האיש שצפה בנשים

כשפנתה המונית אל טולנס ואג, מעט לפני שבע וחצי בערב, ריקארד גרנלונד חשב שכבר אין ליום הזה לאן להידרדר. ארבעה ימים במינכן ובסביבותיה. סיור מכירות. במהלך חודש יולי הגרמנים עבדו פחות או יותר כרגיל. פגישות עם לקוחות מבוקר עד ערב. מפעלים, חדרי ישיבות ואינספור כוסות קפה. הוא היה עייף אך מרוצה. מסועים הם אולי לא הדבר הכי סקסי בעולם — העבודה שלו לא עוררה לרוב שום עניין, ומעולם לא היתה נושא מתבקש לשיחה בארוחת הערב או בין ידידים — אבל הם נמכרו היטב. המסועים. היטב ממש.

ההמראה ממינכן נקבעה לשעה תשע וחמישה בבוקר. באחת־עשרה ועשרים הוא כבר יהיה בשטוקהולם. יקפוץ למשרד, לעדכונים. בסביבות אחת יהיה בבית. ארוחת צהריים עם קתרינה, ואת אחר הצהריים יבלו בגינה. זאת היתה התוכנית.

אז התברר שהטיסה לארלנדה בוטלה. הוא הצטרף לתור של לקוחות לופטהאנזה וקיבל מקום בטיסה של אחת וחמישה. עוד ארבע שעות בנמל התעופה הבינלאומי של מינכן. לא בדיוק התלהב מהרעיון. הוא פלט אנחה יגעה, שלף את הטלפון שלו וכתב הודעה לקתרינה. היא תיאלץ לאכול צהריים בלעדיו, אבל עם קצת מזל עדיין יספיקו לבלות יחד כמה שעות של עבודה בגינה. איך מזג האוויר? אולי קוקטייל בפטיו בערב? הוא יכול לקנות משהו בנמל התעופה, מתברר שיש לו די והותר זמן.

קתרינה ענתה מיד. איזה עיכוב מרגיז. היא מתגעגעת. מזג האוויר בשטוקהולם נהדר, וקוקטייל זה רעיון פשוט מצוין. תפתיע אותי. אוהבת.

ריקארד נכנס לאחת החנויות שעדיין טענו שהן מוכרות מוצרים ללא מכס, אף שהיה בטוח שמבחינת רוב הנוסעים כבר אין לזה שום משמעות. הוא מצא את מדף הקוקטיילים המוכנים ולקח בקבוק שזיהה מהפרסומות בטלוויזיה: מוחיטו קלאסיק.

בדרכו לדוכן העיתונים הסמוך איתר את הטיסה שלו על לוח הטיסות היוצאות. שער עשרים ושש. הוא העריך שיידרשו לו כעשר דקות להגיע.

ריקארד התיישב עם כוס קפה וסנדוויץ', ועילעל בגיליון 'גרדן אילוסטרייטד' שרכש זה עתה. הדקות הזדחלו. הוא הציץ בחלונות הראווה, קנה כתב־עת אחר, הפעם משהו שעוסק בגדג'טים, ואז עבר אל בית קפה אחר ושתה בקבוק מים מינרליים. אחרי שביקר בשירותים הגיע סוף־סוף הזמן לצאת אל השער. שם המתינה לו ההפתעה הבאה בתור. הטיסה של אחת וחמישה נדחתה. זמן העלייה המעודכן: אחת וארבעים. זמן ההמראה המשוער: שתיים. ריקארד שלף שוב את הטלפון. עידכן את קתרינה בעניין העיכוב החדש והביע את תסכולו מעולם התעופה בכלל ומחברת לופטהאנזה בפרט. הוא מצא מקום פנוי והתיישב. ההודעה לא נענתה.

הוא התקשר אליה.

אין תשובה.

אולי מצאה עם מי לצאת העירה לצהריים. הוא הניח לטלפון ועצם עיניים. אין מה להתרגש יותר מדי, ממילא אין לו מה לעשות בעניין.

בשעה רבע לשתיים, האישה הצעירה שבדלפק הזמינה אותם לעלות אל המטוס והתנצלה על העיכוב. אחרי שהתיישבו במקומותיהם וצוות הטיסה סקר את נוהלי הבטיחות הרגילים, שאיש לא טרח להאזין להם, פנה אליהם הקברניט. אחת הנורות בלוח הבקרה מעלה חשש לתקלה. רוב הסיכויים שמדובר בתקלה בנורה עצמה, אבל הם לא יכולים להסתכן. טכנאי נמצא בדרכו לבדוק את העניין. הקברניט התנצל וביקש את שיתוף הפעולה של הנוסעים. פנים המטוס הלך והתחמם במהירות. ריקארד הרגיש כיצד כל נכונותו לשתף פעולה וכל מצב רוחו הטוב יחסית הולכים ואוזלים בקצב זהה לזה של הצטברות הנוזלים על גב החולצה שלו ומתחת לזרועותיו. הקברניט שוב פנה אליהם. בשורות טובות: התקלה תוקנה. בשורות טובות פחות: הם החמיצו את חלון ההמראה שלהם, ותשעה מטוסים אחרים ממתינים להמראה לפניהם, אבל מיד כשיגיע תורם יֵצאו בדרכם לשטוקהולם. הוא התנצל.

הם נחתו בארלנדה בשעה חמש ועשרים.

איחור של שעתיים ועשר דקות.

או של שש שעות. תלוי איך מסתכלים על זה.

ריקארד התקשר הביתה שוב בדרכו לאסוף את המזוודה. אין תשובה. הוא ניסה להתקשר לנייד של קתרינה. אחרי חמישה צלצולים הגיע אל התא הקולי. היא בטח בגינה ולא שומעת את הטלפון. ריקארד הגיע לחלל רחב הידיים של מסועי המטען. לפי הצג שמעל מסוע מספר שלוש, המזוודות מטיסה LH2416 יגיעו בעוד שמונה דקות.

זה לקח שתים־עשרה דקות.

חמש־עשרה דקות נוספות חלפו עד שריקארד הבין שהמזוודה שלו לא שם.

אחר כך חיכה בתור אחר, מול דלפק השירות של לופטהאנזה, כדי לדווח על המזוודה האבודה. אחרי שהגיש את טופס המטען ומסר את כתובתו ותיאור של המזוודה, נאמן ככל שהצליח לספק, יצא ריקארד אל אולם הטיסות הנכנסות וניגש למצוא מונית. החום תקף אותו בעוצמה כשיצא מבעד לדלתות המסתובבות. ממש קיץ. צפוי להם ערב מקסים. הוא הרגיש איך מצב הרוח הטוב שב אליו טיפין־טיפין כשחשב על מוחיטו בפטיו לאור שמש הערביים. הוא הצטרף לתור הממתינים למוניות שטוקהולם, קוריר או 020. כשיצאו לדרך בישר לו הנהג שהתנועה בשטוקהולם היום זה דבר פשוט קטסטרופלי. גיהינום מוחלט. והאט אל מתחת לחמישים קמ'ש כשהצטרפו לשיירה האינסופית למראה של כלי הרכב שעשו את דרכם דרומה, על ה־E4.

כאשר פנתה המונית סוף־סוף אל טולנס ואג, מעט לפני שבע וחצי בערב, ריקארד גרנלונד חשב שכבר אין ליום הזה לאן להידרדר.

הוא שילם באשראי ופנה אל הבית. בדרכו חצה את הגן עתיר הניחוחות והמטופח להפליא. הוא הניח את התיק ואת שקית הפלסטיק בפנים ליד הדלת.

'הלו!'

אין תשובה. ריקארד חלץ נעליים ונכנס אל המטבח. הוא הציץ מן החלון, לראות אם קתרינה בגינה, אבל לא ראה אותה. גם המטבח היה ריק. לא היה שום דבר במקום שבו נהגה להשאיר לו פתקים. ריקארד שלף את הטלפון שלו ובדק. שום שיחות שלא נענו, שום הודעות טקסט. הבית היה חם ומחניק. השמש בהקה היישר מבעד לחלונות, וקתרינה לא הורידה את התריסים. ריקארד פתח את מנעול הדלת אל הפטיו ואז את הדלת עצמה. אחר כך עלה במדרגות. הוא יתקלח ויחליף בגדים. הוא הרגיש מלוכלך ומיוזע עד התחתונים ממש. הוא שיחרר את העניבה והתחיל לפתוח את כפתורי החולצה בעודו עולה במדרגות, אבל עצר על עומדו כשהגיע אל חדר השינה. קתרינה שכבה על המיטה. זה היה הדבר הראשון שהבחין בו. ואז הבין שלושה דברים ברצף, בזה אחר זה.

היא שכבה על הבטן.

היא היתה קשורה.

היא מתה.