חלומו של סקיפיו

חלומו של סקיפיו: פתח דבר[*]

הקטע, אשר נתייחד בשם חלומו של סקיפיו, הוא למעשה החטיבה החותמת את הספר השישי של חיבורו הפילוסופי־פוליטי הגדול של קיקרו על המדינה (De Republica). קיקרו החל בכתיבת חיבור זה בשנת 54 לפנה'ס ופירסמו ככל הנראה בראשית שנת 51; הוא מפתח בו דיון, בצורת דיאלוג רב משתתפים, על ארגון המדינה, צדק חברתי והתכונות הנדרשות ממדינאי. היצירה לא נשתמרה בשלמותה ואין בידינו אלא קטעים, בהיקפים שונים, מששת ספריה; משלושת הספרים הראשונים, למשל, נשתמרו קטעים נרחבים, ונוסף על כך פרגמנטים בודדים לכל ספר; אולם מיתרם לא נותרו אלא קרעי שרידים. הספר השישי הוא יוצא דופן מבחינה זו, כי חלקו האחרון, חלומו של סקיפיו (להלן החלום), מצוי בידינו בשלמותו, וזאת בעיקר על שום הפירוש לחלום שחיבר המלומד מַקְרוֹבִּיוּס, בן המאות הרביעית והחמישית לספירה. הטקסט השלם של החלום מצוי כנספח לכתבי היד של הפירוש של מקרוביוס, וכן בפירוש עצמו שילב מקרוביוס פסקאות שלמות מן המקור, המסתכמות לכדי שני שלישים מן הטקסט השלם. בעולם הרומי אפוא לא נודע החלום כיצירה נפרדת, אלא היה רק חלק מהחיבור הגדול על המדינה.

הדגם היווני ששימש השראה לקיקרו בכתיבת המסכת הפילוסופית־פוליטית הזו הריהו הדיאלוג האפלטוני הגדול פוליטיאה (מונח ששתיים מקשת משמעויותיו הן 'מדינה' ו־'סדרי ממשל'). עם זאת, אין חיבורו של קיקרו בחינת תרגום המקור היווני. לא כי, לפנינו יצירה רומית מובהקת ברוחה ובתוכנה, אף שמובן כי ניתן להבחין בה בהשפעה פילוסופית יוונית. היא כתובה כדיאלוג בין סקיפיו אימיליאנוס (Scipio Aemilianus), ידידו הקרוב גאיוס לאיליוס (Gaius Laelius), פילוס (Philus), מניליוס (Manilius), ספוריוס מומיוס (Spurius Mummius), גאיוס פאניוס (Gaius Fannius), קווינטוס מוקיוס סקאיוולה (Quintus Mucius Scaevola), קווינטוס טוברו (Quintus Tubero) ופובליוס רוטיליוס רופוס (Publius Rutilius Rufus); תאריכו הדרמטי של הדיאלוג הוא שנת 129 לפנה'ס, זמן קצר לפני מותו של סקיפיו.

הפוליטיאה נחתמת באגדה על אֵיר (Er) מפיו של סוקרטס (שם, 614ד–621ד). אֵיר איש פמפיליה (Pamphylia, חבל ארץ בדרום אסיה הקטנה) נמצא ללא רוח חיים בשדה הקרב והושב לביתו כדי שגופתו תישרף כדת וכדין; והנה בעודו מוטל על עצי המוקד שבה אליו רוח החיים והוא גולל את שראה ושמע על גורל הנשמות לאחר המוות. קיקרו אפוא פוסע בעקבות אפלטון וחותם אף הוא את חיבורו בסיפור שאינו אלא בדיה: חלום שחלם סקיפיו, הדובר הראשי בדיאלוג.

סקיפיו מספר כי בראשית המלחמה הפונית השלישית התארח אצל מסיניסה (Masinissa) מלך נומידיה (סעיף 1). לאחר שיחה ארוכה עמו, שנסבה בעיקר על סקיפיו אפריקנוס הבכיר, סבו המאמץ, פרשו איש איש ליצועו; סקיפיו ישן שנה עמוקה ואפריקנוס נגלה אליו בחלום (סעיף 2). אפריקנוס מראה לסקיפיו את קרתגו ומנבא את חורבנה, כמו גם את עתידו המהולל של סקיפיו, ואף רומז לנסיבות מותו (סעיפים 3-4). הוא מגלה כי ישנו ברקיע מקום השמור לנפשותיהם של מדינאים ישרי דרך; הנה כי כן החיים לאחר המוות הם החיים האמתיים. או אז מופיעה רוחו של פאולוס, אביו של סקיפיו (סעיפים 5-6). פאולוס מורה לבנו, כי אי אפשר לזרז את העלייה השמימה, אל שביל החלב, מקום משכנן של הנפשות. סקיפיו רואה עתה את הארץ ממרחקים ואת צורתה הכדורית ומבין אל נכון את מידותיה הזעירות ביחס לשאר הכוכבים שנגלו לעיניו (סעיפים 7-8). אפריקנוס מתאר כעת את מבנה היקום וסדרם של כוכבי הלכת. סקיפיו שומע צליל רם וערב שממלא את אוזניו, ואפריקנוס מסביר לו מהי המוזיקה של הספֵירות (סעיפים 9-11). על אף גודלו הכביר של היקום סקיפיו אינו יכול שלא להסב מבטו בחזרה אל הארץ; אפריקנוס אפוא משוחח עמו על ארעיותה של תהילת אנוש עלי אדמות. לא זו בלבד שתהילתו של מדינאי ומצביא רומי, גדולה ככל שתהיה, לעולם לא תגיע עד קצווי תבל, אלא גם לא תיזכר עדי עד, אם נמדוד אותה על פי אמות מידה גיאולוגיות ואסטרונומיות, והן הלא אמות המידה הנכונות (סעיפים 12-17). לאחר מכן דן אפריקנוס בנצחיותה של הנפש ובאלוהיותה. למעשה מביא כאן קיקרו תרגום של קטע מהדיאלוג פַיְדְּרוֹס מאת אפלטון אולם לא בשם אומרו, שהרי רוחו של אפריקנוס יודעת את האמת על סמך הכרה אישית את עולם הנצח (סעיפים 18-20). לסוף מעודד אפריקנוס את סקיפיו כי יעמול למען מולדתו ויהגה בנשגב — זו הדרך לרומם את הנפש; הוא אף מזהיר באשר לגורלם האומלל של מי שהתמסרו לתאוותיהם הארציות ולעינוגי הגוף. עתה הוא הולך לדרכו וסקיפיו מקיץ משנתו (סעיף 21).

בקריאת החלום אם כן עלינו לזכור כי זהו הקטע החותם את על המדינה, ונושאו הוא הגמול השמור למדינאי ישר דרך ושלם מידות לאחר מותו; התיאורים הקוסמולוגיים והגיאוגרפיים מטרתם להעצים ולחדד נושא זה. לאורך החלום מודגש ההקשר המדיני של שלמות המידות; בסעיף 5 למשל נאמר כך: 'הֱיֵה בטוח בזאת: לכל אלה שהושיעו, סייעו או העצימו את מולדתם, ישנו ברקיע מקום מובטח ונפרד, שם הם נהנים באושר לנצח נצחים. הלא אין דבר מכל אשר מתקיים עלי אדמות אשר ינעם יותר לאותו אל נעלה, המושל ביקום כולו, מאשר קהילותיהם ואספותיהם של בני אנוש החבורים זה לזה בחוק, אשר להן ייקרא מדינות. מושליהן של אלה ומושיעיהן מתחילים את דרכם מכאן, ולכאן הם שבים.' ובסעיף 21: 'והנה טובות מכול הן דאגותיו של אדם לשלום מולדתו; נפש טרודה בדאגות אלה ומיומנת בהן תתעופף בזריזות יתרה אל זה מושבהּ וביתהּ האמתי.'

עם זאת, המסקנות העולות מן החלום אינן תקפות אך ורק למדינאים אלא הן חובקות כול: קיומנו בעולם זה הוא בר חלוף ודל משמעות; כל גמול ותהילה עלי אדמות סופם לכלות ועל כן הרדיפה אחריהם היא דבר בטל ומשחית את הנפש. אך יש דברים טובים בחיינו שאפשר לבקשם: הגות פילוסופית וטיפוח המידות הטובות, לחיות חיי צדק ולעמול למען הכלל והמדינה. קהילות ומדינות נוסדו בעולם זה כביטוי לצדק ולמעלות חברתיות. שׂומה אם כן על כל בני האדם, ובפרט על מדינאים, לנהוג בהן על פי אמות מידה מוסריות שתשקפנה את הסדר המצוי ביקום, ולא כעושים בהן כבתוך שלהם.

אברהם ארואטי, תל אביב, ספטמבר 2019