זהו סיפורו של ג'ון, או יוני, שדרכו תכירו את ילנה, את סאנטיגו ואותי, אך למעשה תכירו דור שלם, עולם שלם […]
| הקדמה |
סיפורו של ג'ון, או יוני, איך שתרצו, מתחיל בניו-יורק, או בפתח-תקווה או בעצם בין הדרך לבית בפתח-תקווה לחיפוש אחר חנות תקליטים בניו-יורק.
הסיפור שלו, אותו אספר לכם בספר זה, כמו כל דבר בחיים, הוא בעצם הכול וגם כלום. המרווח בין שני הדברים הוא המקום בו רוב האנשים נמצאים בחייהם, חוץ מרגעי הכלום או רגעי הכול שאנו חווים פעמים מועטות. אושר הוא תקופה חולפת, כמו דיכאון, ורוב הזמן אנחנו נמצאים בתחום האפור שבין הטוב לרע. בסיפור של יוני לא אלמד אתכם משהו שלא ידעתם, לא אעניק לכם דרך חדשה להסתכל על החיים, לא אטיף לכם לבחור בדרכי חוצת הימים, לא אגרום לכם להפסיק לעשן, לשתות, לנשום. אפילו לא אלמד אתכם איך להפסיק לרדוף אחרי כסף, כי רק ככה הכסף יבוא אליכם. לא תהיה כאן שום שיטה שלמדתי מנזיר שפגשתי בתחנת רכבת תחתית.
אספר רק את מה שהוא – סיפור.
עם זאת, זה זמן רב שלא בחנתם את הבחירות שלכם בחיים ולא ביררתם עם עצמכם אם צדקתם או טעיתם או מה זה בכלל, וכאן אוכל לעזור.
יוני היה בחור שהלך לצד דרך המלך, תמיד בשולי הכביש הראשי של החיים. בדרך היו בורות, לפעמים גם תחנות דלק, אבל בסוף מצאה נשמתו את הבית (ולא, אני לא מתכוון לדירת חדר בניו-יורק או לדירת הוריו בפתח-תקווה). כאן גרה בכיף נשמתו של יוני מנדלבוים. אני מדבר (בעיקר) על השנתיים הקריטיות בחייו של יוני, מגיל 25 עד גיל 27, ובכלל, על גלגולו עם השנים.
ההרגשה המוכרת והאנושית־משהו היא שאין מילים לתאר את המראות, ובדיוק בשל כך אני פה, לתת לצלילים ולמראות את ההרגשה, לתת לכם את הסיכוי לסיכון, כי האור הבוהק והצבעוני בוקע בצורה הכי יפה מהאפלה. הוא חבוי, כמעט ילדותי, וחסר אחריות, אך בוגר וממושמע לרחשי לִבנו חסרי הגבולות.
המילים היו על הקיר תמיד, אותיות כמעט כסופות על קירות לבנים. מילים של נצח נחרטו במוחנו.
איפה שהכול מת, נושם הדבר החי ביותר.
אין עדיין תגובות