חלומות ושיברם לוקח את הקורא למסע של כ-30 שנה, בו נחתכים מעגלי חייהם של שלושת גיבוריו בנקודה אחת – ניסיונם לחזור לישראל, האהבה העמוקה למולדת, ויחד עם זאת האכזבה והכאב. ההכרות בין המשפחות מתחילה על הדשא בפסטיבל המוסיקה שבפארק רוויניה שבשיקגו. יהודה, רופא מרדים, שחזר רק ימים ספורים קודם מישראל, מספר על הקורות אותו בשבוע האחרון. אלברט, פרופסור לפיסיקה תיאורטית, ועידו שעושה בתר-דוקטורט מתקשים לעכל את הסיפור. אם רק היו יודעים שגורל דומה מצפה להם. . .המשפחות מתקשרות במישורים שונים, ובפגישותיהן השונות, כמו מסביב לשולחן הסדר אצל עידו, או בסוכה של יהודה, מנהלות שיחות מרתקות. אבי אולמן בונה סיפור עלילה מרתק ורגיש, תערובת של רומן ותפישת עולם, ומשלב בו וויכוחים לוהטים בדיוק במו בערבי שישי בישראל.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
27.00 ₪
מקט: 9-62840-779-2
מסת"ב: 978-1-62840-779-2
חלומות ושיברם לוקח את הקורא למסע של כ-30 שנה, בו נחתכים מעגלי חייהם של שלושת גיבוריו בנקודה אחת – ניסיונם […]
ניו יורק, אפריל 2009 – הם גרו בקומה שנייה, דירת שלושה חדרים בדמי מפתח, עם סבתא שגרה בסלון. עידו ואחיו ירון גרו בחדר קטן שפנה לחצר האחורית, בה שיחקו עם ילדי השכנים. בקומה השלישית גר יחזקאל עורף, שהיה מפא”יניק מפורסם ובעל מכונית (“פרייווט”), ובניו מוטי וקובי היו חברים של עידו וירון. בשבת הקודמת הזמין מוטי את עידו לנסיעה לכפר הירוק. זו היתה חוויה ששנים לא שכח.
עידו ומוטי נהגו לשחק בגולות או בגוגאים, ישובים על החול בחצר. היה זה בוקר יום ראשון, ועידו נפרד מאביו יצחק שטס לאילת. לפתע נשמע קול נפץ עז מכיוון מוסך האוטובוסים. עידו התכווץ, ורעד עבר בגבו. הוא נזכר איך במלחמת השחרור ישב על ברכי סבתו מאחורי קיר המגן מלבני סיליקט שנבנה מול הכניסה לבניין. רעמי הפּצצות שהטילו מטוסי מצרים נשמעו בבירור. כעת חזרו המראות, הזיכרון, הרעש והפחד. מוטי הביט בעידו כלא מבין. משפחתו הגיעה לבניין יותר משנתיים אחרי עידו ומשפחתו, לאחר מלחמת השחרור. שנים אחר כך יקרא עידו בשקיקה על המלחמה הנוראה הזו, מלחמה שגבתה את הטובים בבנים, את “יפי הבלורית והתואר.”
“בוא נלך למוסך ונראה מה קרה שם,” אמר מוטי.
“מה כבר יש לעשות שם?” שאל עידו, “זה מלא לכלוך.”
“יש שם המון דברים לעשות,” השיב מוטי. “יש שם קוגלגרים והמון ברגים ענקיים.”
המוסך היה בסוף הרחוב שבו גרו. עידו ומוטי צעדו במורד הרחוב וחצו בזהירות את הכביש. שער הפלדה הענקי היה פתוח, וערמות של חלקי מנוע ישנים כיסו את הרצפה. הכול היה שחור ומכוסה שכבה עבה של גריז ספוּג בחול. הם החלו לנבור באחת הערמות, ולפתע נשמע רעש. עידו הסתובב בבהלה וראה את משה השומר סוגר את השער.
“באתם לגנוב, הא?” צרח משה.
“לא, רק באנו לשחק קצת,” אמר מוטי ותקע את עיניו באדמה.
“תישארו פה עד שאביא משטרה,” צעק משה. הוא סגר את השער, חיבר את חלקיו בשרשרת ברזל גדולה, ותלה עליה מנעול כבד.
משה היה שמן, וריח זיעתו נדף למרחקים. הוא גר במורד הרחוב, ובתו נהגה לגנוב מהשכנים חפצים שהונחו על אדן המרפסת. היא השתמשה לשם כך בקנה חזרן ארוך. רק בשבוע שעבר ניסתה לגנוב סיר לחץ מהמרפסת האחורית בדירתו של עידו. הוא תפס את קצה הקנה והיא נמלטה בצעקה. מוטי החל לזעוק לעזרה.
***
עידו התעורר בבהלה. הוא הסתכל בשעונו, השעה היתה ארבע לפנות בוקר, והוא מת לישון. מחכה לו יום עמוס באוניברסיטה. בימי חמישי הוא אחראי על סמינר תלמידי המחקר, וגם מלמד קורס מתקדם לדוקטורנטים. הוא נהג להיפגש עם תלמידי המחקר, לעבור איתם על מצגת הסמינר ולייעץ להם איך לבנות הרצאה טובה, וזה דורש זמן. בנוסף, מתקיימת היום ישיבה של ועדת ההוראה לתארים מתקדמים, כשעל סדר היום תוכנית לימודים חדשה שהוצעה על ידי המחלקה שלו. ברור שעליו לייצגה נאמנה, כדי שתאושר ותעבור לאישור הסנאט.
קרן אור שחדרה מהחלון האירה ציור מופשט שהיה תלוי מעל המיטה. במרכז הציור, שצבעיו החמים מונחים באי-סדר מרטיט זה לצד זה, היה מודבק כד לבן קטן שנצנץ בנוגה מסתורי. עידו הרגיש צמא. הוא קם ונעמד לצד המיטה, מביט בציור, בהרמוניה של צבעיו, ובפעם הראשונה חש את הקשר ביניהם.
“אולי תפסיק לנענע את המיטה?” שאלה ענת, “אני רוצה לישון. מתי תלמד לקום בשקט?”
עידו צעד בחושך למטבח, מזג לעצמו כוס מיץ תפוזים ושתה לאטו, מרגיש איך המיץ הקר יורד בנחת במורד גרונו.
הוא חזר למיטה, כיסה את עיניו בכיסוי השחור שקיבל בטיסה האחרונה לישראל וניסה להירדם. הוא זכר את החלום, ותהה אם לכשיירדם יימשך החלום, כסרט שהופסק לרגע. הדקות עברו, ומחשבות רצו במוחו כסוסים שועטים. מאורעות ששכח חזרו לחיים, ואנשים שביקש לשכוח באו לביקור. לבסוף החליט לקום. “לפחות ענת תוכל לישון בשקט,” חשב, ויצא למרפסת. המראה היה מרהיב. עמוד השחר עלה, השמים היו בהירים, והאוויר הקריר העביר בגבו צמרמורת קלה.
“מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ,” אמר.
הוא גדל במשפחה חילונית למהדרין, אבל ככל שעסק יותר במדע, נעשה מאמין יותר. הרי היום, כאשר ידוע שביקום יש חומר שחור שכבידתו חיונית, המשפט “בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ” מקבל משמעות מעבר לפשט. שהרי אם חושך הוא העדר אור, הוא אינו דורש בריאה; אבל אם הוא חומר שאיננו מפיץ או מחזיר אור, ושאולי חוקי פיסיקה חדשים ידרשו כדי להסבירו, הכול מתחיל להיות הגיוני.
הראות היתה נהדרת, קו הרקיע של מנהטן נפרש לפניו, ומעליו כמה ענני נוצה לבנים. איזה מראה מדהים, חשב, כמה עצוב שמגדלי התאומים חסרים, כמו חור גדול בנשמה.
הוא נכנס הביתה, פתח את המגרה התחתונה בארון הבגדים, הוציא את תיק הטלית ואת התפילין, והתבונן בהם כמהסס. כבר שבוע שלא התפלל שחרית, והיום, אולי היה זה מראה הזריחה המרהיב שגרם לו לרצות להתחבר. לבסוף הוציא כיפה שקיבל בבר מצווה בבית הכנסת בשבת האחרונה, עטף את ראשו בטלית ובירך בכוונה, “בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית.”
את התפילין של יד הניח לאט, מהדק עד כאב ודואג שהלפיפות תהיינה מסודרות ברווחים שווים. הוא הניח את התפילין של ראש, עצם את עיניו ובירך. הוא התרכז בסידור, סיים את הנחת התפילין ובירך בלחישה, כדי שלא יעיר את ענת, את ברכות הבוקר, “בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי.”
בתפילת עמידה עטף שוב את ראשו בטלית ועצם את עיניו. את התפילה הוא יודע בעל פה, וכאשר העיניים עצומות קל יותר להתכוון.
“אֱלֹהַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה,” אמר בכוונה יתרה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חלומות ושיברם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות