לאחר שכל ילדותה ונעוריה עברו עליה בנעימים בארצות-הברית, בגיל תשע־עשרה עולמה של ג'וי חרב עליה. היא מבינה שכל שידעה על […]
צופר של ניידת משטרה מיילל לא רחוק, ויבבתו מפלחת את גופי. צרצרים מצרצרים במקהלה בלתי פוסקת של אשמה. דודתי מייבבת במיטת היחיד שבעברה האחר של המרפסת הסגורה ברשת – תזכורת לסבל ולמבוכה הנובעים מהסודות שהטיחו היא ואמי זו בזו במהלך הוויכוח שהתנהל ביניהן הלילה. אני מנסה להאזין לאמי הנמצאת בחדרה, אבל היא רחוקה מדי. הדומייה הזו מכאיבה. כפות ידיי לופתות את הסדינים, ואני משתדלת בכל כוחי להתרכז בסדק נושן בתקרה. אני מנסה נואשות להחזיק מעמד, אבל אני נמצאת על פי תהום מאז מותו של אבי, ועכשיו אני מרגישה כאילו דחפו אותי מעל שפתו, ואני נופלת.
כל מה שהיה לי נדמה שידעתי על נסיבות הולדתי, על הוריי, על סבי וסבתי ועל הזהות שלי היה שקר. שקר ענקי. האישה שחשבתי שהיא אמי היא דודתי. הדודה שלי היא בעצם אמא שלי. האיש שאהבתי כאב לא היה קשור אלי כלל, למעשה. אבי האמיתי הוא אמן שחי בשנחאי, גבר שגם אמא שלי וגם הדודה שלי אהבו עוד לפני שנולדתי. וזה רק קצה הקרחון, כפי שדודה מאי היתה אומרת. אבל נולדתי בשנת הנמר, ולכן, לפני שיכריעו אותי האפלה המכרסמת בי בשל תחושת האשמה על מות אבי והחרדה שנוסכים בי הגילויים האלה, אני לופתת את מצעי המיטה בכוח רב יותר, חושקת את לסתי ומשתדלת לכפות על רגשותיי להתכווץ ולהצטמק לנוכח אכזריות הנמרה שבי. זה לא הולך.
הלוואי שיכולתי לדבר עם חברתי הייזל, אבל עכשיו אמצע הלילה. חבל עוד יותר שאני לא יכולה לחזור לאוניברסיטת שיקגו, מפני שג'ו, החבר שלי, היה מבין מה עובר עלי. אני יודעת שהוא היה מבין.
השעה כבר שתיים בלילה כשדודתי נרדמת לבסוף, והבית נראה שקט. אני קמה וניגשת אל המסדרון, שם שמורים הבגדים שלי בארון כלי המיטה. עכשיו אני יכולה לשמוע את אמי ממררת בבכי, וזה שובר לב. היא לא תעלה בדעתה מה אני עומדת לעשות, אבל גם אם זה היה עולה בדעתה, האם היתה עוצרת בעדי? אני לא הבת שלה, למה שתעצור בעדי? אני אורזת תיק במהירות. אזדקק לכסף במקום שאני נוסעת אליו, והמקום היחיד שאני יודעת שאוכל למצוא אותו בו רק יביא עלי חרפה ובושה נוספות. אני ממהרת אל המטבח, מציצה תחת הכיור ומוציאה את פחית הקפה המכילה את החסכונות שאמי חוסכת עבור שכר הלימוד שלי בקולג'. הכסף הזה מסמל את כל התקוות והחלומות שהיא רוקמת עבורי, אבל אני כבר לא האדם הזה. היא היתה תמיד זהירה, ולשם שינוי אני אסירת תודה. הפחד שלה מבנקים ומאמריקאים יממן את המנוסה שלי.
אני מחפשת עט ונייר, מתיישבת אל שולחן המטבח ומשרבטת פתק:
אמא, אני לא יודעת כבר מי אני. אני לא מבינה כבר את הארץ הזו. אני שונאת את העובדה שזה מה שהרג את אבא. אני יודעת שתחשבי שאני מבולבלת וטיפשה. אולי אני כזו, אבל אני חייבת למצוא תשובות. אולי סין היא הבית האמיתי שלי…
אני ממשיכה וכותבת שאני מתכוונת למצוא את אבי האמיתי ושאסור לה לדאוג לי. אני מקפלת את הנייר ולוקחת אותו אל המרפסת. דודה מאי לא זעה כשאני מניחה את הפתק על הכרית שלי. אני מהססת ליד דלת הכניסה. הדוד הנכה שלי נמצא בחדרו שבחלק האחורי של הבית. הוא לא פגע בי מעולם לרעה. אני צריכה להיפרד ממנו, אבל אני יודעת מה הוא יגיד: "הקומוניסטים לא טובים. הם יהרגו אותך." אני לא צריכה לשמוע את זה, ואני לא רוצה שהוא יזהיר את אמי ואת דודתי ויגיד להן שאני מתכוונת לברוח.
אני אורזת את המזוודה שלי ויוצאת אל הלילה. בפינת הרחוב אני יורדת ברחוב אלפַּיְין ופונה אל תחנת הרכבת יוניון סטיישן. התאריך היום הוא 23 באוגוסט, שנת 1957, ואני רוצה לזכור הכול, כי קשה לי להאמין שאראה שוב אי־פעם את צ'יינה טאון שבלוס אנג'לס. פעם אהבתי לשוטט ברחובות האלה, ואני מכירה אותם טוב יותר מכל מקום אחר בעולם. כאן אני מכירה את כולם, וכולם מכירים אותי. הבתים – שכולם כמעט בתי עץ קטנים – לובשים את מה שאני מכנה לבוש סיני, על שיחי הבמבוק הנטועים בגינות, העציצים שעצים זעירים של תפוז ננסי שתולים בהם, וקרשי העץ המונחים על הארץ ושיש לפזר עליהם שאריות אורז עבור הציפורים. כעת אני מסתכלת על כל הדברים האלה בצורה אחרת. תשעה חודשים בקולג' ואירועי הלילה הם האחראים לכך. למדתי ועשיתי דברים רבים כל כך באוניברסיטת שיקגו בשנה הראשונה ללימודיי. פגשתי את ג'ו והצטרפתי לאיגוד הנוצרי־דמוקרטי של הסטודנטים הסינים. למדתי הכול על הרפובליקה העממית של סין ועל מה שעושה יושב הראש מאו למען הארץ הזו, וכל הדברים האלה עומדים בסתירה לכל מה שמשפחתי מאמינה בו. אז מה עשיתי כשחזרתי הביתה ביוני? הטחתי ביקורת באבא שלי משום שנראה כמי שזה עתה ירד מהאונייה. מתחתי ביקורת על האוכל השומני שבישל בבית־הקפה שלו ועל תוכניות הטלוויזיה המטומטמות שנהנה לצפות בהן.
הזיכרונות האלה מחיים במוחי את הדו־שיח שאני מנהלת איתו מאז מותו. למה לא הבנתי מה עוברים ההורים שלי? לא ידעתי שאבא שלי הוא בן על הנייר ושהוא בא לארץ הזו באופן לא חוקי. אף אחד לא סיפר לי! אם הייתי יודעת את זה, לא הייתי מפצירה כל כך באבא שלי להתוודות בפני האף־בי־איי כאילו אין לו שום דבר להסתיר. אמא שלי רואה בדודה מאי את האחראית למה שקרה, אבל היא טועה. אפילו דודה מאי חושבת שזו אשמתה. "כשסוכן האף־בי־איי הגיע לצ'יינה טאון," התוודתה רק לפני כמה שעות, "דיברתי איתו על סם." אבל לסוכן סנדרס לא היה אכפת בעצם ממעמדו המשפטי של אבי, מפני שקודם כול הוא שאל עלי.
ואז מתהדקת טבעת האשמה והצער אפילו יותר. איך יכולתי לדעת שהאף־בי־איי רואה בקבוצה שהצטרפתי אליה חזית לפעילות קומוניסטית? הצבנו משמרות שובתים לפני חנויות שלא הרשו לכושים לעבוד בהן או לשבת בהן אל שולחנות הקפיטריה. שוחחנו על כך שבזמן המלחמה כלאה ממשלת ארצות־הברית אזרחים אמריקאים ממוצא יפני במחנות מעצר. איך יכולים הדברים האלה להפוך אותי לקומוניסטית? אבל בעיני האף־בי־איי הם יכולים, ולכן אמר הסוכן הנורא הזה לאבא שהוא יזכה בחנינה אם ילשין על כל אדם שהוא סובר שהוא קומוניסט, או אוהד קומוניסטים. אם לא הייתי מצטרפת לאיגוד הנוצרי־דמוקרטי של הסטודנטים הסינים, האף־בי־איי לא היה משתמש בזה כדי ללחוץ על אבא שלי לנקוב בשמותיהם של אנשים אחרים – ולמעשה בשמי. אבא שלי לא היה מסגיר אותי לעולם, וכך נותרה לו רק אפשרות אחת. עד יומי האחרון לא אשכח את מראה אמי, האוחזת ברגליו של אבי בניסיון נואש להוריד את משקל גופו מהחבל הכרוך סביב צווארו, ולעולם לא אסלח לעצמי על החלק שלי בהתאבדותו.
אין עדיין תגובות