חיים בתוך קופסה

בלילה אפל וגשום מקבלת אווה, צעירה אמריקאית, בשורה נוראה שהופכת את חייה על פיהם. אירועים יוצאי דופן המתחילים להתרחש סביבה בימים שלאחר מכן מובילים אותה לצאת למסע מרתק שבמהלכו היא פותחת אט אט את הקופסאות החתומות של חייה, מתוודעת לסודות הכמוסים ביותר של משפחתה ומגלה את עצמה מחדש.

ברומן הביכורים שלה עינת ליפשיץ שם טוב מובילה את גיבורת הספר ואת הקורא ביד בוטחת דרך שרשרת גילויים מפתיעים למסע סוחף ומלא עוצמה של חיפוש ומציאה, מסע שבמסגרתו שכבות של שקר נקלפות ומתוכן נובט סיפור חיים חדש.

עינת ליפשיץ שם טוב, בעלת תואר ראשון בהסטוריה ותואר שני בייעוץ חינוכי, עבדה שנים רבות כיועצת חינוכית. מתגוררת במושב כפר הנגיד עם בעלה ושתי בנותיה.

מקט: 978-965-565-222-2

מסת"ב: 978-965-565-222-2

בלילה אפל וגשום מקבלת אווה, צעירה אמריקאית, בשורה נוראה שהופכת את חייה על פיהם. אירועים יוצאי דופן המתחילים להתרחש סביבה […]

---

1

התאונה הייתה בלתי נמנעת. היה זה אחד הימים הקרים ביותר בשנה. שכבה של קרח דק כיסתה את הכבישים והאוויר עצמו קפא, כאילו גם לו היה קר נורא. רק מכוניות ספורות נעו על הכביש. מי שיכול היה להימנע מלצאת מביתו, עשה זאת. השעה הייתה תשע בערב. בתי העסק שלאורך הרחוב נסגרו וחשכה כמעט מוחלטת שררה מסביב. אמי, כך סיפרו לי אחר כך, הייתה עטופה במעילה, ומעילו של אבי היה מונח על המושב האחורי. הם נסעו ברכב שהביא אבי מהעבודה.

באותו ערב הם הוזמנו על ידי אחד מעמיתיו לחגוג את הולדת נכדו הראשון. הוריי יצאו מהבית ביחד רק לעתים נדירות; בדרך כלל היה אבי הולך לאירועים כאלה לבדו ואמי הייתה נשארת בבית. מסיבה כלשהי היא התעקשה להצטרף אליו באותו ערב. אני זוכרת במעומעם שבטרם יצאה מהבית היא שלחה מבט לאחור ועיניה התעכבו עליי לדקות ארוכות.

"הדרך הייתה חלקה מאוד ואביך נסע מהר מדי. המכונית החליקה בעיקול והידרדרה לתהום שבצד הדרך. רק שעתיים לאחר מכן עבר מישהו וגילה אותה בתחתית התהום." אמר לי השוטר שהגיע לביתי.

אבי נהרג במקום. אמי נלחמה על חייה במשך שבוע.

רק אנשים ספורים הגיעו ללוויות. להוריי לא היו חברים או בני משפחה. בהלווייתו של אבי נכחו כעשרה אנשים, כולם עמיתיו לעבודה. קבוצת אנשים נוספת עמדה במרחק מה מהקבר ולא ידעתי אם הם מכירים אותו או שמא היו במקרה בבית-הקברות והחליטו לתת כבוד אחרון למת, על אף היותו זר.

שבוע לאחר מכן, כאשר קברתי את אמי, הגיעו להלווייתה מעט שכנים, רק כאלה שניכר היה כי חשו חובה לבוא. הם נראו בעיניי כצלליות חסרות פנים.

הייתי בת יחידה, ובימים שלאחר האסון פעלתי באוטומטיות. את הלילה הראשון אחרי מות אמי ביליתי לבד. בין מותו של אבי למותה שלה, ביליתי בעיקר בבית-החולים. כאשר הייתי מגיעה הביתה להחליף בגדים ולהתקלח, הייתי מוצאת על השולחן במטבח קערה ובה תבשיל כלשהו. לא טעמתי דבר, אבל הבחנתי שבכל יום התחלף המזון שבקערה והיה טרי ומעורר תיאבון, אם כי לא את שלי.

באותם ימים קשים לא עצרתי ולו לרגע כדי לתהות מי מניח את המזון על שולחני, מי דואג שאוכל. גופי נע מתוך עצמאות מוחלטת. הייתי ערה אך קהת חושים.

מנחמים בודדים הגיעו לביתי וביניהם שרה השכנה, שהייתה חברה של אמי. לאחר פטירתה של אמי היא הציעה שאשהה בביתה מספר ימים, אך אני סירבתי בתוקף. היו ימים שבהם הייתה דופקת על הדלת וכאשר פתחתי אותה, נהגה להיכנס ללא הזמנה. לעתים הייתה מתיישבת במטבח ושואלת שאלות על חיי הנוכחיים ועל תכניותיי לעתיד; לעתים פשוט ישבה ושתקה וברגעים הללו עוררה בי נוכחותה אי-נוחות.

העיירה שבה התגוררתי הייתה מרוחקת כשלוש שעות נסיעה משיקגו. הייתה זו עיירה פרברית דומה לעיירות רבות אחרות בארצות-הברית. במרכזה שכן פארק ירוק שלאורך שביליו היו פזורים ספסלים מעץ. בסופי שבוע טיילו בו משפחות וקולם של ילדים רכובים על אופניים או מחליקים על סקטים הדהד בחלל האוויר. זוגות שלובי זרוע צעדו גם הם בפארק וניסו לחמוק ללא הרף ממשובתם חסרת הזהירות של הילדים.

בשולי העיירה התגוררו החקלאים. שדות תירס היו פרושים סביב העיירה כשטיחים אינסופיים והרוח הניעה אותם לכל עבר, כשליטה בלתי מעורערת. בתיהם המטים ליפול של החקלאים היו כמצבות לגילה של העיירה.

פעם היה בעיירה בית-קולנוע. היום עומד במקומו מרכז קניות לא גדול, המציע לתושבים אשליה של עיר גדולה: בגדים שניתן לראות במגזינים אופנתיים, מוצרי חשמל מתקדמים ודוכני מזון.

חיי עד לאותה תאונה חלפו על פניי כנוף משתנה בשעת נסיעה. לא נגעתי בהם ולא השארתי עקבות. חייתי את חיי כסוס עוטה סכי עיניים. זו הייתה כנראה דרכי לשרוד. אולם מות הוריי והאירועים שבאו בעקבותיו עוררו בתוכי שדים רדומים; פתאום נאלצתי להתבונן פנימה ולהתמודד איתם.

שרשרת האירועים שלאחר אותה תאונה טרגית החלה כבר בלילו של היום שבו קברתי את אמי.

הייתי עייפה מאוד, עד כדי כך שלא היה לי אפילו כוח להסיר את בגדיי ולהציע את המיטה החשופה. נשכבתי בבגדי האבלות השחורים, תשושה ומרוקנת, והתכרבלתי בתנוחה עוברית, כאילו ביקשתי למצוא מחסה בתוך איבריי האסופים. לפתע התעוררה בי תחושה שאינני לבד. היה נדמה לי שראיתי צל חולף בפתח החדר, מעין גל שקוף שחלף מצד אחד של הדלת לִצִדהּ השני והמשיך למסדרון שחיבר בין החדרים האחרים.

התאבנתי. הרגשתי שלבי מגביר את קצב פעימותיו. פחדתי לזוז. חששתי שאתגלה אם אשנה את תנוחת הגוף. עיניי נפקחו ונעצמו לסירוגין. ניסיתי לעצור את נשימותיי המואצות כדי שלא ירעישו.

שכבתי כך מספר דקות ופתאום נזכרתי בדברים שאמר לי אבי. הייתי בת שש או שבע. בוקר אחד התעוררתי וסיפרתי לו על סיוט שהיה לי בלילה. אמרתי לו שהתעוררתי בפחד וקראתי לו אבל הוא לא שמע, ואז, להפתעתי, הוא אמר בקולו הבוטח: "את חייבת ללמוד להתמודד עם הפחד לבד. סמכי רק על עצמך!"

אבי ייצג עבורי את האמת האולטימטיבית, הוא היה לדידי יודע כול ואליו נשאתי את עיניי. לכן, בעקבות הזיכרון, התווסף לבהלה שחשתי גם רגש של ייאוש. הרגשתי שאני מאכזבת אותו, והתחושה הזו הייתה עבורי נוראה אף יותר מהפחד.

רציתי לקום ולהציץ למסדרון, רציתי לשאול מי שם. אולם גופי וקולי לא נענו לי. המשכתי לשכב במיטת הילדות שלי, מיטה שאותה לא עזבתי מעולם. מדי פעם פקחתי את עיניי אך נתקלתי בחשכה. כעבור רגעים ספורים החל הפחד לפנות את מקומו להיגיון, שכנעתי את עצמי שזה רק דמיוני שמתעתע בי ומסך השינה החל אט-אט לרדת עליי.

התעוררתי בשעות הצהריים המאוחרות. הרגשתי כאילו ישנתי במשך שבוע שלם. הבית דמם כבית-קברות בלילה. מה אעשה עם עצמי עכשיו? חשבתי, נשארתי לגמרי לבד. לא היה לי ברור מה עליי לעשות ולאן עליי לפנות; אם עליי לשוב ישר לשגרת חיי או לתת לעצמי לשקוע לתוך האבל.

בשבע בערב צלצל פעמון הדלת. שרה עמדה בפתח ובידה פשטידת חצילים. היא פילסה את דרכה לתוך הבית והתיישבה בסלון על כורסתו של אבי. מראה גופה הגוצי שקוע בכורסתו היה מראה שלא יכולתי לשאת. ביקשתי ממנה לעבור מקום, אולם היא הוסיפה לשבת במקומה ונעצה בי מבט נוקב. אנחה נפלטה מפיה. רק לאחר דקות ספורות קמה ומלמלה משהו לעצמה.

"מה את הולכת לעשות עכשיו?" שאלה.

"לא יודעת." עניתי.

"בכל זאת…" התעקשה.

החלטתי לא לענות לה. אולם עיניה המתינו לתשובה. לא היה בכוונתה לוותר.

הרגשתי כיצד מבטה ממיס אט-אט את ההגנות שלי וביקשתי להתכנס אל תוך עצמי. נראה ששרה חשה בכך. היא קרבה אליי, התיישבה על מסעד הכיסא שעליו ישבתי והניחה את כפה על כתפי. המחווה הזאת, הלא מוכרת, חרצה סדק בסכר הדמעות שלי – סדק שהלך והתרחב – והנוזלים שהיו נעולים בגופי פרצו בבת אחת החוצה. הבכי, שכה ציפיתי לו אמש, הגיע בזמן לא מתאים. רציתי לבכות לבד, כמו שעשיתי תמיד, והנה אני יושבת מול אדם זר וחושפת מולו את יגוני.

לטיפותיה של שרה על ראשי ושתיקתה הגבירו את שטף הדמעות. היה במגעה רוך שלמיטב זיכרוני מעולם לא חוויתי כמוהו קודם לכן. עברה בי מחשבה שאילו אבי היה נוכח כאן, הוא היה קוטע מיד את גילויי החיבה הללו. אבי סלד ממגע. הוא טען תמיד שמגע הוא סימן לחולשה ושאנשים צריכים לשאוב כוח רק מעצמם. אני זוכרת מקרה שבו אמי ניגשה לנחם אותי כשנפלתי מאופניי במהלך רכיבה לאורך השביל שלפני הבית. את האופניים קיבלתי שבוע קודם לכן לכבוד יום הולדתי. אבי לימד אותי לרכוב עליהם. הוא אמר שיראה לי מה צריך לעשות ואחר כך אצטרך להתאמן לבד. באחת הנפילות שלי, שכנראה הייתה חמורה יותר מאחרות, רצה אמי מתוך הבית לסייע לי. אולם אבי הגיע מיד אחריה כדי להרחיק אותה ממני. הוא נעץ בה מבט מצמית – עיניים קרות כחרבות – והיא נסוגה מיד. ידיה עזבו את גופי בליטוף נסתר, גופה הדקיק התרומם והיא גררה את עצמה אל תוך הבית.

"אני לא יודעת… אני באמת לא יודעת מה לעשות…" עניתי לשרה ולעצמי בגילוי לב.

הייתי בת עשרים והרגשתי כילדה קטנה. הזמן זלג מבין אצבעותיי. לא עשיתי בחיי דבר שיכולתי להתגאות בו ושהיה לגמרי שלי. גרתי בבית הוריי, באותו חדר מאז הייתי כבת שלוש. הייתי קשורה בעבותות לאבי; כל החלטה שהיה עליי לקבל עברה דרכו, ודעתו הייתה עבורי לחם חוק. גם כשכבר קיבלתי החלטה בעצמי, הייתי חוזרת בי כשהיה מביע מורת רוח ממנה. הייתי תלויה בו לחלוטין. מי יחליט בשבילי עכשיו? מי יסביר לי כיצד? התבוססתי ברחמים עצמיים. "אבא," לחשתי, "מה אעשה בלעדיך?"

בימים ההם, רק השינה הייתה לי לנחמה. כל יום הבטחתי לעצמי שמחר אקבל החלטות לגבי העתיד. בינתיים אפשרתי לעצמי לשקוע בחשכה המבורכת. ישנתי במיטה לא מוצעת. הייתי אבודה כמו הנסיך הקטן על הכוכב שלו, נקודה בתוך יקום אינסופי.

לילה אחד התעוררתי מבלי לדעת מה העיר אותי. התיישבתי במיטה ובהיתי בחלל השחור. היה לי נדמה ששמעתי רשרוש. מדי יום שכבתי במיטתי והקשבתי לרעשים שהשמיע הבית בלילה. בהתחלה עוד חששתי והייתי קוראת לאבי, אך עם הזמן למדתי לקבל את הקולות הללו כחלק משגרת הלילה של הבית. לעתים היה זה המקרר ששחרר אנחה; לעתים הטלוויזיה שהשמיעה קולות פצפוץ; לעתים היה זה צל המתהלך על קירות החדר, שד, שבאור יום הפך לחולצה על כיסא או לדלת פעורה של ארון.

אולם הפעם היה הרשרוש עיקש. התיישבתי במיטה וחיכיתי. לרגע השתרר שקט ואז שוב נשמע אותו קול; כמו עצם מתחכך בעצם. ניסיתי למצוא לקול הסבר הגיוני והחלטתי שכנראה הרוח הנושבת מניעה את ענפי העץ שמתחת לחלון ואלה שורטים את קיר הבית, אלא שבאותו יום הרוח לא נשבה; משביה חיכו לסתיו.

שוב נשמע רעש, והפעם דומה היה שהוא קרוב יותר. הסתכלתי סביבי ותרתי אחר פתרון או נשק כלשהו, אך בחדר היו אותם חפצים מוכרים. על המדף שמולי היו שעונות בעייפות הבובות של ילדותי, חלקן חסרות איברים; באחת מפינות החדר, על הרצפה, שכב כדור הבייסבול שאבי קנה לי מתוך תקווה שאמצא בו עניין; על שולחן הכתיבה נחו ספרים שתכננתי לקרוא בהם זה יותר משנה; ובפינה שמול המיטה נחה גיטרה. הייתה זו אחת המתנות הבודדות שאמי קנתה לי אי פעם. המיתרים היו רפויים ושכבת אבק לבנה יצרה מעטה של זקנה על גופה. לרגע תהיתי מדוע לא ניגנתי בה מעולם.

הרשרוש המתחזק הסיט באחת את מבטי מחפצי ילדותי אל פתח החדר. לפתע חצה את הפתח גל שקוף, התנועע כמה שניות מולי ואז המשיך בדרכו לכיוון המטבח. אני משתגעת, אמרתי לעצמי. התעטפתי בשמיכה וכיסיתי בה את ראשי. כך הייתי עושה תמיד בילדותי כשהלילה הפחיד אותי. אלא שכבר אינני ילדה. דבריו של אבי הדהדו שוב במוחי, והאכזבה שוודאי היה חווה לו היה מתבונן בי כעת, האיצה בי לקום. הסרתי מעליי את השמיכה והמתנתי. שוב אותו רשרוש, אך הפעם חלש יותר.

הורדתי רגל אחת מן המיטה ואת השנייה בעקבותיה. לא נעלתי את נעלי הבית שלי שמא ירעישו. צעדתי יחפה וכפופה, כאילו הגוף הזקוף עלול להשמיע רעש. התקדמתי לאטי לכיוון דלת החדר. היה נדמה לי שהרשרוש גבר. הגעתי לפתח, אחזתי בשני המשקופים ושלחתי את ראשי קדימה. עיניי נתקלו בחשכה. גם אחרי שהתרגלתי לאפלה שמסביב, לא הצלחתי לזהות מִתאר של חפץ שאינו במקומו ואף לא דמות כלשהי. משמאלי, במרחק מטרים ספורים מחדרי, היה המטבח, נם את שנת הלילה שלו. מאז התאונה לא השתנה בו דבר. בכיור היו מעט כלים ועל השיש הישן נחו לייבוש כלים נוספים. את אחד הכיסאות שסביב שולחן האוכל עטף אחד ממעיליו של אבי שהונח שם עוד לפני התאונה. אמי כעסה שהוא מניח את מעילו במטבח, אך מעולם לא העירה לו על כך. הוא היה מניח אותו ומיד לאחר מכן, הייתה היא תולה אותו על הקולב שנמצא ממש בפתח המטבח. הייתה התרסה כלשהי במנהגו, התרסה שסיבתה הייתה סמויה מעיניי.

עיניי נעו לכיוון השני. מימין לחדרי, במרחק מה, היה חדרם של הוריי. שום דבר חריג לא נראה שם. יצאתי מהחדר ופניתי לכיוון המטבח. הפעם שמעתי את הרשרוש קרוב ממש. היה לי ברור שהקול מגיע מן המטבח. המשכתי ללכת כפופה, כזקן שתשו כוחותיו, צעד אחר צעד, מתוחה כולי ומוכנה למנוסה. נכנסתי למטבח והלכתי בעקבות הקול לכיוון המזווה שבקצה השיש. הרשרוש גבר. היה לי ברור שמקור הקול במזווה. מישהו מחפש בו משהו. הנחתי שמדובר בעכבר, או בבעל חיים גדול יותר, שהרי המקום קטן ועמוס מדי במדפים, כך שאדם לא יכול להיכנס לתוכו. התלבטתי אם להמתין לבוקר ולבקש עזרה מאחד השכנים או אם – כמשנתו של אבי – לסמוך על עצמי ולא על אחרים.

הדלקתי את האור, סובבתי את ידית הדלת באטיות ואז פתחתי אותה בבת אחת לרווחה. עיניי פגשו במבט מבוהל של דביבון קטן. הוא נדחק פנימה, עד כמה שיכול היה, לתוך אחד המדפים. נראה שניסה לשער מה יהיה הצעד הטוב ביותר עבורו, שהרי מצד פתח המילוט עמדתי אני ומהצד השני היה מבוי סתום. גם אני הייתי נבוכה. תהיתי אם לאפשר לו לברוח אל תוך הבית או להשאיר אותו לעת עתה במזווה. סגרתי את דלת המזווה ופתחתי את דלת הבית לרווחה. הנחתי את כריות הקישוט של הספה בין המטבח ובין חדר המגורים כך שיחסמו את דרכו ויכוונו אותו אל דלת הכניסה. חזרתי למזווה ופתחתי את הדלת. זזתי מעט הצדה והוא זינק לכיוון הסלון. הכריות חסמו את דרכו. אור קלוש שהגיע מהרחוב משך אותו החוצה והוא דידה באטיות, עבר את פתח היציאה, חצה את הרחוב והמשיך לכיוון בלתי ידוע. אולי הוא מקווה למצוא את אמו ואחיו, חשבתי לעצמי, שהרי הוא בוודאי בודד ומבוהל. סגרתי את הדלת וחזרתי למטבח. רציתי לבדוק את מידת הנזק שגרם.

על המדפים שרר תוהו ובוהו. שאריות של מזון התערבבו זו עם זו, קופסאות נשמטו לרצפה, מכסים נפרדו מקופסאות. רק המדף העליון נשאר מסודר וקופסאות המתכת עמדו עליו כחיילים במסדר.

השעה כבר הייתה שתיים בלילה והשינה הייתה ממני והלאה. החלטתי שזה הזמן המתאים לערוך סדר במזווה, לזרוק מזון ישן ולנקות את הלכלוך שהשאיר אחריו הדביבון. ניסיתי להחליט מאין להתחיל. משהתבוננתי היטב גיליתי שהוא אמנם השאיר אחריו מהומה, אך המדפים היו עדיין מאורגנים בסדר ברור. כל קופסת אחסון הייתה מסומנת במדבקה ועליה היה רשום תוכן תכולתה ותאריך התפוגה של המוצר.

זו הפעם הראשונה שבה שמתי לב עד כמה הייתה אמי מסודרת וקפדנית. לא הכרתי כלל את המטבח שלה. היא בילתה בו זמן רב במשך היום. לעתים רחוקות ראיתי אותה יושבת בסלון, קוראת ספר או צופה בטלוויזיה. דמותה נעלמה לחלוטין בין הכיריים למשטח העבודה, בין שולחן האוכל למקרר. היא נעה בשקט שלה בתוך המטרים הספורים של המטבח, שלטה ברזיו וידעה בדיוק היכן מונח כל דבר ולמה הוא משמש. דמותה התחדדה לפתע בראשי וזה היה מוזר, כי מעולם לא עצרתי וחשבתי עליה באמת. היא הייתה עבורי, וכנראה גם עבור אבי, מעין פרפר שמתעופף מעל שדה וכנפיו דקות וצרות עד כדי כך שתנועתן אינה מורגשת עוד, עד שהשדה מתרגל אליו ולא רואה אותו יותר.

התחלתי לפתוח כל קופסה. היה קצת קשה לפתוח את המכסים. כל הקופסאות נראו זהות, רק המדבקות שעליהן הבדילו אותן זו מזו. תוך כדי הצצה לקופסאות חשבתי על האירוניה בכך שהמוצרים שאותם שמרה יחיו זמן רב אחריה.

הגעתי לקופסה האחרונה שעל המדף. ניסיתי לפתוח גם אותה, אך המכסה נותר סגור. קירבתי אותה לעיניי וגיליתי שסביב המכסה הודבק נייר דבק שקוף. שיערתי שרצתה לאטום היטב את הקופסה. התחלתי לקלף את נייר הדבק ונוכחתי שהוא לופף פעמים רבות סביב המכסה. זה נראה לי מוזר, הרי מספיק סיבוב אחד או שניים של המכסה כדי שהוא יאטום את הקופסה. סקרנותי גברה. שלפתי סכין מאחת המגירות וחתכתי את שכבת נייר הדבק. המכסה, כמו שאר המכסים, היה מהודק לקופסה. לא היה כל צורך בדבק כדי לאטום אותה. סובבתי אותו בחוזקה וקרעתי אותו משולי הקופסה. הצצתי פנימה ונוכחתי שבקופסה כלל אין מזון. היה בה נייר מגולגל, קשור בסרט. הוצאתי את הנייר ופרשתי אותו על השולחן מתחת למנורה. עיניי התבוננו בתעודת לידה ועליה שם שלא היה מוכר לי: אתל וייס, שנת לידה 1974. להפתעתי, מקום הלידה לא צוין. קראתי שוב את הכתוב, בתקווה שקריאה נוספת תעורר איזה זיכרון נשכח שישפוך אור על המסמך שבידי. הפכתי את הדף, אך דבר לא נכתב בצדו האחר. חזרתי לקופסה כדי לבדוק אם נותר בה דבר מה, אך הקופסה הייתה ריקה.

תהיתי לעצמי מי זו אתל ומדוע הסתירה אמי את קיומה בתוך קופסה הדוקה במזווה שבמטבח.

דפיקות על הדלת החזירו אותי באחת למציאות שסביבי. שרה עמדה בפתח.

"נבהלתי," אמרה, "אני דופקת בדלת כבר כמה דקות ואת לא עונה."

"השעה שתיים בלילה," התרעמתי.

"ראיתי אור במטבח…" החלה ולא השלימה.

הסתכלתי עליה וחיכיתי. לא הזמנתי אותה להיכנס, אך היא נכנסה כהרגלה ללא הזמנה. הזדנבתי אחריה ככלבלב. היא הובילה אותי למטבח, התיישבה על אחד הכיסאות ורפרפה במבטה סביב. "המטבח מסודר," ציינה ולפתע אמרה: "את יודעת, אימא שלך ואני היינו חברות מאוד קרובות ."

לא הגבתי.

"היא הייתה אישה מאוד מאוד חכמה."

"תודה," עניתי.

"לא ניסיתי להחמיא לך." אמרה.

הרמתי אליה מבט משתומם.

"אני חושבת שאת בכלל לא הכרת אותה." אמרה להפתעתי.

חשתי כיצד מיתרי הכעס שלי נמתחים, אך התאפקתי והיא המשיכה: "אימא שלך הייתה אישה חזקה. לפעמים אני חושבת שהיה עדיף שתהיה חזקה קצת פחות." מלמלה כמו לעצמה וניקתה פירור דמיוני משמלתה.

רציתי לעצור בעדה ולומר לה שלא הכירה את אמי כלל; שאיש לא הכיר אותה; שאמי הייתה מנוכרת לעולם. שהיא ואני היינו מרוחקות כמו הירח מהשמש.

"אני חושבת שאת טועה בקשר אליה," אמרתי בקול.

גופה נמתח באחת ועיניה ננעצו בעיניי כיתדות.

התעלמתי ממבטה והמשכתי: "אימא שלי הייתה אישה חלשה," אמרתי, "חלשה מאוד. אני חושבת שהרושם שקיבלת עליה מוטעה."

פניה התקמטו ועיניה התכווצו לכדי חריצים.

"היא הייתה כמו…כמו בובת סמרטוטים," המשכתי, "כל אחד יכול היה לעשות בה כרצונו." הרכבת יצאה לדרך ולא היה סיכוי לבלום אותה. "כן, כזאת היא הייתה. היא חייתה בבועה, מעולם לא השמיעה את דעתה, לא התערבה בשום דבר, פשוט התקיימה.

אז אל תגידי לי שהיא הייתה אישה חכמה כי זה לא נכון!"

החץ שנשלח מפי כוון אל שרה, אך סטה ממסלולו ועשה את דרכו בחזרה אליי. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שבה ביטאתי בקול את מחשבותיי בנוגע לאמי. חשתי בכאב עז, שהיה כמשקולת עצומת ממדים על לבי. האכזבה והתסכול שחשתי בנוגע לאישיותה של אמי, היו כחומר נפץ שעתה, לאחר מותה, התחיל להתפרץ בהדרגה. עד לאותו רגע לא הייתי מודעת לזעם שחשתי כלפיה. נוכחותה הבלתי מורגשת בחיי, שהתקבלה עד כה כמובנת מאליה, הייתה לחסך גדול.

חשתי בידה של שרה על כתפי; יד מנחמת אך בלתי רצויה.

ניערתי את גופי בגסות וידה נשרה אל חיקה.

"אווה, תקשיבי לי," התחננה.

"בבקשה תלכי." ביקשתי בתקיפות.

פניה היו קשים ובליל של רגשות ניבט מהם. ראיתי בהם חמלה, נחישות, כעס גדול ותסכול. היא קמה באטיות מהכיסא במבט מושפל. לפתע נעצרה ועיניה חלפו על הנייר שהיה כל אותה עת על השולחן. חטפתי את הדף, קיפלתי אותו והכנסתי אותו לכיסי.

נדמה היה שרצתה לומר דבר מה, אך החליטה שלא לעשות זאת. הסתכלתי בה שוב ונדהמתי לגלות שתערובת הרגשות שהייתה נסוכה קודם על פניה התחלפה בחיוך חסר פשר.

הדלת נסגרה אחריה.

המילים של שרה על אמי וההכרה שלי בכעס שחשתי כלפיה גרמו לי לפרץ בכי שהלך וגאה. נוזלים ספוגים ברחמים עצמיים ובבדידות זלגו במורד לחיי. נשרכתי לחדר השינה ונשכבתי על המיטה. הבכי הרעיד את גופי, אך הרעידות שקטו אט-אט והפכו לנדנודי עריסה רכים. הרגשתי שגופי נכנע לשינה ושחררתי אנחה ממושכת.

שקעתי בשינה טרופה. חפצים, מילים, הבעות פנים, קלסתרים לא ברורים, מספרים, קטעי זיכרונות, נופים, נסיעות, לוויות, אבי, משפטים שחזרו על עצמם כעקצוץ טורדני, שמות… הכול התערבב בדמיוני לכדי עיסה דביקה.

התעוררתי מוקדם בבוקר. פקחתי את עיניי ונדהמתי לגלות שאני נמצאת במיטתם של הוריי. מעולם קודם לכן לא ישנתי בחדרם. הרגשתי שאני נמצאת בעולם זר ומנוכר, אך משהו משך אותי להישאר בו. הזרות עוררה את סקרנותי. אולם גם ההכרה שאני יכולה לעשות בחדר ככל העולה על רוחי לא דחקה לחלוטין את החשש שמא מישהו ייכנס ויגלה אותי שם.