אחרי מות אמה עוברת מיכל בת ה-13 להתגורר בניו יורק עם אביה ג’ו, שאותו לא הכירה עד אז. ג’ו עובד […]
הסוס הכחול
הפעם האחרונה שבה מיכל רכבה על הסוס הכחול בקרוסלה בסנטרל פארק שבניו יורק הייתה כשביקרה אצל הדוד ג’ו. היא הייתה בת שש, והסוס נראה לה עצום ממדים. מיכל פחדה ליפול, ואִמה עמדה לצד הסוס ואחזה בקרסול שלה. היא הציעה לשבת מאחורי מיכל על האוכף, אבל מיכל התעקשה שהיא רוצה לבד, ושרק תחזיק לה את הקרסול. באותו לילה היא חלמה שהיא רוכבת באחו על סוס אמיתי בלי שאף אחד יאחז בקרסול שלה. בחלום היא הרגישה כאילו היא עפה, וכשהתעוררה בבוקר החליטה שכשתהיה גדולה יהיה לה סוס.
מיכל נזכרה במגע ידה החמים של אִמה על קרסולה כשהביטה בסחרחרה הדוממת. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת, וג’ו עדיין לא פתח את השער. רק אתמול הגיעה לניו יורק, והשכם בבוקר העיר אותה ג’ו כדי שתתלווה אליו לעבודתו בפארק. מיכל תרה בעיניה אחר הסוס הכחול, ואחרי שהשער נפתח בחריקה, היא נכנסה וסבה סביב הקרוסלה. הסוסים נראו עכשיו פחות גדולים, והיו בהם חומים, אפורים ולבנים, וגם שניים לבנים עם כתמים שחורים. "איפה הסוס הכחול?" היא שאלה.
ג’ו נראה תמה. "סוס כחול? אף פעם לא היה כאן סוס כחול", הוא השיב.
"מוזר", אמרה מיכל. "כל השנים זכרתי סוס כחול".
"עוד מעט יגיעו האנשים הראשונים", אמר ג’ו. "את רוצה לעזור לי?"
"איך אני יכולה לעזור?"
ג’ו פתח את חדר המנוע בלב הקרוסלה והצביע על הדלי בפינה. "קחי סמרטוט ותני לסוסים ניגוב קל. בטח הצטבר עליהם אבק בימים שלא הייתי כאן. יש ברז מאחור".
עם דלי וסמרטוט לח בידיה, מיכל חלפה בין הסוסים. חלקם נראו כשועטים קדימה בראש רכון, חלקם הרימו ראשיהם בצהלה דוממת. היא נזכרה בסצנה מתוך הסרט "מרי פופינס", שבה מרי, ברט והילדים רוכבים על סוסי העץ המתנתקים מהקרוסלה, וניסתה להיזכר אם גם הם נראו צוהלים. אִמה קנתה לה את הדי-וי-די כשהייתה בת שבע, והיא צפתה בו אין-ספור פעמים, עד שיום אחד הפסיקה. עכשיו היא חשבה לעצמה שהיא רוצה לראותו שוב. היא ניגבה את הסוסים מהאבק שהתחפר ברעמותיהם, ודמיינה שהם מחייכים אליה בתודה. כשניגבה את הסוס האפור עם האוכף האדום בשורה החיצונית, היה נדמה לה שהוא רעד למגע ידה, אבל בדיוק אז שמעה את ג’ו צועק, "תחזיקי חזק!" והקרוסלה החלה להסתובב ולהשמיע שיר עליז. מיכל שיערה שהרעדה שחשה נבעה מתזוזת הקרוסלה. לפתע ליבה נמלא עצב, ועיניה התלחלחו. אל תבכי, היא אמרה לעצמה. אם הילדים יראו אותך ככה הם יפחדו לעלות על הסוסים.
בחוץ החל להיווצר תור. "הכל עובד", אמר ג’ו, "אפשר לפתוח את השער". מיכל מכרה כרטיסים, ובמשך כמה שעות נסחפה בהתלהבות של הילדים ולא חשבה על אִמה.
הסוס האפור
"מה את רוצה לעשות בקיץ?" שאל ג'ו בערב, כשהתיישבו לאכול ליד השולחן הקטן במטבח. "תרצי לעבוד איתי בקרוסלה?"
"מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלמכור כרטיסים ולנגב את הסוסים?"
"לא הרבה. לפעמים צריך לעשות תיקוני צבע לסוסים. אבל הסנטרל פארק הוא מקום לא רע להעביר בו את הקיץ… ותהיי איתי".
"אני אבוא איתך השבוע, ואחר כך נראה".
בלילה מיכל התקשתה להירדם. ג’ו פינה בשבילה את החדר הקטן שנועד להיות חדר העבודה שלו כשעוד תכנן לכתוב ספר או תסריט. היו לו כמה התחלות, אבל הוא אמר שכבר מזמן לא פתח את הקבצים במחשב, ושהיא לא צריכה לדאוג שמא היא מפריעה לו לכתוב איזו יצירת מופת. המיטה הייתה נוחה, אבל הידיעה שאִמה אינה ישנה בחדר הסמוך הייתה קשה לה.
שנתיים לפני כן, אִמה בתיה סיפרה לה שחברת התרופות שבה עבדה רוצה לשלוח אותה לנהל את הסניף בניו ג'רזי שבאמריקה, ושאם תסכים הן יצטרכו לעבור לשם תוך שישה שבועות. מיכל הסכימה מיד. זה קרה כמה ימים אחרי שמלכת הכיתה ענת פגעה בה, והעלבון עדיין היה צורב. גם היחסים שלה עם החברות הכי טובות שלה, מיה ומירי, לא היו בשיאם. התלמידים בבית הספר עירוני ה' בתל אביב, ולפעמים גם המורים, קראו להן שלוש המ"מיות, אבל לפעמים היא הרגישה שמיה ומירי הן בעצם החברות הכי טובות זו של זו, ושהיא רק נספחת.
מירי ומיה אהבו לקנות יחד נעליים ולדבר על בנים, ולא קראו הרבה ספרים. בגלל שכמעט כל דבר הזכיר למיכל משהו בספר שקראה או בסרט שראתה, הן כינו אותה מיקיפדיה. לרוב זה נשמע מפיהן כמו מחמאה, אבל לפעמים היא הרגישה שהן גם קצת מקנטרות אותה. והאופן שבו התנהגו ביום ההולדת ההוא של ענת גרם לה לחשוב שהן חברות פחות טובות מכפי שקיוותה שיהיו.
"אולי בבית הספר בניו ג'רזי לא תהיה מלכת כיתה דורסנית כמו ענת", היא עודדה את עצמה. "אף שלפי הסרטים יש כאלה בכל מקום".
כשסיפרה למיה ולמירי שהיא נוסעת, ושהיא חוששת שלא תשתלב, מירי אמרה לה שהיא מקנאת בה, ושבמקרה הכי גרוע תהיה לה אנגלית ממש טובה.
"אבל תנסי להיות פחות כבדה", יעצה לה מיה.
"למה את מתכוונת?" שאלה מיכל.
"בכל פעם שבא לך ללכת לספרייה, תתאפקי ותלכי לקנות לך איזה בגד… אני סתם צוחקת איתך. בטח תמצאי שם איזה חננה חמוד שיהיה בראש שלך".
כשראתה במפה שניו ג'רזי ממש קרובה לניו יורק, ורק נהר רחב מפריד ביניהן, התחילה מיכל להתרגש מהנסיעה. היא ביקרה בניו יורק כשהייתה בת שש וזכרה את הדינוזאורים במוזאון הטבע ואת הסנאים וקרוסלת הסוסים בסנטרל פארק. מאז, ראתה את העיר הגדולה בסרטים וקראה עליה בספרים, והתחילה להרכיב רשימה של מקומות שהיא רוצה לבקר בהם.
"תבטיחי שפעם בחודש ניסע לניו יורק", היא אמרה לאִמה.
"בטח", השיבה בתיה. "כמה שיותר. למה את חושבת שאני רוצה את העבודה הזאת?"
ביומה הראשון של מיכל בבית הספר בניו ג'רזי, ערכו לכבודה בכיתה קבלת פנים חגיגית והגישו חומוס עם פלאפל ובורקס תפוחי אדמה. מאוחר יותר היא ראתה שבָּערך על אוכל ישראלי בוויקיפדיה באנגלית היו תמונות של חומוס עם פלאפל ובורקס תפוחי אדמה, וכשהראתה את זה לאִמה הן צחקו יחד. אך כשחלפה הסקרנות הראשונית כלפי התלמידה הזרה עם השם שאי אפשר לבטא, מיכל נותרה די בצד.
עוד בישראל התחילה לקרוא ספרים באנגלית, והשליטה שלה בשפה הייתה טובה, אבל היא חששה לטעות ולא פתחה את פיה לפני שתכננה מראש את כל המשפט. לכן רוב הזמן שתקה. היא ידעה שהנטייה החזקה שלה לביקורת עצמית מגבילה אותה לפעמים, אבל היא התקשתה להשתיק אותה. כשלושה שבועות אחרי בואה, שאלה אותה שכנתה קים אם היא רוצה לשחק טת'רבול1 ואם משחקים את זה בישראל. מיכל נשמה נשימה ארוכה וענתה, "לא משחקים את המשחק הזה בישראל, אבל הסתכלתי על הבנים משחקים, ואני חושבת שהבנתי את הכללים ואני אשמח לנסות". קים כל כך התרגשה לשמוע אותה מבטאת משפט שלם, ארוך ומורכב, שהיא אחזה בידה וגררה אותה אל המורה כדי להגיד לו שמיהל (כמו רוב התלמידים והמורים, היא התקשתה לבטא את הצליל כ') סוף-סוף דיברה.
קים, שגרה במרחק שלושה בתים ממיכל, הייתה ידידותית ונלהבת. מיכל חיבבה אותה בהחלט, אבל היא התרשמה שלא היה להן הרבה במשותף חוץ מרצון טוב. לפעמים היו הולכות יחדיו לבית הספר, וקים הייתה מדברת על כל מה שעבר לה בראש. מיכל הייתה מהנהנת מדי פעם וחושבת על דברים אחרים, כמו הוויכוח שניהלה עם אִמה על הסרט שראו יחד יום קודם לכן. קים אמרה שמיכל יודעת להקשיב.
פעם או פעמיים קים הזמינה את מיכל להצטרף אליה ואל עוד כמה בנות להסתובב בקניון המקומי. אבל הפטפטת המלוּוה בבהייה בחלונות ראווה שעממה את מיכל ועוררה בה געגועים לשיחות שהיו לה עם כלבה הזקן אִיָה כשטיילה איתו בשדרות בן-גוריון בתל אביב. אִיָה היה הולך לאט ומתעייף מהר, ולכן הם היו עוצרים לנוח על ספסלים בדרך. וכשדיברה אליו הוא היה נושא אליה עיניו כאילו הוא מקשיב לכל מילה ומבין באמת.
ועכשיו יש לי סוסים מעץ. כמה בנות שלוש-עשרה וחודשיים בעולם עובדות בקרוסלת סוסים? היא הרהרה כששכבה על גבה והביטה מבעד לחלון בשמי מנהטן מחוסרי הכוכבים. זה די פיוטי. נשמע כמו התחלה של סיפור, היא אמרה לעצמה, אבל זה לא באמת עודד את רוחה.
למחרת בבוקר כששבה לקרוסלה, מיכל דמיינה שהסוסים צוהלים לקראתה בשמחה. "איזה חמודים אתם", היא אמרה, ואז הבחינה במשהו שנראה לה מוזר. ראשו של הסוס האפור עם האוכף האדום והרתמה הכחולה בשורה החיצונית היה מורם, ופיו פתוח לצהלה. היא הייתה די בטוחה שאתמול ראשו היה רכון. בטח התבלבלתי, היא חשבה כשבחנה אותו מקרוב. היא הקיפה את הקרוסלה לראות שמא היה זה סוס אחר בשורה אחרת, אבל לא היה עוד סוס אפור עם אוכף אדום ורתמה כחולה בשורה החיצונית. היא רצתה לשאול את ג’ו, אבל החליטה שזיכרונה ודאי משטה בה. או שאולי באו גמדים באמצע הלילה והחליפו בין הסוסים. מעניין אם מחר הסוס יהפוך לכחול, היא הרהרה לעצמה וחייכה.
בחצי היום, כשעייפה מלצלם ילדים ואִמהותיהם, היא אמרה לג'ו שהיא רוצה לצאת לשוטט בפארק. "אל תתרחקי יותר מדי", אמר ג'ו. "אם תלכי לאיבוד תזכרי שהקרוסלה היא ליד רחוב 65 שחוצה את הפארק ממזרח למערב". היא זכרה שלא רחוק מהקרוסלה יש גן חיות קטן. כשביקרה שם בגיל שש היא שוחחה ארוכות עם הפינגווינים ועם כלבי הים. היא הייתה די בטוחה שאין בגן החיות אריה, ג’ירפה, זברה והיפופוטם.
אין עדיין תגובות