אני יודע מה עובר לכם בראש למשמע המילה "דיסקוטק": ריקודים, אלכוהול, אווירה עליזה. אבל הדיסקוטק שמרצד כרגע בזיכרונותיי הוא מקום […]
לא טוב
היות האדם
לבדו
יום חמישי, ארבעה־עשר באוקטובר שנת 2021, תשע בבוקר. שוכב לי במיטה לבד בבית. חש כשבר כלי. בוהה בתקרה ומתקשה לאבחן מה גובר על מה – הכאב הפיזי או הכאב הנפשי. מרגיש חבול ומובס מיד הגורל ומסיטואציה שלרגע לא נמצאת תחת שליטתי. משיל מעליי את השמיכה, מקלף את עצמי בכוח מהמיטה ונע מסוחרר לשירותים כשלגופי תחתוני בוקסר ותו לא. נעמד מול המראה ומנסה לזהות את עצמי. מבקש לבחון את הצלקת הטרייה שמשתרעת לה במורדות הצוואר ונראית כאילו היא מנסה להסוות את עצמה באמצעות שערות החזה.
עד לפני חודשיים התגוררתי בארצות הברית במסגרת שליחותי כנספח צבאי. עם חזרתי ארצה לפני כחודש התגלה בגופי סרטן. פחות או יותר בעת שחגגתי יום הולדת ארבעים וחמש. לפני פחות משבוע עברתי ניתוח להסרת בלוטת התריס וחלק מבלוטות הלימפה.
כדי להעביר את הזמן ולהרגיש שאני מקדם דברים, אני מנסה לסדר מספר ארגזים עמוסי מסמכים שהיו מונחים בחדר העבודה ומאז החזרה לארץ טרם פרקתי את תוכנם. בתוך ערמות הניירת אני נתקל בלא מעט דברים שמעוררים אצלי זיכרונות רחוקים – כולם מתקופת השירות הצבאי, ולא בכדי. בחיי הבוגרים, שמתפרשׂים על פני שלושה עשורים, הספקתי עד כה להיות בעיקר חייל. תוך כדי פשפוש באחד הארגזים אני מוצא את התיק הרפואי משירותי הצבאי. מרפרף בין דפיו המצהיבים ומגלה דו"חות פציעה שהלכו ונערמו עם השנים. באחד מהם מתוארת פציעה חמורה בכתף שממנה סבלתי עוד מקורס הצניחה שעברתי כטירון בצנחנים. עוד מספר דפים קדימה והינה הדו"ח שמתאר את הפציעה ברגלי השמאלית, לאחר שנוריתי בפעילות מבצעית בסמוך לקסבה של שכם.
התשישות מהניתוח עדיין לא חלפה, אך בכל מאודי ובמאמץ עילאי אני מנסה לשדר בפני ילדיי עסקים כרגיל. הכי קשה לי המרדף אחרי הבנות כשהן רוכבות על אופניים.
לאחרונה, כל בוקר אני מוצא את עצמי נאנק מכאבים בשירותים. סבלתי פציעות לא קלות במהלך השירות. אולם הכאבים עתה קשים מנשוא. מדי בוקר הבית מתרוקן לו, או נכון יותר מתמלא בבדידות. רק אני נשאר בו לבד, מוטל כרהיט ישן ושחוק שבקרוב יסיים את תפקידו בעולם הזה. מעטים מאוד האנשים שנחשפו לדבר מחלתי, דבר שמחמיר את הבדידות. העדפתי שלא להדאיג את אוהביי ולהיות עליהם עול ונטל, אך אם להודות על האמת, לא פחות מכך, ביקשתי למנוע משונאיי ומבקשי רעתי רגע קטן של אושר.
אני מנסה להעלות זיכרונות מהשירות הצבאי, אך בה בעת מבקש להדחיקם. מעין סאדו־מאזו מחשבתי. בקרוב יציינו עשרים שנה למבצע חומת מגן.[1] אין לי כרגע מושג אם אחיה עד אז. אולי כדאי לשבת ולכתוב משהו שיישאר כמזכרת למען הדורות הבאים? אולי הכתיבה תקהה במעט את הכאב? אולי היא תיצוק תוכן חדש בחיי, גם אם לפרק זמן קצר, ותרחיק אותי ממחשבות רעות?
כל כך הרבה דברים חוויתי באותן שנים של תחילת המילניום – שנות האינתיפאדה השנייה. אולם ללא כל צל של ספק, החוויה החזקה מכולן אירעה ב"דיסקוטק". אני יודע מה עובר לכם בראש למשמע המילה "דיסקוטק" – מסיבות, ריקודים, אלכוהול, צעירות וצעירים תוססים, אווירה טובה. אבל לא על כזה דיסקוטק אני מדבר. הדיסקוטק שמרצד כרגע בזיכרונותיי הוא בית מטבחיים. מקום שבו המוזיקה הקצבית הוחלפה בכדורים שורקים ובהדי פיצוצים של רימוני רסס שמאיימים לקרוע את עור התוף. ניחוחות של אלכוהול הומרו בריח של גז בישול שנפלט מבלוני גז מחוררים מירי. את מקומה של תחושת הזימה תפסה תחושה של פחד וחוסר ודאות. ואפקטים של מכונות עשן ואורות מהבהבים התחלפו בערפל כבד בליל חורף קר בהר גריזים – וברשפים של ירי.
אני מגרד את עצמי מהמיטה ומתיישב לכתוב את זיכרונותיי מ"הדיסקוטק".
[1] חומת מגן היה המבצע הגדול ביותר של צה"ל במהלך האינתיפאדה השנייה, ב־2002. המבצע התמקד בשטחי יהודה ושומרון, ונמשך כחודש וחצי. ההחלטה על המבצע התקבלה בעקבות הפיגוע הקשה במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר, שבו נרצחו שלושים אזרחים ישראלים. [חזרה]
אין עדיין תגובות