוא טמן את פניו בידיו. הקערה שלו תילקח. גם הכף. לעולם לא יקבל אותן בחזרה.

הוא נגע בעץ, בקרשים המחוספסים ובמסמרים החלודים. ייתכן מאוד שהוא בנה אותו במו ידיו, אחד מעשרות מגדלי שמירה, צריפים ובקתות שהוקמו במהירות במהלך השנים כשהם עברו ממחנה אחד לאחר ונשארו בכל אחד מהם רק די זמן לכרות את כל העצים ברדיוס של כחמישה־עשר קילומטרים. הוא ניסה למתוח את הרגליים, למצוא תנוחה נוחה, אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא ישב על עקביו, תנוחת ציפור בכלוב קטן.

הוא שמע את האסירים האחרים ממלאים את מטלות הערב, רגליהם מדשדשות על בוץ יבש בעודם מטאטאים שבילים, ממלאים בורות וחוטבים עצים, נשימתם כבדה ומאומצת, גופיהם הגפרוריים מטילים צל כשהם חולפים על פני הארגז.

היה מוזר לשהות בנפרד מהאסירים האחרים ומהשומרים. הוא לא שהה בגפו מאז סטלינגרד. זה היה נעים איכשהו, להימלט מהשעמום של המטלות, מצחנת הצריף העמוס מיטות מקרשים המונחים זה על גבי זה, שכבה על גבי שכבה של טינופת, זוהמה ומחלות. הוא תמיד ישן בקומה התחתונה, תמיד פגיע לטפטוף של גברים שמשתינים בשנתם, מותשים או חולים מכדי לגשת לסיר. הוא השעין את ראשו על דופן הארגז. הוא צריך לנוח. לישון. הוא עבר דברים גרועים יותר. הוא ישן בשוחות קטנות, צרות יותר. הוא יהיה בסדר.

הוא התעורר בחושך. הוא היה צריך להשתין. הוא התיר את כפתורי המכנסיים וכיוון רחוק ככל שיכול, אבל זה ניתז עליו בכל זאת והרטיב את כפות הרגליים, את הברכיים. הוא מתח רגל, איבד את שיווי המשקל, יישר את השנייה, קרס שוב וחזר אל התנוחה ההתחלתית שלו, התנוחה האפשרית היחידה. הוא התחיל לרעוד. היה קר.

בבוקר הוא הקשיב לאנשים שעמדו בתור לארוחת הבוקר, זקר אוזניים לשמוע שיחות. הוא לא שמע דבר פרט לשיעול מדי פעם. השתיקה המוחלטת כמעט הופרעה בצעקות השומרים, מטר ההוראות והפקודות שעתיד להימשך כל היום. הוא חשב שהוא היחיד שהתרחק משיחות. אבל כל האסירים נהגו כך מאחר שקל יותר לשאת שתיקה מאשר קשר עם אנשים שעתידים למות או להיעלם בלילה. ממילא אין לו אנרגיה. שום אנרגיה לעשות משהו פרט לנשימה ולעבודה.

הם פתחו את הדלת ודחפו אליו קערית דייסה דלילה. גם מים. אך לא כף. הוא גרף אותה בידו ובלע. זה יחזיק אותו בחיים, אבל לא יתקן את השרירים המדולדלים שלו, את אצבעות הרגליים האכולות כוויות קור, העור היבש והשיער הנושר. אין לו ויטמינים, אין אוכל מזין, שום דבר מהדברים הטובים שסיפר לתלמידיו בשיעורים. חשיבות הפירות. תפוח. יכאב לו לאכול תפוח עכשיו. לנגוס בו בחניכיים האדומות, הפגועות.

הוא ניסה למתוח את הגפיים, את הגב, אבל זה היה חסר סיכוי. הוא הקשיב למִסדר הנוכחות של הבוקר. לא הקריאו את שמו. הוא נפקד ממקומו הרגיל בין שני שמות רוסיים. הוא לא הכיר אותם. לא הכיר אף אחד. לא רצה להכיר אף אחד. הקערה והכף נעלמו. אז עכשיו אין לו כלום. התמונות של קתרינה ויוהנס נעלמו גם הן. נמכרו למישהו שאין לו אישה או ילד, או פשוט הלכו לאיבוד או נקרעו לגזרים. האם לזה מתכוונים כשאומרים קומוניזם? שאין לך משהו משלך? שכל בני האדם שווים בחסכים שלהם?

בימי ראשון הוא השתתף בשיעורים על מעלות הקומוניזם, שומרי הכלא שימשו גם מורים. החדר היה חם והוגש לו משקה חם. לפעמים שוקולד, או ביסקוויט. הוא ישב ליד האח, אפילו בקיץ כשהיא היתה ריקה, כך ששמר על מקומו, העמיד פנים שהוא מתעניין בדיבורים המתלהמים שלהם, בהתעקשות שלהם על פילוסופיה אחת ואין בלתה. הוא הבין הרבה ממה שאמרו כיוון שחזרו על אותם דברים שוב ושוב ברוסית ובשברי גרמנית, כשהם מדגישים אותם בתצלומי עיתון שהציגו ברלין הרוסה, צעקו שידם תהיה על העליונה כי הצדק איתם. אף פעם הוא לא חיפש טיעוני נגד. רק חום ותוספת מזון.

הוא שמע את האחרים יוצאים מהחצר כדי להתחיל את הצעידה האיטית שלהם אל היער, להמשיך בכריתה של היום הקודם. עצי אשוח ואורן. הוא העדיף לכרות חוזררים, אלונים ואשוחיות כיוון שבמקום שגדלו היה חם יותר, וכיוון שבעלי החיים שם היו פחות מאיימים — שועלים, איילים וסנאים ולא זאבים ודובים. המקום גם היה מואר יותר כי האור יכול לחדור בין העלים ולהגיע אל קרקעית היער. הוא הרי שנא את החושך. אנשים משתגעים בחשיכה, הולכים עירומים בשלג, רוסים וגרמנים כאחד; הם הושארו מאחור כשהמחנה נע קדימה, נטושים, חיות פרא.

רגליו נתקפו התכווצויות. הוא הלם בדופן הארגז, אך איש לא בא. שרר שקט. אפילו את השומרים הוא לא שמע. אולי הם הסתלקו, עברו למחנה אחר. המעברים אף פעם לא נמשכו זמן רב; לא היה להם מטען פרט לכמה כלי עבודה לכריתת עצים, חיתוך ובישול. האנשים ששנא נטשו אותו. הוא הלם חזק יותר. מישהו הלם בתשובה, קת רובה הכתה בגג.

"סתום, בן־זונה גרמני. סטלין בחיים לא ישחרר אותך."

הם יכולים לעשות עכשיו ככל העולה על רוחם. לא תהיה פעולת תגמול.

הוא ישן עד ששמע את האסירים בשובם, רגליהם כבדות מרוב עייפות. הם יתרחצו בחטף ויעמדו בתור לאוכל. לפתע נפתחה הדלת והוא ניסה לצאת אל האור, אל האוויר הצח, אבל היא חזרה ונסגרה. לרגליו היו קערת מרק וספל מים. במרק היה תפוח אדמה ועקבות עוף כלשהו, כנראה תרנגול הודו. האסירים חזרו והתחילו למלא את משימות הערב, אדישים לדפיקות הקלות שלו על העץ, לכמיהה שלו לקשר.

מה הוא כבר עשה? הוא היה חייל בשדה הקרב. זאת היתה חובתו. הוא עשה רק את מה שהתבקש לעשות. הוא לא עשה שום דבר רע, אבל הנה הם נעלו אותו בארגז, גווע ברעב ובצמא, השאירו אותו שם עד שנותר רק עור ועצמות, עד שאיש לא היה יכול לזהות אותו, איש לא יוכל לומר לקתרינה כמה הוא התאמץ להישאר בחיים בשבילה.

הוא התחיל לצעוק, דרש שיוציאו אותו. הם הלמו בארגז בקתות הרובים שלהם וירו כדורים. הוא השתופף והשתתק. הוא עבר דברים גרועים יותר. סטלינגרד היתה גרועה יותר.

כשהחשיך הם התקבצו סביב הארגז והלמו בגג. עשרות מהם. צחקו. נידנדו את הארגז. טילטלו אותו.

הם הסתלקו והוא נרדם עד שהם חזרו להתגרות בו. שלוש פעמים נוספות במהלך הלילה, ושוב עם שחר, לחשו דרך הסדקים בגרמנית רצוצה.

"אנחנו נזיין את אשתך, פאבר."

פאבר צעק עליהם, צרח.

"תעזבו את אשתי."

הם חזרו ודפקו על דופנות הארגז ברוביהם וצחקו.

"זה התור שלנו, פאבר. התור שלנו עם הנשים שלכם."

"בחיים לא התקרבתי אל הנשים שלכם. בחיים לא נגעתי בהן."

הם חזרו וצעקו עליו משהו שלא הבין, והסתלקו. השתרר שקט. זאת היתה השעה שהזאבים נסוגים בה והציפורים מגיחות. הוא התייפח, בגלל הכאב בגבו, באגן הירכיים, בברכיים, בגלל האי־צדק. הוא מעולם לא אנס, מעולם לא נגע אפילו באישה רוסייה. הוא גבר נשוי.

ואז הוא נרדם, והתעורר כששמע את האנשים אוכלים ארוחת בוקר. הוא התחיל לרעוד. גופו היה סבך של כאב, עייפות, רעב ובדידות. הוא דפק על הדלת.

"תעזבו את אשתי."

איש לא התקרב אליו. הוא הניח את ראשו על ברכיו וחיבק את רגליו. ילד בארון מטאטאים. הוא חלף על פני משוכת הדפנה ונכנס אל הסלון של הוריו. התיישב על הספה. אמו נכנסה, פתחה את הווילונות והניחה לפניו ספל תה, ספל ותחתית תואמים, וצלחת מאותה מערכת כלים, ובה עוגיות טריות מאפה בית.

"תודה, אמא."

היא נישקה את ראשו.

"לבריאות, יקירי."

הוא שתה ואכל והביט במדפים, בספרים המסודרים לפי האלף־בית ובקישוטים הנקיים מניגוב האבק השבועי: הבלרינה מחרסינה ורודה עדינה, וזאת בבית נטול בנות; שעון המסע שגילו כגיל הנישואים; הצלחות המוצגות לראווה; והמתנות שהביא לה מטיולי תנועת הנוער: אוטובוס קטן כחול מבּוֹן, רכבת קרמיקה אדומה מדיסלדורף; היא שמרה על כל הדברים, כל מתנה שהביא לה נוגבה מאבק מדי יום שלישי. הוא תהה איזה יום היום. האם יום שלישי? האם היא מנגבת את האבק? האם יביאו לו ארוחת בוקר?

הם לא הביאו. הוא צרח עליהם, צרח שיביאו אוכל. ניגש שומר, דפק על הארגז והסתלק.

פאבר זחל בחזרה אל הספה והרים את האוטובוס הכחול. הוא התנדנד לפנים ולאחור. בוהן אל עקב, עקב אל בוהן. האוטובוס הכחול תמיד היה החפץ החביב עליו. גם עליה. הוא התחיל לבכות, קרא לאמא שלו. הם חזרו והלמו בארגז. הוא צרח. הם חבטו בעץ, שבבים ניתזו על פניו. הוא צרח בקול רם יותר, הם ירו כדור לתוך הארגז, מעל לראשו. הוא השתתק. הם הסתלקו. הוא טמן את ראשו בידיו. הוא רצה את פאוסטמן. פאוסטמן יֵדע מה לעשות, איך לעזור לו. או וייס. או פוקס. אפילו קראוס. הם ידאגו שיעשה את מה שצריך. יציבו לפניו מגף להתמקד בו, שביל ללכת בו. אבל אין לו אף אחד. הוא לבדו, חייב לסמוך על עצמו, עם שבבי אור יום בלבד לשבור את החשיכה.

הוא התנדנד חזק יותר, עקב אל בוהן, בוהן אל עקב. הוא טמן את פניו בשערה של קתרינה. עצם את עיניו חזק יותר, שלא לראות את הקרביים השפוכים של וייס, החרא של קראפט, החרא שלו עצמו, החרא של כולם. הוא לא רוצה את זה עוד. שום דבר מזה. כל מה שהוא רוצה זה את אשתו. גבר יכול לעמוד בכל דבר כשאשתו נאמנה לו. זה מה שהרוסים אומרים. הוא ישרוד אם היא נאמנה לו. אם היא מחכה לו.

הם הביאו לו מרק ומים. הוא טרף את שניהם, אבל לא ביקש עוד. הוא שקע בשינה עמוקה. הם הוציאו אותו למחרת בבוקר, בזמן לארוחת הבוקר, בזמן לצעידה אל היער.

59

אביה דפק, הדף את דלת החדר שלה. היא עדיין היתה בבגדי השינה, ועישנה.

"אנחנו צריכים לעזוב, קתרינה."

"למה?"

"עוד יום, לכל היותר יומיים, הם יהיו כאן בעיר."

"מה עם המתרסים האלה שבניתם, אבא? הם לא יעצרו אותם?"

"בבקשה, קתרינה."

"שולחנות מטבח וספות. לא צריך יותר."

"את חוצפנית, קתרינה. תתלבשי."

"אני לא עוזבת."

"את לא פחות גרועה מאמא שלך."

"אני נשארת פה. אני חוזרת ואומרת לך את זה."

"אני לא עוזב בלעדייך."

"ועוד איך אתה עוזב."

היא הציתה סיגריה נוספת מזאת שעדיין בערה.

"לאן תלך, אבא?"

"מערבה. אנסה לחצות את הגשר."

היא עצמה את העיניים. הוא יצא. היא נרדמה. כשהתעוררה שמעה דפיקות, אבל לא קולות הפגזה. היא פסעה לאורך המסדרון. אמה היתה במטבח וטרקה את דלתות הארונות.

"אין מה לאכול, קתרינה."

"כבר כמה זמן שאין, אמא."

"ולשתות?"

"אני אחמם קצת מים."

שתיהן, האימהות של בנים מתים, ישבו אל שולחן המטבח, עם ספלי מים חמים וסיגריות.

"מה יקרה, קתרינה?"

"ייגמרו הסיגריות."

"ואז?"

"אכפת לך, אמא?"

"לא כל כך, לא."

"נו, אז למה לטרוח לשאול?"

"לא הלך לנו מי יודע מה טוב, מה, קתרינה?"

"לא."

"אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו היית מתחתנת עם הבן של הרופא."

קתרינה חזרה אל החדר שלה, סגרה את הדלת והתיישבה ליד החלון. היא השקיפה מטה אל הרחוב, אל האישה הסרוחה על שפת המדרכה, שגופתה כבר התחילה להתנפח. הבניינים ממול נעלמו, ושורת בתים מעבר להם הושטחה גם היא. אבל צד הרחוב שלהם נותר ללא פגע.

היא עדיין היתה ערה בארבע בבוקר, עישנה, שתתה מים חמים, כשאביה חזר.

"הבאתי אוכל," אמר. "תעירי את אמא."

הם צפו בו כשהסיר את נייר העיתון והציג לראווה את ארבע פיסות הבשר האפור, הארוכות והצרות, כל אחת מהן ברוחב חצי חזה של עוף. קתרינה דקרה אותן באצבע.

"מה זה, אבא?"

"בשר."

"זאת חולדה, נכון?"

"זה בשר. זה מה שיש."

הגז בביתם עדיין עבד. הוא טיגן את הבשר והיא אכלה.

"למה חזרת, אבא?"

"לא הצלחתי לחצות."

"זה מפתיע."

"אני אנסה שוב בעוד כמה שעות."

"זה משנה בכלל? מזרח או מערב, הפסדנו."

"הרוסים בני־זונות, קתרינה."

"ואנחנו לא?"

בבוקר הם עברו אל המרתף. שאר השכנים כבר היו שם, ובהם גברת זקס. קתרינה ישבה על הרצפה כשרגליה מכוסות בשמיכה וצפתה בגברת זקס מוזגת קפה ומוסרת לבעלה מלוא הספל, מלוּוה בחתיכת לחם חם מהתנור. קתרינה בלעה את רוקה.

"איפה מצאת את זה, גברת זקס?"

"יש לי קשרים, קתרינה. כאלה שאפשר לסמוך עליהם יותר מעל אלה שלך."

"מתברר."

"בכל אופן, עדיף בלי מבחינתך, קתרינה."

"סליחה?"

"יעזור לך להוריד קצת במשקל. הרוסים האלה אוהבים שומן באזור הישבן, נשים שרגילות לאכול עוגות קרם ושוקולד. כמוך, קתרינה."

היא התכרבלה תחת השמיכה כדי לחכות, להקשיב, למרות שלא היה ברור לה לְמה בדיוק היא מחכה או מקשיבה. היא כבר ראתה קודם את הנשים שהגיעו ממזרח, אחוזות אימה. הן דיברו בקדחתנות, או לא דיברו כלל; הן נעצו עיניים בוהות בחלל, מביטות בלא־כלום, רואות הכול.

"זאת תהיה הקלה, נכון, אמא?"

"מה יהיה, קתרינה?"

"כשהם יהיו כאן ונוכל פשוט להמשיך בחיינו."

"זאת פלישה, קתרינה."

"אבל לפחות הכול ייגמר. הציפייה גרועה יותר."

"נחיה ונראה."

"יש צדק בדברים שלה, גברת שפינל," אמרה גברת זקס. "הציפייה היא תמיד החלק הכי גרוע."

"החברים הקומוניסטים שלך יהיו כאן סוף־סוף, גברת זקס," אמר מר שפינל.

"איפה החברים שלך, מר שפינל?"

הם השתתקו, דחוסים במרתף הקטן. הדלת מתחת למדרגות חוזקה בשלושה כיסאות ובשולחן כתיבה. השירותים שלהם היו בפינה החשוכה ביותר, דלי שנתחב מאחורי בדל וילון. תוכנו רוקן במהלך ההפוגות בהפגזות. שתן, חרא ועיתונים מעוכים התפזרו ברחוב.

לפתע פתאום הם היו שם, כאילו נפרץ סכר, שועטים ברחובות באלפיהם. היא צפתה בהם דרך החלון הזעיר. בַּמגפיים ההולמים הגדולים, המטונפים. בטנקים המרסקים את האספלט. משוריינים וג'יפים. תותחים כבדים שסוסים, סוסי פוני ומשאיות אמריקאיות גוררים. גללים של בעלי חיים ממלאים את כל המדרכות. היא חזרה והתיישבה וטמנה את ראשה תחת השמיכה, מהדקת את הצמר אל האוזניים. אבל בכל זאת המשיכה לשמוע את תרועת הניצחון המטרטרת של המקלעים ואת השירה הששה אלי קרב, המנצחת, את הרברבנות השיכורה של כולם. היא לא ציפתה לתוקפנות כזאת. היא ציפתה לחיילים כמו בעלה ואחיה, גברים עדינים שממלאים את חובתם. אבל הגברים האלה היו מלאי זעם ומעוררי אימה. והם רצו נקמה. היא תחבה את השמיכה לפיה וצרחה. היא רצתה את בעלה.

יומיים הם בקושי זזו ממקומם, לגמו מים וכירסמו קרקרים, קיבלו את הנקניק היבש שגברת זקס הציעה. הכרת התודה של אביה היתה אילמת. הם שמעו אותם במדרגות, היה קשה לדעת כמה מהם, מתפרצים לתוך דירה אחר דירה, מנתצים דלתות, פונים זה אל זה בצעקות, רצים לאורך מסדרונות עד שפרצו את דלת המרתף, לא התרגשו מהמתרס, אור פנסים היטלטל מצד לצד בחדר. החיילים התנודדו, צחקו, הביטו תחילה בגברת זקס, אחר כך בקתרינה, אלומות האור התמקדו בה כשנדחקה אל אמה. גברת שפינל זזה והתרחקה מבתה. קתרינה רכנה לעבר אביה, גם הוא זז הצדה. החיילים צעקו עליה והחוו בפנסים בכיוון הדלת. היא ישבה דוממת. אחד מהם הכה בראשה בפנס, אלומת האור התרוצצה לאורכו ולרוחבו של החדר. היא הביטה באמה, באביה. הם הביטו ברגליהם. היא אחזה בשרוול של אביה, אבל הוא הצביע בסנטרו על הדלת.

"ילדה טובה, קתרינה."

היא קמה על רגליה והם הצליפו בישבן שלה. היא עלתה במדרגות אל המבואה שהלכה והחשיכה. הם הפילו אותה לרצפה; אבל היא התרחקה מהם בזחילה על ארבע אל תחתית המדרגות. הם תפסו אותה ברגליים והפכו אותה, דג שטוח על מחבת.

אחד מהם נתן לה סטירת לחי, קרע מעליה את התחתונים והפריד בין רגליה. זה היה הראשון. דחף אותה. אגרוף בפרצוף כשניסתה לעצור בעדו, להיסגר כך שלא יוכל להיכנס. ואז כאב צורב, קורע. משקל גופו על החזה שלה, חונק אותה, הצחנה הדביקה, החריפה שלו; אלכוהול, זבל סוסים, עשן מדורות וזיעה. היא הפנתה את פניה הצדה לעבר המדרגות, נעצה את מבטה בלינוליאום המרופט, בעץ שנשחק תחת רגלי הילדוּת שלה שרצו במעלה המדרגות ובמורדן, אל בית הספר ובחזרה, ואחר כך, כשהתבגרה, לעבודה וממנה. ואז פטר. הרגליים שלו על המדרגות האלה. היא חשה בדחיפה סופית. הוא צנח עליה, גיהק לתוך פניה. היא עצמה את העיניים. הוא החליק החוצה ממנה וירק עליה. בפנים, בעיניים. היא ניגבה את הרוק וניסתה לשבת. השני הדף אותה בחזרה וקרע את חולצתה, את החזייה. כשהוא מדיף סירחון סיגריות, הוא הצמיד את כתפיה אל הרצפה. ואז היא ראתה את הרגליים הקטנות של בנה, למעלה ולמטה. זוחל. אחר כך הולך, הידיים הקטנות שלו אוחזות במעקה אחד, ובבא אחריו, כשהוא מושך את עצמו למעלה. השלישי, גס ותוקפני יותר מקודמיו. הרביעי. עדין יותר, או שהתחושה שלה קהתה? ואז שוב הראשון. עוד מכות. עוד יריקות. עוד ועוד ממנו כשהיא לא רוצה אפילו שמץ ממנו. השני. או שזה השלישי? ריח הסיגריות. הרביעי רק פעם אחת. הראשון מתעקש שהוא מסוגל פעם שלישית, אגרופים בפרצוף כשנכשל במשימה. הוא נעמד והשתין עליה, האחרים צחקו בעודם מושכים מעלה את המכנסיים, אוספים את הרובים ומסתלקים. דלת המבואה פתוחה כך שהיא יכלה לראות את הרחוב, צואת סוסים ואנשים נמרחת יחד תחת גלגלים ומגפיים, העיר כבר לא שלה, כבר לא גרמנית; דלת המכולת מוגפת, החנות ריקה — מר אוואלד ברח אל היער השחור. היא מחכה לפטר. הבטיחה לו שתחכה.

היא הושיטה את ידה למשוך חוט שנפרם, אבל הוא היה רחוק. ידה צנחה על הרצפה. למה היא טרחה לעלות ולרדת במדרגות האלה? מה היה הטעם? בנה ואחיה מתים. אולי גם בעלה מת. האם היא עצמה חשובה כמתה? האם תיזכר תמיד כאישה שנמסרה בידי אביה? בידי אמה? היא לחשה לפטר. התחננה שיישאר בחיים. הוא כל מה שנותר לה.

כשהתעוררה היה חושך, דם קרוש על פניה, רגליה ובגדיה, נוזלי הגוף שלהם מעורבים בשלה. היא משכה את עצמה למצב ישיבה, ובעזרת המעקות גררה את עצמה במעלה המדרגות. הדלת היתה פתוחה, הדירה בזוזה, אבל המיטה שלה לא נפגעה, הסדינים נותרו עליה. היא זחלה אל מתחת לשמיכה ונרדמה, והתעוררה כשגברת זקס לצדה, גיגית מים ומטליות על ברכיה.

"אני ארחץ אותך, קתרינה."

היא התאמצה לפקוח את העיניים, את הפה. קולה עלה רק לכדי לחישה.

"איפה אמא שלי?"

"במרתף. היא לא מסוגלת, קתרינה."

"היא היתה מסוגלת כשזה היה יוהנס."

"אלה היו זמנים אחרים, קתרינה."

"אני אעשה את זה בעצמי."

"זו עבודה רצינית, קתרינה. תהיי זקוקה לעזרה."

"קודם הייתי זקוקה לעזרה, גברת זקס. עכשיו לא."

גברת זקס הלכה. קתרינה שוב שקעה בשינה. כשחזרה והתעוררה היה אור יום. לצדה מצאה שוב את גברת זקס.

"את חושבת שפטר התנהג ככה? הוא היה חייל."

"חייל גרמני, קתרינה. מחונך כראוי. איש טוב."

"הוא שנא להיות חייל. לא הבנתי אז, גברת זקס. אבל עכשיו אני מבינה."

"מה, קתרינה?"

"שמעצבים אותם להיות כולם אותו הדבר. כל אחד משוגע כמו האחרים. אכזר כמו האחרים. זה מה שצבאות עושים."

"לא הצבא הגרמני, קתרינה."

"בוזזים. אונסים. ככה זה צבאות, גברת זקס. זה מה שנהיה מהם."

"את לא יכולה להיות בטוחה."

"הרוסים האלה שנאו אותי."

"בואי, ננקה אותך, קתרינה."

גברת זקס עזרה לה להתיישב והתחילה לרחוץ את פניה, את גופה. המים היו קרים. הדמעות של קתרינה זלגו בשקט. שתי הנשים שתקו. שלוש משיניה היו שבורות. האף, העיניים והשפתיים נחבלו קשות. הפות שלה היה קרוע, השדיים והבטן מכוסים חבורות בצבע סגול עמוק. גברת זקס הגישה לה תה מומתק בקצת סוכר וחבשה את הפצעים הקשים יותר ברטיות תוצרת בית. עשבי המרפא היו טריים פחות מן הנדרש.

"למרבה המזל, לא נראה שאת זקוקה לאנטיביוטיקה."

ואז קתרינה התחילה להתייפח.

״מה אגיד לפטר, גברת זקס?״

"אני בספק, קתרינה, אם תצטרכי להסביר לו משהו אי־פעם."

"אבל אם הוא יחזור? מה אני אגיד לו?"

גברת זקס רכנה אליה.

"אל תספרי לו כלום, קתרינה. אל תספרי לאף אחד מה קרה."

"אנשים לא יגלו?"

"אנחנו לא נספר. גם ככה עבר עלייך מספיק."

"מה אם יהיה ילד, גברת זקס? איך אני אסביר את זה?"

"כשנגיע לגשר, נעבור אותו."

"את מכירה מישהו?"

"אני מכירה, קתרינה. הוא טוב. ובטוח."

"תודה."

הוריה נשארו במרתף עד שהרוסים הפסיקו לשתות והתחילו להגיש מרק למי שנשארו בעיר. הם לקחו את המרק והלכו בחזרה לעבר חדריהם.

"בקרוב תרגישי יותר טוב, קתרינה."

"נראה לך, אבא?"

"אני בטוח."

היא הלכה לחדרה ונעלה את הדלת. הביטה במראה, בחבורות ובשיניים השבורות. הרימה את המספריים וגזזה את שערה. קווצה אחר קווצה צנחה לאורך הגב על הרצפה.

60

הגברים האחרים בקרון הקדימו וכתבו. הוא החליט לא לעשות את זה.

הוא השקיף דרך החלון, צפה בשתיקה בנוף המתחלף וחש הקלה כשהיערות נעלמו מן העין.

הוא חיפש את קתרינה בתחנה למרות שידע שהיא לא תהיה שם. הנשים שכן היו, רעיות ואימהות, התייפחו למראה הגברים שלהן, הריצו אצבעות על לחיים חלולות, הניחו את ראשיהן על החזות הגרומים. הוא התרחק מהם לעבר צדה האחורי של התחנה, פילס לו דרך בין המון של זקנים וזקנות שדחפו לו בפרצוף תמונות של בנים רחבי כתפיים, במדים נקיים, פניהם מחייכות. הוא הניד את ראשו לשלילה. שוב ושוב. לא. הוא לא מכיר אף אחד מהם.

הוא ניגש אל מרפאה שבה רחצו והאכילו אותו, טיפלו בכינים, בדלקת החניכיים ובגרדת. הם הניחו לו לישון כמה ימים, וכשרצה ללכת הלבישו אותו בחליפה יד־שנייה. נתנו לו גם כסף וחבילה ארוזה בנייר חום, שהוא יכול להחזיק תחת הזרוע.

"אני הולך לראות את אשתי והילד," אמר.

"שיהיה במזל, מר פאבר."

"תודה."

הוא צילצל בפעמון הדלת ונסוג אל המדרכה. הוא הינהן אל בעל המכולת שערם עגבניות אדומות מבריקות על הדוכן. איש לא ניגש אל הדלת. פאבר נכנס לחנות, שילם תמורת עגבנייה ואכל אותה, ליקק את המיץ שנזל על הסנטר. המתיקות הרטיטה את פיו.

"נהנית מזה, אדוני," אמר בעל המכולת.

"משפחת שפינל עוד גרה כאן?"

"רק עכשיו פתחתי. אני עוד לא מכיר את השכנים."

"יש לך שוקולד מריר? פרחים לבנים?"

"לא, אדוני. דברים כאלה עוד קשה למצוא."

"תודה."

פאבר הדף את הדלת. היא לא היתה נעולה. הוא נכנס אל המבואה החשוכה ועלה במדרגות, שעדיין היו מצופות בלינוליאום מרופט. הוא נעצר לפני הדלת וצותת, אבל לא שמע דבר. הוא דפק. קלות. בפעם השנייה חזק מעט יותר. היא פתחה את הדלת בדיוק כשפנה ללכת. דיברה אליו. לחשה.

"פטר."

היא הושיטה את ידה והוא לקח אותה, חפן אותה בשתי ידיו.

"את עדיין פה, קתרינה. חיכית לי."

היא הינהנה בעוד שפתיה נסגרות ועיניה נעצמות. הוא פסע אליה. היא טמנה את ראשה בחזהו. הוא נישק את קודקוד ראשה.

"אבל השיער שלך?"

"זה יותר פרקטי ככה, פטר."

"אהבתי אותו ארוך."

"עכשיו הוא קצר."

נפתחה דלת. זאת היתה גברת שפינל, שערה האפור ארוך ופרוע.

"יוהנס?"

"לא, אמא. זה פטר."

הזקנה חזרה וסגרה את הדלת.

"תיכנס," אמרה קתרינה.

הוא הרכין את ראשו ופסע פנימה.

"ניסיתי קודם בכתובת השנייה."

"חזרנו הנה ממש מזמן."

"הבית לא שם. לא נשאר כלום."

"לא. כלום. אתה רוצה קפה?"

"בבקשה."

היא התחילה ללכת לאורך המסדרון. הוא משך אותה בחזרה אליו.

"טוב לראות אותך שוב, קתרינה."

"ואותך, פטר. בוא, אני אכין קפה."

היא פנתה ללכת, אבל הוא המשיך להחזיק אותה.

"מה קרה לשיניים שלך, קתרינה?"

היא היססה.

"נפלתי," אמרה. "בזמן הפצצה מהאוויר. בחושך."

"נוכל לתקן אותן."

"למדתי לחיות איתן ככה."

הוא הניח לה ללכת והלך בעקבותיה לאורך המסדרון, נועץ את מבטו בשיער הקצר, באגן הצר. כתפיה היו כפופות קדימה ועיגלו את עמוד השדרה. היא השתנתה. אבל כך גם הוא.

"את בסדר, קתרינה?"

"אני בסדר. ואתה?"

"כן, אני חושב."

הוא נכנס אל המטבח. טיפות עיבוי עדיין ניצנצו על הקירות. ילד ישב ליד השולחן, ספרי הלימוד שלו מונחים לפניו. פאבר השתופף לצד הכיסא ונגע בזרועו.

"יוהנס."

"היי. אני מכין שיעורים."

"אני רואה."

"אסור לי לדבר. אני צריך להתרכז."

פאבר חייך וקם על רגליו כשהוא כובש את הדמעות.

"אה, סליחה. אני אניח לך להמשיך. נוכל לשוחח כשתסיים."

הילד הינהן.

"טוב לראות אותך, יוהנס. לפגוש אותך סוף־סוף."

"תודה," אמר הילד.

הוא חזר אל השיעורים שלו.

קתרינה עמדה בגבה אליהם והורידה ספלים מהארון.

"נלך לחדר אחר," אמרה. "אתה רעב?"

"כנראה. למדתי לא להיות רעב."

היא חתכה שתי פרוסות לחם ומרחה אותן בדבש. היא החליקה אותן אל צלחת ומזגה קפה לספלים. לא היו תחתיות. היא הוליכה אותו אל חדר בקצה המסדרון, חדר השינה שלה.

"אני זוכר את זה כל כך טוב, קתרינה," אמר.

"הפעם אתה מריח יותר טוב."

הוא חייך קצרות. היא הניחה את הספלים והצלחת. הוא כרך סביבה את זרועותיו, נישק אותה על הלחי והשאיר שם את שפתיו כשעיניו עצומות.

"כל כך טוב להיות פה, קתרינה."

"כמה קשה זה היה, פטר?"

"נורא, אבל בפעם אחרת. לא עכשיו."

היא החליקה בידה על פניו, ואצבעותיה השתהו בחריצים.

"אתה כל כך רזה."

"חשבתי שאת אוהבת אותי כחוש."

"לא ככה. נצטרך לפטם אותך."

"מתברר שקשה לי לאכול הרבה."

"נעשה את זה בעדינות."

"תודה."

"תאכל עכשיו. את הלחם."

הוא התיישב על קצה המיטה. היא נשארה ליד החלון ולגמה את הקפה שלה, השקיפה בעד החלון החוצה אל הרחוב, על גרמני שירד ממדרכה כשחיילים רוסים התקרבו אליו.

פאבר סיים לאכול ונשכב על המיטה. היא נשכבה לידו וכיסתה את שניהם בשמיכה. הוא נישק אותה על השפתיים.

"היית חסרה לי, קתרינה."

"איך הצלחת לעבור את זה?"

"אני לא יודע. היה לי אותך ואת יוהנס. זה עזר. מאוד מאוד."

היא נישקה את שפתיו, את לחייו.

"ואיך היה כאן, קתרינה?"

"זוועה. אבל עכשיו אתה פה. ידעתי שתחזור. יום אחד."

הוא החליק באצבעותיו על שפתיה, על הפנים הרזות משהיו, ונישק אותה. היא בכתה. דמעות זלגו בשקט במורד פניה.

"למה גזרת את השיער, קתרינה?"

"ככה רציתי, פטר."

"תגַדלי אותו שוב בשבילי?"

"לא."

"אבל אני אוהב אותו ארוך. ככה אני חושב עלייך."

"תצטרך לחשוב עלי אחרת, פטר."

הוא הסיר את השמיכה והתיישב. הצית סיגריה. היא לקחה אותה. הוא הצית עוד אחת.

"החדר נראה אותו הדבר," אמר.

"אני חולקת אותו עם יוהנס."

"הוא נער נחמד, קתרינה."

"הוא ילד טוב."

"חייתי כדי לראות אותו, את יודעת. לחבק אותו."

היא קמה וחזרה להשקיף דרך החלון, ברוסים שהקיפו אישה ובדקו את הניירות שלה.

"הוא לא שלך, פטר."

"מי לא שלי?"

"הילד. במטבח. הוא לא הבן שלך."

"ברור שהוא שלי."

"לא. הוא לא. הבן שלנו מת. מדלקת קרום המוח. בגיל שנתיים."

פאבר מתח את ידיו הגרומות על ירכיו.

"אז מי זה הילד במטבח?"

"למעשה שמו פטר יוהנס. אבל אנחנו קוראים לו יוהנס. זה קל יותר לכולנו."

"לא, קתרינה, מי הוא? מי אבא שלו?"

"אני לא יודעת."

"את לא יודעת?"

"רוסי."

"הלכת עם הבני־זונה האלה?"

היא שתתה את שארית הקפה שלה.

"אנסו אותי, פטר."

הוא עצם את עיניו. שפתיו נעו בלחישה כמעט אילמת.

"לא, קתרינה. לא. לא זה."

הוא השתתק. היא התיישבה לצדו והחזיקה בידו, ליטפה את העור.

"מתי, קתרינה? מתי זה קרה?"

"באפריל. כשהם ניצחו. לפני שמונה שנים."

דמעות זלגו מעיניו, והוא הוציא את ידו מידה.

"זה קשה לי מדי, קתרינה."

"זה היה נורא, פטר."

הוא הינהן.

"לא, זה קשה מדי."

הוא ניגב את עיניו והרים את הצלחת והספל. הוא הושיט לה אותם.

"יש עוד?"

"מה?"

"יש עוד אוכל?"

"כן, כמובן. אני כבר מביאה לך."

היא מזגה קפה וחתכה עוד שתי פרוסות לחם. בנה ביקש שתיתן גם לו.

"עוד מעט תאכל ארוחת ערב, יקירי."

"אבל אני רעב."

היא חתכה פרוסה נוספת בשביל הילד ומרחה גם אותה בדבש. קצת יותר ממה שנתנה לפאבר.

"מי האיש הזה, אמא?"

"ידיד ותיק."

"הוא נראה מוזר."

"הוא לא היה פה הרבה זמן. עכשיו, בחזרה לשיעורים."

היא חזרה אל חדר השינה, והוא לקח את הספל והצלחת.

"למה לא העמדת פנים שהוא שלי, קתרינה? לעשות את זה יותר קל בשבילי?"

"די עם השקרים, פטר. רק אמת."

"מהאמת היה לי די והותר."

הוא אכל ושתה. לאט.

"איך יכולת ללכת איתם, קתרינה? יש לך מושג בכלל איך הם התנהגו אלי?"

"לא היתה לי ברירה."

"לכולנו יש ברירות, קתרינה."

"אתה חושב?"

"יכולת להתחבא מהם."

היא חזרה והשקיפה על הרחוב. הרוסים הניחו לאישה ללכת.

"הם היו ארבעה, פטר."

הוא מצץ את הלחם, כיוון שהלעיסה הכאיבה מדי.

"גברת זקס יעצה לי לא לספר לך."

"אז למה את מספרת לי?"

"אתה צריך לדעת את האמת."

"למה אני צריך לדעת את האמת?"

"כי אני צריכה שתדע את האמת."

הוא הצית שתי סיגריות נוספות. היא לקחה את זאת שהציע לה.

"למה לא נפטרת ממנו?"

"לא נשאר לי כלום. הוא נתן לי משהו לחיות בשבילו."

"היה לך אותי, מישהו לחיות בשבילו. אמרתי לך שאחזור."

"לא ידעתי, פטר. לא יכולתי להיות בטוחה."

הוא נעץ בה את מבטו.

"הרמת ידיים, קתרינה."

"לא הרמתי ידיים, פטר. חיכיתי לך כאן, כמו שהבטחתי."

"הרמת ידיים, ויתרת עלי וילדת ילד של מישהו אחר."

היא הנידה את ראשה לשלילה והישירה אליו מבט בזרועות שלובות בכוח על החזה.

"אנסו אותי, פטר, כי נשארתי בברלין לחכות לך."

"אז זאת אשמתי שנאנסת?"

"לא, זה לא מה שאמרתי, פטר."

"אז מה אמרת? מה את אומרת?"

"אני צריכה שתקבל אותי כפי שאני, את הבן שלי כפי שהוא."

"לא. אני לא יכול לעשות את זה. אני רוצה אותך כפי שהיית, אֵם בני."

"זה בלתי אפשרי, פטר."

הוא העביר את אצבעותיו בשיער.

"אולי נוכל להתחיל שוב, קתרינה? להוליד עוד ילד?"

"אח ליוהנס?"

"לא. לא הוא. רק אנחנו. להתחיל מחדש."

היא ניגבה את עיניה בשרוול ויישרה את החצאית.

"מה שלום ההורים שלך, פטר?"

"אני לא יודע. מכאן אני אלך אליהם."

"תישאר לארוחת ערב?"

"אם יש לך מספיק."

"אבא כבר יביא משהו."

"מה שלומו?"

"בסדר, אם כי סובל מדלקת פרקים."

"ואמא שלך?"

"היא חיה בחדר שלה. החדר שהיה של יוהנס."

הוא נעץ את קצות אצבעותיו ברקות.

"לְמה ציפית ממני, קתרינה?"

"אני לא יודעת."

"ציפית שארצה אותו?"

"הוא ילד טוב, פטר."

"הוא ממזר רוסי."

היא פסעה אל הדלת.

"אתה נשאר לארוחת ערב, פטר?"

"כבר שאלת אותי."

"אני שואלת שוב."

"אני לא יודע אם אני רוצה ארוחת ערב."

פטר הביט בה, בשיער הקצר, הגזוז, בשיניים השבורות. הוא ניגש אל החלון וראה את הרוסים.

"איך את יכולה לגור פה, קתרינה, כשהם נמצאים בכל מקום?"

"לאן אני אלך, פטר?"

"למערב. לאמריקאים, לבריטים, אפילו הצרפתים יהיו יותר טובים מזה."

"הם היו טובים אלינו, פטר. הם נותנים לנו מספיק אוכל. תרופות אם צריך. ולאבא יש קצת עבודה אצלם."

"הוא עובד אצל הרוסים?"

"ואתה לא עשית את זה?"

"לא היתה לי ברירה, קתרינה."

"לכולנו יש ברירות, לא, פטר?"

"הוא יכול לבחור לא לעשות את זה."

"או שאתה עובד אצל הרוסים או אצל האמריקאים, זאת הברירה שלך."

"האמריקאים אנשים טובים יותר."

"באמת? הרוסים נתנו לנו אוכל לפני האמריקאים. הרוסים נתנו לי אנטיביוטיקה כשלאמא שלי היתה דלקת ריאות. אף אחד אחר לא נתן."

הוא הצית עוד סיגריה. רק אחת.

"אני לא יכול להישאר כאן," אמר. "איתם. אחרי כל מה שהם עשו."

"אנחנו התחלנו, פטר."

"אנחנו לא גרועים כמוהם."

"לא?"

"את צריכה לעבור למקום אחר, קתרינה. להסתלק מפה."

"הבן שלי חצי רוסי, פטר. יותר קל פה. ויש פה עוד נשים כמוני."

הוא שאף עמוקות מהסיגריה.

"אז לאן תלך, פטר?"

"למקום אחר."

"תישאר בגרמניה?"

"לא. למקום שונה מפה."

"כמו מה?"

"מקום שלא היתה בו מלחמה. אירלנד אולי."

"אומרים שמאוד יפה שם."

"אין יערות, ואולי זה מקום טוב למחשבה."

"על מה?"

"על שום דבר, קתרינה. אני רוצה לחשוב על שום דבר."

הם השתתקו.

"תבואי איתי, קתרינה? נוכל להתחיל מחדש."

"עם הבן שלי?"

"לא. רק את."

"אז לא."

"אַת אשתי. הוא לא הבן שלי."

היא נגעה בידית הדלת.

"הבטחתי שאחכה לך, פטר. עשיתי את זה."

"וזהו זה? זה כל מה שזה היה? הבטחה? התחייבות?"

"מתברר."

"אני עדיין רוצה להיות איתך."

"לא, אתה לא רוצה."

"נדרתי להיות שלך, קתרינה."

"נדרנו הרבה דברים, פטר."

הוא הציע לה עוד סיגריה. היא לקחה אותה והתיישבה לצדו על קצה המיטה, כשרווח ביניהם.

"איך אתה רואה את החיים שלך באירלנד?" שאלה.

"קלים יותר מאשר כאן."

"אני תוהה אם זה כך."

"מה זאת אומרת?"

"גרמניה כל כך שנואה, פטר. צריך להיות נורא להיות גרמני במדינה אחרת."

"אני לא יודע. בטח יתברר לי בהמשך."

"אתה רוצה קצת אוכל לקחת איתך?"

"אם יש לך משהו שאת יכולה לוותר עליו, אז כן, זה יהיה נדיב מאוד מצדך."

הם חזרו אל המטבח, והיא השתופפה ליד בנה, לעזור לו בהכנת השיעורים. פאבר הפנה את מבטו הצדה, השקיף החוצה מבעד לחלון על אחר הצהריים ההולך ונמוג, על בעל המכולת שעורם ארגזי עץ. הוא ראה את מר שפינל נכנס אל המבואה, נשען בכבדות על מקל. הזקן הניח שקית על השולחן והם לחצו ידיים.

"אתה אדם חזק אם שרדת את כל זה. במה עבדת?"

"כריתת עצים."

"זה מסביר איך היא מדינה כל כך חזקה. להכריח שבויים לעשות משהו מועיל. משהו למען המדינה. זה מה שאנחנו היינו צריכים לעשות."

"אני שונא את הארץ הזאת."

"היא העתיד, פטר. התחלתי ללמוד את השפה."

מר שפינל התיישב לאיטו.

"יש פה בשר, לחם וירקות. עגבניות יפות."

קתרינה התחילה להכין כריך, בחנה את הכתיב של בנה בעודה קוצצת עגבניות. פאבר אסף את שקית הנייר החומה שלו.

"בעצם אל תטרחי בקשר לאוכל בשבילי. אני צריך לזוז."

הוא לחץ את ידו של מר שפינל.

"תמסור דרישת שלום לאשתך, מר שפינל."

היא פתחה לו את דלת המבואה. הוא נישק אותה על הלחי.

"שלום, קתרינה."

"שלום, פטר."

היא עצמה את עיניה, נסגרה מפניו.

"אני מצטער, קתרינה. חשבתי שזה יהיה אחרת. דמיינתי את זה אחרת."

"כולנו ככה, פטר."

היא סגרה את הדלת, והוא ירד במדרגות לאיטו אל הרחוב. הרוח הצליפה על רגליו וצווארו, אבל הוא היה רגיל למזג אוויר קר מזה, כך שהמשיך ללכת, להתרחק, לעבר תחנת הרכבת, צִלו נמתח לפניו.