מֶלווין מַרס נידון לעונש מוות בגין רצח הוריו בטקסס לפני עשרים שנה. ביום ההוצאה להורג הוא נלקח מתאו ומתבשר שאדם […]
1
מַרס, מֶלווין.
כאן, בכל מקום ובכל זמן, קוראים לאדם בשם משפחתו תחילה, והוא מייד מגיב כשהוא שומע אותו.
גם בשירותים. כמו בצבא, רק שהוא מעולם לא התגייס. הוא הובא הנה בניגוד כמעט מוחלט לרצונו.
‘מרס, מלווין?’
‘כן, המפקד. כאן, המפקד. מחרבן, המפקד.’
וכי איפה עוד אני יכול להיות אם לא כאן, המפקד?
הוא לא ידע מדוע הם עשו זאת באופן הזה, ומעולם לא טרח לשאול. התשובה בכלל לא עניינה אותו. יש להניח שהייתה מביאה בעקבותיה חבטת מקל של הסוהר בראשו.
דברים אחרים העסיקו אותו כאן, במתקן הכליאה של טקסס בהַנטְסוויל. המקום נקרא ‘יחידת החומות’ בשל חומות הכלא שנבנו מלבנים אדומות. בית הכלא, שהוקם בשנת 1849, היה הוותיק ביותר במדינת הכוכב היחיד, טקסס.
ובו גם היה חדר ההוצאה להורג.
באופן רשמי היה מרס אסיר מספר 7-4-7, כמו המטוס. הסוהרים באגף הנידונים למוות שממנו הובא קראו לו ‘ג’מבו’ בגלל זה. הוא אומנם לא היה ענק, אבל גם קטן הוא לא היה. רוב האנשים הסתכלו עליו מלמטה למעלה, ולו רק מכיוון שנאלצו לעשות זאת כדי לראותו. מטר שמונים ושמונה, אולי שמונים ותשע.
הוא ידע את גובהו המדויק רק מכיוון שמדדו אותו בדייקנות במחנה האימונים של האן־אֶף־אל, ליגת הפוטבול הלאומית. הם מדדו אצלו הכול במחנה האימונים. בשעה שעבר את התהליך עסק מוחו בהשוואות לעבדים בכיכר השוק, כשקונים פוטנציאליים בדקו אותם בשיטתיות כמו שבודקים סחורה. הוא, בניגוד לאבות אבותיו העבדים, לפחות עמד לקבל הרבה כסף כפיצוי על הנזק שייגרם לגופו אחרי שיפסיק לשחק.
משקלו היה עדיין מאה ועשרים קילוגרם. לא שמן, אבל מוצק. הישג לא פשוט בהתחשב בזבל שהגישו להם בתור מזון כאן, מזון שעוּבד במפעלים גדולים, שפע שומן ומלח, ונוסף על אלה חומרים כימיים שכנראה השתמשו בהם להכנת כל דבר מבטון ועד שטיח.
הורגים אותי בשקט עם האוכל המחורבן שלכם.
מספר השנים שעברו עליו כאן השתווה כמעט למספר השנים שלא היה כאן.
והזמן לא עבר מהר. הוא לא הרגיש שהוא נמצא כאן עשרים שנה, אלא מאתיים.
אבל עכשיו זה כבר לא היה חשוב. בקרוב עמד הכול להסתיים. הגיע היום.
הערעור האחרון והסופי שלו.
נדחה.
הוא מת.
הוא הועבר לכלא הַנטסוויל מאגף הנידונים למוות בכלא פּוֹלוּנסקי בליווינגסטון, טקסס, במרחק מאה קילומטרים מזרחה, בתקווה שהפעם תחסל המדינה את האיש שלה אחרי ציפייה של שני עשורים. פניה החיוורות של עורכת הדין שלו הביעו עצב כשהשמיעה לו את הבשורה הזאת, אבל היא עמדה להתעורר למוחרת בבוקר.
אני לא.
בקרוב הוא ישמע את נקישות העקבים המתקרבים אליו.
את התנשפותם של הסוהרים הגברתנים המחזיקים בידיהם את האזיקים הנוצצים.
את מנהל בית הכלא הרציני, שישכח את שמו למוחרת.
את איש האלוהים הנאחז בתנ’ך שלו וקורא בקול רם את פסוקיו כי אתה זקוק למשהו רוחני להיצמד אליו בדרכך החוצה מכאן. לא מהכלא. מהחיים.
טקסס הוציאה להורג יותר אסירים מכל מדינה אחרת, למעלה מחמש מאות רק בשלושים השנים האחרונות. כמעט מאה שנים, החל בשנת 1819, זה נעשה בתלייה. אחר כך הם השתמשו בכיסא החשמלי שנקרא ‘ספּארקי הזקן’ ושלוש מאות שישים ואחד נידונים הומתו בעזרתו במשך יותר מארבעה עשורים. עכשיו משתמשת טקסס בזריקה קטלנית כדי לשלוח אותך מכאן לעולם הבא.
כך או כך, אתה מת.
על פי החוק, הוצאות להורג אינן יכולות להתחיל לפני שש בערב. למרס נאמר שיבואו לקחת אותו בחצות. נו טוב, אין כמו לגרור את זה עוד קצת, הוא חשב, והתכונן ליום ארוך ורע במיוחד.
איש מת מהלך, כך קראו לו.
‘ברוך שפטרנו,’ הוא שמע את הסוהרים אומרים פעמים רבות מספור.
הוא לא רצה להביט לאחור. לא אל מקור כל הדבר הזה.
אבל איך אפשר שלא להביט לשם?
ולכן, כשהתקרב הרגע הסופי, הוא החל לחשוב עליהם.
על רציחתם של רוי ולוסינדה מרס, אביו הלבן ואימו השחורה.
אז, בעבר, הצירוף הזה היה מוזר, שונה, אפילו אקזוטי, בוודאי במערב טקסס. עכשיו הוא שכיח. כל ילד שנכנס עכשיו נראה כאילו הורכב חלקים־חלקים מחמישים סוגים שונים של בני אדם.
פרחח אחד שנעצר לאחרונה היה תוצר של הורים מגזעים שונים, שבעצמם היו צאצאים של זיווגים לא מסורתיים. האסיר החדש – אידיוט שרצח זבן כדי לגנוב שקית חטיפים – היה תערובת של חום, שחור ולבן, בצירוף טיפת סיני. הוא גם היה מוסלמי, אם כי מרס מעולם לא ראה אותו כורע על ברכיו ומתפלל חמש פעמים ביום, כמו שעשו אחרים במקום הזה. שמו היה אנואר. במקור הוא היה מקולורדו.
והוא החל לספר לאנשים שהוא בעצם רוצה להפוך לאלקסיס.
מרס ישב על הדרגש בתאו והציץ בשעונו. הגיע הזמן לפעול. בפעם האחרונה שיעשה זאת, למען האמת.
הסרבל שלו היה לבן, ועל גבו הודפסו בשחור האותיות D ו־R. ראשי תיבות של Death Row, אגף הנידונים למוות. מרס השווה אותן לרחש שמשמיע נחש, המזהיר אנשים להתרחק ממנו.
הוא צנח אל קרירותה של רצפת הבטון ועשה מאתיים שכיבות סמיכה, תחילה על אגרופים ואחר כך על קצות האצבעות, ולבסוף מתנוחת הכלב־המביט־מטה, ובכל פעם נגע ראשו הקירח בבטון. אחר כך הוא ביצע שלוש מאות כריעות עמוקות, בסדרות של שש בכל פעם, והתנשף בחוזקה בכל כריעה – תקיפות עומק, הוא קרא להן. אחריהן באו תרגילי יוגה ופילאטיס לחיזוק, לאיזון, לשיפור התנועה, וחשוב מכול – לגמישות. הוא היה מסוגל לקרב את בהונותיו אל מצחו ברגליים ישרות, מבצע לא קל לגבר גדול ושרירי כמוהו.
אחר כך עבר לאלף כפיפות בטן שצרבו את שריריו כמו חומצה. לכן היו לו שרירים אלכסוניים חזקים כסלע, קוביות בבטן, וטבור מתוח כל כך עד כי דמה לשומה ולא למקום שחבל הטבור שלו היה פעם מחובר אליו. אחרי אלה הוא ביצע סדרה של קפיצות שבהן דחף את כל ארבעת הקירות והרצפה בסדרה של תרגילים שרבים מהם המציא בעצמו.
הוא היה כמו ספיידרמן, או פרד אסטר הרוקד על תקרות. היו לו שעות רבות לתכנן דברים כאלה בכלא. חייו היו מובְנים מאוד, אבל היה בהם גם שפע של זמן פנוי. רוב האסירים סתם התבטלו ולא עשו שום דבר. לא היו שם קורסים ולא ניסיונות שיקום כלשהם.
המוטו הבלתי רשמי של הכלא היה ברור:
השיקום מתאים לנקבות.
לבסוף רץ מרס במקום שעה ארוכה, עד שהפסיק לעקוב אחרי השעון, ועשה זאת כל הזמן בהרמת ברכיים. העשייה הזאת, דווקא היום, נשמעה מטורפת. אבל הוא עשה זאת כמעט מדי יום מאז הגיע לכאן, והרגיש שזה המעשה המאתגר האחרון שלו. הם לא יגזלו אותו ממנו. הוא לפחות לא נאלץ לסרב לארוחה האחרונה המסורתית, כי בטקסס כבר לא הציעו דבר כזה. הוא לא רצה את הזבל הזה בגופו גם בסוף, והעדיף למות על בטן ריקה.
איש לא ביקר אצלו, מכיוון שלא היה אף אחד שרצה לבקרו. הוא היה לבדו, כמו בעשרים השנים האחרונות. הוא שאל את עצמו מה ייכתב למוחרת בעיתונים. מן הסתם זו תהיה ידיעה קצרה. אין שום חידוש בעוד שחור שזכה לטיפול הספא הקטלני של מדינת הכוכב היחיד. לכל הרוחות, סיפור כזה בקושי ראוי לתצלום, אבל הם ישובו ויספרו על הפשעים שבהם הורשע. את זה הם לבטח יעשו. וכך הוא ייזכר אצל רבים.
מלווין מרס, הרוצח.
הוא נרגע. הזיעה שפעה ממנו והכתימה את הבטון שכבר היה מצולק קשות מדברים חמורים מזיעה. אנשים שנידונו למוות נודעו כמי שעשו את צרכיהם על הרצפה לפני שהלכו אל מותם.
כשחזר לנשום בקצב רגיל הוא התיישב על הדרגש וטפח בראשו על הקיר. בתאו הישן הוא קרא לקירות ריד, סו, ג’וני ובן, על שמות גיבורי־העל בצוות הלחימה של ‘ארבעת המופלאים’. זה היה סתם משהו לעשות במקום שבו לא היה לו מה לעשות. כל יום התמלא בכל דבר שהצליח להעלות על דעתו כדי למלא אותו.
מרס פנטז לעיתים קרובות על ‘האישה הבלתי נראית’, אבל הזדהה יותר עם בן גְרים, ‘הדבר’, החריג. כספורטאי היה מרס חריג, במובן הטוב של המילה.
הוא גם שקע במחשבות לפעמים כמו ריד החכם.
הוא הזדהה גם עם כדור האש ג’וני סטורם, אחיה הקטן של סו, מכיוון שהרגיש שגם הוא עולה באש כל שנייה בכל יום. בעיקר מכיוון שכל יום היה כמו כל יום אחר במקום הזה. גיהינום אמיתי בעצם, ומכאן הלהבות.
זה היה היום ה־7,342 שלו. יומו האחרון.
הוא שוב הציץ בשעונו.
חמש דקות עד יום הדין.
הוא עבר שנה שלמה בבדידות זמן קצר אחרי שנכנס לכלא. הסיבה הייתה פשוטה. חייו הסתיימו, חלומותיו התנפצו, עבודתו הקשה הייתה לשווא, והוא כעס על כל העולם.
עונשו על כך שהכה קשות שלושה אסירים ולקח בשבי חצי תריסר סוהרים עד שהשתמשו נגדו באקדח הלם והכו אותו כמעט עד מוות? עשרים וארבע שעות ביממה בצינוק ובו רק חריץ במקום חלון למשך שנה. אף מילה לא נאמרה לו. הוא לא ראה איש. לא חש מגע של עור אחר. האוכל הוכנס דרך החריץ בדלת, יחד עם נייר טואלט ומדי פעם מגבות, סבון, ואפילו סרבל נקי.
הוא התקלח בפינה, במקום שהמים היו קרים כקרח או רותחים. הוא ישן על הרצפה, מלמל, צעק, קילל ולבסוף בכה. באותה שעה הבין כי בני אדם, לטוב ולרע, הם ללא ספק יצורים חברתיים. בלי יחסי גומלין הם משתגעים.
ומרס באמת כמעט השתגע באותו צינוק. זה היה ביום ה־169. הוא זכר אותו היטב, ואפילו חרט את המספר על הקיר בציפורניים מדממות. מוחו כמעט נדם; רק שריד קטן ממנו נשאר. והוא השתמש באותו שריד כמו חגורת הצלה בצונמי, כנמל שלו בסערה. הוא התמקד בחברה דמיונית ישנה, טטיאנה. במחשבותיו היא הייתה עכשיו נשואה ואם לשישה, שמנה ועבת ירכיים, זעופה ועצובה, ולכן התגעגעה אליו. אלא שבעבר אותה אישה דמיונית הייתה מושלמת. פניה, גופה, אהבתה חסרת הגבולות כלפיו עזרה לו לשרוד את היום ה־169 ואחר כך להמשיך עוד 196 ימים נוספים.
כשנפתחה הדלת ראה ראשית את פניה של טטיאנה מורכבות על גופו של סוהר צעיר וגזען ששקל מאה וחמישים קילוגרם ונקרא בצדק ‘ביג דיק’, שמוק גדול. הוא אמר למרס להזיז את התחת המולאטי שלו או שייאלץ לאכול בקשית עד סוף ימיו.
כשכל זה הסתיים היה מלווין מרס אדם אחר. הוא מעולם לא עשה שום דבר שהיה עלול להחזירו לשם. הוא ידע שאם היה חוזר לשם, היה מתאבד. הוא לא היה מחכה לחדר ההוצאה להורג.
חדר ההוצאה להורג.
החדר שכן בהמשך המסדרון. המַייל האחרון קראו לו. אם כי זה לא היה מייל. היו שם בעצם רק עשרה מטרים, ומוטב שכך, כי לא מעט נידונים התמוטטו לפני שהגיעו לשם. אבל היו שם סוהרים חזקים שהרימו אותם והביאו אותם עד סוף הדרך.
טקסס הרגה את הנידונים למוות אם עמדו בכך באומץ וגם אם לא.
בית הדין העליון דן בהיבטים האכזריים ויוצאי הדופן של המוות בזריקה קטלנית בגלל כמה וכמה מקרים שבהם עברו הנידונים למוות ייסורים נוראים לפני מותם. בית הדין החליט לאפשר לזה להימשך, וגינה את הסבל שנגרם. האם קורבנותיהם של הנידונים למוות לא סבלו ייסורים נוראים ואימה? אז מי יוכל לומר שהם שגו? מרס לא היה מסוגל. הוא רק קיווה שהם יעשו את זה היטב במקרה שלו.
חדר ההוצאה להורג לא היה גדול, כשלושה על ארבעה מטרים שטחו, עם קירות לבֵנים בצבע טורקיז עליז ודלת מתכת, שנראו מיותרים בהתחשב במטרתו של החדר. הרי בחדר הזה הוצאו אנשים להורג, לא באו לנפוש באיים הקריביים.
האלונקה, שהייתה מצוידת בכרית נוחה וברצועות עור חזקות, הוצבה קרוב למרכז החדר. היו שם שני חדרים סמוכים בעלי חלונות זכוכית שמהם נראה החדר. אחד לבני המשפחה של הקורבן, השני למשפחתו של הנידון למוות.
מרס ידע כי במקרה שלו מדובר באותה קבוצת אנשים. הוא גם ידע ששני החדרים יהיו ריקים מאדם.
הוא נשען לאחור על הדרגש, מתבוסס בסירחון זיעתו, כשחזר אחורה אל הזיכרונות הטובים היחידים שנותרו לו.
הוא היה רחוק מענק בעולם של פוטבול המכללות, אבל היה גדול דיו לתפקיד של ראנינג־בֶּק. וחשוב מכול, הוא נחשב ‘טאלנט’ זה זמן רב. ליגת הפוטבול הלאומית הייתה יכולה להיות פריצת דרך גדולה בשבילו. הוא היה מועמד לזכות בגביע הָייֶסְמן בשנת הלימודים האחרונה שלו, הטֵייל־בֶּק היחיד בקבוצת המועמדים. השאר היו כולם קווֹרטרבֶּקס. הוא היה מסוגל לרוץ מעל כל אדם, סביב כל אדם, או פשוט דרכו. הוא היה מסוגל לחסום, וידיו הרכות ידעו לתפוס את הכדור המגיע מאחור. וכמעט תמיד הוא אילץ את השחקן הראשון לפספס על ידי מסירה רוחבית אינסטינקטיבית – טאלנט נדיר שמומחי הליגה בלעו בשקיקה.
וכשהוא נזקק למנועי הטורבו, הם ניעורו לחיים והוא נעלם. הדבר היחיד שנשאר לעשות היה לתת את הכדור לשופט אחרי הסיום ולהניח למאמן לטפוח על ישבנו על קווי המגרש.
הזמן הרשמי שלו בריצת המבחן במחנה האימונים היה 4.31 שניות. לפני עשרים שנה זה נחשב הישג טוב אפילו לשחקן הגנה או לזה שתפקידו לתפוס את הכדור, והרבה פחות למפלצת שרצה אחורה עם כתפיים רחבות כמו השמיים, זה שמתפרנס מחיסולים בין מתקפות. וזה עדיין היה יכול להיחשב תוצאה מעולה גם היום.
זו הייתה מתת אל. הוא היה מכלול. תופעה חריגה, הם קראו לו.
הוא הרגיש שחיוך מתפשט על פניו המיוזעות.
כן, הבטחה. הבטחה עם כסף גדול בצידה. זה היה זמן רב לפני יישום המגבלות על משכורות של טירונים. הוא היה יכול להרוויח הרבה כסף מהיום הראשון, מיליוני דולרים. בית גדול, מכוניות, נשים, כבוד.
הצלחתו הייתה מובטחת מהמשחק הראשון, כך אמרו כולם. אולי בין חמשת הגדולים. הוא היה כנראה עולה על כמה מרכזי השדה ששיחק נגדם בגביע הייסמן. היו שמועות שהניו יורק ג’איֶינטס אחרי שנתיים גרועות, והטַמְפָּה בּיי בּאקס אחרי הרבה שנים גרועות, מצוידות שתיהן בשחקנים מעולים, היו שמחות לקחת אותו ובתוך כך לפתוח את הבנק של בעליהן העשירים. לכל הרוחות, הוא היה יכול אפילו להשתתף במשחקי הסופרבול באחד הימים. הכול נראה טוב. הוא עבד קשה כדי להשיג את כל זה. איש לא נתן לו דבר מעולם. המכשולים היו עצומים, והוא גבר על כולם.
ואז אמר חבר המושבעים את דברו. ‘החלטנו להרשיע את הנאשם’ –ואיש בעולם הפוטבול המקצועי לא התעניין עוד במרס מלווין ובמהירות ריצתו.
הג’מבו התרסק.
לא היו ניצולים.
ובעוד דקות אחדות לא יישאר ממנו דבר. הוא ייטמן באדמה, בבית קברות לחסרי כול, כי לא נשאר מי שיקבור אותו כראוי.
הוא עמד להיות בן ארבעים ושתיים בעוד חודשיים. יום הולדתו הארבעים ואחת היה האחרון, כמו שהתברר.
הוא שוב הציץ בשעונו. הזמן נגמר. שעונו אמר לו זאת, וגם קול הצעדים במסדרון.
הוא החליט על כך כבר מזמן. הוא ימות כגבר. בגו זקוף ובראש מורם.
פתאום נחסם גרונו ועיניו התלחלחו. הוא ניסה לנשום כרגיל, ניסה לשלוט בעצמו. זהו זה. הוא הסתכל על תאו וראה את קירות כלוב הנידונים למוות ששהה בו בפולונסקי.
להתראות, סו, אישה יפה. אדיוס, ג’וני. שלום, בן. שמור על עצמך, ריד.
הוא נעמד והשעין את גבו על הקיר, אולי כדי להקשיח את עמוד השדרה שלו.
זה כמו לשכב לישון, גבר. רק שמזה לא תתעורר. כמו לשכב לישון.
דלת תאו נפתחה, והגברים עמדו שם. שלושה בחליפות וארבעה במדים. לובשי החליפות נראו מבוהלים, לובשי המדים נראו כעוסים.
מרס שם לב לזה, וגם לכך שלא היה שם איש דת ותנ’ך בידו.
משהו השתבש.
האיש בעל המשקפיים הדקים ומבנה הגוף התואם נכנס בזהירות לתא, כאילו ציפה שהדלת תיסגר ותכלא אותו בתוכו לנצח.
מרס הכיר היטב את ההרגשה.
שאר לובשי החליפות נראו עכשיו זהירים, כאילו ידעו שיש פצצה באיזשהו מקום, אבל לא היה להם מושג מתי היא עומדת להתפוצץ.
בעל המשקפיים הדקים כחכח בגרונו. הוא הסתכל על הרצפה, על הקיר, על התקרה, על המנורה היחידה שהשתלשלה גבוה מהתקרה, על כל דבר מלבד מרס. כאילו האיש הגדול, המזיע, בן הכלאיים, שעמד במרחק ארבעה מטרים ממנו היה בלתי נראה.
הוא שוב כחכח בגרונו. למרס זה נשמע כאילו כל הטינופת נדחפת לתוך צינור הביוב הגדול ביותר בעולם.
בעל המשקפיים הדקים הסתכל עכשיו על הרצפה ואמר, ‘הייתה התפתחות בלתי צפויה במקרה שלך. הוצאתך להורג בוטלה.’
מרס, מלווין לא אמר דבר בתשובה.
אין עדיין תגובות