ספרה של פנינה לנגברג מציג דיון פילוסופי-אתי במשמעות של עדויות השואה. השאלה המובילה את הדיון מתמקדת בזיכרון השואה: כיצד נזכור […]
הזהו אדם? – על האיסור לאטום אוזניים משמוע את העדות
חנוך בן פזי
“אני בת הדור הזה”, מנסחת פנינה לנגברג את נקודת המוצא של הספר שלפנינו ואת הדרך שבה היא מבקשת להתמודד עם השאלות על מקומה של השואה בחברה הישראלית – על משמעותן של העדויות, על תפקידם של הסופרים והמספרים ועל החובה לשוב ולספר את זיכרון השואה. בכנות מעוררת התפעלות היא משתפת אותנו בדרך שבה זכרו את השואה בשנים הראשונות שלאחר השואה והקמת המדינה – על שתיקת הניצולים, על השימוש הפוגע והמעליב באוצר מילים קשה כלפי הניצולים, וגם לאחר שיצרו את המונחים והמילים של הזיכרון, הן נותרו מרוקנות מן התוכן שהיה אצור בהן. היא משתפת אותנו בגילוי המסעיר של “גבולות השפה ואת דלותה מול עושר גווניה של המציאות”, בכל מה שקשור לזיכרון השואה. השפה שבה ביקשו להעיד על הזוועות התגלתה כחסרת אונים מול האמת המרה של החוויות, ששורדי השואה כשלו מלמצוא מילים לתאר אותן. אך הרבה מעבר לכך, היא בוחרת לשתף אותנו גם במשמעות של “לחיות ליד”, סמוך לזיכרונות המהלכים של השואה החיים בינינו. כפי שהיא מיטיבה לנסח: “השואה העידה עצמה בדברי העדים, בשתיקותיהם, בגופם, בהתנהלותם ובטראומה. הדיון על האמת של השואה, האמת שבחוויה, העמיד בפנינו את העובדה שזו אמת אצורה ברבדים, חסומה בפני נמעני העדויות ולעיתים גם בפני העדים עצמם”.
הזמנה למסע על עדות ועל זיכרון
בספר שלפנינו מבקשת לנגברג להזמין אותנו למסע תודעתי ורגשי מורכב עוד יותר, כשהיא קוראת לנו להיעזר בארגז הכלים המנתח של הפילוסופיה כדי לחשוב מחדש את משמעות הזיכרון ומשמעות העדות. ההתבוננות הפילוסופית במרכזיות זיכרון השואה בחברה הישראלית, בתופעה התרבותית הרחבה של כתבי הזיכרונות והאירועים הטקסיים הנדרשים להקשבה לעדים, מתחילה בצורך להתבונן לעומקה של התופעה עצמה של להיות עד ולתת עדות. עבור לנגברג, השימוש בכלים הפילוסופיים האלה מאפשר לנקוט צעד אמיץ וחשוב הרבה יותר. כלומר, לעורר את שאלות היסוד של הזיכרון והעדות של השואה – מחנות הריכוז, מחנות המוות, ההסתתרות והמאבק – לא רק כדי לקבל את הצורך האנושי של השורדים לספר את סיפורם, ולא רק כאות של כבוד למתים ולחורבן היהודי של אירופה, אלא בעיקר כדי לחשוב מחדש את העתיד, כדי להפוך את הזיכרון והעדות לציווי מוסרי של קבלת אחריות.
אחד המאמצים הגדולים ביותר בהתמודדות עם השואה נוגע לעיצוב הזיכרון ולעיצוב התודעה. באופן גלוי וסמוי מן העין מתנהל מאבק בין־לאומי לאשר ולאשר מחדש את עצם קיומה מול סוגים רבים ומגוונים של הכחשה. רבים מספור הם סוגי הזיכרון שנועדו להעיד כי הנורא מכול ומה שלא ייאמן שהתרחש – אכן התרחש: ספרי היסטוריה, ספרי עדויות, כיכרות ברחבי העולם, עצרות רבות, סרטים, מחזות, טקסי עדות, שחזורים, השוואות, התבטאויות, מסעות למחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, תוכניות טלויזיה, תוכניות לימודים ומה לא. מפעל עדות וזיכרון שכמוהו לא ידעה האנושות מעודה. ומעת לעת עולה מעצמה השאלה, מה תכליתו של מפעל ההנצחה האדיר הזה? מה אנו רוצים ללמוד מן השואה, ומה אנו רוצים להנחיל לדורות הבאים אחרינו? דומה שהפנומנולוגיה של העדות מעניקה כלי פילוסופי יוצא דופן להבנתו של המפעל, בעודה מחייבת אותנו להתבונן בדרכי מסירת העדות, באחריות המוטלת על העדים, במשמעות המוסרית של המפעל הגדול הזה. הפרספקטיבה שנפתחת דרך הדיון על מעשה העדות מאפשרת לחשוב באופן תובעני על משמעותה המוסרית ועל הדרכים שבהן נוכל להבין מהי ולמה היא משמשת.
שאלתו של פרימו לוי “הזהו אדם?” מהדהדת לאורכו ולרוחבו של ספר זה. השאלה הזאת מבקשת להבין את משמעות היות האדם בצידו האחד של הסבל, ובו בזמן להבין את משמעות היות אדם כאשר הוא נמצא בצידו האחר. כאשר פתח לוי את ספרו בשאלת “הזהו אדם?”, הוא ביקש לנסח את הצורך לספר את הזיכרון כחובה לשאול על מהות האדם, כפי שהיא מתעוררת לנוכח הקושי והזוועה של עדויות השואה. תוך כדי עיון בחיבורה של לנגברג, אנו ממשיכים ושומעים את שאלתו של לוי בכל צעד שבו אנו צועדים, בכל סיפור שאנו מספרים ובכל עדות שאנו מתבקשים להקשיב לה. השאלה פונה אלינו, הקוראים, ותובעת מאיתנו להתבונן בפרספקטיבות השונות של היות עד לזוועה ולשואה.
השער הראשון במסע הפגיש אותנו עם הטראומה ועם הייסורים שחוו הניצולים, אבל השער השני במסע שאליו אנו מוזמנים קשה עוד יותר. הפעם אנו נשאלים על עדויות הפושעים, עדויותיהם של הרוצחים, עדויותיהם של המתעללים. כאשר שאלתו של לוי “הזהו אדם?” מתעוררת בפרק הזה, היא נשמעת מפחידה ומאיימת: האומנם יש תהומות של רוע בנפש של כל אחד ואחת מאיתנו? זו של הקורבן, זו של התמים והישר וזו של מי שאיננו יודע לשאול? במסע הזה לנגברג לוקחת אותנו בעקבות התיאורים האלימים והקשים הנחשפים בסרטי השואה, בראיונות וכתבים וחיבורים, שבהם מספרים מפקדים בכירים וגם חיילים פשוטים במפעל ההשמדה על הפעילות שבה נטלו חלק. פעמים, העדויות האלה קשות ומזוויעות כל כך, שהמחברת מתקשה להסתיר את התדהמה שלה מן החומרים של הארכיון, עד כדי כך שהיא מוסיפה את המשפט המרעיש: “לקרוא ולא להאמין”.
וכשלנגברג עושה את המעשה הנועז הזה, היא מבקשת מאיתנו להמשיך להתקדם במסע אל תוככי נפשו של האדם. היא מעמידה זו לצד זו את עדויות הרוצחים ואת עדויות הקורבנות, ומבקשת להתבונן בטיבן של העדויות, בייחודי ובשונה וגם במשותף ובדומה. האדישות שבה ניתנות העדויות, השפה הטכנית היבשה שבה נדונים המעשים, היכולת לחיות חיים כפולים ולזכור את הנוף והטיולים תוך כדי שכחה או הנחה בצד של המעשים המזוויעים. “על פי עדויותיהם (של אלו שהשתתפו במפעל ההשמדה), לא רק שרובם המשיכו בחייהם ולא השאירו אחריהם חיבוטי נפש בעקבות השואה, אנו עדים לכך שבעת ‘עבודתם’ בשירות היטלר, הם ניהלו אורח חיים רגיל ושגרתי, והיו ביניהם שהגדירו את עצמם כאנשים רגישים. הם היו בני משפחה מסורים ואוהבים”.
נכון, מגוון ההתנהגויות האנושיות רחב עוד יותר, אך גם אותן עלינו להביא בחשבון: אלו שעמדו בצד, אלו שנותרו אדישים, אלו שבאמת לא ראו ואלו שפעלו באופן מעורר השתאות וסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. בסופו של מסע העדויות מתגלה כי “ספרות השואה חושפת קשת רחבה של התנהגויות אנושיות; כזו המותחת את גבולות האנושי הרבה מעבר לדמיון”.
רבים מן השורדים והשורדות שכתבו את סיפור הצלתם לאחר השואה בחרו לתאר את אחד הכוחות היצריים ביותר של הישרדותם, כדי שיוכלו להעיד ולספר את מה שאיש לא יוכל להאמין לו. הם מובילים אותנו דרך עומק הקושי והסבל, מחשש שמא הסיפור שיספרו לא יזכה להד או לאמון. כאשר משתפים אותנו השורדים במניע העמוק שלהם, שעודד אותם להמשיך להיאבק כדי שיוכלו לספר, הם גם משתפים אותנו, הקוראים, בחוויה הבלתי אפשרית של לספר את מה שאי אפשר לספר. כאילו מהרהרים בינם לבין עצמם, בקול רם, האם אכן מעידים הם אמת ? היעלה על הדעת שזהו האדם?!
ישנם ספרים רבים מאוד, מדפים עמוסי ספרים וספריות המצטרפות זו לזו ובהן ספרי זיכרונות רבים של שורדים ושל ניצולים מתקופת מלחמת העולם השנייה ואימי השואה. הכתיבה שאדם כתב לעצמו הופכת ביום מן הימים לנחלת הכלל. במסע מן הפרטי אל הציבורי מתרחש דין וחשבון נוקב על מה שאנו רוצים להעיד ומה אנו רוצים ללמד. פעמים רבות שאלו הניצולים והשורדים את עצמם, האם יאמינו לנו? אולי מוטב לחסוך מן הילדות והילדים שלנו את תיאורי הזוועה והתופת.
מדוע לספר את הזוועה? והרי היא מקשה כל כך על השיבה אל החיים עצמם. מדוע לשוב ולספר את הזוועה? שמא תקשה ותכביד על דור הבנים והבנות? ומדוע לצוות ולהקשיב לסיפור הזוועה, שהרי הסיפור עלול לערער את כל יסודות החברה? על כך משיבה לנגברג במילים בוטחות ומאיימות, שסיפור השואה, סיפור הזוועה, הוא סיפור האדם. איננו מספרים על מה שהיה, אלא גם על מה שהווה ועל מה שעוד עלול להיות.
המחשבה המוסרית על רעיון העדות
במרכז החיבור הנוכחי מוצע תרגיל פילוסופי במפגש שבין התיאוריה ובין המציאות. הדיון הפילוסופי על אודות “הפנומנולוגיה של העדות” מוצב במשוואה המנתחת של עדויות השואה. המסע הפילוסופי משמעו, לבחון את כלי העדות, את משמעותה של מסירת העדות, במקרה של העדויות הקשות מכול, העדויות של מה שאי אפשר להעיד עליו. האם נוכל לקבל את העדויות אף שהן בלתי סבירות באופן קיצוני? האם נוכל להאמין לסיפורי זוועה שנראים כה רחוקים מן המציאות הממשית? במקרה של השואה, מבחן העדות הוא החובה והצורך להאמין לתיאורים ולסיפורי זיכרונות שאין דרך הגיונית לתת בהן אמון.
מהי הפנומנולוגיה של העדות, ומדוע היא כה חשובה לפרויקט המוסרי של הספר הזה? ומדוע היא מחייבת אותנו לתרגם את ההקשבה לעדים, את הקריאה של העדויות, לציווי מוסרי של אחריות? מבחינה פילוסופית, תחילתו של הדיון מצויה בקריאה להבין מחדש את פעולת העדות לא כפעולה תמימה וניטרלית, אלא כפעולה מודעת ומעורבת.
במבט ראשון מעשה העדות נראה כמובן מאליו – אדם שראה או שמע אירוע ומבקש לספר עליו בפני אדם אחר. במובן המשפטי אנו יכולים לחשוב על העד כצופה מזדמן באירוע שהוא עצמו אינו חלק ממנו, ובכל זאת הוא יכול להעיד על התרחשותו, מכיוון שהיה במקום ובזמן כשלישי הלא־מעורב. אבל המחקר הפנומנולוגי של העדות חושף בפנינו את המעורבות הממשית של העד בעדותו. לא רק מפני שבית המשפט עלול לשאול את העד, ומדוע היית באותו המקום? ולא רק מפני שבעצם היות העד לאירועים הוא משפיע עליהם, ורצונו וכוונתו להעיד כוללים מניה וביה את רצונו לשכנע את השומעים באמינותו ובאמיתות דבריו. הפרשנות הפילוסופית הזאת של מעשה העדות מטילה על העדים אחריות כבירה על עדותם. ההבנה שלא זו בלבד שישנו ציווי רציונלי ומשפטי להיות לעד, אלא שישנו פיתוי להיות לעד – פיתוי להתבונן בסבל וברוע של עצמי ושל אחרים – תתגלה כמפתח לעיון מוסרי בעדויות בכלל ובעדויות של השואה בפרט. דרך זו של התבוננות מאפשרת ללנגברג לשאול באומץ רב גם על העדות שאי אפשר לדבר עליה, על הטראומה שמפגישה את האדם עם הזעקה הבלתי נשמעת: “את הטראומה אי אפשר לדבר. אך היא קוראת לנו לשמוע את הזעקה שעולה מהפצע, לראות בקיומה של מציאות שאינה זמינה לנו ולהיפתח לא רק למה שידוע אלא למה שנותר לא־ידוע”.
החיבור שלפנינו מבקש לצעוד צעד נוסף בפנומנולוגיה של העדות ולשאול את העדים, מהו אותו יסוד עמוק בנפש שאותו חשפתם בפנינו? הוא גם שואל את המאזינים לדבר העדות שאלה אכזרית וחשופה: האם יודעים אתם כי תהומות הרוע ועומקי הנפש אינם רק נחלת העבר הנתונה בידי הפושעים מחולליה? הלוא הרוע הוא אחד היסודות המאיימים ביותר של נפשנו, שעלול יום אחד להתפרץ כלבה של הר געש ולהביא הרס על כל סביבתנו.
הקריאה בספר הקול המצווה של אושוויץ היא קריאה תובענית במיוחד. ההזמנה של לנגברג לעיין בעדויות כוללת דרישה מוסרית להקשיב לעדויות הקשות ביותר, להישיר מבט בלי למצמץ, לבכות בלי לאפשר לדמעות להסתיר את התמונה, לכעוס בלי לאפשר לכעס למנוע מאיתנו לראות את המראות ולהקשיב לקולות. הקורא מוזמן למסע פילוסופי מאתגר שמעמיד מחדש את השאלות של טוב ורע, את המובן מאליו של הרוע, את הבלתי ניתן להבנה של הטוב. הקוראים והקוראות מקשיבים לעדויות ולאופן מסירת העדות, ונדרשים לשאול את עצמם שוב ושוב, עד אנה מגיעה האחריות המוסרית של העדים. לא פחות חשוב, כיצד נכריע במצבים של דילמות מוסריות? האם נדע לעמוד במבחן של ההכרעה המוסרית, כאשר הכרעה זו תידרש מאיתנו?
על תרבות של זיכרון: על הקול המצווה של אושוויץ
ואולי חשיבותו הגדולה של הספר שלפנינו מצויה דווקא בשער השלישי, כאשר אנו נדרשים לתת דין וחשבון על תרבות הזיכרון של השואה בחברה הישראלית, וכאשר אנו נדרשים לשאול על הדרך שבה השיח המוסרי הוא חלק מתרבות הזיכרון שלנו. כאילו שני המסעות הבלתי אפשריים שאליהם הוזמנו להצטרף בשערים הקודמים של הספר מתנקזים לנתיב חדש של מחשבה על אודות זיכרון השואה בחברה הישראלית, ועל אודות הקריאה החשובה המהדהדת בכל רגע: האחריות המוטלת עלינו כחברה.
התרבות היהודית והישראלית היא תרבות שמעניקה תשומת לב רבה ואף טקסית לזיכרון ההיסטורי והלאומי. כשם שהאדם הפרטי בונה את תפיסת המציאות שלו, את אמונותיו והכרעותיו, על מאגר הזיכרון שלו, גם הקיבוץ הלאומי בונה את תודעתו וזהותו על בסיס עיצוב הזיכרון שהוא קובע. הזיכרונות מאפשרים לנו להכניס סדר וארגון לתוך החיים הציבוריים שלנו. הזיכרון אינו רשומות כרונולוגיות ואינו אלבום סטטי, הוא פעילות דינמית ויצירתית המתרחשת תוך כדי משא ומתן עם המציאות עצמה. החברה הישראלית, שבה זיכרון השואה כה מרכזי, לא תוכל להסתפק בניטרליות בהתייחסותה לזיכרונותיה ולסיפוריה, עליה לקבל אחריות לדרך שבה היא מספרת את המלחמה והשואה, ליחסה לעדים ולאופן מסירת העדויות, ובעיקר לזכות ולחובה להקשיב לקול המוסרי שעולה מתרבות הזיכרון של השואה.
לנגברג כותבת:
נוכחתי לדעת שאירועי השואה אינם מספרים רק את מה שקרה, את האנשים שחוללו אותה ואלו שנפלו לה קורבן, אלא הם מספרים את סיפור האדם ואת מה שעלול להתרחש שוב; השואה אינה שייכת רק לעבר, לְשָׁם או להם, אלא נוגעת גם לנו כאן בהווה וקשורה לעתיד. הפנמתי את העובדה העגומה שבכל אחד מאיתנו טמון הפוטנציאל להרע, שישנם אין־ספור מקרים שבהם איננו רואים ואיננו שומעים את הזולת, לא מחשיבים אותו ואגב כך פוגעים בו.
יותר מכול, המסע של הספר הזה, שעובר דרך הניתוח הפנומנולוגי של העדויות ומשמעותן הנבדלת מכאן ומכאן, קורא לכל מי שיהיה מוכן להקשיב: לקבל אחריות מוסרית לעצמו ולחברה שבה הוא חי. הקול הזה, המבקש לחשוב את משמעותו של זיכרון השואה, הוא קול וציווי שהחברה הישראלית זקוקה לו, למען העת הזאת ולמען הדורות הבאים.
אין עדיין תגובות