ורשה,שנות ה-50 המוקדמות. סבינה, עורכת צנועה בהוצאה לאור, נחשבת על ידי קרוביה לרווקה זקנה. אמה וסבתה מנסות למצוא לה שידוך, […]
סבינה – ורשה, ראשית שנות החמישים של המאה העשרים
היה עליה לזכור לקנות לחם, והיא אכן לא שכחה. המוכרת לא הייתה אדיבה, אך גם לא הייתה בלתי אדיבה, דבר מרשים כשלעצמו. סבינה תנסה לחייך לאות תודה, אך לא תספיק, ותחייך רק אחרי שהדלת תיסגר מאחוריה. המבוכה על כך תלווה אותה עד לכיכר אוּניָה לוּבֶלְסְקָה.
בבית הקולנוע היא בכלל לא תוטרד מהמחשבה שהיא מסמיקה. בחושך היא מרגישה בטוחה. כאן היא שרויה בעולם שאינו עולם הספרים, שלדעת אמהּ הוא עולם אווילי, אך מבטיח לה שעתיים של מקלט חמים ממחשבות טורדניות.
באולם יושבים אולי עשרה אנשים, שרק אחד מהם הסיר את המעיל, אך מיד חזר ולבש אותו. הסדרנית מודיעה על קלקול במערכת ההסקה, בנימה כאילו היא כועסת על הצופים. גבר עם שיער לבן שבא לקולנוע עם אשתו מעיר על כך בקול רם, אולי אפילו רם יותר מדי: “אנחנו אשמים שלא הביאו פחם? אתם לוקחים את הכסף וזהו!” הסדרנית לא מתרגשת כהוא זה. “מי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לקבל החזר בקופה”. עוד לפני שהספיקה להסתובב עם הגב ולצאת, האור מתחיל להתעמעם, וכעבור רגע המסך זוהר.
סבינה אוהבת יומנים, כי הם מותחים את הציפייה לסרט, וגם, משום שאפשר ללמוד מהם מה קורה בעולם. הקריין מתאר טקסים רשמיים במוסקווה, ועל המסך יוּזַף סְטָלִין מנופף בחביבות להמונים העוברים על פני הטריבונה. ים של שלטים בשבחי השלום. צועדים ספורטאים מהענפים השונים. הבנות לא יפות במיוחד, פניהן רחבים, אך הגברים מעוררי עניין. פניהם אולי לא מצטיינים ביופי אך הם נקיים כמו דף נייר חלק. מטילי כידון וכדור ברזל מותחים שרירים ושולחים חיוך לסבינה. סבינה מחזירה להם על ידי סומק בלחיים ובהלה בעיניים. הסרט הזינוק הראשון שיוקרן בהמשך כבר לא ירשים אותה, מה גם שגלגל הסרט ייתקע פעמיים, ובאולם ידליקו אורות.
היא פוסעת ברחוב מַרְשלְקוֹבְסְקָה בכיוון רחוב הוֹזָ’ה. המבנים ההרוסים עתה היו עוד לפני זמן לא רב בניינים לתפארת. סבינה עוברת על פני הבית שאליו הייתה מגיעה לשיעורי כינור בילדותה. בעוברה, כמו תמיד, היא מרימה את ראשה כדי לראות את החדר שבו פרופסור טַרְשיץ לימד אותה לנגן. החדר התמוטט יחד עם מחצית הבניין שנפגע בהפצצה, אך על הקיר שנותר אפשר לראות את הטפט שהיה מושא גאוותה של אשת הפרופסור, משום שהוא עוצב במיוחד בשבילה על ידי דודנו של צֶ’רְמָנְסְקִי בכבודו ובעצמו.
היא עוצרת לפני חלון הראווה של חנות נעליים ושואלת את עצמה אם כדאי לקנות נעלי סירה חומות לקראת האביב. היא אינה בחורה קלת דעת, לכן רק במקרה היא קולטת את צלליתה המשתקפת מחלון הראווה. היא רואה דמות שלא רק לא יכולה להקסים איש, אלא אף לא לעורר את סקרנותו. התגלמות הבינוניוּת, במעיל שנתפר ממעיל מלחים ישן, שאותו קנתה בשוק מהמשכורת השלוש עשרה.
האומנם כך היא נראית באמת? היינו רוצים להאמין שרק חוסר בטחון עצמי מולד נמצא בעוכרי יופייה, שכן יש לה פה יפה להפליא. “תשתדלי לחייך יותר,” חוזרת ואומרת לה הסבתא. “אם תחייכי, בנים יתחילו להסתכל עלייך בצורה אחרת.
” לסבתא חייבים להאמין, לכן סבינה מחייכת בצייתנות. היא לא רואה שום הבדל, אם כי החיוך כמו הפחית משהו מגילה. היא בת עשרים ותשע, ומשוכנעת שכאשר תגיע לגיל שלושים יחלפו נעוריה לבלי שוב. היא מאמינה גם שכולם חושדים בה, ובצדק, שמעולם עוד לא התנשקה עם גבר.
האוטובוס צפוף? היא תלך ברגל, קודם כל על מנת להמשיך להיות עוד קצת לבד ברחוב הצפוף. באחד מחלונות הראווה מוצגת שמלת פפיטה בשחור ולבן. המִפתח חושף יותר מדי צוואר, והיא לא תתאים לנעליים חומות באופן כללי. למרבה המזל אין יותר פיתויים בהמשך הדרך, וסבינה מגיעה לכיכר אוּנייָה. היא אוהבת את הפינה הזאת של העיר שלא נחרבה, משום שהיא מזכירה לה את ורשה כמו שהייתה לפני כמה שנים. בזמן המלחמה, לבניינים החדישים נכנסו הכובשים, ולאחריה – הבכירים של הסדר החדש. אבל אני אינני שום בכירה, חושבת לה סבינה, ונכנסת אל אחד מהם. היא רוצה לקרוא למעלית, כשפתאום נשמע קול מלמעלה:
“סבינקה, הזדרזי…”
בעיניה של אמא הרוכנת מעבר למעקה דאגה גדולה מתמיד.
סבינה אינה מחכה למעלית ורצה מהר במדרגות.
אין עדיין תגובות