הכחול האבוד, הספר השני בסדרה המצליחה המעניק, חוזר אל העולם העתידי של הספר הראשון, שקם בעקבות הרס וחורבן נוראיים.
״קירה,״ אמר ג׳יימיסון כשהוא מביט בה, ״הדגימי את הנכות שלך בפני 'מועצת המגוננים'. הראי לנו כיצד את הולכת. לכי עד הדלת, וחזרי.״
זה היה מרושע מצדו, חשבה. הרי כולם ידעו שיש לה רגל מעוקמת… לרגע רצתה לסרב לו, לפחות להתווכח. אבל הסיכון היה גדול מדי.
בכפר קטן חיה נערה ושמה קירה. היא יתומה וצולעת, ובעולם שלה, עולם ״המעניק״, אין לאנשים כמוה זכות קיום.
אבל להפתעתה, במשפט שנערך לה על ידי "המגוננים", נפסק כי מותר לה להמשיך לחיות, והיא נלקחת למגורים חדשים, שם תתבקש לעשות את הדבר האחד שהיא יודעת לעשות יותר טוב מכולם – לרקום.
קירה מאושרת במגוריה החדשים. באחד החדרים בבניין היא מגלה את תומס, שגם לו כישרון יוצא דופן: הוא מפליא לגלף. לרגע נדמה לקירה שהחיים יפים. אבל יום אחד היא שומעת בכי קורע לב, שמתחלף מדי פעם בשירה מדהימה ביופייה. מי שרה ומי בוכה? קירה ותומס יוצאים למסע שמתחיל במרתפי הבניין ויוביל אותם לגילוי האמת האיומה שמסתתרת מתחת לפני השטח של הכפר כולו.
הכחול האבוד הוא הספר השני בסדרת רבי-המכר העולמית "המעניק".
קטגוריות: ילדים ונוער, מד"ב ופנטזיה
78.00 ₪
1
“אימא?”
שום תשובה לא באה. היא לא ציפתה לתשובה. אמהּ מתה לפני ארבעה ימים, וקִירָה חשה שהשיירים האחרונים של נשמתה הולכים ונמוגים.
“אימא.” היא דיברה שוב בשקט אל הדבר הזה, שהלך והתפוגג. נדמָה לה שהיא מסוגלת להרגיש את ברכת הפרידה כמו שמרגישים רוח קלה בלילה.
עכשיו הייתה לגמרי לבד. קירה הרגישה את הבדידות, את אי-הוודאות, ועצבות גדולה.
פעם זו הייתה אימא שלה, האישה החמה ומלאת החיים ששמה קַטרינָה. ואחרי מחלה קצרה ופתאומית זו נהייתה הגופה של קטרינה, שעדיין הכילה את הנשמה המתמהמהת לצאת. אחרי ארבע שקיעות שמש וארבע זריחות נעלמה גם הנשמה. עכשיו זו רק גופה. החופרים יבואו ויכסו את הגופה בשכבה של עפר, אבל היצורים הרעבים, חדי הציפורניים, שבאים בלילה, יאכלו אותה בכל זאת. ואז יתפזרו העצמות, יירקבו, יתפוררו וישובו אל העפר.
קירה מחתה מהר את עיניה שהתמלאו פתאום דמעות. היא אהבה את אמה וידעה שתתגעגע אליה מאוד. אבל עכשיו הגיע הזמן ללכת. היא נעצה את מקל ההליכה שלה באדמה התחוחה, נשענה עליו והתרוממה.
היא הביטה סביבה בהיסוס. עדיין הייתה צעירה ולא פגשה את המוות מקרוב, בכל אופן לא במשפחה הקטנה, בת שתי הנפשות, שלה ושל ואמה. מובן שכבר ראתה אנשים שמקיימים את הטקסים. גם עכשיו ראתה כמה כאלה ב”שדה הפרידות” הגדול והמצחין. הם הצטופפו סביב גופות של קרובי משפחה, והשגיחו על נשמותיהם המתמהמהות. היא ידעה שנמצאת שם אישה ששמה הֶלֶנָה, שמשגיחה על הנשמה שעוזבת את התינוק שלה, שנולד לפני הזמן. הלנה הגיעה ל”שדה הפרידות” רק אתמול. על תינוקות לא היה נחוץ להשגיח ארבעה ימים; הנשמות הקטנות שלהם, שעוד בקושי הגיעו לעולם, נמוגו במהירות. הלנה תחזור אל הכפר ואל משפחתה בתוך זמן קצר.
אבל קירה, לה לא הייתה עכשיו שום משפחה. גם לא בית. את הבקתה שהתגוררה בה עם אמה שרפו. כך נהגו תמיד אחרי מחלה. המבנה הקטנטן, הבית היחיד שקירה הכירה בחייה, כבר לא היה קיים. היא ראתה את העשן המיתמר משם כשישבה ליד הגופה. כשהתבוננה בנשמתה של אמה ההולכת ונמוגה, ראתה גם את האפר ואת גִצי הרמץ של ילדותה המסתחררים ונעלמים בשמים.
עכשיו חשה צמרמורת קלה של פחד. הפחד נכח תמיד בחייהם של האנשים. בגלל הפחד הם בנו מחסה, מצאו אוכל וגידלו צמחים. מאותה סיבה הם גם אגרו כלי נשק, בהמתנה לרגע שיזדקקו להם. והיה גם הפחד מפני הקור, מפני מחלות ומפני הרעב. ופחד מפני חיות הטרף.
והפחד הוא שדחף אותה עכשיו, כשנעמדה ונשענה על מקל ההליכה שלה. היא הביטה בפעם האחרונה על הגוף חסר החיים שפעם הכיל את אמה, ושקלה לאן תלך.
קירה חשבה לבנות בקתה חדשה. אם היא תצליח למצוא עזרה, אף שזה לא סביר כל כך, לא יידרש לה זמן רב לבנות בקתה חדשה, במיוחד לא בעונה הזו של השנה, בתחילת הקיץ, כששתילי העצים רכים וגמישים ויש שפע של בוץ סמיך על יד הנהר. הרבה פעמים התבוננה באנשים שבנו בקתה, והבינה שגם היא תוכל לבנות לעצמה מחסה כלשהו. אולי הפינות והארובה לא יהיו ישרות לגמרי. את הגג יהיה לה קשה לבנות, כי עם הרגל הפגועה שלה היא כמעט לא יכולה לטפס. אבל היא תמצא דרך. איכשהו היא תבנה בקתה. ואחר כך תמצא דרך לבנות חיים חדשים.
אחיה של אמה היה לידה, ב”שדה הפרידות”, במשך יומיים. הוא לא השגיח על קטרינה, אחותו, אלא ישב בדממה ליד גופתה של אשתו, סוֹלוֹרָה הרגזנית, וליד הגופה של התינוק שרק נולד להם והיה צעיר מכדי שיינתן לו שֵם. הם הנידו בראשם זה לזה, קירה ואחיה של אמה, לאות היכרות. אבל הוא הסתלק כשתם זמנו ב”שדה הפרידות”. היו לו ילדים קטנים שצריך לטפל בהם; לו ולסולורה היו שני ילדים, מלבד התינוק שהביא למותה. הם היו עוד קטנים, ושמותיהם עדיין היו בעלי הברה אחת בלבד: דַן ומַר. אולי אני אוכל לטפל בהם, חשבה קירה לרגע, בניסיון למצוא לה עתיד בכפר. אבל ברגע שצצה המחשבה כבר ידעה שלא ירשו לה לעשות זאת. הקטנים של סולורה יימסרו לאחרים, יינתנו לאנשים שאין להם ילדים. זאטוטים בריאים וחזקים הם בעלי ערך רב; אם הם יהיו מאומנים כהלכה הם יוכלו לענות על צורכי המשפחה, ויהיו רצויים מאוד.
אף אחד לא ירצה את קירה. גם בעבר אף אחד לא רצה אותה, חוץ מאימא שלה. פעמים רבות סיפרה קטרינה לקירה את הסיפור על הולדתה – הולדתה של ילדה בלי אב ועם רגל מעוקמת – וכמה הייתה צריכה להילחם כדי להשאיר אותה בחיים.
“כבר באו לקחת אותך,” אמרה קטרינה כשסיפרה לה בלחש את הסיפור בבקתה שלהן, בשעות הערב, ליד האש הזוהרת. “היית רק בת יום אחד, ואפילו עוד לא קיבלת את שם הינקות שלך, שם ההברה האחת -”
“קיר.”
“כן, נכון: קיר. הביאו לי אוכל ואותך כבר התכוננו לקחת ל’שדה’ -”
קירה הצטמררה. זו הייתה הדרך, זה היה המנהג, וזה גם המעשה הרחום ביותר שאפשר לעשות – להחזיר תינוק חסר שם, פגום, אל האדמה, לפני שהנשמה תיכנס לגוף שלו והוא יהיה יצור אנושי. אבל המחשבה עוררה בה צמרמורת.
קטרינה ליטפה את שׂערה של בתה. “לא הייתה להם כוונה רעה,” הזכירה לה.
קירה הנהנה. “הם לא ידעו שזאת אני.”
“זאת עדיין לא היית את.”
“תספרי לי שוב למה לא הסכמת שייקחו אותי,” לחשה קירה.
אמה נאנחה כשהעלתה את הזיכרון. “ידעתי שכבר לא אלד ילדים,” ציינה. “חיות טרף טרפו את אביך. כבר עברו כמה חודשים מאז יצא לציד ולא שב. וכך, כבר לא יכולתי ללדת.
“כן,” הוסיפה, “אולי היו נותנים לי בסופו של דבר ילד יתום כדי שאגדל אותו. אבל כשהחזקתי אותך בידיים שלי – אפילו אז, כשהנשמה שלך עוד לא הגיעה, וראיתי שהרגל שלך מכופפת והיה לי ברור שלא תוכלי לרוץ – כבר אז העיניים שלך היו מבריקות. ראיתי בעיניים שלך התחלה של דבר מיוחד במינו. והאצבעות שלך היו ארוכות ויפות -”
“וחזקות. הידיים שלי היו חזקות,” הוסיפה קירה בסיפוק. פעמים רבות כל כך שמעה את הסיפור; ובכל פעם ששמעה אותו התבוננה בגאווה בידיה החזקות.
אמה צחקה. “חזקות כל כך, שהן החזיקו את האגודל שלי בכוח ולא הרפו ממנו. כשהרגשתי את הלחץ החזק באגודל, לא יכולתי להרשות להם לקחת אותך. פשוט אמרתי לא.”
“והם כעסו.”
“כן. אבל הייתי נחושה. וכמובן, אבי עוד היה בחיים. הוא כבר היה זקן, בעל שם של ארבע הברות, אבל הוא הרי היה המנהיג של האנשים זמן רב, ראש ‘מועצת המגוננים’. הם כיבדו אותו. וגם אביך היה נעשה למנהיג מכובד מאוד לולא נהרג בציד הארוך. הוא כבר נבחר להיות חבר ב’מועצת המגוננים’.”
“תגידי לי את השם שלו,” התחננה קירה.
לאור האש הצטייר חיוך על פניה של אמה. “כְּריסְטוֹפֶר,” אמרה. “את יודעת את שמו.”
“אבל אני אוהבת לשמוע את השם. אני אוהבת לשמוע אותך אומרת אותו.”
“את רוצה שאמשיך בסיפור?”
קירה הנהנה. “היית נחושה. התעקשת,” הזכירה לאמה.
“ובכל זאת הכריחו אותי להבטיח שלא תהיי לנטל.”
“ולא הייתי, נכון?”
“ברור שלא. הידיים החזקות והראש הנבון שלך פעלו בִּמקום הרגל הנכה. את עוזרת חרוצה וסומכים עלייך בבקתת האריגה; כל הנשים שעובדות שם מעידות על כך. ורגל מעוקמת אחת ממש לא נחשבת לעומת הכישרונות שלך. הסיפורים שאת מספרת לזאטוטים, התמונות שאת מציירת באמצעות מילים – ובאמצעות חוטים! עבודות הרקמה שאת עושה! אף אחד לא ראה עבודות רקמה כאלה. הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לעשות!” אמה קטעה את שטף דבריה. היא צחקה. “מספיק. אל תסחטי ממני מחמאות. אל תשכחי שאת עדיין ילדה, ולעתים קרובות את עקשנית. ורק הבוקר, קירה, שכחת לסדר את הבקתה, אף שהבטחת.”
“מחר אני לא אשכח,” אמרה קירה בנמנום, והתרפקה על אמה על מחצלת השינה המוגבהת. היא סובבה את רגלה המעוקמת לתנוחה נוחה יותר ללילה. “אני מבטיחה.”
אבל עכשיו לא היה לה אף אחד. לא נותרה לה משפחה, והיא לא נחשבה לאדם מועיל במיוחד בכפר. אמנם היא עבדה יום יום בבקתת האריגה, אספה גזירים ושאריות, אבל הרגל המעוקמת הפחיתה מערכה כפועלת, ואפילו כבת זוג לעתיד.
נכון, הנשים אהבו את הסיפורים מלאי הדמיון שהיא סיפרה להנאתם של הזאטוטים השובבים, והתפעלו מעבודות הרקמה הקטנות שלה. אבל הדברים האלה היו צדדיים; זאת לא הייתה באמת עבודה.
השמים – שהשמש כבר לא עמדה במרכזם אלא שלחה צללים ארוכים אל תוך “שדה הפרידות” מבין העצים והשיחים הקוצניים שבשוליו – בישרו לה ששעת הצהריים חלפה מזמן. מרוב היסוסים התעכבה זמן רב מדי. היא אספה בקפידה את יריעות העור שעליהן ישנה בארבעת הלילות האחרונים, כששמרה על נשמתה של אמה. מן המדורה נותר רק אפר קר, כתם שחור. מְכַל המים התרוקן, וגם אוכל לא נותר לה.
לאט-לאט, בעזרת מקל ההליכה, התקדמה בצליעה אל השביל לכפר, ובלבה שביב של תקווה שאולי בכל זאת תתקבל שם ברצון.
כמה ילדים קטנים שיחקו בשולי קרחת היער והתרוצצו על הקרקע המכוסה טחב. מחטי אורן נדבקו לגופם העירום ולשערות. קירה חייכה. היא זיהתה כל אחד ואחד מהם. הנה הבן צהוב השיער של החברה של אימא שלה; היא זכרה כשנולד, לפני שני קיצים. והנה הילדה שאחיה התאום מת; היא הייתה קטנה מהילד צהוב השיער, פעוטה שרק החלה לדדות, אבל היא צחקקה וצווחה עם הילדים ששיחקו בתופסת. הזאטוטים התקוטטו במשחק ובעטו וסטרו, חטפו זה מזה מקלות צעצוע ונופפו באגרופיהם הזעירים. קירה זכרה שהייתה מסתכלת בילדותה על הילדים ששיחקו משחקים כאלה, כהכנה למאבק האמיתי של חיי המבוגרים. בגלל הרגל הפגומה שלה היא לא יכלה להשתתף, ורק הסתכלה בהם מן הצד בקנאה.
ילד קצת יותר גדול שפניו מלוכלכים, בן שמונה או תשע, שעוד לא הגיע לבגרות ועוד לא קיבל שֵם של שתי הברות, הסתכל עליה מהמקום שבו קושש זרדים וסידר אותם בצרורות שישמשו להדלקת אש. קירה חייכה. זה היה מַט, שהיה חבר ותיק שלה. היא חיבבה את מַט. הוא גר בביצה הלחה והדוחה, ודאי היה בן של חופר או של גורר. אבל הוא התרוצץ בכל רחבי הכפר עם חבריו הפרועים, והכלב שלו רץ תמיד אחריו. לפעמים היה נעצר, כמו עכשיו, כדי לבצע איזו משימה בתמורה לכמה מטבעות או ממתק. קירה אמרה לו שלום. הזנב המעוקם של הכלב, שזרדים ועלים נדבקו אליו, הכה על האדמה, והילד חייך בתגובה.
“אז את חוזרת מה’שדה’,” אמר. “איך שמה? פחד? את פחדת? באים יצורים בלילה?”
קירה הניעה את ראשה בשלילה וחייכה אליו. זאטוטים עם שם של הברה אחת לא הורשו להיכנס ל”שדה הפרידות”, וטבעי שמט יהיה סקרן וירגיש מעט יראת כבוד.
“לא היו יצורים,” הרגיעה אותו. “הייתה לי מדורה, והם לא מתקרבים לאש.”
“אז קטרינה כבר הולכת מהגוף שלה?” שאל בשפה המיוחדת שלו. האנשים משכונת הביצה היו קצת שונים. אפשר היה לזהות אותם לפי השפה המוזרה שלהם וההתנהגות הבוטה, ורוב אנשי הכפר התנשאו עליהם. אבל לא קירה. היא חיבבה מאוד את מַט.
היא הנהנה. “הנשמה של אימא שלי הסתלקה,” אישרה. “הסתכלתי בה כשהיא עזבה את הגוף. היא כמו ערפל. היא עפה רחוק.”
מַט התקרב אליה וידיו עדיין היו עמוסות זרדים. הוא זרק בה מבט עצוב וכיווץ את האף שלו.
“הבקתה שלך שרופה נורא,” אמר.
קירה הנהנה. היא ידעה שהבית שלה נהרס, אם כי קיוותה בסתר לבה שהיא טועה.
“כן,” נאנחה. “וכל הדברים שהיו בה? כלי הרקמה שלי? שרפו גם אותם?”
מַט קימט את מצחו. “ניסיתי להציל לך כל מיני דברים, אבל הרוב זה שרוף לגמרי. זה רק הבקתה שלך, קירה. זה לא כמו שיש מחלה גדולה. הפעם זאתי רק אימא שלך.”
“אני יודעת,” נאנחה קירה שוב. בעבר פרצו בכפר מחלות שהתפשטו מבקתה לבקתה, ורבים מתו. במקרה כזה היו מציתים שרפה גדולה, ואחר כך הייתה מתחילה הבנייה מחדש, שהייתה כמעט חגיגה, עם המולת הבנאים המורחים בוץ על מסגרות העץ של המבנים החדשים, וטופחים עליו בשיטתיות עד שהם מחליקים אותו. ריח החריכה של השרפה היה עומד באוויר גם אחרי שהבקתות החדשות היו מוכנות.
אבל היום לא הייתה בכפר שום חגיגה. נשמעו רק הקולות הרגילים. מותה של קטרינה לא השפיע על חיי האנשים בכפר. היא חייתה ביניהם. עכשיו הסתלקה. החיים נמשכים.
קירה נעצרה ליד הבאר ומילאה את מכל המים שלה. הילד עדיין היה לצדה. קולות ריב ומדון עלו מכל העברים. הקטטות היו רעש רקע קבוע בכפר: הערות אכזריות של גברים שהתחרו על עמדות כוח; קולות חדים של לגלוג והתגרות מצד נשים שקינאו זו בזו והתרגזו על הזאטוטים שייבבו לרגליהן, ותכופות סולקו בבעיטה.
קירה סוככה בידה על עיניה הממצמצות מול השמש וחיפשה את המקום שבו עמדה לפני כן הבקתה שלה. היא נשמה נשימה עמוקה. תהיה לה הליכה ארוכה כדי לאסוף שתילים רכים, וזו תהיה משימה קשה, לחפור בוץ בחופי הנחל. יהיה לה קשה לשאת ולגרור את הקורות.
“אני צריכה להתחיל לבנות,” אמרה למַט, שעדיין החזיק את צרור הזרדים בידיו השרוטות והמלוכלכות; “אתה רוצה לעזור לי? זה יכול להיות כיף לעבוד ביחד.
“אני לא יכולה לשלם לך, אבל אני יכולה לספר לך קצת סיפורים חדשים,” הוסיפה.
הילד הניד בראשו בשלילה. “אני יחטוף מכות אם אני לא יגמור לאסוף את כל האלה חתיכות עץ לאש.” הוא פנה ללכת. לאחר היסוס קצר פנה בחזרה אל קירה ואמר בקול נמוך, “שמעתי את אלה מדברים. הם לא רוצים שאת תגורי פה. עכשיו שאימא שלך מתה הם מדברים על לסלק אותך. הם רוצים להוציא אותך ל’שדה’ בשביל החיות. הם אומרים שגוררים יבואו לקחת אותך.”
קירה הרגישה שהבטן שלה מתכווצת מפחד. אבל היא ניסתה להישמע שלֵווה. היא הייתה זקוקה למידע של מַט, ואם הוא יֵדע שהיא פוחדת הוא יהיה זהיר.
“מי זה ‘הם’?” שאלה בקול נרגז ומתנשא.
“הנשים האלה שמה,” ענה. “אני שמעתי אותם מדברות על יד הבאר. אני בדיוק אספתי חתיכות עץ מהזבל, והם אפילו לא הרגישו שאני מקשיב. הם רוצות את המקום שלך. איפה שהייתה הבקתה שלך. הם רוצות לבנות שם לול בשביל לסגור בפנים את העופות ואת הזאטוטים, שהם לא יצטרכו לרוץ אחריהם כל הזמן.”
קירה נעצה בו מבט. זה היה מזעזע, כמעט לא ייאמן, האדישות האכזרית הזאת. הנשים מוכנות לסלק אותה מן הכפר, ומוכנות שתהיה טרף לחיות האורבות ביער כדי לפשוט על ה”שדה”, רק כדי לכלוא את התרנגולות והפעוטות השובבים שלהן.
“ומי דיברה נגדי הכי הרבה?” שאלה לאחר רגע.
מַט הרהר. הוא העביר את הזרדים מיד ליד, וקירה ראתה שהוא לא רוצה להתערב, ושהוא חושש לגורלו. אבל מַט היה חבר שלה. לבסוף, לאחר שהסתכל מסביב כדי לוודא שאף אחד לא מקשיב להם, אמר לה את שם האישה שעִמה תצטרך להיאבק.
“וַנדַרָה,” לחש.
קירה לא הייתה מופתעת. ובכל זאת לבה נפל.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המעניק 2 – הכחול האבוד”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות