"העיקר מזל שיהיה לה" ביטוי הנוגס בשלמות האישה ומערער את היותה ישות עצמאית, בעלת רצונות, שאיפות משלה, לקרירה, או לעצמאות […]
הקדמה – במשך שנים הרגשתי שמתחולל בי כאוס נוראי שחלקו הארי מגיע עוד מימי ילדותי בבית הוריי.
נשמתי לא ידעה רגיעה וגם לא ידעה שחסרה היא.
הסיפור הינו אמיתי. מלבד שמות הדמויות ששיניתי כדי לא לפגוע באף אחד. ואת שמי? את שמי בחרתי בעצמי:
נעמה חזקי. נעמתי לכל סובבי, פרט לעצמי.
בזה הצטיינתי וזה סיפורי.
לנישואי הגעתי כשאני מאמינה שזהו הפרק המתבקש בחיי, והסתפקתי בכך שבחרו בי.
בשנת 2006, עם חזרתי לארץ יחד עם ילדי, נולד בתוכי הרעיון לכתוב. בימים ההם עדיין לא ידעתי את הצפוי לי, אבל התחלתי לכתוב. בעלי דאז חזר אלינו שנתיים מאוחר יותר אבל אני כבר לא הייתי ממש אני.
בספר אני מתארת את הכניעות המשתקת, לצד החוסן הפנימי שבעבע בי ואיים כל הזמן לפרוץ.
בספר, נעמה הולכת ומתגבשת עבור עצמה, תוך ימים קשים של בכי והתנקות עצמית, ימים של סופות ומערבולות מרסקות ומשתקות. התהליך כואב ומטלטל, ופעמים נדמה כי אינו אפשרי, אך שכרו בצידו.
לאורך התהליך שלי (שנשבעתי להמשיך לעולם) התבוננתי בבתי. עבורה הייתי המודל לחיקוי. בצד האחריות כלפיה פעם בי דחף להושיט יד לכל הנשים שחוו התעללות מילולית, נפשית או פיסית, ולומר להן: פשפשו בתוככן, אל תפחדו, חפשו את המצפן שלכן. כל אחת את שלה ויחד איתו תחלצו עצמכן ותצמחו. אופי החיים שלנו הקהה את השימוש בו והביא עימו תחליפים מזדמנים ורעועים.
התהליך שלי ממשיך. בכל צומת אליה אני מגיעה, אני מתבוננת אחורה וקדימה. כשאני מביטה לאחור, גודשת אותי תחושת חוזק ועצמה. כשאני נושאת עיני קדימה – תחושה של אתגר ממלאת אותי.
אני מאמינה שלכל אחת יש מצפן פנימי מיוחד משלה: מצאו והתאמנו בו.
בין שורות הספר מסתתר הזרע לתהליך. קחו, אמצו אותו והנביטו אותו בעצמכן.
באהבה נעמה.
אין עדיין תגובות