הנערה המושלמת

ראשון בלילה

הקונצרט

זואי

לפני תחילת הקונצרט אני עומדת בכניסה לכנסייה ומסתכלת לאורך אולם התווך. צללים מסתתרים בין קשתות הגג למרות שהאור בחוץ עדיין לא התעמעם. דלתות העץ הגדולות נסגרו מאחורי.

האנשים האחרונים בקהל בדיוק התיישבו. כמעט כל המושבים תפוסים. קול השיחות שלהם הוא רעם בגובה בינוני.

צמרמורת עוברת בי. בחום הכבד של אחר הצהריים, כשהייתי מיוזעת ועייפה מהחזרה, שכחתי שיכול להיות קר בכנסייה גם כשהאוויר לוהט כמו תנור בחוץ, ובחרתי ללבוש שמלה שחורה קטנה עם כתפיות ספגטי, ועכשיו אני מרגישה בקור. הזרועות שלי מכוסות עור ברווז.

דלתות הכנסייה נסגרו וחסמו את כניסת החום, כי אנחנו לא רוצים רעש מבחוץ. הפרוור הזה של בריסטול לא נחשב פרוע במיוחד, אבל אנשים שילמו כסף טוב על הכרטיסים האלה.

ולא רק זה. הקונצרט הזה יהיה ההופעה הראשונה שלי מאז שיצאתי מהיחידה, וההופעה הראשונה שלי כחלק מ'חיי ההזדמנות השנייה' שלי.

כמו שאמא שלי אמרה, רק כמאה פעמים היום, 'ההופעה הזאת חייבת להיות הכי מושלמת שאפשר.'

אני מעיפה מבט בלוקס שעומד לצדי. רק מילימטר או שניים של אוויר מפרידים בינינו.

הוא לבוש חולצה שחורה ומכנסיים שחורים שאמא שלי גיהצה בהם קפל אחר הצהריים. הוא נראה טוב. השיער החום הכהה שלו כמעט מאולף, אבל לא לגמרי, ואני חושבת שאילו הוא היה טורח, כל הבנות המביכות האלה שעדיין קוראות ספרי ערפדים, היו נמסות ממנו.

גם אני נראית טוב, או לפחות איראה כשעור הברווז יעבור. יש לי מבנה גוף קטן ועור חיוור וחלק, והשיער שלי ארוך, בלונדיני מאוד אבל דק: שיער של קורי עכביש באור השמש, והוא נראה מדהים על רקע השמלה השחורה שלי. באור הנכון השיער שלי יכול להיראות לבן, וזה גורם לי להיראות תמימה.

'כמו עופרת איילים, שברירית, עדינה,' ככה התובעת תיארה אותי, וחשבתי לעצמי שזה די נחמד, אם כי עדיין מכאיב להיזכר שהיא הוסיפה, 'אבל שזה לא יטעה אתכם.'

אני מותחת אצבעות ומשלבת אותן יחד כדי לוודא שהכפפות שלי הדוקות כמו שאני אוהבת, ואז מנערת את הידיים לצדי הגוף כדי להזיז אותן. אני רוצה שהאצבעות שלי יהיו חמות וגמישות. אני רוצה שהדם יפעם בהן.

גם לוקס שעומד לצדי מנער את הידיים, לאט, אחת אחת. פסנתרנים נדבקים זה מזה בניעורי ידיים כמו שאנשים אחרים נדבקים בפיהוקים.

בקצה אולם התווך, מול המזבח, פסנתר הכנף עומד על בימה נמוכה. הפטישים והמיתרים משתקפים בכנף השחורה המבריקה שנשענת פתוחה. הוא מחכה לנו. לוקס נועץ בו מבט, ממוקד לגמרי, כאילו הפסנתר הוא קרחון אנכי שהוא צריך לטפס עליו בידיים חשופות.

יש לנו גישות שונות להתמודדות עם מתח. הוא נעשה דומם ככל האפשר, מתחיל לנשום לאט דרך האף ולא מגיב לאף אחד.

אני, בניגוד לו, זזה בחוסר סבלנות, ואין למוח שלי מנוח כי הוא חייב לעבור על כל הדברים שאני צריכה לעשות, בסדר שאצטרך לעשות אותם, לפני שאוכל להתחיל בהופעה. רק אחרי שאני מנגנת את התו הראשון, כל הריכוז שאני צריכה, והמוזיקה עצמה, עוטפים אותי טהורים ולבנים כמו תכריכים, וכל השאר נעלם.

עד השלב הזה המתח הורג אותי, בדיוק כמו את לוקס.

לצד הפסנתר עומדת גברת שמסבירה על הקונצרט, ועכשיו היא מסמנת אלינו ומפַנה את הבימה במין השתחוות.

הגיע הזמן שנעלה.

אני מורידה את הכפפות שלי במהירות ושומטת אותן על שולחן לידי, השולחן של הקפה ועלוני הכנסייה, ולוקס ואני צועדים יחד במעבר כמו בהצגה של חתונה. ראשי הקהל מסתובבים להסתכל עלינו כשאנחנו עוברים, כל שורה בעקבות זאת שמאחוריה.

אנחנו עוברים על פני דודה טסה, שאחראית על מצלמת הווידיאו שהוצבה לצלם את ההופעות שלנו. הרעיון הוא שנצפה בהן מאוחר יותר כדי לנתח ולאתר כל חוסר־שלמות, נזהה תחומים שבהם אפשר לסחוט מאיתנו שיפור כלשהו.

טסה מסתכלת על המצלמה בעיניים מצומצמות במתח מסוים, כאילו היא עלולה להסתובב וללקק לה את הפנים, אבל בכל זאת מסמנת לנו בשני אגודלים זקופים. אני אוהבת את טסה, היא כמו גרסה רגועה בהרבה של אמא שלי. אין לה ילדים משלה, והיא אומרת שבגלל זה אני עוד יותר חשובה לה.

הפנים האחרות בכנסייה מחייכות כשלוקס ואני צועדים ביניהן, בקמטים שמעמיקים בהבעות עידוד נלהבות יותר כשאנחנו מתקרבים. אני בת שבע־עשרה כיום, אבל אני מכירה את ההבעה הזאת מאז שהייתי ילדה קטנה.

אמא קוראת לאנשים האלה 'התומכים' שלנו. היא אומרת שהם יגיעו שוב ושוב אם ננגן היטב, ויספרו לכל החברים שלהם. אבל אני לא מתה על התומכים. אני לא אוהבת איך שהם ניגשים אלייך בסוף קונצרט ואומרים דברים כגון, 'יש לך כזאת מתת,' כאילו נגינה בפסנתר היא לא משהו שאת עובדת עליו יום־יום אם את רוצה שהיא תהיה מושלמת.

כמעט אפשר לראות את המילה 'מחוננים' מהבהבת במחשבות שלהם כמו שלט ניאון, בוהקת במידה מפתה. תיזהרו מהשלט הזה, הייתי אומרת להם אילו הם היו שואלים. תיזהרו למה אתם מקווים, כי לכל דבר יש מחיר.

צמד הפרצופים האחרון שאני מתמקדת בו, בשורה הקדמית בכנסייה, הוא של אמא שלי ושל אבא של לוקס. או אם לנסח את זה אחרת, האבא החורג שלי והאמא החורגת שלו, כי ההורים שלנו נשואים. כרגיל מתנוססות על הפנים שלהם ההבעות הקורנות־מדי של הורים שמסתירים רמת שאפתנות לגבי הילדים שלהם שהיתה יכולה לחנוק פיל.

עד שאנחנו מגיעים לקצה המעבר לוקס מספיק להקדים אותי, והוא כבר מתיישב בזמן שאני עולה אל הבימה שעליה ניצב הפסנתר.

אנחנו נתחיל בדואט. יצירה חביבה על הקהל שנבחרה בסיעור מוחות של ההורים שלנו. הם גם חושבים שירגיע אותנו להתחיל בנגינה משותפת.

לוקס ואני היינו מעדיפים לנגן לבד, אבל אנחנו משתפים איתם פעולה, חלקית כי אין לנו ברירה, וחלקית כי אנחנו פרפורמרים בנשמה, ופרפורמר רוצה להופיע, צריך להופיע, אוהב להופיע.

פרפורמר עובר הכשרה להופיע.

אז אנחנו נעשה את זה, ונעשה את זה הכי טוב שנוכל.

בזמן שאני מתיישבת מול הפסנתר, אני שומרת על גב זקוף ומחייכת אל הקהל למרות שהמעיים שלי התכווצו והתפתלו ונדמה שהפכו לכדור של גומיות. אבל אני לא מחייכת יותר מדי. חשוב גם להיראות צנועה, לעטות פרצוף הופעות מושלם.

לוקס ואני מגזימים במכוון בהתארגנות ובסידור כיסאות הפסנתר. אנחנו יודעים שהם מסודרים בצורה מושלמת עבורנו כי ניסינו את הפסנתר לפני שכולם הגיעו, והתעסקנו בכיסאות, במרווח ביניהם, בתיקוני גובה זעירים. הסידור עכשיו הוא חלק מההופעה. זה מתוך מתח. זאת הצגה להנאת הקהל. או שניהם.

ברגע ששנינו יושבים בצורה מושלמת, אני ממקמת את הידיים מעל הקלידים. אני חייבת להתאמץ כדי לשלוט בנשימה שלי כי הלב שלי פועם בכוח, אבל אז אני מתמקדת במוזיקה המצפה לי ודרוכה לקראת התווים הראשונים, כמו אקדח ההזנקה בתחילת מרוץ.

הקהל השתתק. אדם אחד משתעל והקול מהדהד בין קורות הגג והעמודים. לוקס מחכה עד שהצליל מתפוגג ואז, בדממה המוחלטת שמשתררת, הוא מנגב את כפות הידיים במכנסיים שלו וממקם אותן מעל הקלידים.

הרצועה החלקה הזאת של שחור ולבן שמתמשכת מתחת לידיים שלנו הופכת עכשיו לכל עולמנו, ואני צופה בידיים שלו בריכוז של בעל חיים שעומד להסתער על טרף. אסור לי להחמיץ את האות שלו. לרגע או שניים מתמשכת הדממה המושלמת, ואז כפות הידיים שלו מתקשתות ונעות קלות מעלה־מטה: פעם, פעמיים, שלוש.

ואנחנו מתחילים לנגן בתיאום מושלם.

אנחנו מסחררים; כולם אומרים ככה. האנרגיה ששני נגנים מסוגלים להפיק יכולה להיות מחשמלת כשהיא מהסוג הנכון. זאת הליכה על חבל דק, לשלוט בעוצמה הזאת, בנימה שלה ובדינמיקה, כי הכול חייב להיות מאוזן בצורה מושלמת. זה לא יצא כל כך מוצלח אחר הצהריים, כשערכנו חזרה בשיא החום והתעייפנו והתעצבנו זה על זה, אבל הערב זה נפלא. הנגינה שלנו חלקה ויפהפייה ואנחנו לגמרי בתוך המוזיקה, שנינו, ואני מודה שזה לא תמיד ככה. שבדרך כלל זה לא ככה.

למעשה, אני כל כך שקועה בזה שבהתחלה אני לא שומעת את הצעקות, וכיוון שאני לא שומעת את הצעקות אני לא מבינה שזאת תחילת הסוף.

והלוואי שכן הייתי מבינה.

למה?

כי כעבור שש שעות, אמא שלי מתה.