מעל תקרת המקלחת, בתוך ה'סידה' ('בוידעם' בערבית), נמצא הסוד הגדול שאבא ניסה להסתיר, או אולי לשמר – בתוך מזוודות, האחת […]
אני זוכרת ‘יום פרחים‘ אחד במיוחד: אבא ועאישה לקחו אותי לתל אביב במיוחד, כדי לקנות שמלה ליום זה. קנו לי שמלה לבנה חגיגית, כמו כלה, ונעליים לבנות. טיילנו בשוק הכרמל וברחוב אלנבי. בפינת נחלת בנימין ישבה אישה מבוגרת ושרה שיר בעברית על אימא. עמדתי והקשבתי, והיא חייכה והסתכלה לי בעיניים. כנראה הבינה שעוד מעט אני בוכה, ובכתה… נוצר בינינו קשר עין-לב שאולי העביר לה מסר שאין לי אימא וזה יום עצוב עבורי.
חזרנו הביתה, תליתי את שמלתי בארון והמתנתי עד לבוקר המחרת. כתבתי ביומן:
“תינוקת שמחפשת אותך בכל מקום זאת אני. אותך אני מחפשת בכל יום, מאז שעיניי ידעו לקרוא את העולם, התחלתי לחפשך. אותך חיפשתי כל יום בבית, חיפשתי בחדרים, חיפשתי בגינה, מאחורי העצים והפרחים, אפילו עליתי שם למעלה מעל לביתך, הסתכלתי לשמיים, וחיפשתי אותך, ולא מצאתי. חיפשתי שם, רחוק-רחוק מעבר לאופק, ולא מצאתי. כמו תינוקת חיפשתי אותך, ניסיתי לקרוא לך, לצעוק אפילו בקול רם, הכול ללא הצלחה. אמרו לי שאת לא שומעת, אמרתי להם ‘אנסה שוב אולי היא תשמע‘. הרמתי את עיניי רחוק לעננים, והתחלתי לקרוא לך, אבל חוץ משקט לא שמעתי, אין מענה… את לא שם… אז הפסקתי… חזרתי והמשכתי… חשבתי אולי לדפוק בדלת, אולי הפעם את תפתחי את הדלת, אבל שוב אמרו לי שאת לא שם ושאת לא שומעת. חיפשתי אותך בכל לילה במיטתי… נרדמתי ולא הגעת. חיפשתי אותך בחלום, וגם לא הגעת, נחנקתי… התעוררתי…“
בבוקר הייתי צריכה ללבוש את השמלה הלבנה וללכת ליום החגיגות בבית הספר. עאישה סידרה את שערותיי בקוקיות לבנות, ונשקה למצחי לפני שיצאתי. למרות הקושי הרב הייתי חייבת להשתתף בחגיגה, ולו רק כדי להודות לעאישה על זה שהיא גידלה אותי כמו אימא אמיתית. לפעמים חייבים להיות שחקנים, אפילו ילדים קטנים.
התקשיתי להיכנס לבית הספר. ניסיתי להסתיר את דמעותיי. יכולתי לפזר את השיער מעל העיניים, להגיד שנכנסה לי שערה לעין ולכן אני בוכה. אבל בכל שנה חזרו על עצמם הטקסים, וכל שנה חשתי את אותו עצב: תלמידים מחייכים החזיקו בידיהם פרחים, וכולם התאספו ברחבת בית הספר. מנהל בית הספר, לבוש לבן גם הוא, עמד על במה קטנה וקרא כמה מילים על יום האם ועל אימהות. לאחר שסיים וזכה למחיאות כפיים, עלתה לבמה מורה לבושה לבן והקריאה שיר בערבית ספרותית, ולאחר מכן שרו כמה תלמידים שמחים מאוד את ‘סת אלחבאיב‘ מול כל תלמידי בית הספר וזכו גם הם במחיאות כפיים.
בכל ‘יום פרחים‘ כגון זה, אחרי הטקס הארוך היינו נכנסים לכיתות, לומדים על יום האם, ומכינים מתנה לאימא. בשיעור אומנות המורה הייתה מחלקת לנו חומרי יצירה ומהם היינו מכינים את המתנה, ולצידה כותבים הקדשה.
בשנה ההיא הכנו פרח מבריסטול וממקל הצבוע בירוק. ניגשתי למורה וביקשתי לכתוב את ההקדשה לאימי בבית. היא הסכימה, כמובן, ואני הכנסתי את הכול לילקוט והמתנתי לשיעור הבא. בסוף היום הארוך רצתי הביתה וחלפתי על פני הילדים שהחזיקו בידיהם את המתנות לאימותיהם.
החלטתי לתת לעאישה את הפרח שהכנתי, ולברך אותה. נכנסתי לחדרי והבכי, החנוק בתוכי יום שלם, פרץ על כרית הסודות שלי, ונרדמתי. באמצע לילה אפל, כשכולם ישנו, התעוררתי.
שוב חיפשתי אותך. הפעם החלטתי לחפשך במיטתך. אולי חזרת לנוח ולישון אצלנו בבית קצת, לידנו, אבל שוב, שוב ושוב לא מצאתי. כולם ישנו – אבא, עאישה, מורסי וחאזם – ואני ערה, מחפשת אותך.
למחרת בבוקר החלטתי לגשת לאבא ולבקשו לקחת אותי לקברך, אבל היה לי קשה מאוד לעשות זאת. עיניו של אבא היו עצובות מאוד, ואם היו מזכירים את קאות‘ר הן היו מתחילות לדמוע. תמיד ניסה להראות שהוא חזק, אבל ברגע שהיה מתחיל לדבר, קולו היה משתנה. גם אם היה בגבו אליי, שמעתי את החנק בקולו, את הזעקה. בכל זאת ניגשתי אליו. “אבא,“ אמרתי, “אומרים שמתים יכולים להרגיש אותנו, אתה יכול בבקשה לקחת אותי לאימא.“ רק כשביקשתי מאבא ללכת לקאות‘ר אמרתי ‘אימא‘. אבא הסיט את מבטו כאילו הוא מתבייש לבכות מולי. הוא התקשה להוציא מילה, ולבסוף אמר: “טוב, אני לוקח אותך. אבל את צריכה כבר לצאת לבית הספר.“ סירבתי. החלטתי ללכת אליה היום. לא רציתי להיות שחקנית בבית ספר גם היום.
לבסוף הוא הסכים לקחת אותי למקום מנוחתך, ואלייך צעדתי. ביקשתי מאבא שנקנה פרחים מהמשתלה בדרך אלייך, ואבא הסכים. נכנסתי למשתלה, ריח האדמה הזכיר לי אותך. אולי זה מה שאת מריחה בפנים, ריח של אדמה ומים. בחרתי פרחים לבנים וירוקים, ולא אדומים, שאבא אוהב להביא לך. לבן, הרגשתי, קרוב יותר ללב. הקבר בצבע לבן וגם העטיפה של המת בלבן ודומה יותר לצבע של קבר. ארזנו את השתלים, נכנסתי לאוטו של אבא, ויצאנו – לא לטיול, אלא אלייך, לקברך, למקום מנוחתך. אבא נסע לאט-לאט ולא הסתכל לצד שלי, כדי שעינינו לא יפגשו, כדי שלא יראה את עיני בתו העצובה שנוסעת לבקר את אימה בין האבנים, בשקט העמוק.
הייתי שקועה במחשבות, ונזכרתי באלבום התמונות שבמגירה: הרי אני לא זוכרת את פנייך, וגם לא את קולך, ואפילו את מגע ידייך. כלום, כאילו מישהו מחק את זיכרונותיי עד גיל שלוש. צר לי כל כך שאני לא זוכרת את מגע ידייך, אך אל דאגה, אני בדרך אלייך.
התקרבנו לבית הקברות וחיפשתי מרחוק את קברך בעיניי. ביקשתי מאלוהים לראותך. אולי תמתיני שם ותדעי מרחוק שהגעתי. השקט היה עמוק, ורק הצעדים של אבא ושלי נשמעו כשדרכנו על פרחים שהתייבשו ועל החצץ. לא מצאתי אותך, אבל מצאתי את שמך, חרוט מתחת לשיח יסמין גבוה שהסתיר אבן יפה של קבר. חרוטים בה שמך, תאריך עזיבתך את העולם ויום הולדתך, וכך נודע לי מתי הגעת לעולם ונשמת את נשימתך הראשונה. כך היה כתוב:
קאות‘ר חסן חטיב
11.08.1946 – 01.06.1983
נחנקתי. הרגשתי שאין מנוס עוד. זאת האמת, מותך קיים. כאן נקברת, לפני הרבה שנים, כשהייתי קטנה, כשהייתי זקוקה לחיקך. אבל כך הוחלט, וההחלטה אינה שלך או שלי או של אבא, שכבר לא הצליח להסתיר את עיניו הירוקות, הבוכות.
לא מצאתי אותך גם מתחת לפרחים שהוא שתל מעל קברך. גם את ידך לא מצאתי, כדי לאחוז בה, להעביר אותה על פניי. עד שאמצא אותך, בחרתי לחבק את האבנים. אולי תרגישי את החיבוק החזק שלי ותחליטי לחזור. בכיתי. דמעותיי זלגו מעל קברך הדומם ללא מענה.
לא רק ב‘יום הפרחים‘ ביקרתי את קברך – גם בחגים בכל שנה, יחד עם אבא.
אין עדיין תגובות