גיבור הספר האיש ללא מחלה הוא אדריכל שוויצרי צעיר ממוצא הודי, שנוסע לבגדד כדי לתכנן בית אופרה חדש. הוא משוכנע […]
לקראת נסיעתו הלך סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני עם חברתו לקנות מזוודה חדשה. מזוודה אפורה על גלגלים. חברתו של סַאמַארֶנדרָה חששה שמא לא יזהה את המזוודה שלו על המסוע, ולכן היא קשרה לידית סרט סטן ירוק בהיר.
על סרט הסטן הזה היה מוותר דווקא. סַאמַארֶנדרָה, שמכונה “סאם” על פי רוב, מעוניין להיראות כנוסע מקצועי, כאדם שביקר כמעט בכל מקום ועל כן מרגיש בבית כמעט בכל מקום. סרט סטן כזה מתאים לתייר בגיל העמידה שנתון לגעגועים ואך בקושי מדחיק את חרדותיו. אבל הוא לא רצה לאכזב את חברתו. היא אמרה: “כך תחשוב עליי בכל פעם שתראה את המזוודה שלך.”
שמו וחזותו אמנם מרמזים אחרת, אבל סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני נולד וגדל בשווייץ. עד גיל ארבע־עשרה שימש כנער מזבח בכנסייה. את הכנסייה לא ממש נטש, אלא שכח בהדרגה, ואיש לא טרח להזכיר לו את קיום המוסד הזה. רק בערבי חג המולד הוא עדיין נוהג ללכת למיסה עם אמו ואחותו.
חברתו רצתה לנסוע לנמל התעופה במונית, אבל לסאם חבל על ההוצאה. הוא חוסך כסף. עכשיו הם עומדים ברכבת, נדחסים בין שני תיירים אמריקאים עם חמש מזוודות ותיק תמרוקים. “זו הזדמנות בלתי חוזרת,” אומר סאם בלי להביט בחברתו. “הם סומכים עליי. הם מאמינים שאני מסוגל לספק את הסחורה.” הוא מריח את זיעת האמריקאים.
אביו של סַאמַארֶנדרָה עזב את הודו לפני שנים כצעיר מבטיח. הוא גילה שמוטב לצעיר מבטיח להשתקע בשווייץ מאשר להישאר בהודו. אדם לא נשאר צעיר לנצח, אבל כשמלאו למר אַמְבַּאני חמישים, הוא עדיין נחשב מבטיח בחוג המשפחה. הוא עבד ככימאי במפעל BASF, ובשעות הפנאי התעסק בהמצאות שאמורות היו לדעתו להבטיח את רווחתם הכלכלית של ילדיו ושל אשתו ולהגן על העולם מפני אסונות. סַאמַארֶנדרָה הרגיש שאט־אט הגיע תורו להתקדם בחיים כצעיר מבטיח. ואולם כשאביו שוחח בשעת ארוחת הערב על המצאות שעתידות לשנות את פני ההיסטוריה, לא העז בנו לקרוא עליו תיגר.
“אתה תוכל להשתמש שם בנייד שלך?” שואלת חברתו של סאם.
“אני משער שכן,” הוא אומר. “אני לא נוסע לג’ונגל.”
אביו פגש את אשתו לעתיד בּבֶּלִינצוֹנה, במסיבת ריקודים שערך עמית לעבודה. כך סופר לסַאמַארֶנדרָה. מסיבת ריקודים, אהבה במבט ראשון.
אמו היא ילידת אחד מפרברי ציריך. שערה שטֶני מתולתל ורגליה ארוכות. חוץ מזה יש אחות נכה, אַאִידה, צעירה מסַאמַארֶנדרָה בחמש שנים. כשהיה בן שבע אמרו לו הוריו שאחותו סובלת מ”מחלת שרירים נדירה ביותר, שתלך ותחמיר עם הזמן”. בזה אחר זה ייפגעו שריריה, עד שגם שריר הלב שלה ייכנע. לפי חלק מהרופאים הייתה כבר אמורה למות.
היעדר המחלה מאפיין אותו אף יותר מחזותו ההודית, המבלבלת לעתים: פעם דיבר גבר בבית קפה על האיום הצהוב, ובתוך כך שלח מבט נוקב לסאם. הוא לא מרותק לכיסא גלגלים, הוא לא נזקק לטיפול סיעודי, הוא אדון לגופו. בילדותו היה הילד ללא מחלה, לאחר מכן הנער ללא מחלה, ועכשיו הוא האיש ללא מחלה. בלי קשר ליתר תכונותיו ויכולותיו, הוא בראש ובראשונה אדם בריא, נפשית וגופנית.
ההליכה מתחנת הרכבת “ציריך נמל התעופה” עד לאולם הנוסעים היוצאים אורכת כחמש דקות. הבוהק של המזוודה החדשה שלו מזדקר לעין. במדרגות הנעות העולות אל אולם הנוסעים היוצאים, סאם מביט בחברתו שעומדת לפניו. הוא רואה את מכנסי הג’ינס שלה, את אחוריה הקטנים, את שערה הארוך. היא לקחה חופשה של חצי יום מהעבודה כדי לנופף לו לשלום.
בדומה לעץ, גם העתיד זקוק למקום קבע. אביו של סַאמַארֶנדרָה ראה בשווייץ מדינה מושלמת, כשם שגברים רואים לפעמים באישה רעיה מושלמת. הוא נכנס ללא היסוס לתפקיד החתן האידיאלי, הסכים שהילדים שייוולדו יקבלו חינוך קתולי, סיגל לעצמו פחות או יותר את הגרמנית השוויצרית, למד לגלוש בסקי, התמסר למה שנתפס בתודעתו כתחביב שוויצרי אופייני, הלוא הוא טיפוס הרים, וכעבור חודשים אחדים לאחר החתונה שכר בית שני — או ליתר דיוק, צריף — בהרי בֶּרְנֶר אוֹבֶּרלַנד, כדי לשקוד בו על המצאותיו. הכול נעשה כדי שיזכה לאהבה ולהערכה של אשתו השוויצרית ומשפחתה. כך סופר לסַאמַארֶנדרָה. איזה אדם טוב היה אביו, אדם שוויתר על הכול, שעשה הכול כדי להיות שוויצרי בקרב שוויצרים. חוץ מדבר אחד: הוא קרא לסַאמַארֶנדרָה בשם “סַאמַארֶנדרָה”, מתוך התחשבות ברגשות הוריו שבהודו, מתוך רצון להראות מעט כבוד למוצא שבעצם ראוי היה להוקעה, מתוך נכונות להקריב קרבן סמלי שהתגמד לעומת המצאותיו העתידיות.
עד שיום אחד, בירידה מסוכנת, קיפח אביו של סַאמַארֶנדרָה את חייו. הוא יצא למסע טיפוס הרים עם חבר, הם נקלעו למזג אוויר סוער. החבר שרד, האב לא.
סַאמַארֶנדרָה היה בן שש־עשרה, ולהפתעתו ידע היטב איך עליו להתנהג כשנודע לו שאביו נמצא מת בתהום. כאילו התאמן כל חייו לקראת האבל, לקראת השליטה העצמית המרשימה שהפגין נוכח העצב הנורא. האנשים אמרו: “כל־כך צעיר, וכבר בלי אבא, ועוד עם אחות קטנה חולה.”
כל השנים חיה משפחת אַמְבַּאני מתוך ציפייה למות הבת — בשל נדירות המחלה לא יכלו הרופאים לחזות במדויק את התפתחותה — אלא שהגורל קבע אחרת.
“למה אתה רץ?” אומרת חברתו. “יש לנו עוד הרבה זמן.”
הוא מאט את צעדיו. בידו הימנית הוא גורר את המזוודה ובידו השמאלית הוא תופס את זרוע חברתו. כמו מבקש שתוביל אותו, אלא שכוונתו להביע חיבה. כמה נחמד מצדֵך, הוא רוצה לומר, שלקחת חופשה של חצי יום כדי ללוות אותי ולהיפרד ממני. כמה טוב שאת פה. הוא רוצה לומר זאת ללא מילים, ולכן הוא שותק. רגשות ומילים לא הולכים ביחד. מבחינתו המילה הורגת את הרגש.
גם אחרי מות אביו נשארה אחותו של סַאמַארֶנדרָה בבית. גורמי רווחה למיניהם, ובפרט רופא המשפחה, ניסו לשכנע את המשפחה להעביר את הנערה סוף־סוף למוסד סיעודי, אבל האם התנגדה. “היא תוכל לחזור הביתה בסופי שבוע,” אמר עובד סוציאלי.
“סופי שבוע,” השיבה הגברת אַמְבַּאני בנימת בוז והביטה בבנה, שבהה לפנים במבוכה. לאחר מות אביו היה סַאמַארֶנדרָה לגבר העומד בראש המשפחה, אבל התפקיד הזה לא נעם לו, והוא נטל אותו באי־רצון. הוא נרתע מעימותים.
מר אַמְבַּאני מעולם לא רצה להוציא את בתו מהבית, והגברת אַמְבַּאני חשה מעין מחויבות כלפי בעלה, לאחר שההרים בלעו אותו, להישאר לעד עם בתה כדי לכבד בדרך זו את זכר בעלה. בעבר נשקלה האפשרות לנסוע עם הנערה לארצות הברית לקבלת טיפול. אלא שהביטוח לא כיסה טיפולים כאלה, וסיכויי ההצלחה היו ממילא קטנים. חסכונות המשפחה לא הספיקו כדי לממן טיפול יקר כזה. הבנקים אמנם העמידו הלוואות לרכישת בתים ומוצרי צריכה, אבל לא לטיפול רפואי שסיכויי הצלחתו נמוכים מחמישה־עשר אחוזים. לכן החליטו ההורים להשאיר את בתם בשווייץ ולשמר את חייה כמיטב יכולתם.
המצאותיו של מר אַמְבַּאני לא זכו להירשם כפטנטים: חיתול עשוי מנייר עיתונים ממוחזר, מערכת ניידת להתפלת מי ים, ואגד מידבק שמשתחרר מאליו בתום עשרים וארבע שעות. עם זאת הוחלט לכבד את רצונו לא למסור את בתו לקרירות של מוסד סיעודי מקצועי. הגברת אַמְבַּאני עטפה את בתה באהבה, ואהבה לא ניתנת להאצלה לאנשי מקצוע, בקיאים ככל שיהיו במחלות שרירים חשוכות מרפא.
במשך שנים עבדה הגברת אַמְבַּאני במשרה חלקית כעוזרת רוקח. לאחר מות בעלה פרשה מעבודתה. ביטוח החיים שרכש בעלה הקנה לה קצבה שהספיקה בדיוק כדי לאפשר את פרישתה. אביו של סאם עשה כמיטב יכולתו לחזות סיכונים בלתי צפויים.
בתור לדלפק הרישום לטיסה, חברתו של סאם מוציאה חבילת מתנה קטנה מהתיק שלה. תחילה הוא מנסה לשחרר בזהירות את נייר הדבק בלי לפגוע בעטיפה, אבל הוא מסתבך. הוא לא יודע איך עליו להגיב למתנות, הוא תמיד חושש שמא יפגין פחות מדיי שמחה. מאחר שהוא לא מצליח לשחרר את נייר הדבק, הוא קורע את העטיפה.
המתנה לסאם היא פנקס רישומים בכריכה כחולה כהה דמוית־עור. “כך תוכל לרשום את מה שעובר עליך,” אומרת חברתו.
קוראים לה נינה. מהרגע הראשון הזכיר לו השם הזה הבטחה. כך מן הסתם נשמע השם “שווייץ” באוזני אביו של סאם.
הוא נושק למצחה. בפומבי הוא מעדיף שלא לנשק אותה על שפתיה.
“אני ארשום בו כל מה שקורה,” הוא אומר, והוא קצת נבוך, כי נדמה לו שלא הודה לה בחום על המתנה, שריסן את אהבתו כלפיה שלא בצדק. אהבתו כלפיה היא כמו צעיף שלפעמים נעלם: גם היא לפעמים נעלמת. אבל סאם יודע שהיא קיימת. אהבתו נמצאת היכן שהוא, במקום חבוי.
הוא לא רוצה לאכזב את חברתו, היא נוטה לכעוס כשהיא מאוכזבת.
בתנועה בלתי נשלטת הוא נצמד אליה, נושק לפיה, ובתוך כך נושך את שפתה. “מה זה צריך להיות?” היא שואלת.
משפחת אַמְבַּאני השכולה העתיקה את מגוריה מהדירה באוֹלטֶן לדירה קטנה יותר אך נוחה יותר על שפת אגם ציריך. אחותו של סַאמַארֶנדרָה אוהבת את המים. כשמזג האוויר נאה, מושיבים אותה במרפסת כדי שתצפה באגם. כשהשמש קופחת, מונח כובע על ראשה. הגברת אַמְבַּאני לא רוצה שעור פניה של בתה יוסיף לכהות.
זו התמונה שהוא רואה לנגד עיניו כשהוא חושב על הבית: אחותו בכיסא גלגלים במרפסת דירתם שבקוּסְנַאכְט, אמו בסלון על הספה, קוראת ומציצה מפעם לפעם אל בתה. והוא בחדרו: הבן, הזר, האיש ללא מחלה, אב המשפחה בעל כורחו.
אורחים כמעט שאין להם. תקופה זו חלפה. לאחר מות בעלה החלה הגברת אַמְבַּאני לחשוש שהאורחים ילעגו לבתה, או שידברו על אאידה במין חמלה שהיא לא מסוגלת לשאת. הגברת אַמְבַּאני חושדת שהחמלה אינה אלא בוז מוסווה. מפעם לפעם מבקרים אצלם רופא או עובד סיעודי. ובתה באה אתה למיסה בערב חג המולד. בערב הזה אמו של סאם מסוגלת לשאת את חמלת הזולת.
“אתה תחשוב עליי לעתים קרובות?” שואלת נינה. “תתגעגע אליי?”
“אני אתגעגע אלייך,” הוא אומר. “מדי שעה אני אחשוב עלייך כמה רגעים.”
הוא רואה אותה מתבוננת באנשים שעומדים בתור. “איזה מזל שאני לא צריכה לטוס,” היא אומרת. “עכשיו יֵשב לידך דווקא גבר שמן ומסריח.”
לסאם נדמה שעדיף לא להגיב על זה.
ההינדית שבפיו מגומגמת, אבל הוא רהוט למדיי בצרפתית, דובר אנגלית כמעט מושלמת, ורואה בגרמנית השוויצרית את שפת אמו. כשלמד בבית הספר התיכון החל לקרוא לעצמו “סאם”. בהתחלה אמנם הרגיש כנוכל כשהציג את עצמו בשם הזה, כאילו יש בכך משום בגידה במוצאו. אבל הוא הבין שאין לו ברירה. כל אדם זקוק לשם שהסובבים אותו מסוגלים לזכור ולבטא, שם שלא מעמיד בפניהם אתגר אקזוטי, כי אקזוטיות היא דבר שמתאים לנופש. הוא הציג את עצמו בשם “סַאמַארֶנדרָה” רק כשקרובים מהודו באו לביקור, וזה קרה לעתים נדירות בלבד.
יותר מכל אדם אחר אהובה עליו אחותו. אאידה היא אמנם נערה בוגרת, אבל היא זקוקה לטיפול כאילו הייתה פעוטה. והיא כבדה. לכן הוא מסייע ברחיצתה בכל פעם שהדבר מתאפשר. אמו אמנם יכולה לקלח אותה בלי עזרה, אבל אאידה יוצאת נקייה לגמרי רק כשהוא פורש עליה את חסותו, טוען סאם. לעתים קרובות הוא מתקלח יחד עם אחותו, כי בדרך זו קל לו יותר לחפוף את שערותיה. הוא נגעל מהגוף של בני אדם אחרים, אבל לא מהגוף של אחותו. אולי משום שהגוף שלה שונה כל־כך מגוף רגיל, משום שהוא כביכול שם ללעג את המושג “גוף”.
סאם מוקיר את הרגעים שבהם הוא עומד עם אחותו במקלחת. אלה רגעים של אינטימיות נטולת מורכבות.
בילדותו רצה לרפא אותה, אבל כשהיה בן שתים־עשרה התעורר בוקר אחד, וכבר לא ידע אם הוא רוצה לרפא אותה או להרוג אותה. הוא הרגיש שבספק הזה נעוצה עצם אהבתו אל אחותו. כשאדם תוהה אם הוא מעדיף שנשוא אהבתו ייעלם או שיתרפא, האם אין זו תמצית האהבה? ואולי ניסה להסוות את רצונו להשתחרר ממה שנראה לו פתאום כמעמסה בלתי נסבלת.
אהבתו של סאם לא מתבטאת במילים, הוא ממעט לשוחח עם אאידה. ביטויי הקרבה אליה מתמצים בסיבון, בשפשוף ובניגוב. בחפיפת שערה היפהפה בעל הגוון האדמוני. שערה אינו חולה.
חמש פעמים בשבוע בא מיניבוס לאסוף אותה ולהסיע אותה לבית ספר מיוחד. קשה לדעת מה היא בעצם עושה בבית הספר הזה. עוסקים בו בעבודות יד ולעתים גם בזמרה, ככל שהתלמידים מסוגלים לזמר. בשעה ארבע אחר הצהריים המיניבוס מחזיר אותה הביתה.
בשנת לימודיו האחרונה באדריכלות נסע סאם לרומא לסיור לימודי. במטוס פגש את האישה שהייתה עתידה להיות חברתו. לא היה לה מה לקרוא. היא אמרה: “כשתסיים לקרוא את העיתון, אוכל לקבל אותו?”
היא סיפרה לו שהיא סטודנטית לאיטלקית ושהיא בדרכה לחתונה. היא הייתה מושלמת, כמו שפרויקט אדריכלי יכול להיות מושלם. הוא לא מצא בה כל פגם.
השיחה במטוס הייתה נעימה, הם קבעו להיפגש בבית קפה כדי להמשיך בה. סוכם שלמחרת החתונה, בשעה תשע בערב, תחכה לו למרגלות המדרגות הספרדיות. היא הגיעה באיחור, כי רצועת הסנדל הימני שלה נקרעה. הסנדל הקרוע הזכיר לסאם את אחותו. בעבר נהג לטייל עם אחותו כשעדיין הופיעה בפומבי. בעודו דוחף את כיסא הגלגלים היה מדמיין כיצד יתכנן בית בשבילה כשיהיה אדריכל מצליח. בית רק בשבילה, בשביל אחותו החולה שעד אז כבר לא תהיה חולה.
סאם וחברתו לעתיד התיישבו בטרסה של בית קפה. היא הראתה לו את הסנדל הקרוע. בשעה שבחן את הסנדל דיבר בלהט על לימודיו. על אאידה העדיף לא לדבר. חברתו לעתיד אמרה שוב ושוב: “כן.” בכך עודדה אותו להוסיף לדבר, אבל מפעם לפעם הוא גם שאל שאלה.
היא סיפרה שהיא חולקת דירה עם שתי חברות, האחת עוסקת במשהו שקשור לאופנה, האחרת סטודנטית לצרפתית. “ואיפה אתה גר?” שאלה.
“בקוּסְנַאכט,” אמר.
“עם שותפים?”
“עם אימא ואחות.”
“כמה נחמד,” אמרה. סגנון דיבורה היה מהוגן להפליא, וסגנון לבושה היה מהוגן אף יותר מזה. “אני בעצם מצטערת שעזבתי את הבית בגיל צעיר כל־כך. אני מתגעגעת להורים שלי.”
סמוך לשעת הסגירה של בית הקפה אמר: “העיסוק שלי יכול להשפיע על האושר של אנשים רבים כל־כך.” לא היה ספק בלבו שזו האמת: הגורם האלמוני המשפיע באופן מובהק על אושר הזולת הוא האדריכל. והיא ענתה: “לי אין אפילו מושג מה ארצה לעשות כשאסיים את הלימודים. אני מניחה שארצה לעבוד.” היא לא אמרה את זה בלעג, אלא בנימה ביקורתית ואולי גם בשמץ של געגוע. התחלת העבודה מסמנת את סוף הנעורים.
לאחר מכן חלצה גם את הסנדל השני, וכך הם טיילו בעיר: היא ברגליים יחפות, הוא בנעלי עור.
כששאל אותה בסמטה שקטה ואפלה: “מה היית רוצה עכשיו? לשתות משהו? או לחזור למלון שלך?” השיבה: “הייתי רוצה כלב. כלבלב.” תשובה זו לא מנעה בעדו לעשות את מה שרצה לעשות: לנשק אותה. היא נראתה לו אישה כלבבו. אמנם היה לה שפמפם, אבל חוץ מזה לא היה בה כל רבב. והשפמפם היה באמת זערורי, כמעט בלתי נראה. היה בו משהו חמוד.
בלבו ביטא את שמותיהם: “נינה וסאם, סאם ונינה.” היא הייתה האישה הנאותה ביותר שפגש מימיו, והוא חיפש נאותות באהבה. ריסון. אמינות.
פעם בשבוע היא מעשנת סיגריה, סיפרה לו, ולאחר שנישק אותה בסמטה ההיא ברומא, הם עישנו ביחד סיגריה, אף שהוא בעצם נגעל מעישון. האין זו אהבה? כשכל דבר מגעיל נעשה טעים, כשכל דבר מגונה נעשה קדוש?
היא הייתה שונה לחלוטין מאחותו. היא לא ריירה, הייתה עצמאית, הלכה לבד לשירותים ולא נזקקה לעזרה במקלחת. התנהגות נאותה מתחילה ביכולת לשלוט בגופך.
לדעת סאם היו הוריו צריכים לשקוע בחובות, ובלבד שאאידה תזכה לטיפול באמריקה. אסור היה להם להשלים עם מחלת בתם, ולהסתיר אותה תחילה באוֹלטֶן ולאחר מכן בקוּסְנַאכט. כאילו האלים לא יודעים איפה קוסנאכט. כאילו שם לא יצליחו למצוא את אאידה.
“לאן אתה טס?” שואלת דיילת הקרקע.
“לאַרְבִּיל,” הוא אומר בגאווה והוא מלכסן מבט אל חברתו כדי לראות אם גם היא גאה. לפני נינה היו לו כמה נשים. הוא יצא מפעם לפעם, נישק, ולעתים לא הסתפק בנישוק. תשע פעמים התעלס עם אישה נשואה מבוגרת ממנו במקצת שעבדה בבנק שוויצרי גדול, במכונית האאודי שלה, בחניון. הוא נרתע מלהביא נשים הביתה בגלל אחותו. אף־על־פי שאמו עודדה אותו לכך. היא אמרה לו: “אם אחותך חולה, זה עדיין לא אומר שאסור ליהנות מהחיים בבית הזה. תבלה, סַאמַארֶנדרָה, תעשה חיים.” שרידי הקתוליות שלה סבבו בעיקר סביב האמונה שבורא העולם רוצה שבני האדם ייהנו מכל הטוב שהעניק להם.
סאם גם נרתע מלהישאר לישון אצל נשים. ההיגיינה, אפילו אצל נשים, נראתה לו בעייתית. די היה בכתם על הסדין כדי להרוג את תשוקתו. אסלה לא נקייה יכלה להבריח את חיבתו למשך שעות. וחמור מכול היה למצוא במטבח ערימות כלים שלא הודחו זה ימים. למראה צלחות מטונפות כאלה נבצר ממנו להפיק זקפה. מכונית האאודי של פקידת מטבע החוץ בבנק קרדיט סוויס הייתה מצוחצחת.
גם נינה הצטיינה בהיגיינה. בטרם הכניסה את איברו לפיה תמיד ניגבה אותו במגבון לח. אלה היו אותם מגבונים היגייניים שמשפחת אַמְבַּאני השתמשה בהם כדי לנגב את אאידה.
עד כה לא הביא סאם חבֵרה לביתו כדי להציג אותה לאמו. אף אחת ממערכות היחסים לא הייתה יציבה דיה. עד שנינה נכנסה לחייו. נינה הייתה שונה מהאישה במכונית האאודי, ומקומץ הסטודנטיות שהיו לו לפניה. אלה היו פרשיות קצרות מועד, שפרחו במהלך חופשות סקי משותפות וגוועו מייד אחריהן.
סאם מביט בסרט הסטן הקשור למזוודתו ותוהה אם קנתה אותו במיוחד בשבילו.
נינה חובבת אמנות ודוגלת באיפוק: לא לרצות יותר מדיי, לא להגזים בשום דבר. לכן היא גם לא אוהבת פוליטיקה. אמנם כשהם מתעלסים היא צועקת. סאם משער שקראה פעם בעיתון נשים שכך צריך להיות. חוץ מזה היא נמנעת מצעקות, גם כשהיא כועסת, ולכן צעקותיה לא מפריעות לו. אבל כשהוא יודע שהשותפות שלה נמצאות בדירה, הוא מכסה את פיה ביד ענוגה.
גם כעבור מספר חודשים מאותו ערב ראשון בטרסה ברומא, עדיין היה מתוח כשנפגש אתה.
היא הציעה שיחפשו “בית לשנינו”. הוא הסביר לה באריכות שהוא לא יכול לנטוש את אמו ואת אחותו. מדי כמה משפטים אמר: “את מבינה?” ולעת עתה נראה שהיא מבינה.
כשנשאר לישון בסופי שבוע אצל נינה היה משכים קום, מנקה את המטבח ביסודיות ומכין ארוחת בוקר דשנה, ובה גבינות ונקניקים שקנה יום קודם לכן במעדנייה במרכז ציריך. הניקיון במעונות הסטודנטים לקה בחסר, בעיקר במרחב המשותף. אבל שם היה הלכלוך מחיר שהוא מוכן לשלם.
המפגש בין נינה לאמו של סאם עבר בהצלחה. “סוף־סוף אתה מביא אישה הביתה,” אמרה אמו. השמש זרחה, אמו הגישה קפה ועוגה. הם ישבו ארבעתם במרפסת, והוא ראה את נינה מביטה בחמלה באאידה.
“אתם יכולים להבין אותה?” שאלה נינה.
“אנחנו כן,” אמר סַאמַארֶנדרָה. “אבל היא לא מדברת הרבה.”
באותו רגע החלה אאידה לקשקש. בתוך כך טלטלה את פלג גופה העליון בתנועות עוויתיות.
“מה היא אומרת?” שאלה נינה.
היא אמרה “אני רוצה למות”, אבל סאם ענה: “היא רוצה לשוט.” והוא מיהר פנימה והפעיל את נגן התקליטורים. צלילי כרמן לא היו רמים מדיי, בגלל השכנים, אבל רמים די הצורך כדי לגבור על קשקושי האחות החולה — כדי שאיש לא ישמע שהיא רוצה למות.
“מה שיפה באופרה,” אמרה הגברת אַמְבַּאני, “זה התשוקות. גם אם הן לפעמים טיפה מוגזמות, אין שום קושי לדמיין אותן.” היא תפסה את יד בתה וליטפה אותה. “מה את אומרת על השיער הכהה של סַאמַארֶנדרָה?” אמרה לנינה, “נכון שהוא יפהפה?”
כשהאב עוד היה בחיים הלכה אמו של סאם לפחות פעם בחודש עם בעלה לאופרה או לתיאטרון. אמו מאמינה באמנות. את מקום האלוהים תפסה האמנות. אלוהות בלי שיניים, כך סאם מדמיין אותה, אבל עם חיוך כובש. האמנות לא נושכת.
דיילת הקרקע מוסרת לו שני כרטיסי עלייה למטוס, האחד לווינה והאחר לארביל. כרטיס הטיסה ממומן על ידי ה־World Wide Design Consortium, או בקיצור WWDC, קונצרן יזמות בלונדון.
על כתפו של סאם תלויה כבודת היד שלו: תיק צד מעור ובו מחשב נייד, תדפיס תכנית הבנייה שלו, שני עטי רישום, עיפרון, גליל נייר סקיצה, והמתנה שקיבל זה עתה מנינה.
הוא סיים את לימודי האדריכלות בהצטיינות עם הגשת תכנית בנייה למנזר. ההצטיינות לא עוררה בו גאווה יתרה: הוא התייחס אליה כאל דבר מובן מאליו, מה גם שאביו לא היה מצפה לציון נמוך יותר, ואף היה מתאכזב אילו השיג פחות מזה. לאחר סיום הלימודים פתח משרד אדריכלים עצמאי בשותפות עם חבר ללימודים. המשרד שוכן במרכז ציריך, בדירת מגורים שהוסבה לשטח משרדים.
את התמחותו עשה במשרד האדריכלים הנודע פֵהמֶר את גֶ’וֶרֶלִי. גֶ’וֶרֶלִי מת זה כבר. הוא שלח יד בנפשו והותיר פתק שעליו כתב: “בזה הסתיימה עבודתי”. אבל מקס פֵהמֶר, האדריכל המפורסם, עדיין חי. מתוך כבוד לשותפו לשעבר לא שינה את שם המשרד. אדריכלים צעירים רבים, ובכללם גם סאם, ראו בפֵהמֶר מורה דרך, נביא, כמעט אלוהים. פֵהמֶר אמר: “בעולם שלנו, הזהות היא מזון מהיר. האדריכלות צריכה לשאוף להיות יותר מפרוסת העגבנייה שעל ההמבורגר, היא צריכה להיות המטבח שמטגנים בו את ההמבורגר. האדריכל משפיע על הזהות של צרכני הבניינים, הגשרים והמגדלים שהוא בונה. ייעוד האדריכל הוא לא רק לתת קורת גג לבני אדם. מי שרוצה קורת גג יכול להסתפק באוהל ולא זקוק לאדריכל.”
כל מי שזכה להכיר את פֵהמֶר מקרוב יודע שיש בני אדם שהכריזמה שלהם אינה רק מיתוס מתוחזק היטב. שמו של פֵהמֶר הולך לפניו גם מחוץ לענף עיסוקו. הוא מככב לעתים מזומנות במגזינים יוקרתיים. כבר פעמיים התארח בכנס דאבוס ונאם בפני ראשי מדינות וטייקונים.
פֵהמֶר סבור שאין זה מתפקידם של פילוסופים וסוציולוגים לארגן את העולם מחדש, אלא יש לתת הזדמנות לאדריכלים לעצב את העולם. בעניין זה אמר פעם בריאיון: “יחידי סגולה עוסקים בפילוסופיה ומתי מעט באים במגע עם סוציולוגיה, אבל אין לך אדם שלא נתקל יום־יום באדריכלות. במובן מסוים, כל אזרח שייך לאדריכל. האדריכל חייב להכיר בזה, ולהיות תמיד ער לאחריות המוטלת עליו.”
לסאם לא הפריע שתכנית ההתמחות שלו כללה בהתחלה בעיקר הבאת החליפות של פֵהמֶר לניקוי יבש. על החזרת החליפות מהניקוי היבש הופקד מתמחה אחר. בתור מתמחה עליך להתחיל מלמטה, את זה הבין. למען מקס פֵהמֶר היה מוכן למחול על כבודו. ולשמחתו, עם הזמן הלכו והתרבו המטלות.
במגזין שמצא בחדר ההמתנה של רופא השיניים קרא סאם שבתו של פֵהמֶר הסתכסכה עם אביה ונסעה לקמבודיה. פעם שאל מתוך סקרנות את מזכירתו של פֵהמֶר: “מה בעצם עושה הבת של פֵהמֶר?” וזו השיבה: “על הבת הזאת לא מדברים פה,” ונעצה בו מבט רצחני. באותו יום שוב נשלח אל הניקוי היבש, אף שכבר קיווה להיות משוחרר מהמטלה הזאת. המזכירוֹת של מיתוסים חיים הן לא בהכרח חביבות.
משרד האדריכלים הקטן שסאם הקים עם חברו ללימודים רשם לזכותו אי־אלו הצלחות צנועות. ההצלחה העיקרית הייתה תכנית בנייה למרכז קהילתי בודהיסטי בוִינְטֶרטוּר. לפני שאדריכל מתחיל לעבוד על פרויקט כלשהו, הוא מכין ניתוח של הקשרים החברתיים. סאם ערך מחקר מקיף על הקשרים בין הצרכן הבודהיסטי למרכז הקהילתי, ובין המרכז הקהילתי לעיר וִינְטֶרטוּר. הוא ניתח את הקשרים החברתיים כביכול מנקודת מבט בודהיסטית. כזה הוא סאם: אדריכל מסור ולויאלי, שמוכן לאמץ כל נקודת מבט, ומסוגל להזדהות עם כל לקוח.
לפני חודשים אחדים מצא באתר אדריכלות באינטרנט הזמנה להשתתף בתחרות לתכנון בית אופרה בבגדד. יוזם התחרות היה ה־World Wide Design Consortium.
סאם סרק את אתר ה־World Wide Design Consortium, התרשם שהוא מוקפד אבל שחסר בו מידע של ממש, ולכן חייג את מספר הטלפון של הקונצרן. השיחה הועברה פעמים אחדות. לבסוף קישרו אותו עם חַאמִיד שַאקִיר מַחמוּד, ממקימי ה־WWDC, עיראקי שנמלט מפני סדאם ומאז 1983 חי בגלות בלונדון. מאז נפילתו של סדאם, חאמיד שאקיר מחמוד חולם להקים בית אופרה בבגדד.
גם לאחר שסאם קיבל הסבר נרחב למדיי, עדיין התקשה להבין במה בדיוק עוסק ה־WWDC. בדבר אחד לא היה לו ספק, והוא שחאמיד שאקיר מחמוד עשיר כקורח. מחמוד התברר לא רק כעשיר, אלא גם כנלהב. הוא אמר: “תשמע סאם, אני הייתי נשוי שלוש פעמים, יש לי חמישה ילדים, עם ארבעה מהם ניתקתי קשר, ואני מעשן בשרשרת. יש לי רק עוד משאלה אחת. אם תושבי בגדד יוכלו ללכת לאופרה, נדע שניצחנו במלחמה. פוצ’יני הוא אהבת חיי. פוצ’יני הוא אמנם לא מוצרט, אבל אני אוהב אותו מכל הלב. וגנר עושה לי כאב ראש, מוצרט מרגש אותי, אבל פוצ’יני גורם לי להזיל דמעה.” ואז שמע סאם את חאמיד שאקיר מחמוד מצית סיגריה.
“כן,” אמר סאם, “אני יכול להבין אותך.” אמו של סאם האזינה לפעמים לפוצ’יני. הוא שאל את עצמו אם רצוי שיבחן את הקשר בין המבקרים באופרה לבניין מנקודת המבט של פוצ’יני, או שמא עדיפה נקודת המבט של המלחמה. לנושא המלחמה לא הקדיש עד כה מחשבה רבה, אבל במקרה הצורך היה מוכן להתעמק גם בזה.
חאמיד שאקיר מחמוד רצה להעניק דבר יפה לתושבי בגדד כדי להשיב לארצו את האחדות. יופי הוא אידיאל כלל־תרבותי, ולאופרה יש ערך נצחי שבכוחו להשכיח את תלאות המלחמה, את השחיתות היומיומית, את הזוהמה של מדיניות כוחנית. סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני ייתן לזה ביטוי מוחשי. ביטוי אלטרואיסטי, שכן יופי אמִתי חייב להיות אלטרואיסטי.
סאם עקב בקווים כלליים אחר המלחמה בעיראק, הוא קרא עיתון מתוך תחושה של מילוי חובה. מעולם לא השלה את עצמו שביכולתו להשפיע על המצב, או שבאמת אכפת לו ממה שקורה בעיראק. השיחה עם חאמיד שאקיר מחמוד נטעה בו את התחושה שהוא אכן מסוגל לתרום לשינוי לטובה. המלחמה הורסת את התושבים ואת בתיהם, ואילו האדריכלים בונים בתים. הם מתעמתים עם המלחמה כשם שהרופאים מתעמתים עם המוות.
“איך נראה לך עתיד הארץ שלי, סַאמַארֶנדרָה?” שאל חאמיד שאקיר מחמוד.
סאם לא ראה לנגד עיניו את העתיד של עיראק. אבל כאדריכל צעיר, אם אתה רוצה לגרוף פרויקטים, אל לך להסתפק ביכולת מקצועית, אלא עליך לטפח גם כישורים חברתיים. ולכן שרטט את העתיד של עיראק בעזרת קלישאות ששמע בתקופת לימודיו, ושהתיישבו במידה רבה עם דעותיו האישיות. סולידריות, תחושת אחריות, סובלנות, מערכת משפטית תקינה, ביטחון ושלום. פעמים אחדות נקט את המונח “חברה אזרחית”. לאחר מכן שב להאזין ברוב קשב ואמפתיה לדבריו של חאמיד שאקיר מחמוד.
תחילה שמע סאם: “אתה יכול לקרוא לי חאמיד.” לאחר מכן שמע סאם את חאמיד נושם בכבדות או שואף אוויר בלהיטות, הוא לא ידע בבירור. ולבסוף אמר חאמיד: “אסור לשכוח את החברה שבה עשית את הצעדים הראשונים שלך, סאם. הגיע הזמן שאתן משהו בחזרה.”
האמירה הזאת הייתה תמימה, כמעט סתמית, אבל סאם קיבל אותה כנזיפה. היעדר המחלה בחייו לא היה ברכה, אלא פגם חבוי. הוא תמיד לקח, ומעולם לא נתן בחזרה. הוא גמר בלבו להיות מעתה אדריכל שנותן מעצמו, אדריכל נדיב.
“חוץ מזה,” אמר חאמיד, “אין לך בעולם דמוקרטיה שאין לה אופרה. אם תהיה לנו אופרה בבגדד, נדע שאנחנו ראויים לשבת עם שועי עולם. אם נביא את פוצ’יני לבגדד, נדע שהמזרח התיכון החדש הוא לא רק חלום. שיעים, סונים, כורדים: הכול שטויות. פוצ’יני, זה העיקר, סאם. פוצ’יני.”
“כמובן,” אמר סאם. “אין ספק בדבר.”
מרכז קהילתי בודהיסטי בוִינטרטוּר זה נחמד, אבל בית אופרה בבגדד זה כבר סיפור אחר לגמרי. אדריכל שאפתן לא יכול להרשות לעצמו להיתקע בוִינטרטוּר.
בסמוך לשיחת הטלפון פנה חאמיד שאקיר מחמוד לסאם בהצעת חברות בפייסבוק. לא הייתה לכך חשיבות מיוחדת, והוא מן הסתם גם פנה ליתר המתחרים. אבל הדבר הוסיף לחבב את חאמיד על סאם.
דייב לַאסקוֹם, שותפו של סאם, הוא אוסטרלי שהגיע לשווייץ במסגרת חילופי סטודנטים, הכניס אישה להיריון, והחליט להישאר בשווייץ. הוא אדריכל מוכשר, שאפתן לא פחות מסאם, אבל יש בו מין נונשלנטיות שנראית לסאם כתכונה אוסטרלית אופיינית. הוא מתלהב בקלות, ובאותה קלות מתקרר. דייב הוא אדם שמסוגל להתלהב מדי שבוע ממשהו אחר. סאם לא היה מופתע אם בחמש השנים הבאות יכניס עוד שתי נשים שוויצריות להיריון.
כשותפים הם משלימים זה את זה: סאם מקפיד על פרטים ואילו דייב נועז וחדשני, סאם אוהב רצינות ואילו דייב נוטה לאירוניה, סאם רואה במסורת צו שמנחה את צעדיו, ושלעתים גם מכביד עליו, ואילו דייב מתייחס אליה כאל מרכול.
את ארוחת הצהריים הם נוהגים לאכול במשרד, המצויד במטבחון. הם מעסיקים עובדת בחצי משרה ומשלמים לה שכר מינימום. שמה ליליאן. יש לה שפה שסועה שנותחה, ושיער בלונדי שופע. כשסאם הסב לשולחן באותו יום מול צלחת פנה אל’ארביאטה — העובדת מיטיבה לבשל — לא היה לו ספק שלעסק שלהם יש עתיד. פרויקט חשוב נפל בחלקם, הם ילכו מחיל אל חיל, ואולי אף יגיעו למעמד של פֵהמֶר.
אבל דייב הסתייג מהפרויקט החדש. הוא אמר: “אני לא הולך לתכנן משהו שיופצץ עוד לפני שיגמרו לבנות אותו, אם בכלל יתחילו לבנות אותו. אף אחד לא מחכה שם לבית אופרה.” דייב היה עסוק מאוד בפרויקט שקיבל עליו זה עתה, מרכז קהילתי לחירשים בבֶּרן.
“אין לך שום אמון?” שאל אותו סאם. אם חאמיד שאקיר מחמוד, אחרי שהיה נשוי שלוש פעמים וחי מחצית חייו בגלות, עדיין חלם על פוצ’יני בבגדד, איך יכול דייב, שחי בשאננות גמורה, לטעון שתושבי בגדד אינם זקוקים לפוצ’יני? כשהמזרח התיכון החדש יֵצא לדרך — והלוא חאמיד שאקיר מחמוד אמר בטלפון שהדבר עומד לקרות — סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני לא ירצה להישאר מאחור.
הוא החליט לעבוד על הפרויקט בכוחות עצמו.
סאם הקדיש חודשים לתכנון בית האופרה. גם לאחר שדייב הלך הביתה היה סאם עדיין יושב במשרד ועובד. עוד בשנות ה־50 הכין פרנק לוֹיד רַייט תכנית לבית אופרה בבגדד שצמודה לו בריכת שחייה, אבל לא יצא מזה שום דבר. המלך פייסל השני נהרג בהפיכה צבאית ב־1958, ולאחר מות המלך נגנזה תכנית בית האופרה של פרנק לויד רייט.
נינה החלה להתלונן שהיא וסאם כבר לא מבלים. אבל אי־אפשר לבלות ובו בזמן ללכת בעקבותיהם של פֵהמֶר ושל פרנק לויד רייט. עם זאת התאמץ סאם לפַנות זמן לטיולים בהרים, וכשהם התעלסו על גבי מגבות בבקתת הרים, היא צעקה כבעבר. הוא הסיק מזה שהכול עדיין כשורה.
לסאם נודע באמצעות אימייל שהוא הגיע לשלב הגמר בתחרות, ושה־WWDC מזמין אותו ועוד שני פיינליסטים לראות במו עיניהם את המקום שבו יוקם בית האופרה. שני הפיינליסטים האחרים לא היו מוכרים לסאם: משרד אדריכלים בסאו פאולו ואדריכל לבנוני. הוא מיהר לחפש אותם באינטרנט, לא התרשם מעבודתו של המשרד בסאו פאולו, ולא מצא כל מידע על האדריכל הלבנוני.
תחילה עדכן את אמו, אבל היא אמרה מייד שלא תהיה לה כל בעיה לטפל לבדה באאידה בהיעדרו. לאחר מכן לחש את הבשורה באוזנה של אאידה, וזו הגיבה בדרך שלה: היא נשכה קלות את ידו ואמרה בקושי רב: “תיקח אותי אתך.”
לבסוף הודיע בגאווה לנינה על הנסיעה.
תגובתה הראשונה הייתה: “איך המצב הביטחוני בבגדד?”
מחברתו דווקא ציפה לתגובה נלהבת יותר. אבל במחשבה שנייה, שאלתה לא הייתה נטולת היגיון.
“אני אבדוק את העניין,” אמר. ככל שהבין מהעיתונות, המצב בבגדד כבר החל להשתפר. עם זאת הוא לא יכול להימנע מלשאול את נינה: “את לא שמחה בשבילי?”
היא ענתה: “אני צריכה לשמוח שאתה נוסע לבגדד?”
סאם כתב באימייל ל־WWDC שהוא מודה על בחירתו. אגב כך ביקש לדעת איך מצטייר המצב הביטחוני בבירת עיראק. הוא השתדל לנסח את השאלה באופן שאינו מציג אותו כפחדן עלוב.
התשובה הגיעה כעבור שעות אחדות. אן אוֹ’קוֹנֶל, מזכירתו האישית של חאמיד שאקיר מחמוד, כתבה לסאם שמר מחמוד, ידידו הטוב של נשיא עיראק, ערב אישית לביטחונם של האדריכלים.
הביקור, כך הובהר לו, יתקיים בתחילת חודש פברואר, והאדריכלים ישהו שבוע בבגדד. מידע נוסף יישלח אליהם בבוא העת. אם סַאמַארֶנדרָה יואיל להמציא ל־WWDC באמצעות אימייל את פרטיו האישיים, ובכללם את מספר הדרכון, מקום הלידה ותאריך הלידה, לא יצטרך כלל לדאוג לסידורי הנסיעה. הוא גם התבקש לשלוח את דרכונו ל־WWDC להסדרת ויזת הכניסה, והובטח לו שבתוך שבוע יקבל את דרכונו עם הוויזה בדואר רשום הביתה.
חמישה ימים לפני הנסיעה, באישון לילה, התעוררה נינה בוכייה. זה לא התאים לה, היא בכתה לעתים נדירות. היא אמרה: “עוד מעט אשאר בלי חבר.”
לאחר ויכוח קצר אך תקיף — היא חבטה בראשו בכרית ונעצה את ציפורניה בגבו, דבר שמעולם לא עשתה — הבטיח להתקשר ל־WWDC ולהעלות שוב את שאלת המצב הביטחוני בבגדד. הוא תכנן לקיים את השיחה בנוכחות נינה, כדי להוכיח לה שהוא לא מסתיר ממנה מידע חיוני.
למחרת בבוקר טלפן ל־WWDC. הוא הפעיל את הרמקול וביקש לשוחח עם אן אוֹ’קוֹנֶל, אבל היא לא הייתה במשרד. האישה שענתה לו הציגה את עצמה כעוזרתה של אן אוֹ’קוֹנֶל, ואמרה לו שהיא מעודכנת בנושא.
“החברה שלי,” אמר סַאמַארֶנדרָה, “רוצה לוודא שאין כל בעיה מבחינה ביטחונית.” הוא אמר את זה בנימה שלא יכלה להותיר ספק ל־WWDC שהוא עצמו אינו מודאג כלל. אדריכל שרוצה להגיע להישגים חייב להתייחס לסכנות אפשריות במידה רבה של שלוות נפש.
“בעניין הביטחון האישי שלך,” אמרה העוזרת של אן אוֹ’קוֹנֶל, “אין שום סיבה לדאגה. הכול מסודר עד לפרט האחרון. אתה טס לארביל, ומשם אתה נוסע במכונית לבגדד, זה יותר נוח ויותר בטוח. תגיד לחברה שלך שהיא לא צריכה לדאוג. אתה תקבל את האבטחה הכי טובה שאדם יכול לייחל לעצמו. מר מחמוד מצפה בקוצר רוח לפגישה אתך בבגדד.”
סאם הודה לה באריכות, ניתק את השיחה והפנה לנינה מבט של ניצחון. תחושת ההקלה שאחזה בשניהם תורגמה לפעילות מינית. נינה גנחה כאילו היא כוכבת פורנו. בעיצומו של המשגל כבר לא יכול סַאמַארֶנדרָה לשאת את גניחותיה. בלחיצה חזקה מן הרגיל סתם את פיה. כשהגיע לפורקן — הוא שיער שגם היא הגיעה לפורקן אבל לא העז לשאול אותה — היא אמרה: “היית נורא מתוח.”
הוא עומד באולם הנוסעים היוצאים, מחזיק בידו את כרטיסי העלייה למטוס ומביט בנינה בקורת רוח. עצם התנהגותה הנאותה הופכת אותה לרעיה אידיאלית. כשלא מחפשים הלאה, גם זה מעיד על נאותות. על חתונה הוא עדיין לא חושב, אבל הוא מדמיין איך בקרוב ישוב הביתה ויספר לה בפרטי פרטים על נסיעתו. בתקופת לימודיו טענו לא אחת נגד סאם שהוא איש ללא דמיון, אבל הוא בכל זאת מסוגל לדמיין את העתיד.
“יש לנו עוד זמן לשתות משהו?” שואלת נינה.
“אני חייב ללכת,” הוא אומר. “כשאחזור הביתה אקח כמה ימי חופשה, ונטייל בהרים.”
הוא נושק לחברתו בחטף על פיה. היא שוב אומרת לו לשמור על עצמו. ואז הוא פונה לאחור וצועד לכיוון ביקורת הדרכונים. משם הוא מנופף לה ביד והיא מנופפת בחזרה.
סאם לובש מכנסיים בצבע בז’, חולצה כחולה ומקטורן שחור ונועל נעלי זמש חומות. הוא הזליף על עצמו ברוחב לב מן האפטרשייב שנתנה לו נינה לחג המולד. במזוודה שלו ארז מעיל גשם, שני סוודרים — הוא שמע שבפברואר יכול להיות קר בבגדד — ארבע חולצות, ארבעה זוגות מכנסיים, חליפה למקרה שיהיה עליו להשתתף באירועים רשמיים — הוא נערך ליתר ביטחון למספר אירועים כאלה, אף שלא נאמר לו דבר על כך — תיק תמרוקים, שבעה זוגות גרביים, שבעה זוגות תחתונים, תקליטור של מאדאם באטרפליי — הוא האזין לו בקביעות בזמן שעבד על הפרויקט — וספר שקיבל מנינה, אלף שמשות זוהרות מאת חאלד חוסייני.
בנמל התעופה של וינה עליו למהר משער לשער. עם זאת הוא מתפנה להתקשר לרגע לאמו כדי לדרוש בשלומה ובשלום אאידה. והוא שואל את השאלה שהוא שואל בקביעות, כמו סיסמה, כשהוא מתקשר לאמו: “הכול בסדר עם אאידה?”
המטוס לעיראק מלא עד אפס מקום. ליד סאם יושב ערבי, מן הסתם עיראקי. חמש דקות לאחר ההמראה האיש נרדם. שוב ושוב נופל ראשו על כתפו של סאם. בנפילה הרביעית סאם מניח לראש להישאר על כתפו. העיראקים לא ליקקו דבש, סאם בהחלט מוכן להעניק את כתפו לשעות אחדות לשכנו העיראקי.
בעוד הראש המיוזע נח על כתפו, סאם אוכל בתיאבון את ארוחת המטוס, מקנח את ידיו במטלית הלחה שסופקה לו בארוחה של אוסטריאן איירליינס, ומוציא מהתיק שלו את תכנית הבנייה שהכין לבית האופרה. הוא רוצה להסתכל פעם נוספת על הרעיונות שהוציא מתחת ידו במשרדו בציריך. הוא גם הזמין דגם של התכנית, אבל החליט שאין בו צורך בנסיעה הזאת. די לו בדגם השמור במחשב הנייד שלו: מצגת תלת־ממדית מרהיבה של הפרויקט, שמקנה לצופה תחושה כאילו הוא מסייר בבית האופרה ונוגע בקירותיו.
למרות הוויזה בדרכונו, המעבר בביקורת הדרכונים בארביל מתארך. פקיד משטרת הגבולות מדפדף בדרכון. “נסיעת עסקים?” הוא שואל כעבור זמן מה.
“אני עובד על תכנית אדריכלית לבית אופרה בבגדד,” אומר סאם. קולו חדור חשיבות. הוא מבטא סמכות נינוחה, כיאה לאדריכל מיומן. הוא אמנם צעיר, אבל הוא איש מקצוע. כבר בשנה הראשונה ללימודיו השתדל להקרין מקצועיות.
ליד המסוע אין תנועה רבה. גבר בחליפה מהוהה במקצת ואישה מבוגרת בכיסא גלגלים מסתכלים מתוך ייאוש על ארבע מזוודות אחרונות שחולפות לפניהם. כל יתר הנוסעים כבר הלכו.
אף לא אחת מהמזוודות נושאת סרט סטן ירוק.
סאם ממתין עוד רגעים אחדים, אבל כשארבע המזוודות חולפות לפניו בפעם השלישית, הוא מבין שעליו לחפש דלפק לאיתור כבודה, או לכל הפחות דיילת קרקע. הוא לא רואה דלפק, הוא גם לא רואה דיילת קרקע.
האישה בכיסא הגלגלים נראית לו עיראקית. הוא ניגש אליה ושואל בחביבות: “גם את ממתינה למזוודה שלך מווינה?”
הוא תוהה אם הגבר בחליפה המהוהה שייך אל האישה. על כל פנים, הגבר לא מפנה אליו מבט.
האישה אומרת לו משהו בערבית. שפתיה כחולות והיא נושמת בכבדות.
“אני לא דובר ערבית,” אומר סאם. “אני מצטער.”
האישה מושיטה אליו את ידיה. הוא עושה צעד לאחור, הוא לא רוצה שתיגע בו. “אני לא דובר ערבית,” הוא אומר, “סליחה.” היא ממשיכה לדבר אליו וקשיי הנשימה שלה הולכים ומחמירים.
התחלה לא־מרנינה של הנסיעה.
הוא ניגש אל שער היציאה, ופתאום הוא רואה את המזוודה עם סרט הסטן הירוק. מישהו כנראה הוריד אותה מהמסוע, ולמרבה המזל הבחין בעוד מועד בטעותו.
הוא נרגש למראה המזוודה שלו. הוא נזכר בנינה, הוא מתגעגע אליה. הוא מתגעגע לציריך, להליכה מהמשרד אל תחנת הרכבת, לרכבת לקוסנאכט. הוא מופתע מההתרגשות. לפני שעות ספורות בלבד עמד ליד נינה בנמל התעופה של ציריך, ולמען האמת אצה לו הדרך להיפרד ממנה.
ואז הוא מתעשת, מיישר את המקטורן שלו ויוצא אל אולם מקבלי הפנים כיאה לאדם שמוטלת עליו משימה חשובה. בנחישות, בקורטוב של תרעומת על העיכוב המיותר בדלפק משטרת הגבולות.
גבר עם שיער בלונדי בהיר, כמעט לבן, ניגש אליו.
“סַאמַארֶנדרָה?” שואל הגבר.
“כן,” אומר סאם. “זה אני.”
מזוודתו נלקחת מידיו. הגבר רוצה לקחת גם את תיק הצד, אבל סאם אומר לו: “אני מעדיף להחזיק אותו בעצמי.”
הגבר צועד לפניו בצעדים חפוזים לעבר מגרש החניה. הוא פותח לו דלת של מכונית שברולט אפורה.
סאם מתיישב במושב האחורי, הגבר מתיישב ליד הנהג.
הנהג נראה מזרח־תיכוני. הוא כמעט קירח, בעל מבנה גוף מוצק ועורף של מתאגרף.
“קוראים לי בִּיל,” אומר הגבר הבלונדי. הוא מסב את ראשו לאחור ובוחן את סאם כאילו יש לו ספק אם אמנם אסף את האדם הנכון. “אני אחראי לביטחון האישי שלך. ליד ההגה יושב חסן. אם מסיבה כלשהי אני מנוטרל, האחריות עוברת לחסן. לידך על המושב תמצא תיק. אם בלית ברירה תיאלץ לנטוש את המכונית, תיקח אתך את התיק הזה. אני מבין שאתה מייחס חשיבות למחשב הנייד שלך, אבל מחשב נייד לא יכול להציל חיים. התיק הזה כן. עכשיו כבר מאוחר מדיי בשביל לנסוע לבגדד. אנחנו נלון הלילה במלון שרתון בארביל, ומחר בבוקר ניסע דרומה. ואז אציג אותך ליתר אנשי הצוות. הכול ברור?”
האנגלית של ביל זרה לאוזניו של סאם. היא לא אנגלית אמריקאית, וגם לא בריטית, ומן הסתם גם לא אוסטרלית.
תיק שיכול להציל חיים: לשווא סאם מנסה לדמיין את הדבר. ניתוח יכול להציל חיים. הנשמה מפה לפה יכולה להציל חיים. הרצינות התהומית של ביל משעשעת את סאם. “הכול ברור,” הוא אומר.
סאם מביט החוצה. עיראק מפתיעה אותו. היא נראית מטופחת יותר מהצפוי. שמחה יותר. נורמלית יותר.
“האם האדריכלים האחרים כבר הגיעו?” שואל סאם.
ביל נרדם ככל הנראה, סאם נאלץ לחזור על השאלה.
“אין לי מושג,” אומר ביל. הוא נראה זעוף, כאילו סאם שאל שאלה שאסור היה לשאול. אבל הוא בכל זאת פונה לסאם: “טוב עשית שלא טסת ישירות לבגדד. שם היו גונבים לך את המזוודה. מחצית הנוסעים שמגיעים לשם לא מוצאים את המזוודה שלהם, או שהם מוצאים אותה ריקה. בהתחלה לא היה אכפת לאף אחד, העיראקים היו אסירי תודה שהם עדיין בחיים.”
סאם משער שביל לא התכוון לגעור בו, אבל האמירה האחרונה נשמעת כמו גערה. כאילו סאם אינו אסיר תודה די הצורך על היותו עדיין בחיים.
המלון מקרין חדגוניות ראוותנית. אולי הוא נבנה עוד בתקופת סדאם? על כל פנים, מבחינתו של סאם הוא ראוי להריסה בהקדם האפשרי.
טרם כניסתם למלון סאם מתבקש פעמיים לפתוח את המזוודה שלו. איש ביטחון סורק באדישות את חפציו.
“האבטחה פה לא שווה כלום,” אומר ביל בלחש. “מושחתת לגמרי. חסרת מקצועיות.”
סאם מקשיב להערה בשוויון נפש. היא מזכירה לו הערות של מבקרים במוזיאון שהתאכזבו מהתערוכה.
ביל מוליך אותו אל דלפק הקבלה. הוא מתלחשש עם פקיד הקבלה.
כשסאם מקבל את המפתח — כרטיס פלסטיק — מתברר לו ששם המלון לא “שרתון” אלא “ארביל אינטרנשיונל”.
“למה קראת למלון הזה ‘שרתון’, ביל?” שואל סאם. “זה לא מלון שרתון.”
“זה היה פעם שרתון,” אומר ביל. “אנחנו קוראים פה לדברים כפי שהם היו פעם. הכול משתנה פה כל־כך מהר.” שוב אותה נימה זועפת בקולו, כאילו סאם אשם שהכול משתנה פה מהר כל־כך.
“אני והצוות שלי לנים במלון אחר, במרחק של כמה מאות מטרים מפה,” אומר ביל. “תחכה מחר בשעה שמונה בלובי.”
סאם נכנס לחדר מספר 609. עובד של ארביל אינטרנשיונל מביא לו את מזוודתו. סאם מקבל שלוש פעמים הסבר לגבי הפעלת מיזוג האוויר. העובד עומד מהסס ליד המיטה.
הוא רוצה טיפ, עולה בדעתו של סאם. בציריך קנה דולרים ליתר ביטחון. חמש מאות דולר, על כל צרה שלא תבוא. הוא רק קיבל שטרות של מאה ושל חמישים. בארנק שלו הוא מוצא שטר של עשרה פרנקים שוויצריים, אבל עשרה פרנקים נראים לו סכום גדול מדיי.
“הטיפ יבוא מחר,” אומר סאם. “בסדר? אני עדיין צריך להחליף כסף.”
כשהעובד מתחיל להסביר את הפעלת מיזוג האוויר בפעם הרביעית, סאם מחליט לתת לו בכל זאת את עשרת הפרנקים. העובד מביט בשטר במורת רוח.
סאם מתקלח. כשהוא מסיים הוא מחפש לשווא חלוק רחצה. הוא לובש את תחתוניו ומתיישב על המיטה בישיבה מזרחית.
רגעים אחדים חולפים עד שהוא תופס שבחדר הסמוך מתרחשת מהומה. בתחילה נדמה לו שמדובר בהתעלסות רועשת, או שמישהו צופה בסרט פורנו. אבל כשהוא מתאמץ לזהות את הקולות, מתברר לו שמזיזים רהיטים. הוא שומע גברים צועקים. מעבר לקיר מתחוללת ככל הנראה קטטה. סאם מתקרב אל הקיר ומקשיב. הוא פותח את הדלת בזהירות, אבל במסדרון אין איש. מחדר מספר 611 עדיין עולים קולות של מריבה אלימה, בזה אין כל ספק. הוא שומע גניחות, ונדמה לו שהוא גם שומע חבטות.
סאם מתיישב ליד המכתבה ומרים את השפופרת. עכשיו הוא שומע מהלומות על הקיר.
סאם תוהה: האם זהו ראשו של אדם שמוטח בקיר, או שמא בכל זאת הוא מדמיין את הדבר? הוא מחליט לא להמתין עוד ומתקשר לקבלה.
“אני מבקש סליחה,” הוא אומר, “אני מדבר מחדר 609, ונדמה לי שבחדר 611 קורה משהו. האם מישהו יכול לעלות לכאן?”
פקיד הקבלה אומר משהו שסאם לא מבין. סאם מנסה להסביר בפעם השנייה שכדאי שמישהו יעלה לבדוק את המתרחש בחדר 611, אבל בעודו מדבר הוא שומע שפקיד הקבלה מצחקק. ואז פקיד הקבלה אומר לו באנגלית רעועה: “אנחנו מספקים שירותי עיסוי בחדרים. בחדר 611 יש עכשיו מעסה. אתה גם רוצה עיסוי בחדר?”
סאם משוכנע שהקולות שעולים מחדר 611 אינם קולות עיסוי, אבל הוא אומר: “הו, אם כך הכול ברור. אתך הסליחה.”
הוא נשכב על המיטה. הוא חושב תחילה על אחותו, לאחר מכן על חברתו, ולבסוף על חאמיד שאקיר מחמוד. ואז הוא נרדם.
כשהוא מתעורר השעה כמעט עשר בערב לפי שעון ארביל. הכול שקט. הוא לובש את החולצה והמכנסיים שלו, נועל את הכפכפים שהוא מחזיק תמיד אתו — גם כשהוא לן אצל נינה — ויוצא אל המסדרון. הוא דופק על הדלת של חדר 611. אין תשובה.
סאם חוזר לחדרו, מוציא בקבוקון מים מינרליים מהמיני־בר ומתקשר לאמו.
“הכול בסדר עם אאידה?” הוא שואל.
“כן. ואיך אצלך, סַאמַארֶנדרָה?” שואלת אמו.
אמו מקפידה מאז ומתמיד לקרוא לו בשם “סַאמַארֶנדרָה”, כאילו חשוב לה להזכיר לו שאין ביכולתו להימלט משמו.
“הכול בסדר. אני עדיין בארביל. המיטה נקייה, החדר נחמד. אבל הבניין מכוער.”
“כבר פגשת את האדריכלים האחרים?”
“עדיין לא,” אומר סאם. “רק את המאבטחים שלי.”
“יש לך שומרי ראש?”
הוא חושב על הפוליטיקאים שמופיעים בטלוויזיה כשהם מוקפים בגברים עם משקפי שמש וחוט מסתלסל מאחורי האוזן. הגברים האלה לרוב מעניינים אותו יותר מהפוליטיקאים עצמם.
“לא ממש. הם מאבטחים. הם פוקחים עין על הסביבה. אבל הכול פה שקט. את לא צריכה לדאוג.”
“אני מקווה שאתה תנצח בתחרות,” אומרת אמו. “אבא שלך היה גאה בך. אני אוהבת אותך.”
“אני אוהב אותך,” הוא אומר ומנתק.
הוא מתיישב על המיטה ושוב בוחן ביסודיות את התכנית שהכין.
מה שהוא רואה בעיני רוחו — ושעד כה בחר להסתיר מדייב —
הוא כיוון חדש לחלוטין באדריכלות. לא עוד אדריכלות
מתנשאת, שחותרת להטיל את מרותה על בני אדם, אלא אדריכלות שניצבת לצדם של בני אדם, שנותנת. אדריכלות נדיבה. הוא לא מתיימר לבטל את עבודתו של פֵהמֶר, אלא לשנות כיוון, לשכלל. פֵהמֶר לא נתן את דעתו די הצורך לבעיה הגדולה של הפסולת המופקת בכל עת על ידי בני אדם. אדריכל אינו יכול להתעלם מהגורם הזה: היכן שנמצא האדם יש פסולת, אי־אפשר להפריד בין השניים. מי שבונה למען אנשים, צריך גם לבנות למען הפסולת האנושית.
התכנית שלו מזמנת שלל מסלולים למבקרים בבית האופרה. הכול פתוח, הכול שקוף. נדיבות פירושה מתן חופש. השירותים בנויים לתלפיות, ומתוכננים כדי לאפשר שימוש בצואה האנושית להפקת אנרגיה.
סאם שוב תוהה היכן נקודות התורפה של תכניתו. הוא נאלץ, בכל הצניעות, להיווכח שהן לא בנמצא.
מתוך תחושה של אופוריה קלה הוא מתקשר לנינה, אבל היא לא עונה. לכן הוא מודיע לה באמצעות מסרון שהכול בסדר בעיראק, שהוא מתקרב לבגדד, ושהוא מתגעגע אליה, כמובטח, כמה רגעים מדי שעה.
למחרת בבוקר, דקות אחדות לפני השעה שמונה, הוא יורד במעלית אל הלובי. הוא התקלח בקפידה יתרה ומגולח למשעי. הוא משער שהנסיעה לבגדד תהיה ארוכה ומאובקת, ולכן הוא לובש את אותם בגדים שלבש אתמול. מזנון ארוחת הבוקר לא אכזב. סלט הפירות אמנם לא היה טרי במיוחד, אבל היה בכל זאת טעים.
כשהוא ניגש אל דלפק הקבלה מתברר לו שהחשבון כבר שולם. הוא מופתע מהיעילות.
סאם מתבונן בקבוצה קטנה של גברים בלבוש מסורתי יושבים על ספה ומשוחחים, ופתאום נוכח לדעת שחסן עומד לפניו. הוא לא ראה אותו בא.
“אתה מחכה לי כבר הרבה זמן?” הוא שואל. חסן מרים את המזוודה עם סרט הסטן ויוצא החוצה.
סאם הולך בעקבותיו. הוא שמח לצאת מהמלון, הוא משתוקק לפגוש את חאמיד שאקיר מחמוד ולהציג לו את התכנית. הוא ישכנע אותו בענווה שהתכנית שלו היא הדרך הטובה ביותר להגשים את חלומו. הוא ולא אחר יכשיר את הקרקע לכניסתו של פוצ’יני לבגדד. היכן שפרנק לויד רייט נכשל, הוא יצליח.
ליד מכונית השברולט עומדים שני גברים שסאם טרם פגש.
“זה הצוות,” אומר חסן. “אנחנו פה בשביל הביטחון האישי שלך. זה הֶוִי.”
הוא מצביע על גבר משופם.
סאם תוהה אם מה ששמע הוא שם פרטי עיראקי, או שמא האיש באמת נושא את שם התואר האנגלי Heavy.
“וזה הוֹנִי.” חסן מצביע על הגבר השני. גבר נמוך קומה. גוץ, כך הוא מצטייר בעיני סאם. הוֹנִי הוא גוץ.
סַאמַארֶנדרָה תוהה אם הוא באמת נקרא Honey, או ששוב לא קלט את השם נכוחה. לשאול את השאלה הזאת לא יהיה מנומס. וחוץ מזה, זה באמת לא משנה.
הוֹנִי מתיישב במכונית ב.מ.וו. שחורה שחונה ליד השברולט. לוחית הרישוי של הב.מ.וו. עיראקית, אבל לצדה עדיין מתנוססת מדבקה עם האות D. המכונית הזאת מן הסתם שעטה פעם בכבישי גרמניה.
חסן פותח את דלת השברולט לסאם, וסאם שוב מתיישב במושב האחורי.
הגבר המכונה “הֶוִי” מתיישב ליד חסן.
הם נוסעים אל היציאה של חניון המלון. שומר פותח את שער היציאה.
סאם רואה שהוֹנִי נוסע בעקבותיהם בב.מ.וו. השחורה.
הוא תוהה למה ביל לא מתלווה אליהם. אולי קיבל חופשה? או שמא נבצר ממנו לבוא? “מנוטרל”, זאת המילה שביל השתמש בה אתמול.
כשהם יוצאים מארביל סאם שואל בנימה ידידותית: “האם ביל לא בא אתנו?”
“לא,” אומר חסן.
חש ברע: אולי זאת המשמעות של “מנוטרל”. ייתכן שביל חטף שלשול. הרעלת קיבה. אנשים שמכירים היטב את המזרח התיכון הזהירו את סאם: תתרחק מחסה, ומירקות בכלל; ותזכור לשתות מדי יום פחית קולה, זה מונע בעיות.
“עכשיו אני ביל,” אומר חסן.
סאם זוכר את דבריו של ביל: האחריות תועבר לחסן אם הוא ינוטרל. אם יחוש ברע.
“אבל השם שלך הוא חסן, לא?” שואל סאם ליתר ביטחון.
“השם חסן, אבל עכשיו אני ביל,” אומר חסן.
לסאם אין ספק שדואגים לביטחונו האישי. המאבטחים שלו עושים רושם של אנשי מקצוע. ליד הנהג, מתחת למשהו שדומה למגבת מטבח, מונח תת־מקלע.
הבוקר שוב ניסה להתקשר לנינה, אבל הוא הגיע אל המענה הקולי שלה. היא מצדה כבר שלחה לו שלושה מסרונים גדושים ביטויי אהבה. סאם הקליט את הודעתו: הכול בסדר, היא לא צריכה לדאוג לו. הוא סיים את ההודעה באמירה: “אני מנשק את הפה היפה שלך.”
לאמִתו של דבר אין לו מושג אם הפה שלה יפה בעיניו. לפעמים נדמה לו שהוא משקר בעל כורחו. אבל הוא אדריכל, הוא לא בונה פיות. מה הוא בכלל יודע על פיות? נינה בנויה היטב, את זה הוא יודע, התמונה הכוללת כמעט מושלמת. אחוריה אמנם קטנים, אבל עם הזמן הם יגדלו מאליהם. לרגע קט הוא נזכר בשפמפם שלה ונרגש.
כעבור נסיעה של כמחצית השעה חסן מחנה את המכונית ליד מסעדת דרכים.
“שירותים?” הוא שואל.
סאם מניד ראשו לשלילה.
“מכאן עד בגדד אין שירותים. אתה בטוח?”
סאם אינו בטוח. הוא יוצא מהמכונית ומנסה להשתין, לשווא.
חסן יושב בטרסה המרוהטת באי־אלו פריטים שלא ממש הולמים את הסטנדרטים השוויצריים. הוא לוגם קולה מתוך פחית. הֶוִי והוֹנִי נשארו ליד המכוניות.
“קולה?” שואל חסן. סאם מהנהן בראשו.
המלצר מניח פחית קולה על משטח השולחן הדביק.
“ארץ יפה?” שואל חסן והוא בוחן את סאם בעיון.
גם הפחית דביקה. סאם מביט בגבעות שמסביב לאזור השירות. בתוך כך הוא מנגב את הצד העליון של הפחית. “בטח. ארץ יפה,” הוא אומר.
“פעם ראשונה?”
“פעם ראשונה,” הוא עונה.
“נקווה שלא אחרונה,” אומר חסן.
הם שוב מתיישבים בשברולט ועד מהרה סאם נרדם.
כשהוא מתעורר הוא מביט בפרצופו של חייל שהשחיל את מחצית ראשו פנימה מבעד לחלון הנהג.
“מחסום,” אומר הֶוִי.
“עיתונאי?” שואל החייל את סאם.
“אדריכל,” אומר סאם.
החייל מביט בו באי־אמון ומתחיל לדבר בהתרגשות בערבית.
“אתה מחזיק נשק?” שואל חסן. “הוא רוצה לדעת.”
“אין לי נשק,” אומר סאם. “אני אדריכל.”
“תַראה תעודה מזהה,” אומר חסן.
סאם מוסר את דרכונו לחסן, וזה מעביר אותו לחייל.
החייל מדפדף בקוצר רוח בדרכון של סאם. תוך כדי דפדוף הוא מביט שוב ושוב בסאם. לבסוף הוא מחזיר את הדרכון לחסן ואומר משהו בנימה עוינת.
“הוא רוצה לדעת מה אתה עושה בעיראק,” אומר חסן. “יש לך ניירות על מה שאתה עושה פה?”
מתוך תיק הצד שלו סאם מוציא את המכתב שקיבל באימייל מה־World Wide Design Consortium. הוא הכין ממנו תדפיס ליתר ביטחון. במכתב כתוב שחור על גבי לבן שסַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני הוא אחד משלושת הפיינליסטים בתחרות תכנון בית אופרה בבגדד מטעם ה־WWDC. החייל מסתכל על המכתב כאילו קיבל לידו פיסת נייר טואלט. לבסוף הוא מחזיר את המכתב לסאם וניגש בלי לומר מילה אל המכונית הבאה.
הם ממשיכים בנסיעתם.
חסן והֶוִי משוחחים זה עם זה בערבית.
“מתי אפגוש את חאמיד שאקיר מחמוד?” שואל סאם.
איש אינו משיב לו, מלוויו מעמידים פנים שלא שמעו אותו.
במושב האחורי סאם מנסה לדמיין את הפגישה עם חאמיד שאקיר מחמוד. הוא יאמר לו: “הנתינה תתפוס את מקום הלקיחה.” במילים האלה.
הם מגיעים לבגדד לפנות ערב. סאם נדהם למראה האבק והחומות בעיר. בכל מקום יש חומות ומחסומי בטון. אין סוף לחומות. בגדד היא עיר של חומות. הן נועדו להגן מפני פיגועים והתפוצצות מטענים.
מחסומי הבטון לא מצטיינים ביופי, אבל הם מן הסתם יעילים. סאם תוהה אם לא היה אפשר לחשוב על פתרון ראוי יותר מבחינה אסתטית. גם לעובר אורח מגיע קצת יופי. הוא לא רק מעוניין שיצילו את חייו.
הם יוצאים מהמכונית. הב.מ.וו. השחורה של הוֹנִי נעלמה.
“הנה הווילה,” אומר חסן. הוא מצביע על מבנה מוזנח שחומה גבוהה מקיפה אותו. גברים חמושים בלבוש אזרחי צועדים לאט מסביב למבנה, הלוך ושוב.
הֶוִי מוציא את המזוודה מהמכונית ומוליך את סאם לחדר בקומה הראשונה.
בחדר יש מיטה, מכתבה, כיסא משרדי ותנור חימום חשמלי קטן. על גב הכיסא תלויה מגבת צהובה. חוץ מזה יש חלון, מכוסה בווילון עבה שצבעו כחול כהה. כשסאם מסיט את הווילון הוא רואה חומה. חלון דמה.
“זה החדר שלך,” אומר הֶוִי. “ושם האמבטיה. אנחנו למטה.”
הֶוִי מעיף עוד מבט סביב, כנראה כדי לוודא שהכול בטוח, ויוצא מהחדר בלי לומר שלום. סאם שומע את צעדיו במדרגות.
כשהצעדים משתתקים סאם ניגש אל חדר האמבטיה ובוחן אותו. חדר האמבטיה מרווח למדיי. שטיח האמבטיה מטונף.
על הקיר תלוי דף ועליו, באותיות גדולות באנגלית: “הוראות שימוש: לא להתקלח יותר מעשרים שניות ביום. לפתוח ברז. להירטב. לסגור ברז. להסתבן. לפתוח ברז. לשטוף סבון. לסגור ברז.”
מזווית העין סאם מבחין בתנועה.
מתברר לו שזו שממית. על כל פנים, סאם משער שזו שממית. הוא לא בקי בזוחלים. מתחת לכיור יש שלושה יצורים כאלה, דבוקים על הקיר. המסקנה ברורה: כאן הוא לא יוכל להתקלח.
סאם סוגר את הדלת שהֶוִי השאיר פתוחה. חסר בה מפתח. הוא תוהה אם יוכל ללכת לשירותים, אבל דיה לצרה בשעתה.
הוא פותח את המזוודה.
יש בה בגדים שלא שייכים לו.
סאם סוגר את המזוודה. סרט הסטן הירוק קשור לידית. הוא מקרב את אפו אל הסרט ומריח את נינה. הוא בוחן את המזוודה ארוכות. זו בהחלט המזוודה שקנה יחד אתה. סרט הסטן הוא של נינה, המזוודה היא שלו.
סאם פותח בתנועה מהירה את המזוודה ושוב רואה את הבגדים הזרים.
הוא מוציא את כל התכולה, אבל אין בה שום דבר ששייך לו, מלבד התקליטור של מאדאם באטרפליי ואלף שמשות זוהרות מאת חאלד חוסייני.
הוא פותח את הספר. על עמוד השער כתבה נינה: “לסַאמַארֶנדרָה היקר שלי, אתה מבטיח שתיזהר? נקנה כלבלב כשתחזור? אלף נשיקות. שלך, נינה”.
הוא סוגר את הספר בחבטה. בעצבנות גוברת הוא נובר בבגדים הזרים. “איפה הדברים שלי?” הוא אומר בלחש.
הוא מחזיר את הכול למזוודה, סוגר אותה ויורד במדרגות.
חסן והֶוִי יושבים בחדר שהוא ספק מטבח ספק פינת אוכל, ליד שולחן עץ פשוט. הם שותים פנטה.
סאם מניח את המזוודה על השולחן. “זה לא שלי,” הוא אומר.
קולו לא מבטא תוקפנות אלא קוצר רוח.
“לא המזוודה שלך?” שואל חסן. הוא נראה באמת מופתע.
“זאת כן המזוודה שלי,” אומר סַאמַארֶנדרָה, “אבל אלה לא הבגדים שלי.”
הוא פותח את המזוודה וטורף בידו השמאלית את תכולתה. מכנסיים, חולצות, חליפה מקומטת, גרביים, תחתונים. תיק תמרוקים זר. הוא פותח אותו. מברשת שיניים זרה.
“לא שלי,” הוא אומר בקוצר רוח, וקולו מורם יותר משהתכוון. “של מישהו אחר.”
חסן מניד ראשו. “לא מבין,” הוא אומר. “זו המזוודה שלך.”
פריטי הלבוש של סאם לא יקרים באופן חריג, אבל הם באיכות טובה. בגדי מותגים, שנקנו במכירת סוף העונה, אבל בכל זאת בגדי מותגים. ייתכן שעיראקי חסר כול קפץ על המציאה. התושבים המקומיים הלוא מרוששים. חולצה מבית ארמני יכולה להעביר אותם על דעתם. גם עניבת משי, חליפת פול סמית.
“מישהו הוציא את הבגדים שלי מהמזוודה,” אומר סאם. “אני רוצה שהכול יוחזר לי. איפה הבגדים שלי?”
חסן שוב מניד ראשו. “אלה הבגדים שלך,” הוא אומר.
הוא מוציא חולצה מהמזוודה. שרוולים קצרים, דוגמת משבצות. בד זול. חסן קם על רגליו ומחזיק את החולצה לנגד חזהו של סאם, כמו מוכר בחנות בגדים. “המידה שלך,” הוא אומר, “הבגדים שלך.”
חסן מקפל את החולצה בקפידה ומחזיר אותה למזוודה.
תחושת נכשלוּת אוחזת בסאם, תחושה לא־מוכרת. אולי זו תחושת בדידות. כל עוד בגדיך אתך, לא תרגיש בודד. אתמול עוד היו לו בגדיו. הוא היה עדיין מאושר.
סאם מעלה בדעתו שמוטב להשלים עם הסיטואציה. הוא נמצא בארץ זרה, בתרבות זרה, עליו להסתגל. וראשית כול עליו להירגע.
אבל הוא לא מסוגל להירגע. למען האמת קשה לו להשלים עם האבדן. הוא אמנם מודע לכך שהקשר שלו לבגדיו מעיד על קטנוניות, שהתנהגותו לא מתאימה לאיש העולם הגדול, לאדם שכל מה שנחוץ לו הם רעיונותיו, המחשב הנייד שלו ומברשת שיניים. ובכל זאת הוא רוצה רק דבר אחד: שבגדיו יוחזרו לו.
“אני מוכרח לקנות בגדים חדשים,” אומר סאם לבסוף. הפתרון הזה נראה לו פשרה הגונה, והוא מייד נרגע.
אבל חסן מניד ראשו. “אי־אפשר. מסוכן מדיי.”
הֶוִי מצביע על המזוודה. “יש פה בגדים. המזוודה שלך, הבגדים שלך.”
נימת קולו של הֶוִי חביבה יותר מזו של חסן. המסר זהה: סאם טועה, סאם משקר. הוא ננזף כמו ילד.
“אני רוצה לקנות גרביים,” אומר סאם. “אני זקוק ללבנים נקיים. אלה לא תחתוני בוקסר נקיים.” הוא שולף זוג תחתוני בוקסר מהמזוודה. צבעם אדום דהוי.
הוא מקרב אותם לאפו. ריח מפוקפק עולה מהם. “אלה משומשים,” הוא אומר, “אלה לא תחתוני הבוקסר שלי. כל זה שייך למישהו אחר. אני זקוק ללבנים נקיים. אני בהחלט מבין איפה אני נמצא ומה מתרחש פה, אבל אני רוצה לקנות תחתונים נקיים. לא מדובר בכסף. אני יכול לשלם בעד הקנייה. גם בעד הנסיעה לחנות. אם תסכימו ללוות אותי, אני אשלם לכם בעד הליווי. זה לא מהווה בעיה. אולי גם לכם חסר משהו?”
הֶוִי לוקח את תחתוני הבוקסר מידיו של סאם ומריח אותם כמו שחובב יינות מריח כוסית של יין משובח.
“מר אַמְבַּאני,” אומר הֶוִי, “אלה התחתונים שלך.” הוא מדגיש את המילה “שלך” ומניח את התחתונים על השולחן.
“אתה יכול לקרוא לי סאם. אני מכיר את הבגדים שלי. אני מכיר את התחתונים שלי. אני בקושי לובש תחתוני בוקסר.”
הֶוִי מביט בו ומחייך. אולי כוונתו לומר: אז כדאי שתתחיל ללבוש אותם.
סאם יודע שקולו נשמע חלש והססני. הם בוודאי חושבים שהוא אדם שלא מכיר את תכולת ארון הבגדים שלו, אדם שנותן לאשתו לארוז את מזוודתו, אדריכל מפוזר.
סאם אוחז בתחתוני הבוקסר בשתי אצבעות, זורק אותם לתוך המזוודה וסוגר אותה בחבטה.
בלי להוסיף מילה הוא מרים את המזוודה ועולה לחדרו. הוא שוטף את ידיו.
סאם לא מעז לפשוט את בגדיו בחדר האמבטיה המאוכלס בשממיות. לכן הוא מתפשט בחדר. הוא מקפל את בגדיו, הבגדים המקוריים שלו, הבגדים שהוא כבר לובש כמעט ארבעים ושמונה שעות, ומניח אותם על המיטה. החולצה, המכנסיים, התחתונים והגרביים. רק את המקטורן השחור הוא תולה על גב הכיסא.
במערומיו הוא מנסה להתקשר לנינה, אבל מתברר לו שאין כאן קליטה.
ואז הוא שוב פותח את המזוודה.
הוא בוחן את תכולתה ומתחלחל. כשארז את המזוודה הכניס אולר לתוך תא פנימי עם רוכסן, אבל גם האולר נעלם.
זו אשמתו, הוא לא היה צריך לארוז בגדים יקרים. הכמיהה לבגדיו מסבה לו אי־נוחות גוברת. כמה קטנונית הכמיהה הזאת, כמה עלובה.
באי־רצון הוא מוציא זוג תחתוני בוקסר ירוקים מהמזוודה. אלה לכל הפחות מדיפים ריח של סבון כביסה. יתר התחתונים במזוודה מדיפים ריח של גוף אדם. סאם חושד שיש בהם גם עקבות של גוף אדם.
תחתוני הבוקסר גדולים במקצת, אבל הם מתיישבים עליו איכשהו. סאם תוהה מי לבש אותם לפניו, כמה בני אדם כבר לבשו אותם, ומה עלה בגורל הבעלים המקוריים.
מישהו דופק בדלת.
“כן,” קורא סאם. הוא מבוהל ומעט מבויש.
שוב נשמעות דפיקות בדלת.
“כן,” קורא סאם בקול מורם במקצת. הוא מכסה את חזהו בחולצתו.
חסן נכנס לחדר ומושיט לסאם תיק קטן שחור. “במקרה חירום, אם צריך לעזוב את הווילה, תיקח אתך את התיק הזה,” הוא אומר. “מחשב נייד חשוב בשבילך, אבל מחשב נייד לא יכול להציל חיים. התיק הזה כן.”
הוא מניח את התיק ליד הדלת, מעיף מבט בסאם הלבוש בתחתוני הבוקסר הירוקים, מחייך וסוגר את הדלת.
סאם שוב מניח את החולצה שלו על המיטה. הוא רוכן מעל המזוודה ומוציא חולצה ורודה מפוספסת עם שרוולים קצרים. ריח עמום של זיעת אדם זר עולה ממנה.
הוא לובש את החולצה הוורודה, ומעליה את החליפה נטולת המותג. המקטורן מעט צר בכתפיים, המכנסיים מעט לוחצים במפשעה, אבל חוץ מזה המידה פחות או יותר מתאימה. הוא מעדיף לשמור את הבגדים המקוריים שלו לפגישה עם חאמיד שאקיר מחמוד.
בחדר האמבטיה הוא בוחן את הופעתו בראי. הוא לא השתנה: אותן פנים, אותו מבט רציני ועם זאת חביב. אבל הוא נעשה מהוה, הוא מקרין דלות. הוא כבר לא נראה אדריכל ובוודאי לא שוויצרי. הוא נראה כמו הודי שמוכר סחורה בדוכן לצד הכביש.
הוא חוזר לחדר ומוציא את המחשב הנייד מתיק הצד שלו. למרבה המזל המחשב עדיין ברשותו.
הוא מחפש שקע חשמל ומתברר לו שמשתמשים פה בשקעים בריטיים. על זה לא חשב, הוא לא לקח אתו מתאם.
סאם יורד במדרגות. חסן והֶוִי צופים בטלוויזיה התלויה בפינת החדר.
“אני זקוק למתאם,” אומר סאם. “אולי יש לכם במקרה מתאם?” למען האמת יופתע אם יימצא אצלם מתאם. הוא הביא אתו את המחשב הנייד כדי למנוע אי־הבנות. הוא מצביע על התקע.
הֶוִי נד בראשו. הוא יוצא מהחדר וחוזר עם מתאם ביד.
“תודה,” אומר סאם בתחושת הקלה. המתאם מפיח בו תקווה. העניינים אמנם לא מתנהלים פה כמו בשווייץ, אבל בסופו של דבר יתרגל.
“פנטה?” שואל חסן.
סאם מהרהר. הוא צמא. הוא מהנהן.
חסן פותח דלת של מקרר, מוציא פחית פנטה ומניח אותה על השולחן.
סאם מתיישב ושותה.
בטלוויזיה מוקרנת ככל הנראה תכנית דת. גבר קשיש עטור זקן יושב על כר ומדבר בקול חדגוני. הוא מן הסתם מדקלם פסוקים או תפילה.
“מתי יבואו יתר האדריכלים?” שואל סאם.
חסן מושך בכתפיים.
סאם חוזר על השאלה. הוא מפעיל את המחשב הנייד ומראה ליתר ביטחון את המכתב שקיבל מה־World Wide Design Consortium כצרופה לאימייל.
הם רוכנים מעל המחשב. בעיקר הֶוִי נראה מעוניין, הוא אומר משהו בערבית לחסן. הם מבטאים פעמים אחדות את השם “חאמיד שאקיר מחמוד”.
“כן,” אומר סאם, “התכנית שלי זכתה בתחרות שחאמיד שאקיר מחמוד יזם. תחרות תכנון בית האופרה בבגדד. אני אחד משלושת הפיינליסטים. מתי אפגוש את חאמיד שאקיר מחמוד?”
“אתה האדריכל?” שואל חסן כאילו רק עכשיו הבין מיהו סאם.
סאם מופתע מהוספת תווית היידוע, אבל הוא משער שזה קשור לרמת השליטה של חסן בשפה האנגלית. “לא האדריכל,” הוא אומר, “אלא אדריכל. אחד האדריכלים.”
הם מביטים בו. מבטיהם לא מבטאים עוינות, אבל לסאם ברור שהם לא יורדים לסוף דעתו.
חסן, שיושב לידו, מושיט את אצבעו המורה ותוקע אותה בחזה של סאם. “הביטחון האישי שלך,” הוא אומר, והוא מעביר את אצבעו המורה מהחזה של סאם לחזה שלו, “זה העסק שלנו.”
סאם נד בראשו כדי להביע את שמחתו על שמתייחסים לביטחונו האישי ברצינות כזו. גם את נינה זה ישמח.
“אתה לא מכיר עיראק,” אומר חסן. “אנחנו כן. אנחנו צריכים לחכות לרגע מתאים.”
סאם לוגם את שארית הפנטה שלו ועולה לחדרו. הם צודקים, הוא לא מכיר את עיראק. עליו לנהוג באורך רוח ולשמוח שלא גנבו לו גם את המזוודה. ושהגנבים התחשבו בו וסיפקו לו בגדים חלופיים. גנבים, אבל סימפטיים. הבגדים אמנם לא הכי נקיים, אבל לְמה כבר אפשר לצפות? הוא בסופו של דבר בעיראק. הארץ הזאת צריכה עדיין להתנקות. בית האופרה שלו בוודאי יתרום לתהליך הזה. יופי הוא גם ניקיון.
בחדרו הוא מנסה את המתאם. המתאם תקין. יש גם אינטרנט אלחוטי, אבל סאם מתבקש להזין סיסמה. עוד מעט יברר מהי הסיסמה.
הוא יושב על המיטה ובוחן את הטלפון הנייד שלו. עדיין אין קליטה, מן הסתם באשמת החומות שמסביב לווילה. הוא מכבה את המכשיר ומכניס אותו לתיק הצד.
הוא מהסס: האם יבחר בחאלד חוסייני או בתכנית בית האופרה? חסרה לו השלווה הדרושה כדי לקרוא. כדי לעבוד הוא לא זקוק לשלווה, ולכן הוא מחליט לעבור פעם נוספת על התכנית שלו.
הוא יאמר לחאמיד שאקיר מחמוד: “מאז ומתמיד האדריכלים מתיימרים להפעיל את סמכותם. השאיפה שלי היא לא להפעיל סמכות, אלא להאציל סמכות.”
סמוך לשעה שבע נשמעות דפיקות בדלת. בחור שטרם פגש מסמן לו לרדת למטה. הבחור נראה בן שש־עשרה לכל היותר.
מסביב לשולחן יושבים חסן והֶוִי ועוד חמישה גברים. הם אוכלים. על שולחן אחר מונחים ארבעה מכלי אלומיניום.
“תאכל,” אומר חסן. “אם תחכה, לא יישאר כלום.”
במכל הראשון יש בשר לא־מזוהה, בשני אורז, בשלישי אפונים שנראים כאילו בושלו יתר על המידה. המכל הרביעי ריק.
ליד המכלים ניצבת ערימת צלחות.
סאם לוקח צלחת ומעמיס עליה בזהירות מעט אורז ואפונים וכמות מזערית של בשר. הוא מתיישב ליד הגברים.
הוא תוהה אם עליו להציג את עצמו, ולבסוף מסתפק בניד ראש.
הטלוויזיה משדרת תכנית בשפה הערבית. אדם, שנראה לסַאמַארֶנדרָה כפוליטיקאי, מתראיין. לאחר מכן רואים תמונות של מה שמסתמן כתוצאה של פיגוע. אין צורך בשליטה בשפה הערבית כדי להבין את המתרחש, כל אדם מבין את שפת החורבן.
“חליפה יפה,” אומר חסן לאחר שהוא לוקח לגימה מפחית הפנטה שלו.
כל הגברים מפסיקים לאכול ומביטים בו.
סאם משתדל לקבל את המחמאה בסבר פנים יפות. הם רוצים שירגיש בנוח, בזה אין ספק.
הגברים שבים לאכול ושותקים. מפעם לפעם הם מעיפים מבט בסאם, כאילו הם מצפים שיציג בפניהם תעלול כלשהו.
כשהרוב מסיימים לאכול, חסן מגיש לסאם בקבוק מים.
“שם המקרר,” אומר חסן. “מעכשיו תיקח לבד. אתה צריך לשתות הרבה.”
סאם מצמיד את הבקבוק לפיו. הוא אכן צמא.
“מהי בעצם הסיסמה לאינטרנט האלחוטי?” הוא שואל.
“סיסמה?” חסן שולח מבט לאחד הגברים.
“כן, הסיסמה לאינטרנט. אני רוצה להתחבר לאינטרנט.”
חסן מוציא פיסת נייר מעוכה מכיס מכנסיו, כנראה חשבונית, וכותב על צדה האחורי: “61security69”.
“ומתי יתפנה מר מחמוד בשבילי?” שואל סאם. “אולי ידוע לכם?”
פניו של חסן מתעוותות, כאילו נתקף כאב. “מר מחמוד לא פנוי. גם לא בשביל האדריכל.”
“אני מבין,” אומר סאם. “אבל הוא הזמין אותי. בעניין תכנית הבנייה. האם תוכל למסור לו שאני מצפה בקוצר רוח לפגישה אתו? וחוץ מזה, אני לא האדריכל, אני אחד האדריכלים.”
פניו של חסן עדיין נושאות העוויית כאב. הוא מקפל בקפידה את פיסת הנייר שעליה כתב את הסיסמה ומוסר אותה לסאם. “אני לא מכיר אישית את מר מחמוד,” הוא אומר. “אני מכיר אנשים שמכירים את מר מחמוד. האנשים שמכירים את מר מחמוד לא פנויים, ומר מחמוד עוד פחות. מר מחמוד…” הוא מרים את ידיו כאילו הוא מבקש לרמוז שחאמיד שאקיר מחמוד נמצא במקום אחר, לא בקרב בני תמותה.
“אולי בכל זאת תואיל למסור לאנשים האלה שאני אשמח להיפגש עם מר מחמוד? שהגעתי לכאן במיוחד בשביל חאמיד שאקיר מחמוד.”
חסן נד בראשו. “אתה נוצרי?” הוא שואל.
“בערך,” אומר סאם. “עברתי טבילה נוצרית.”
חסן נועץ מבט בסאם. “נוצרים, מוסלמים, יהודים, כולם מאמינים באותו אל. הכופרים הם הבעיה הגדולה. הם לא מאמינים בשום דבר. מה אפשר לצפות מבן אדם שלא מאמין בשום דבר?”
סאם מעדיף שלא להיקלע לדיון תיאולוגי. “אתה צודק,” הוא אומר, “אבל האדריכל בונה בשביל כולם.”
בחדרו סאם מנסה את הסיסמה. היא פועלת, אבל הוא לא מצליח להתחבר לאינטרנט. הוא משנה את ההגדרות במחשב שלו. ללא הועיל.
כעבור למעלה מחצי שעה הוא מרים ידיים. נינה כבר תבין שתקשורת האינטרנט בעיראק לוקה בחסר.
הוא נזכר במתנה שקיבל ממנה. הוא רושם בפנקס כמה מילות מפתח: “הֶוִי, הוֹנִי וחסן. הבגדים נגנבו. שממיות. מר מחמוד לא פנוי”.
כשהוא מסיט את השמיכה מהמיטה הוא רואה שהסדין מוכתם. נדמה כאילו מישהו שפך מיץ עגבניות על המיטה.
סאם בוחן מקרוב את הכתמים אבל לא מריח דבר. הוא פורש את המגבת הצהובה על הסדין.
מתיק התמרוקים שלא שייך לו הוא מוציא מברשת שיניים. הוא מקרב את מברשת השיניים לאפו. מברשת השיניים מדיפה סירחון של מזון מקולקל, של ביוב. הוא מחזיר אותה לתיק התמרוקים ושוטף את פיו במים בחדר האמבטיה. הוא מסתפק בזה לעת עתה. מחר יקנה מברשת שיניים.
ליתר ביטחון הוא נשכב על המיטה בבגדיו. הוא רק חולץ את נעליו ופושט את המקטורן שלא ממש מתאים למידותיו.
למחרת בבוקר הוא מתעורר בשעה מוקדמת. הוא מייד נועל את נעליו, ניגש אל חדר האמבטיה ושופך מים על פניו.
למטה אין איש, אבל יש שוב מכלים עם אוכל. במכל הראשון יש גבינה לבנה מפוררת, בשני פרוסות עגבניות, בשלישי שארית של תערובת שנראית כמו ביצים מקושקשות, ברביעי פיתות. הטלוויזיה דולקת. הוא לוקח שתי פיתות ומתחיל לאכול בלי חשק. כשהוא מסיים הוא מוסיף לשבת. הוא צופה בטלוויזיה ומנסה לקלוט מילים מוכרות. אין כמעט מילים כאלה. התמונות חוזרות על עצמן. חורבן, הרוגים, חיילים, פצועים, צוותי הצלה. לאחר מכן השדרן. ושוב חורבן, הרוגים, חיילים.
סאם יכול להבין את שאיפתו של חאמיד שאקיר מחמוד להביא את פוצ’יני לבגדד. התושבים משוועים למשהו חדש, משהו שיעודד את רוחם. הוא נזכר בדבריו של המרצה שלו לתולדות האמנות: “אין אתיקה בלי אסתטיקה. מי שמזניח את האסתטיקה יקבור במוקדם או במאוחר גם את האתיקה.”
חסן סוף־סוף מגיע. בדומה לסאם גם הוא לובש את הבגדים שלבש אתמול. בארץ הזאת אין חובה להחליף בגדים מדי יום.
“בוקר טוב,” אומר סאם.
חסן משיב בניד ראש ומתיישב.
“הייתי רוצה לקנות היום כמה דברים. בין היתר מברשת שיניים. האם כבר ידוע לך משהו על הפגישה שלי עם חאמיד שאקיר מחמוד?”
חסן אוחז בשלט ומעביר ערוצים בטלוויזיה. רגעים ארוכים חולפים בלי שהוא מדבר.
סאם כבר לא רעב, אבל הוא בכל זאת ניגש אל המכלים. הפעם הוא גם מעמיס מהתערובת הדומה לביצים מקושקשות. הוא אוכל לאט ובלי תיאבון, אבל הוא מרגיש חובה לרוקן את צלחתו.
“מר סַאמַארֶנדרָה.” חסן מצביע על מקלט הטלוויזיה. על המסך רואים ראש של גבר שנראה כאילו עיניו הוצאו מחוריהן בעזרת כפית. הפה נטול שיניים, הלחיים מכוסות שלפוחיות.
“חאמיד שאקיר מחמוד,” אומר חסן.
“חאמיד שאקיר מחמוד?” שואל סאם.
תמונת הראש חולפת.
“חאמיד שאקיר מחמוד,” אומר חסן.
“זה היה חאמיד שאקיר מחמוד?” שואל סאם.
חסן מהנהן בלי לנתק את מבטו ממסך הטלוויזיה.
“חאמיד שאקיר מחמוד מת?” שואל סאם. אולי לא הבין את חסן. הוא מתקשה להעלות על הדעת שהאיש ששוחח אתו בטלפון לא מזמן, האיש שנרגש ממוצרט ושפוצ’יני גורם לו להזיל דמעה, אכן מת.
“מת,” אומר חסן.
סאם לא מעז להביט בחסן, הוא מתרכז במסך הטלוויזיה.
הוא לא יודע מה לומר. חאמיד שאקיר מחמוד הלך לעולמו. הוא חייב ליצור קשר עם ה־World Wide Design Consortium בלונדון.
“אבל מי עומד מאחורי זה?” שואל סאם. הוא עדיין רוצה לקוות שיש פה אי־הבנה. אולי מדובר באדם אחר ששמו חאמיד שאקיר מחמוד.
“מאחורי מה?” אומר חסן בקול נרגן.
“מאחורי הרצח,” אומר סאם. “הרי ברור שהוא נרצח. לא ראית את העיניים שלו? מי עשה את זה?”
חסן מושך בכתפיים. “אני לא יודע יותר ממך,” הוא אומר. “אולי אתה יודע יותר ממני. אתה האדריכל.”
סאם מרגיש שאמר שטות, שההתבטאות שלו לא הייתה במקומה. הוא לא נזהר בדבריו. “אני לא יודע שום דבר,” הוא מסביר. “אני לא מבין בפוליטיקה. אני אדריכל. לא האדריכל, אלא אדריכל כמו שכבר אמרתי. אני מתכנן בניינים.”
נראה שחסן כבר לא מקשיב לסאם. הוא שוב מעביר ערוצים בטלוויזיה.
“אני שוחחתי בטלפון עם מר מחמוד,” אומר סאם. “מעולם לא פגשתי אותו, אבל אנחנו חברים בפייסבוק.”
הוא מייד מתבייש בבנאליות של האמירה. למרבה המזל חסן לא מגיב.
“ועכשיו מה קורה?” שואל סאם לאחר זמן מה.
“כאן בטוח.”
סאם חושש שפגע ברגשותיו, ולכן הוא אומר: “אני מבין שכאן בטוח, אין לי ספק בזה. אבל שאלתי את עצמי מה יקרה הלאה, עכשיו שמר מחמוד…”
חסן מניח את ידו על הכתף של סאם. “אתה רוצה ביטחון?” הוא שואל. הוא נועץ מבט בסאם.
סאם מהנהן. “אני רוצה ביטחון. כמובן. מי לא רוצה ביטחון?”
“אז אתה לא מסכן את הביטחון שלך ושל אחרים. אתה עולה עכשיו למעלה. אתה נשאר שם בשקט־בשקט.” זה נשמע כמו גערה וכמו בדיחה בו־זמנית.
סאם עולה למעלה. כבר אין בלבו ספק: לא מדובר באי־הבנה. חאמיד שאקיר מחמוד מת. סאם תוהה אם הדבר כבר נודע לנינה. היא תדאג כשייוודע לה.
סאם נתקף בהלה, הוא רוצה להסתלק מפה. הוא סולד מהתחושה שהוא נקלע למבוי סתום.
בהיעדר עיסוק אחר, הוא מוציא את תכנית בית האופרה מתיק הצד שלו. בעודו בוחן את התכנית הוא שואל את עצמו אם הבניין הזה עדיין עומד על הפרק בשעה שחאמיד כפי הנראה כבר איננו. אף־על־פי־כן הוא מגיע למסקנה שמן הראוי לשנות את מקומו של אחד משלושת חדרי השירותים לגברים. בפנקס הרישומים שלו הוא מכין סקיצות חדשות בעיפרון, עד שהוא מתעייף.
הוא נשכב על המיטה ומנמנם, מקיץ בבהלה, שוב מנמנם ולבסוף שוקע בשינה עמוקה.
סאם מתעורר מרעש שנשמע כמו פיצוץ. הרעש לא ממש מפחיד, הוא בא מרחוק. עוד פיצוץ נשמע, הפעם קרוב יותר. סאם שוכב על המיטה בלי לזוז. בבית עצמו שוררת דממה. הוא מחכה לפיצוץ הבא, אבל שום דבר לא קורה. הוא שוב מנמנם, עד שנשמעות דפיקות עזות בדלת.
הבחור שכבר הופיע אמש עומד בפתח. הפעם הוא לובש מכנסיים קצרים. הוא מסמן לסאם לבוא אתו.
למטה שוב יושבים חמישה גברים. למיטב ידיעתו של סאם אלה אותם גברים שהיו פה אתמול. גם במכלי האוכל אין שינוי: יש בהם אפונים, אורז ובשר, מן הסתם בשר כבש.
סאם מוציא מים מהמקרר, מעמיס אוכל על צלחת ומסב לשולחן. כמו מתוך שגרה, בעצם כאילו זה ביתו.
סאם מביט בגברים. אחד מהם נראה מערבי, אבל לסאם אין מושג איך לפתוח בשיחה. האם כולם מאבטחים?
הוא מחליט לנסות בכל זאת. בלי לפנות לאיש, הוא שואל: “מתי הלוויה של חאמיד שאקיר מחמוד?”
הם מפסיקים לאכול ומביטים בו. מלבד זה אין תגובה.
סאם לועס לאט. האפונים פחות מבושלים משהיו אמש.
ואז חסן אומר: “אנחנו לא יכולים לדבר על זה. למען הביטחון שלך ושלנו.”
גבר אחר, שלא הציג את עצמו, אומר באנגלית טובה: “ככל שתדע פחות, כן ייטב.”
הגברים קמים מהשולחן. הם עורמים את הצלחות המלוכלכות ויוצאים מהחדר. רק חסן נשאר ליד השולחן. הוא מביט בסאם. מבטו ידידותי באופן יחסי. “אתה רוצה לדעת הכול,” הוא אומר.
סאם מהנהן.
“אתה יודע מי היה חאמיד שאקיר מחמוד?”
סאם מניד ראשו לשלילה.
“כופר,” אומר חסן.
סאם מביט בצלחת שלו.
“כל הכופרים הם דקדנטיים. חסרי ערכים. זה הגיע לו.”
על צלחתו של סאם נותרו אפונים. “אני יכול להתקשר הביתה?” שואל סאם. “הטלפון הנייד שלי לא פועל. אין פה קליטה.”
“במחשב,” אומר חסן. “סקייפ זה בטוח.”
“אבל אין לי אינטרנט.”
“נתתי לך סיסמה.” חסן מוציא כרטיס ביקור מכיס מכנסיו וכותב על גב הכרטיס: “61security69”.
“תנסה,” הוא אומר ומוסר את הכרטיס לסאם. “האינטרנט לפעמים אטי. צריך סבלנות. אתה לא כופר, נכון?”
סאם אומר שהוא תכף ינסה שוב. הוא מוסיף שהוא אדם מאמין. אבל לאמִתו של דבר הוא מפקפק באלוהים לא פחות משהוא מפקפק באינטרנט המקומי.
הוא מתיישב על המגבת הצהובה הפרושה על מיטתו. הוא הופך את כרטיס הביקור, הכרטיס כולו בערבית. רגעים ארוכים סאם בוהה בכרטיס הביקור שבידו. הוא מתחיל לחוש עקצוץ ברגלו, הוא נזכר באחותו.
לבסוף הוא לוקח את המחשב הנייד ומנסה להתחבר לאינטרנט. לשווא.
בפנקס הרישומים שקיבל מנינה הוא כותב: “מר מחמוד מת”. ואז הוא מתחיל להמהם בקול חרישי, מנגינה שזכורה לו מפעם. שעה קלה הוא יושב על המיטה ומהמהם, עד שנמאס לו. הוא יוצא מחדרו.
למטה הטלוויזיה דולקת. אין איש בחדר. “הלו,” הוא קורא. סאם פותח דלת. הוא נכנס לחלל שנראה כמו מחסן. דלת אחרת נפתחת למטבח.
אישה עומדת ליד תנור בישול ומנקה את הכיריים. היא מביטה בסאם. היא נראית כבת ארבעים. היא לובשת סינר גדול מוכתם. על ראשה אין מטפחת, שערה הכהה כרוך בפקעת.
“את מדברת אנגלית?” הוא שואל.
“קצת אנגלית,” היא אומרת. קולה צרוד.
“אני סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני,” הוא אומר. “אני מתארח פה. מותר לי להיכנס?”
“אתה רעב?” היא שואלת. היא מושיטה לו תפוח. התפוח קטן ויש עליו כתמים חומים.
הוא לוקח אותו. מאז נסיעתו מארביל לא אכל פירות. וסלט הפירות שאכל שם בארוחת הבוקר יצא מן הסתם מקופסת שימורים.
“איפה כולם?” הוא שואל.
האישה לא עונה על השאלה, אבל היא גם לא שבה לנקות את הכיריים. היא אוחזת במטלית ומביטה בסאם.
“איפה אנחנו בעצם?” הוא שואל. “זה מלון?”
“מלון?” היא מצטחקת. יש לה צחוק נעים. “Safe house,” היא אומרת.
בית בטוח. אפשרות זו לא עלתה על דעתו. הוא כבר שמע את המונח safe house בטלוויזיה. בסרט עלילה או בסרט דוקומנטרי, הוא לא זוכר.
סאם מסתכל סביב. מעל הכיריים יש נקב בקיר. במקום הזה היה אולי תלוי משהו, אבל זה יכול להיות גם חור של קליע.
“והגברים פה,” הוא מצביע על הדלת, “הם כולם מאבטחים?”
האישה לא מגיבה.
הוא משפשף את התפוח במגבת מטבח שנראית נקייה ונוגס בו בזהירות. על השיש הוא רואה מֶלון.
“מי עוד נמצא בבית הזה?” הוא שואל.
“אתה,” היא אומרת.
היא שוב מתחילה לנקות את הכיריים.
“וחוץ ממני?” הוא שואל. “אני כל היום לבד בחדר שלי. הייתי רוצה לעשות משהו, להעביר את הזמן. הייתי רוצה לשוחח. או לשחק במשהו. בקלפים למשל.” סאם לא משחק בקלפים זה שנים.
“אתה,” היא אומרת. “חוץ מזה אף אחד. מאבטחים. אני.”
הוא שוב נוגס בתפוח, בעיקר מטעמי נימוס.
“את בטוחה בזה?” הוא שואל. “את בטוחה שאין עוד אורחים?”
“כן,” היא אומרת. “כולם עזבו.”
הוא מעביר את ידו על השיש. השיש גדול ודביק למגע.
“האם אמרו כמה זמן אני אשאר פה?”
האישה מביטה בסאם אבל לא עונה. הוא חוזר על השאלה.
“כמה שצריך,” היא אומרת. “הם מטפלים בך טוב. אנחנו מטפלים בך טוב.”
“זה נחמד,” הוא אומר. “זה מאוד נחמד.”
שוב נשמע פיצוץ. רעש עמום. האישה לא מגיבה לרעש.
“האם אלה פיגועים?” הוא שואל. “הפיצוצים האלה?”
היא מושכת בכתפיים. ואז היא מצביעה על המֶלון. “הערב מלון. בשבילך.”
סאם מרגיש שנוכחותו לא רצויה פה, שהוא מעכב אותה. הוא מודה לה על התפוח.
בחדרו הוא מניח את ליבת התפוח על המכתבה. הוא לא העז לזרוק אותה במטבח. ידו דביקה.
שנים רבות מדיי עברו עליו בלי שעשה בחירות של ממש. את כל ההחלטות החשובות שלא היו קשורות לעבודתו דחה למועד אחר. הוא מוכן לנישואין. הוא חייב לקבל על עצמו מחויבות. הוא יקנה זר ורדים ובקבוק שמפניה, ובמהלך טיול בהרים ביום ראשון אחר הצהריים יציע לנינה נישואין. הוא עדיין לא יודע באיזה הר יבחר. הוא גם יכול להציע לה נישואין כשהם שטים בסירה, באגם כלשהו. לא אגם ציריך, זה נדוש מדיי. אולי אגם בוֹדן.
מותה של אאידה, שמרבה להעסיק אותו, נתפס בתודעתו יותר מאי פעם כתבוסה אישית. הוא ידאג שאאידה תיסע לאמריקה כדי להבריא שם. הוא ירוויח את הכסף הדרוש למימון הטיפול באמריקה. אולי היא לא תוכל להבריא לגמרי, אבל איכות חייה תשתפר באופן ניכר. את המונח “איכות חיים” שמע לעתים קרובות מפי רופאים, הם מדברים על איכות חיים כאילו הם מומחים לדבר. אאידה תהיה נוכחת במסיבת הכלולות שלו. לאחר שתבריא.
סאם מציץ לתוך התיק שהוא אמור לקחת אתו במקרה חירום. התיק מכיל ערכת עזרה ראשונה.
איש לא בא לקרוא לו לארוחת הערב. לכן הוא מחליט לרדת בעצמו.
הפעם הוא לבד. המאבטחים כבר אכלו, או שעדיין לא אכלו. שוב מוגש אותו אוכל. לשם שינוי יש שלוש פרוסות מלון באחד המכלים. הוא אוכל ומלכסן מבט אל הטלוויזיה. המלון טעים.
כשהוא מסיים הוא מוסיף לשבת, אולי יבואו הגברים. אבל הם לא באים. הוא מביא את צלחתו אל המטבח.
המבשלת יושבת על כיסא בפינת המטבח ואוכלת מצלחת שמונחת על ברכיה. מקלט רדיו משמיע מוזיקה ערבית.
כשהיא מבחינה בו היא קמה מהכיסא, מניחה את צלחתה על השיש ולוקחת מידיו את צלחתו המלוכלכת. יש בה שאריות של אוכל, הוא רואה שהיא מסתכלת על השאריות.
“זה היה מצוין,” אומר סאם.
“תה?” היא שואלת. היא כבר אוחזת בתרמוס.
“כן, תודה,” הוא אומר.
היא יוצקת מים חמים בספל, פותחת ארונית ומוציאה שקיק תה. בהבעת ריכוז על פניה היא תולה את השקיק על דופן הספל. היא ממתינה עד שהתה כמעט שחור ונותנת בו שלוש כפיות סוכר.
“את פה כבר הרבה זמן?” הוא שואל.
היא לא עונה.
“יש לך משפחה?”
“כולם מתו,” היא אומרת. היא מניחה את השקיק על צלחתו המלוכלכת ומגישה לו את התה.
“אני מצטער לשמוע את זה.”
“השכן הורג את בעלי. הבן הבכור הורג את השכן. כך מקובל.”
סאם לוגם מן התה.
“הבן של השכן הורג את הבן הבכור. הבן הצעיר הורג את הבן של השכן. מסורת. האחיין של השכן הורג את הבן הצעיר. אין יותר בנים.”
הוא רוצה לרחוש אהדה לאישה הזאת, אבל למגינת לבו הוא מרגיש בעיקר רחמים עצמיים. על הימצאותו במקום הזה. על אשליית הניצחון, קצרת מועד ככל שתהיה. על אבדן בגדיו. על מותו של חאמיד שאקיר מחמוד.
“התה מצוין,” הוא אומר. אחרי מה שסיפרה לו הרגע, האמירה הזאת נשמעת רדודה. ולכן הוא מוסיף: “במקום שאין חוק, כנראה אין ברירה אלא לקחת את החוק לידיים.”
היא מראה לו את ידיה. ידיים גדולות, זקנות. גילן עולה על גיל פניה. ידיים שחוקות מרוב עבודה.
האם לא הבינה אותו?
“זה ביטוי,” הוא ממהר לומר. “לקחת את החוק לידיים. איפה שאין חוק, אנחנו לוקחים את החוק לידיים שלנו. אבל זה מביא רק צרות. המדינה צריכה לכבות שריפות. אי־אפשר לומר: כל אחד יכבה את השריפה שלו.”
סאם שוב לוגם מן התה. הוא תוהה מה גורם לו לדבר כל־כך הרבה. כנראה הבדידות, הפחד שתכף שוב ייאלץ לשכב לבדו בחדרו ולהקשיב לפיצוצים.
“אמריקאים,” היא אומרת. “מכבים שריפה, עושים שריפה. מכבים שריפה, שוב עושים שריפה.”
“כן, הפירומנים הכי גדולים הם מכבי האש.” סאם לא נוטה להפנות אצבע מאשימה, הוא אוהב לשמור על ניטראליות, להיזהר בלשונו. לא מתוך אופורטוניזם אלא מתוך אהבת הזולת.
בתנועה חפוזה היא לוקחת את הצלחת שלה מהשיש ומתיישבת על הכיסא בפינת המטבח.
האם זה מסמן שעליו ללכת? הוא לא רוצה ללכת.
“מי בעצם התארח פה לפניי?” הוא שואל. “בבית הזה. מי היה פה לפני שהגעתי?”
דממה. הוא משער שהיא לא מבינה אותו. “מי גר פה? מיהו בעל הבית?”
“חאמיד שאקיר מחמוד,” היא עונה מייד.
סאם נדהם. “הוא היה בעל הבית?”
היא מצביעה על הרצפה, על התקרה ועל הקירות. “מר חאמיד.”
הוא מביט באישה באי־אמון. “הבית הזה הוא של חאמיד שאקיר מחמוד?”
היא מהנהנת.
“הוא לא גר בלונדון?”
היא מנידה ראשה לשלילה ומתחילה לאכול.
הוא עושה כמה צעדים לעברה. “מר חאמיד התגורר בבית הזה?” עכשיו גם הוא מצביע על הרצפה, על התקרה ועל הקירות. הוא מעתיק את תנועותיה, עוד מעט יתחיל לדבר כמוה.
“בבית הזה,” היא אומרת. “האישה של מר חאמיד לא בבית הזה. הילדים לא בבית הזה.”
הוא משתופף לפניה. “אני הגעתי מציריך כדי לשוחח עם מר חאמיד על פרויקט בנייה. אני אדריכל.”
ביד ימין היא אוחזת במזלג, ביד שמאל היא מחזיקה את הצלחת.
“חבר של מר מחמוד?”
סאם רואה חוטי רוק נמתחים בין שיניה. נדמה לו שהיא מחייכת.
“לא חבר,” הוא אומר. “שוחחנו בטלפון. בהנחה שזה באמת היה חאמיד שאקיר מחמוד. לא שיחה חברית, אלא עסקית. אבל הוא היה נחמד, הוא היה נלהב.”
היא מביטה בו בפנים חסרות הבעה.
“האם מר חאמיד אהב אופרה?” שואל סאם.
היא בוחשת במנה שלה בעודה בוחנת את האיש שמשתופף לפניה. מבטה מבטא תמיהה, ואולי חשדנות.
“אופרה,” אומר סאם, “האם מר חאמיד אהב אופרה?”
הוא מתעקש, הוא עצמו לא יודע למה. התנוחה מתחילה להכביד על רגליו.
המבשלת מנידה ראשה לאט. עכשיו היא לועסת.
“לא אופרה?” הוא שואל. “פוצ’יני? האם הוא נהג להאזין לפוצ’יני?”
היא שוב מנידה ראשה. היא טוחנת את האוכל ביסודיות.
“את יודעת מי זה פוצ’יני? האם כבר שמעת את השם פוצ’יני? האם מר חאמיד אמר לפעמים: כמה אני אוהב את פוצ’יני?”
היא שוב מנידה ראשה לאט. חיוך קלוש מרחף על שפתיה, כאילו היא כבר לא מבינה אותו כלל.
סאם מביט בצלחת שלה.
תכולת הצלחת שונה מהאוכל שהוגש לו. מין תבשיל קדרה. תערובת בלתי מזוהה, משהו עם עדשים.
ואז היא אומרת: “מר חאמיד חיכה לחבר. חבר עם שליחות חשובה.”
סאם נוגע קלות ברגלה ומייד נרתע: “אני לא השליח, אני האדריכל. מר חאמיד אהב את פוצ’יני. לכן הוא רצה להקים בית אופרה בבגדד. פוצ’יני ריגש אותו. הוא רצה כנראה לרגש אנשים אחרים, לגרום לכך שגם הם יזילו דמעה.”
איבוד חוט המחשבה גורם לו לצחוק. לרגע קט הוא שוכח שהוא לא לבד והוא צוחק בלי בושה. אבל הוא מתעשת מייד.
המבשלת מגבירה את קצב אכילתה.
הוא קם על רגליו. הוא תוהה מה עליו לעשות עכשיו.
“איזה מין אדם היה מר חאמיד?” הוא שואל. “אדם טוב?”
האישה אוכלת עכשיו בקצב של מכונת ירייה, היא מתעלמת ממנו.
סאם יוצא מהמטבח במבוכה קלה וחוזר לחדרו. אבל הוא חסר מנוחה. כעבור רגע הוא ניגש אל חדר האמבטיה. שם הוא שוטף את פיו, ובעזרת ציפורניו הוא מסלק חוט בשר מבין שיניו הקדמיות.
לאחר מכן הוא משתופף ומציץ מתחת לכיור. השממיות עדיין שם. הן דבוקות על הקיר ולא זזות. בזהירות הוא מושיט יד לעבר אחת השממיות. היא נסה על נפשה.
בחדרו הוא נעמד קרוב ככל האפשר אל תנור החימום. קר לו. סאם נזכר בכיסא המיוחד המשמש את אאידה במקלחת בקוסנאכט. הפעם האחרונה שעמד אתה במקלחת נראית לו רחוקה כל־כך, והלוא עדיין לא חלף שבוע מאז.
כשהוא מרגיש שהתחמם די הצורך הוא מתיישב לכתוב מכתב לנינה. אצה לו הדרך לשאול אותה אם תסכים להינשא לו, אבל לפני שהוא מגיע להצעת הנישואין הוא מכבה את המחשב. אולי בכל זאת כדאי לשאול תחילה את אביה.
הוא משתוקק למקלחת אבל מוותר עליה.
הקימה בבוקר נראית לו כמו ריטואל. הוא לובש את המקטורן שלא שייך לו, נועל את נעליו ושוטף את פניו בחיפזון ובתחושה עמוקה של גועל. ואז הוא יורד למטה.
הטלוויזיה שוב דולקת, אבל מכלי האוכל ריקים.
סאם פותח את דלת המטבח. גם המטבח ריק. מסודר, אבל ריק.
“הלו,” אומר סאם בזהירות.
הוא מחכה, אבל אין מענה. הוא מעלה בדעתו שהוא לא יודע את שם המבשלת, הוא לא יכול לקרוא לה.
סאם מהסס, אבל מחליט לבסוף לסרוק את הבית.
נראה שאין בו אף אחד, הבית הבטוח הוא עכשיו בית נטוש. סאם מתגנב מחדר לחדר בווילה המוזנחת ומשתדל שלא להרעיש, מחשש שמא ייפול למלכודת כלשהי. שוב ושוב נדמה לו שהוא שומע קול אנושי, אבל בכל פעם הוא מגיע למסקנה שהקול בא מהטלוויזיה.
אין פה איש, הוא לגמרי לבד. די בזה לעשות את נוכחותו לבלתי רצויה. אם אין פה איש, מה לו ולמקום הזה? הוא אינו אלא סוד מביש, שריד מחייו של חאמיד שאקיר מחמוד, אף שעדיין לא ברור לו אם אמנם היה קשור לחאמיד שאקיר מחמוד, שהרי נבצר ממנו לשאול אותו.
לבסוף הוא חוזר אל החדר למטה. הוא מוציא פחית פנטה מהמקרר וגומע את מחציתה.
הוא מתיישב על כיסא וקורא את הכתוב על הפחית. יבוא מטורקיה.
ארוחת הבוקר שלו מורכבת מפנטה. הבנה זו מעוררת בו מיאוס עמוק. הוא מואס במצבו, בעצמו. טיסת החזרה שלו מוזמנת לעוד יומיים. כשישוב לציריך, ואין בלבו ספק שבקרוב ישוב לציריך, שותפו ישים אותו ללעג ולקלס. סאם היה תמים, ותמימות גרועה יותר מטיפשות, ואפילו מרשעות.
פֵהמֶר אמר פעם: “אדולף לוֹס, אדריכל מחונן אבל תמים. ואלטר גרוֹפּיוס, כישרון גדול אבל פתי. הוא האמין שהאנושות פתוחה לשיפורים. האדריכל לא צריך לשפר את האדם, אלא להוביל אותו ביד. כוחו של האדריכל הוא כישרונו לאחר שגורעים ממנו את תמימותו. אפשר לבטא את זה במשוואה: כוח שווה כישרון פחות תמימות.”
סאם יכול להישאר פה, יש מלאי נאה של פנטה במקרר, ואולי עוד ימצא משהו אכיל במטבח. מתישהו בוודאי יבוא מישהו. ואז הוא נזכר שחאמיד שאקיר מחמוד כבר איננו. אם כן, לשם מה להישאר? ככל שהוא מהרהר בטענה הפשוטה הזאת, הוא מבין שאין לו ברירה אלא לצאת מפה. גם המאבטחים יצאו מפה. מעכשיו עליו לאבטח את עצמו.
בחדרו סאם אורז את המחשב הנייד בתיק הצד. את החולצה המקורית שלו, המקומטת ממילא, הוא מגלגל ומכניס לתיק. גם את המכנסיים המקוריים שלו הוא מגלגל ומכניס לתיק. כדי לא לאכזב את נינה הוא גם אורז את הספר מאת חוסייני, ומתוך כבוד לזכרו של חאמיד שאקיר מחמוד הוא גם אורז את התקליטור של מאדאם באטרפליי. לבסוף הוא תולה את המקטורן המקורי שלו על כתפו. את המזוודה שלו הוא משאיר בחדר. הוא גם משאיר את התיק שהוא היה אמור לקחת אתו במקרה חירום. זה לא מקרה חירום, ערכת עזרה ראשונה לא תועיל לו.
הוא מתקשה למצוא את היציאה מהבית. יחסית לאדריכל, יכולת ההתמצאות שלו מאכזבת. או שמא זה קשור לסגנון הבנייה בעיראק?
בחוץ, היכן שצעדו הגברים החמושים הלוך ושוב כשהגיע לכאן, אין עכשיו איש. רוב המכוניות שחנו בסמוך לווילה נעלמו אף הן. החול ומחסומי הבטון עדיין פה, וגם השמש, לא ממש קופחת, אבל מסנוורת. הוא נאלץ לצמצם את עיניו מפני קרניה.
הם נטשו אותו. המאבטחים מטעם ה־World Wide Design Consortium שכחו אותו. אף שהוא מודע לחוסר ההוגנות שבמחשבה הזאת, הוא כועס על חאמיד שאקיר מחמוד משום שנרצח. למה לא שמר על עצמו? הוא הלוא הכיר את הארץ הזאת.
סאם רוצה להגיע לשגרירות שווייץ. שם יוכלו לעזור לו. כדי לטוס לציריך עליו לחזור בכל מקרה לארביל, ואין לו מושג איך התחבורה הציבורית בעיראק פועלת, אם בכלל.
הוא מוציא את הטלפון הנייד מכיס מכנסיו. עדיין אין קליטה. לא מזמן קרא בעיתון שמטעני צד מופעלים באמצעות טלפונים ניידים, ומהסיבה הזאת הרשת הסלולרית משובשת במקומות רבים.
במרחק מה לפניו הוא מבחין בדמות אדם. סימן החיים הזה מפיח בו תקווה. מתברר שזה הֶוִי, הוא עומד ליד מחסום בטון. צבע הז’קט שלו אפור כצבע הבטון.
הֶוִי בוהה בסאם.
הדחף הראשוני של סאם הוא לגשת להֶוִי, לשאול אותו איפה כולם, ומה עליו לעשות. אבל הוא חוזר בו. מנין לו שהֶוִי מהימן?
סאם ממשיך בדרכו בקצב מתון, ובהדרגה מגביר את מהירות צעדיו. לבסוף הוא רץ.
הוא מסב את ראשו לאחור, אבל הֶוִי לא רודף אחריו. למרות זאת הוא לא מאט את צעדיו. מפעם לפעם הוא פורץ בריצה, ואז נתקף מבוכה ושב להליכה מהירה.
הוא הולך ברחוב שקט בבגדד. אין לו מושג באיזו שכונה הוא נמצא, איך מגיעים ממנה אל המרכז, מה עליו לצפות ממרכז בגדד, ואם הוא אמור בכלל להגיע אליו. כשהחל לעבוד על פרויקט בית האופרה ניסה כמובן להתעמק במפת העיר, אבל חאמיד שאקיר מחמוד אמר לו שזו ברכה לבטלה, שכן בגדד ממילא זקוקה לשיקום מהיסוד. לפיכך ויתר סאם על ניתוחי הקשרים החברתיים והתמקד אך ורק באיכויות אוניברסאליות, ביופי, בנוחות ובפוצ’יני.
סאם נתקל באישה עם ילד. לראשה מטפחת, אבל פניה לא רעולות.
“טקסי?” הוא שואל אותה. “איפה יש פה טקסי?”
היא מביטה בו בתמיהה, היא נראית מפוחדת. הוא מפחיד אותה.
הפחד של האישה מעציב אותו. הוא מתעב את עצמו.
הוא ממשיך ללכת ומגיע לרחוב סואן. כאן הוא מרגיש עוד יותר נבוך וחסר ביטחון.
לשווא הוא מחפש אנשים בעלי חזות מערבית. הולכי רגל כמעט שאין. לא מזמן קרא בעיתון שהמצב בעיראק כבר החל להשתפר, אבל כשהוא מסתכל סביבו הוא מסופק אם הקביעה הזאת מבוססת.
הוא נעצר ומנופף בידיים. “טקסי,” הוא קורא. “טקסי.”
המכוניות חולפות. אף לא אחת נעצרת.
שיירה של מכוניות צבאיות מתקרבת. סאם משער שהן מסיעות חיילים עיראקים ותוהה אם כדאי לו לנופף להם בידיים. אולי יוכלו לעזור לו?
החיילים במכוניות מביטים בסאם. הם מביטים בו בהבעה לעגנית, אבל אולי זה רק נדמה לו. עיניו דומעות מהאבק.
לאחר שהשיירה חולפת סאם יורד אל הכביש. הוא מאלץ מכוניות אחדות לסטות ממסלולן. הוא מסתכן, אבל הוא לא יכול לעמוד פה לנצח. הוא זקוק למונית.
בעודו עומד שם, לבוש בבגדים מהוהים, נושא את תיק הצד על כתפו וקורא בקול “טקסי”, הוא מודע היטב לאירוניה שבסיטואציה המביכה, אבל אין ביכולתו להימלט ממנה. בשביל זה סיים את לימודיו בהצטיינות, בשביל זה זכה להשתלם אצל פֵהמֶר: כדי לעמוד באמצע רחוב מאובק בבגדד בחליפה לא שלו ולצעוק בכל כוחו “טקסי”.
מכונית קטנה נעצרת לידו, דלת המכונית נפתחת. גבר שמנמן יושב ליד ההגה, פניו חביבות, פייסניות, עגלגלות.
“טקסי?” שואל סאם, אבל הוא מחליט להיכנס למכונית בלי להמתין לתשובה. אם יֵשב במכונית, יקשה על הנהג לזרוק אותו החוצה.
“אני צריך להגיע לשגרירות שווייץ,” הוא אומר.
האיש מתחיל לנסוע. הרדיו משמיע מוזיקה ערבית.
“אמריקאי?” שואל האיש.
“שוויצרי,” אומר סאם. “אני רוצה לבקר בשגרירות שלי.”
“כסף?” שואל האיש.
“יש לי,” אומר סאם. “כמה זה אמור לעלות?”
הוא מוציא את ארנקו.
“תמורת מאה דולר אני לוקח אותך לאזור הירוק,” אומר האיש. “אבל אני לא יכול להיכנס לשם. את הקטע האחרון תצטרך לעשות ברגל.”
האנגלית שלו טובה. היא אמנם לא חפה ממבטא זר, אבל התקשורת ביניהם מתנהלת ללא תקלות. סאם סבור שמאה דולרים הם סכום גבוה בשביל נסיעה במונית, אבל הוא משלם את הסכום לנהג. נסיבות חריגות מצריכות מחירים חריגים. אזור מלחמה הוא מטבעו יקר.
“השגרירות נמצאת באזור הירוק?” שואל סאם ליתר ביטחון. “יש בתי מלון באזור הירוק?”
“אני לא יכול להיכנס לשם,” אומר האיש. “אבל גם אתה לא יכול להיכנס לשם אם אין לך תעודה מזהה.”
“יש לי דרכון שוויצרי. לאזרחי שווייץ מאפשרים להיכנס, נכון?” סאם מלכסן מבט אל הנהג. הוא עדיין לא בטוח שהוא אכן נהג מונית.
הנהג לא עונה. סאם תוהה אם כדאי לנסות לפתח את השיחה. אולי רצוי שיסביר למה הוא מחזיק על ברכיו תיק מחשב ומקטורן מבית היוצר של פול סמית, מה מעשיו בעיראק, איך הגיע למקום הזה? הוא מחליט שמוטב לשתוק.
“האם קשה לקבל ויזה לשווייץ?” שואל הנהג בתום שתיקה ממושכת.
“אין לי מושג,” אומר סאם. הוא מייד מצטער על תשובתו. היה עליו להפגין יתר אדיבות.
סמוך לכיכר יש שיירה קטנה של מכוניות.
“מחסום.” נימת קולו של הנהג יבשה, כאילו גרונו ניחר מרוב אבק.
הם מתקרבים לאט אל המחסום. פני החיילים במחסום מכוסות בגרביים שחורים או במשהו שדומה לגרביים. סאם משער שכיסוי הפנים נועד להגן מפני החול. ומן הסתם גם מפני גזי הפליטה. המכוניות נוסעות כאן ללא פילטר.
חייל רעול פנים אומר משהו לנהג. סאם נזכר בגרביונים של נינה.
הנהג מתרגם: “הוא רוצה לראות תעודה מזהה.” סאם כמעט בטוח שהאיש אינו נהג מונית רשמי אלא חאפר שצד הזדמנויות ומנצל אותן.
סאם פותח את תיק הצד שלו. הוא מפשפש בתא הצדדי, היכן שמצויים כרטיסי הביקור שלו, מסמכי ביטוח הבריאות, כרטיס אשראי רזרבי, כרטיסי ביקור של אנשים אחרים. אבל הדרכון איננו.
הוא מפשפש ביתר התאים בתיק הצד.
“הם לקחו את הדרכון שלי,” הוא אומר.
העיראקי לידו מביט בו בפנים חסרות הבעה.
“חסן לקח את הדרכון שלי. חסן, המאבטח שלי. הדרכון שלי אצל המאבטחים שלי.”
החייל רעול הפנים אומר משהו לנהג, והנהג אומר לסאם באנגלית המצוינת שלו: “הם רוצים לראות את הדרכון שלך. אתה לא יכול לעבור את המחסום בלי דרכון.”
“אבל הדרכון שלי אצל המאבטחים שלי,” חוזר ואומר סאם.
אם כן, זוהי פאניקה. מין סחרחורת, כאילו אתה נופל מגבוה, כאילו אתה מרחף באוויר.
החייל אומר משהו בקול מורם. קולו נשמע עוין, אבל הנהג אומר בשלווה גמורה: “הוא רוצה לראות את הדרכון שלך תוך עשר שניות, אחרת תמות.” והוא מוסיף: “אנחנו רגילים לזה.”
לְמה הם רגילים? תחושת הפאניקה מתגברת, היא משתלטת עליו. כאילו האוויר לא מגיע לריאותיו.
“הדרכון שלי לא אצלי, אבל אני סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני. אזרח שוויצרי. אדריכל.” הוא מושיט את כרטיס הביקור שלו ואת כרטיס האשראי הרזרבי לחייל רעול הפנים. “תסתכל,” הוא אומר, “זה אני. סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני.”
החייל בוחן את כרטיס האשראי. הוא מקיים התייעצות עם הנהג.
ליתר ביטחון סאם מוציא מתיק הצד שלו את מכתב ה־World Wide Design Consortium ומוסר אותו לחייל רעול הפנים. “אני אדריכל,” הוא שוב אומר. “הוזמנתי לכאן באופן רשמי.” הנהג כבר לא מתרגם את דבריו.
סאם משכנע את עצמו שאם ישמור על קור רוח ויקפיד על נימוסים, הכול יבוא על מקומו בשלום. “האדם שהזמין אותי הלך לעולמו,” הוא אומר, “ועכשיו אני מחפש את שגרירות שווייץ.” הוא משער שעדיף להימנע מלנקוב בשם “חאמיד שאקיר מחמוד”.
החייל בוחן את המכתב. זה סימן טוב: עצם בחינת המכתב, הזמן שהוא מקדיש לבחינת המכתב. סאם מתרשם ששפת הגוף של החייל מתמתנת. האיש נראה רגוע יותר.
ואז החייל ניגש אל הצד השני של המכונית, פותח את הדלת וגורר את סאם החוצה. בשנייה האחרונה סאם עוד מצליח לתפוס את תיק הצד שבו ארוז המחשב הנייד ואת המקטורן שלו.
בן רגע הוא מוקף חיילים חמושים.
לפני שהוא יכול להעלות טענה כלשהי נכרך כיסוי עיניים סביב ראשו.
“תודיע לשגרירות שווייץ,” הוא קורא לחאפר, אף שהוא כבר לא רואה אותו. הוא שוב קורא: “תודיע לשגרירות שווייץ. אני סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני.” אבל הוא מנחש שמסביבו עומדים רק חיילים.
הוא שומע מכונית מתרחקת. החאפר נטש אותו. בשעה שהחיילים דוחפים אותו קדימה עולה בדעתו שהוא הולך שולל, שהחאפר הסיע אותו למחסום הזה בכוונה תחילה.
הוא אוחז בתיק הצד שלו בשתי ידיו. הוא שומט את המקטורן, אבל לא את התיק. כל מה שנותר לו נמצא בתיק. תכנית הבנייה שלו נמצאת בו.
הם גוררים אותו לתוך מכונית. בעצם הוא נדחף יותר משהוא נגרר. בתוך כך הוא נפצע בברך. הוא חש כאב חד, אבל אין לו זמן לכאב.
ואז הם מושכים מידיו את תיק הצד. הוא קורא: “התיק שלי.” אבל התיק לא מוחזר לו.
המכונית מתחילה לנסוע. זו מכונית פתוחה, מן הסתם מכונית צבאית. הוא ראה אותה חונה ליד המחסום.
סאם מריח את ריח הגברים שיושבים לידו.
הוא חושב. הוא מעולם לא חשב בבהירות כזו. הכול מתחוור לו, הוא מבין את כל חייו.
אילו ראו אותו חבריו ללימודים במצב הזה, יושב במכונית צבאית בבגדד, כיסוי עיניים כרוך סביב ראשו, אילו ראה אותו השותף שלו, מן הסתם היו צוחקים. הם היו מתגלגלים מצחוק. הם לא היו מרחמים עליו, אלא היו אומרים שזו אשמתו.
נדמה לו שמישהו פונה אליו. בערבית.
מישהו בועט ברגלו, אבל הוא לא חש כאב. הבעיטות לא חזקות.
המכונית נבלמת ושוב נוסעת, נבלמת ושוב נוסעת. הוא מרגיש את הרוח ואת השמש על קדקודו. השמש קופחת.
מישהו שואל באנגלית: “מטעם מי אתה מרגל?”
סאם מנסה להפנות את ראשו לכיוון הקול. “אני לא מרגל,” הוא אומר. “אני סַאמַארֶנדרָה אַמְבַּאני, אדריכל ואזרח שוויצרי.”
אין עדיין תגובות