ההונאה שקבעה את גורל העולם

משה גרנות חושף בספר זה את ההונאה – שאחראי לה הוא מחבר ספר דברים – הונאה שקבעה את גורל העולם.
הכוהן חלקיהו "מצא" במקדש ספר תורה, שגרם למהפכה, לא רק באמונה הישראלית, אלא גם באמונתם של כמחצית מאוכלוסיית העולם – הנוצרים והמוסלמים. הספר "שנמצא" הוא בוודאות ספר דברים, או חלק מרכזי ממנו, והוא מביא חידושים מבהילים בעבודת האל, המנתבים את המאמינים לקנאות בלתי מתפשרת ולשפיכות דמים ללא תכלה וקץ, וכופה שנאה לתרבות ולקדמה. מחבר ספר דברים פעל להעניק לכוהני ירושלים מונופול בתחום הפולחן (אינטרס כלכלי מובהק!), וקבע כי הוא מצטט את משה, שקיבל כביכול את הצווים הנוראים האלה מהאל.
בתמונת השער – ירמיהו מכתיב את נבואותיו לברוך בן נריה (ירמיה ל"ו 4) – מאת הצייר פול גוסטב דורה – התעודה היחידה במקרא ממנה ניתן להסיק בוודאות מה נכתב, ומי כתב.

מחבר הספר, ד"ר משה גרנות, הוא לוחם ותיק בהונאות הדת ובמעלליה. מבין ספרי העיון הקודמים שלו: "התנ"ך – כף החובה" (1986); "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" (1993); "אדיפוס ואבשלום" (1996); "שיחות עם חוזר בתשובה" (1999); "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן" (2018); "אילו האמנתי שיש אלוהים – הבטחות הדת אל מול העובדות" (2012).

מקט: 4-575-851

פתח דבר

שני אדנים לתרבות המערבית — הכתבים שבתנ”ך וכתביהם של חכמי יוון הקלאסית. יש שני הבדלים בולטים בין שני אדנים אלה: אנחנו יודעים מה כתבו הומרוס, הסיודוס, פיתגורס, איסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, אפלטון, קסנופון, אריסטו, אוקלידס ארכימדס, ועוד אין-ספור גאוני תרבותה של יוון העתיקה, אבל אין לנו מושג מי כתב את התורה, את הנביאים הראשונים, את הנבואה הקלאסית ואת הכתובים. בכותרת של נביאי הכתב אנחנו מתוודעים לשמם ולזמן נבואתם, אבל לא יודעים מי העלה את הדברים על הכתב. משלי ושיר השירים מיוחסים לשלמה, אבל ברור שזאת חתימה חסרת כל בסיס; קהלת מיוחס לבן דוד, מלך בירושלים, ומלך בשם/בכינוי הזה לא מלך מעולם בישראל או ביהודה, וברור שהכותרת נועדה להעניק מעמד ויוקרה לכתוב במגילה. ניתן לנחש שחלק גדול מנבואות ירמיהו ומקורות חייו נכתב על ידי ברוך בן־נריה (ירמיה לו), ואולי גם היומנים של נחמיה נכתבו על ידו (נחמיה ה 19, ו 14, 22, 29). זה הכול! והרי מדובר באירועים המקבילים בזמן בשתי התרבויות: הומרוס חי במאה ה-9 לפנה”ס, בימיהם של מלכי יהודה וישראל הראשונים, והוא כתב על מאורע שהתרחש במאה ה-13 לפני הספירה (החרבת טרויה), זמן מקביל לימי חייו ופעילותו של משה, כפי שהתורה מלמדת אותנו; הסיודוס חי בימי יהואש ואמציה, מלכי יהודה; סופוקלס חי בימי זרובבל בן-שאלתיאל, חגי וזכריה; סוקרטס ואפלטון חיו בימיהם של עזרא ושל נחמיה.

ברור כי מי שחותם על כתביו לוקח אחריות עליהם, ואילו מי שמתחמק מכך מזמין ספקולציות באשר לכוונותיו, ונראה לי שהכוונה הכללית של מחברי כתבים אלה היא לשכנע שהמחבר היחיד של הדברים הוא האל ושהכותבים רק מצטטים אותו. הם מרבים לאשש את כוונתם בהיגד החוזר אין-ספור פעמים: “כה אמר ה'”.

ההבדל השני בין שתי התרבויות האלו הוא בכך שבתנ”ך מצויה תביעה לעבוד את ה’, האל היחיד הלגיטימי, להישמע לציווייו מחשש לזעמו המבהיל; ואילו ביוון העתיקה, האלים הרבים מתויגים אומנם כנצחיים ובעלי עוצמה אדירה, אבל רובם אינם מצטיינים בחוכמה יתירה, אינם כול יודעים, הם שטופי יצרים והתנהגותם רחוקה מלהיות מוסרית. במסגרת האמונה הדתית הזאת התאפשרו פריצות דרך מדעיות ואומנותיות אדירות, מתוכם קמו מתמטיקאים מחוננים כמו פיתגורס ואוקלידס, פיזיקאים כמו ארכימדס, מחזאים כמו איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, פילוסופים כמו סוקרטס (שתלמידיו תיעדו את דבריו), אפלטון ואריסטו; באמת הצגתי כאן רשימה חלקית. למותר לציין שאין אף מתמטיקאי ברמות הללו בכל התנ”ך ובכל ספרות החכמים; אותו דבר לגבי פיזיקאי, לגבי מחזאים, וכן, אין שום השוואה בין המיתוס התנ”כי ובין המיתולוגיה היוונית, שהייתה הבסיס לספרות האירופית לדורותיה.

לא רק בתקופות עברו נמנע מהיהודים צוהר אל המדע, אל האומנות ואל החשיבה החופשית — עד עצם היום הזה החרדים לדבר ה’ נמלטים מהקדמה, מהמדע, מהאומנות, ממחשבה חופשית כמו ממגפה.

כתבים בעילום שם, המתויגים בידי כותביהם כקדושים, מאפשרים לכותבים אלה להונות את קוראיהם המאמינים. הגדיל לעשות בנדון המחבר העלום שכתב את ספר דברים, שהובא לידיעת המלך יאשיהו, ובעקבות התוודעותו לצווים של ספר זה ביצע המלך רפורמה דתית מבהילה שהשפיעה באופן הרסני לא רק על עם ישראל, אלא על עמי אירופה בכלל, ולימים גם על עמי אסיה ואפריקה. ספר דברים מצווה לעבוד רק אל אחד, ורק במקום אחד, ולהשמיד את אלה הכופרים ב”אמת” האחת והיחידה הלגיטימית הזאת. הצו ההרסני הזה חִייב, כמסתבר, לא רק את עם ישראל, אלא גם את מאמיני שתי הדתות המונותאיסטיות — הנצרות והאסלאם, כשהקורבן העיקרי הוא עם ישראל. הרפורמה הדתית הזאת החלה בימי המלך חזקיהו (סוף המאה ה-8 לפני הספירה, מלכים ב יח 6-1), מלך זה מסיר את הבמות, שובר מצבות, כורת את האשרה, ואף את נחש הנחושת שעשה משה, משום שסגדו לו. אבל, כאמור, הצעד הסופי של הרפורמה הדתית מתרחש בימי המלך יאשיהו, כשהכוהן חלקיהו “מוצא” ספר תורה במקדש, מעביר אותו לידי שפן הסופר, וזה קורא אותו לפני המלך, הנדהם ממה ששמעו אוזניו, קורע את בגדיו ומצווה לקיים את הזוועות המתוארות בספר ככתבן וכלשונן (מלכים ב כב 8-כג 25). בין הזוועות שביצע המלך בעקבות הכתוב בספר זה (ללא ספק זה ספר דברים, או חלק ממנו), אנו מוצאים גם קורבן אדם: “ויזבח את כל כוהני הבמות אשר שם על המזבחות, וישרוף את עצמות אדם עליהם, וישב ירושלים” (שם, כג 20).

אני חושד בכוהן חלקיהו שלא מצא את ספר התורה, אלא כתב אותו בעקבות הנטייה לרפורמה הדתית שהחלה, כאמור, בימי חזקיהו. וכל זאת מדוע? משום שעיני הכוהנים בירושלים היו כלות בראותם איך כל הטוב והעושר הוא נחלתם של כוהני הבמות המפוזרים בכל ערי יהודה, ולכן החליט כוהן זה על מונופול דתי: הפולחן יהיה מותר רק בירושלים, ומי שיעבוד אלוהים במקום אחר ייחשב לכופר שדינו מוות ככתוב בספר דברים, הוא הספר שקראו בפני המלך יאשיהו. את המהפכה הדתית הזאת נהוג לכנות במחקר המקרא בשם מהפכה דויטרונומיסטית, על פי שמו של ספר דברים בתרגום השבעים ובוולגטה.