האיש מאחורי לג בעומר

שמעון בר יוחאי ושמעון בר כוכבא הם אותו האיש – האיש מאחורי ל"ג בעומר.
בל"ג בעומר חוגג עם ישראל לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, שנולד ביישוב כוזבא, כונה על ידי עקיבא רבו 'בר כוכבא', והיה 'שמעון נשיא ישראל'. ספר זה מסביר כיצד הפך 'ל"ג בעומר' לחג נורמטיבי ומשולב בנרטיב הישראלי. השאלה הייתה, האם זהו פולחן דתי עממי חסר כל סיבה הגיונית, או דווקא מדובר בזיכרון היסטורי כלשהו אשר עומד מאחורי התופעה. במילים אחרות, האם דמותו של רבי שמעון בר יוחאי היא דמות ספרותית בלבד, או שמא ניתן לשלב בקווי הדמות הזו מידע אובייקטיבי חיצוני. לצורך החקירה שמשו כמקורות: ספרות חז"ל, כתבי היסטוריונים רומיים וכנסייתיים, ספרות הזוהר והממצא הארכאולוגי לסוגיו. התוצאה מוכיחה שהזיכרון ההיסטורי נשמר, גם אם בצורה מטושטשת ומוסתרת תחת שכבות של הסוואה.

מקט: 001-1170-002

שמעון בר יוחאי ושמעון בר כוכבא הם אותו האיש – האיש מאחורי ל"ג בעומר. בל"ג בעומר חוגג עם ישראל לכבוד […]

---

הקדמה – הילולת ל"ג בעומר במירון

 

מדי שנה בל"ג בעומר עולים לרגל מאות אלפי ישראלים לקברו של רבי שמעון בר יוחאי אשר בגליל. זהו אתר צנוע שנמצא לא רחוק מהעיר צפת, בתוך שמורת הטבע הגדולה של הר מירון. קיימים בישראל אתרי קבורה רבים – חלקם ממלכתיים דוגמת הר הרצל בירושלים ואחרים מקודשים לדתות שונות, כגון מערת המכפלה, כנסיית הקבר, גני הבהאים או קבר יתרו של הדרוזים. רובם נועדו להרשים, אך לא כן האתר הפשוט שצמח ללא תכנון מעל ומסביב הקבר במירון. זהו מבוך חצרות, חדרים, פרוזדורים, מרפסות וגגות, המהווים את מקום העלייה לרגל השני בחשיבותו אחרי הכותל המערבי, וזאת למרות שהשתתפות ב'הילולת רשב"י' אינה מצווה דתית.

יום ל"ג בעומר הפך מעין 'יום טוב' לא רק בקרב העולים לרגל למירון, אלא עבור כלל הציבור. במבט ראשון, זכה היום הזה למעמד של יום חג בישראל מכוח קביעת עובדות בשטח. הישראלים  –גם אלה שאינם דתיים, ובמיוחד בני הנוער – מדליקים בערב ל"ג בעומר מדורות ענק, צולים תפוחי אדמה, ושרים וחוגגים עד אור הבוקר. למחרת – עקב חוסר שינה ועייפות – פטורים התלמידים ומוריהם מלימודים, וכך נוצרה מציאות של יום חג נוסף.

אמנם זהו חג חביב ועממי, אך כלל לא ברור מדוע הוא מתקיים, ומהו בעצם מקורו. אולי היה זה 'יום טוב' שנקבע בימי קדם לרגל אירוע משמח בתולדות עם ישראל, וזכרו מסתתר מאחורי ההילולה העממית. ואולם אין לכך סימוכין גלויים במסורת הדתית.

בשני התלמודים – הירושלמי והבבלי – ובעוד מספר ספרי מדרשים הכלולים במה שמכונה 'ספרות חז"ל', שמור אוסף של כללי התנהגות, אמונות ודעות, פרשנויות לספרי התנ"ך  –וגם זכר אירועים היסטוריים. ספרים אלה נערכו ונכתבו במשך תקופה ארוכה, מהמאה ה-1 ועד המאה ה-7 לספירה הכללית.

בספרות זו מופיע שמעון בר יוחאי – רשב"י – כאחת הדמויות המרכזיות. על פי המסופר נרדף רשב"י על ידי השלטון הרומי בגלל שפקפק בתועלת  שמביאה כביכול האימפריה הרומית לנתיניה היהודים. עקב כך הוא נידון שלא בפניו לעונש מוות ונאלץ להסתתר במשך שלוש עשרה שנים במערה.[1] רשב"י מתואר כצדיק ובעל כוחות על-טבעיים – 'מלומד בניסים' בלשון המדרשים  –וכמי שמסוגל להרוג בכוח מבטו.

בנוסף למסופר עליו בספרות חז"ל, הוא נחשב במסורת היהודית העממית גם למחבר ספר הזוהר, המהווה את היסוד לתורת המיסטיקה היהודית המכונה 'קבלה'.

ואולם בספרות חז"ל, בה מופיע שמעון בר יוחאי במקומות רבים, מוזכרים גם חכמים אחרים בני אותה תקופה, והם מפורסמים לא פחות. נשאלת השאלה, מדוע לא מתקיימת הילולת רבי יהודה הנשיא – 'רבנו הקדוש' – שנודע כעורך המשנה, או הילולת רבי עקיבא, שעל מות עשרים וארבעה אלף תלמידיו מתאבלים בימי ספירת העומר.[2]

יום ל"ג בעומר נקבע בהלכה היהודית כיום בו נפסקים מנהגי אבלות אלה, מפני שבאותו יום פסקה מיתת אותם אלפי תלמידים, שנפלו במאבק עם הצבא הרומי בימי מרד בר כוכבא.[3] עם זאת, רבי שמעון בר יוחאי – המפורסם מבין תלמידי רבי עקיבא – הלך לעולמו על פי המסורת העממית דווקא ביום ל"ג בעומר, ולמרות זאת, היום הוא יום חג – מעין 'יום טוב'.

אפשר למצוא הסבר מסוים לתופעת העלייה לרגל למירון בל"ג בעומר בפירושו של רש"י לתלמוד: 'יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם'.[4] אולם אין בכך כדי להסביר את הנוהג לחגוג ולשמוח ביום מותו של אדם נערץ, במקום להתאבל עליו – אם כי קיימת סברה עממית שהשמחה נובעת מכך שרשב"י מת בידי שמיים ולא נפל בידי האויב הרומי. לעובדה זו מיוחסת חשיבות רבה – אך לא ברור מדוע.

השאלה המתבקשת היא – מי באמת היה רבי שמעון? עבור הציבור שעולה לרגל למירון הוא מסמל את דמות הצדיק שאין למעלה ממנו. בימים שלפני ל"ג בעומר מופצים בכל רחבי הארץ מאות אלפי עלונים המתארים את אלפי הניסים שעשה רבי שמעון למען כל מי שביקש את עזרתו. הסיבה לתופעה זו נעוצה במסורת המקשרת את שמו של רבי שמעון בר יוחאי לסודות הקבלה, למיסטיקה יהודית ולספרות הזוהר. ובספרות הזוהר – בלהבדיל מהספרות התלמודית – רבי שמעון איננו עוד אחד מבין יתר החכמים – בספרות הזוהר הוא האחד והיחיד. שם ניתן למצוא דברי התפארות מתמיהים: 'אמר ר' שמעון : מעיד אני עלי את השמיים העליונים שבעליונים ואת הארץ הקדושה העליונה שבעליונה, שאני רואה עכשיו מה שלא ראה אדם…שאני יודע שפני מאירים ומשה לא ידע ולא הסתכל'.[5]

במקום אחר מכריז ספר הזוהר: 'אשרי הדור שרבי שמעון בן יוחאי שרוי בתוכו…עליו כתוב: "אשריך ארץ שמלכך בן חורין"…מהו מלכך? זהו רבי שמעון בן יוחאי, אדון התורה, אדון החוכמה, שכשרבי אבא והחברים ראו את רבי שמעון היו רצים אחריו והיו אומרים: "אחרי יי ילכו כאריה ישאג".'[6]

גם בספרות חז"ל יש לרשב"י מאפיינים מיוחדים ומעוררי תהייה – בולט ביניהם עיסוקו בכל הנושאים הקשורים להר הבית ולבית המקדש.[7] טקסטים רבים מתארים כיצד הוא קבע כללים ופסק הלכות באותם נושאים, כמי שדן בפעילות ממשית ויום-יומית. ואולם בית המקדש חרב בשנת 70 לספירה הכללית –עשרות שנים לפני ימי רבי שמעון. קיום פולחן יהודי על הר הבית דרש שליטה יהודית במקום ופרק הזמן היחיד שבו שלטו היהודים בירושלים אחרי שנת 100 היה בימי מרד בר כוכבא. מתוך ספרות חז"ל ניתן להבין שהיה לשמעון בר יוחאי תפקיד מרכזי בניהול מלאכת חידוש הפולחן היהודי בהר הבית – והוא עשה זאת ביד רמה.

לא ידוע כיצד ומתי השתרש הנוהג העממי להדליק מדורות בל"ג בעומר ואף לשרוף בגדים.  "בר יוחאי אשריך נמשחת", כתוב מעל שער הכניסה לקבר רשב"י במירון. במסורת היהודית מושחים בשמן המשחה את המלכים, ואכן רבי שמעון זוכה לכבוד מלכים.

בספרות חז"ל ניתן הסבר למנהג ההדלקה כסימן לכבוד מיוחד: 'שנו רבותינו: שורפים על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי…וכשם ששורפים על המלכים כך שורפים על הנשיאים, ומה הם שורפים עליהם – מיטתם וכלי תשמישם'.[8]

אבל האם היה רבי שמעון בר יוחאי אי-פעם נשיא? עורכי התלמוד הבבלי הותירו לנו רמז בולט לכך שיש כאן דברים בגו ושיש להמשיך ולחפש את התשובה הנסתרת. בהקשר סתמי לחלוטין – בדיון על כיבוד הוראותיו של אדם שנפטר – מוזכר שוב ושוב 'רבי שמעון הנשיא'. התלמוד מעלה לדיון את השאלה – מתי וכיצד היה רבי שמעון בר יוחאי נשיא – ומשאיר זאת כשאלה פתוחה שדורשת תשובה.[9]

שאלת מעמדו הרם של שמעון בר יוחאי מופיעה במקום נוסף בספרות חז"ל. על רבי יהודה הנשיא מסופר שכבר בנעוריו למד מפי אביו שאין מנוס מוויתור על כבוד וגדולה לטובת רבי שמעון בר יוחאי 'הארי'.[10] מהמשך הטקסט משתמע שהכוונה היא לוויתור על תואר 'נשיא'. ואולם אין כל הסבר באלו נסיבות מילא שמעון בר יוחאי תפקיד של נשיא, ונשאלת השאלה – לטובת מי ויתר רבן שמעון בן גמליאל על זכותו לנשיאות. התשובה היחידה היא, לטובת הנשיא שעמד בראש העם באותה תקופה – שמעון בר כוזבא, המכונה 'בר כוכבא'.

הופעתו של בר כוכבא נותרה בגדר תעלומה, ללא כל הסבר לגבי הרקע ממנו בא, וזאת למרות החומר הארכאולוגי הרב אשר שרד מימי שלטונו והתגלה בכל רחבי הארץ.

לפי מסורת חז"ל מנהיגותו של בר כוזבא התבססה על הכרזתו של רבי עקיבא 'דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב', כלומר זהו האיש אשר מגלם את הנבואה על בוא המנהיג הגואל.[11] הופעתו של שמעון בר כוזבא התרחשה בדיוק באותו פרק זמן שבו נעלם רבי שמעון בר יוחאי כביכול אל תוך מערה למשך שלוש עשרה שנים – ובסיומן הופיע מחדש, רק לאחר שנעלם שמעון בר כוזבא מעל בימת ההיסטוריה.

מניתוח המקורות הארכאולוגיים מתברר שהנשיא שמעון חמק מהרומאים ונותר בחיים על  אפם ועל חמתם–  בשונה מן המסורת שעל פיה נהרג בר כוזבא בידי הרומאים בביתר.

חיבור כל המקורות שבידינו – ספרות חז"ל, כתבי היסטוריונים רומיים ואבות הכנסייה, איגרות בר כוכבא שנמצאו במדבר יהודה, מטבעות המרד ויתר הממצא הארכאולוגי – כל אלה מובילים למסקנה אחת – האיש הוא אותו האיש. שמעון נשיא ישראל היה שמעון בר יוחאי, אשר בשעת הצורך נקרא שמעון בר כוזבא לפי שם כפרו 'כוזבא' [12] והיה מכונה בפי עקיבא רבו 'בר כוכבא'.

סגנון הדיבור הבוטה זהה, האופי התקיף זהה, המעשים זהים, והקירבה לרבי עקיבא זהה.

האילוצים של חיים תחת שלטון זר הכתיבו הדחקה והסתרה של כל סמל עצמאות לאומית יהודית. אך למרות זאת חז"ל הותירו די רמזים, שביחד עם העדות הארכאולוגית החדשה מאפשרים להסיר סוף-סוף את מסך הערפל בן אלף שמונה מאות השנים.

מבלי לדעת לכבוד מי הם עושים זאת, מדליקים הישראלים מדורות בל"ג בעומר בכל הארץ. והתשובה לחידת רשב"י ולהילולת ל"ג בעומר על שמו, וגם לתעלומת הופעתו הפתאומית של שמעון בר כוכבא, היא גם התשובה לקושיה שהשאירו לנו עורכי התלמוד – לגלות מתי וכיצד נשא רבי שמעון בתואר 'נשיא'.

---