אשרף מרואן, שכוּנה במוסד "המלאך", היה המרגל הטוב ביותר למדינת ישראל בארץ אויב ואחד המרגלים המוצלחים ביותר בהיסטוריה. ההתרעה שהעביר […]
הקדמה
פרשת הריגול של אשרף מרואן היא החשובה מסוגה בתולדות הסכסוך הישראלי־ערבי. ההתרעה שהעביר ערב פרוץ מלחמת יום כיפור היתה ידיעת המודיעין החשובה ביותר בתולדות המדינה, והעברתה היא שיאו של סיפור עלילותיו כמקור הטוב ביותר שהיה אי־פעם לשירותי המודיעין של מדינת ישראל בארץ אויב. חרף כל זאת, וחרף היותה יוצאת דופן גם בקנה מידה עולמי, נותרה הפרשה עלומה במידה רבה עד היום.
אשרף מרואן היה מוכשר ושאפתן, אבל כאלה היו גם מרגלים אחרים. ייחודו בכך שהצליח להפוך בגיל צעיר לבן־בית בצמרת המדינית במולדתו מצרים, וזאת בזכות נישואיו למונא, בתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. אחר כך, לאחר מות חותנו בספטמבר 1970, הוא ידע לנווט את דרכו בתחכום אל לבם של הנשיא אנואר אל־סאדאת ושל אשתו, ג’יהאן, ואף הפך לעוזרו הנאמן של נשיאה החדש של מצרים. אלי כהן האגדי הצליח לטוות קשרים מצוינים בדמשק, אבל לא ישב בסעודות ערב משפחתיות סביב שולחן הנשיא הסורי ולא ביצע בעבורו שליחויות חשאיות. ריכרד זורגה, אולי הטוב במרגלים שהפעיל המודיעין הסובייטי אי־פעם וגיבור תרבות בברית המועצות לשעבר, היה אמנם ידיד קרוב של השגריר הגרמני ביפן אך לא הסתופף בחצרו של היטלר. מרואן, לעומת זאת, הפך לחלק מהמשפחה הנשיאותית המצרית הן בתקופת נאצר הן בתקופת סאדאת. הוא שימש חוליית הקישור של סאדאת למנהיגים ערבים, בראש ובראשונה מנהיגי לוב וסעודיה, ומרכיב מרכזי בערוץ האחורי שבנו סאדאת ומזכיר המדינה קיסינג’ר לאחר מלחמת יום כיפור כדי לנתב את הברית האסטרטגית בין מצרים לארצות הברית ללא מעורבות מגבילה של משרדי החוץ.
לאחר שסיים את הקריירה הפוליטית במצרים והותיר מאחור אויבים רבים שהקים עליו במהלך השנים, הפך מרואן לאיש עסקים עתיר נכסים בלונדון וצבר לעצמו מוניטין כדמות אניגמטית רבת־מעללים וכאיש כוחני נטול מעצורים. הוא זכה לחשיפה פומבית בשל חלקו במאבק האיתנים על השליטה בחנות הפאר הרודס בלונדון, מאבק שהתנהל בין הטייקון הבריטי טייני ראולנד ובין מוחמד אל־פאייד — מיליונר מצרי ואביו של דודי אל־פאייד, מאהבה של הנסיכה דיאנה שנהרג עמה בתאונת הדרכים בפריז ב־1997. לעימות הזה — בעל ממדים אפיים בעולם העסקים הבריטי — היה אופי נכלולי, והוא התנהל, לפחות בחלקו, באמצעים בלתי חוקיים. מרואן היה איש “האמצעים המיוחדים” שסייע לראולנד במאבקו. מרואן היה גם שותף קרוב לאנשי עסקים אחרים דוגמת עדנאן ח’אשוגי וכמאל אדהם, מיליארדרים סעודים ששילבו עסקים ופוליטיקה — עסקים לקידום עצמם ופוליטיקה כשירות לארצם. לכל אלה נוספה גם חברותו ב”מועדון הספארי”, גוף חשאי שהקימו באמצע שנות ה־70 צרפת וכמה מדינות ערביות פרו־אמריקניות כדי להילחם בהתפשטות הסובייטית באפריקה ובמזרח התיכון, כאשר ארצות הברית המוחלשת מבית בשל הכישלון בווייטנאם ופרשת ווטרגייט התקשתה לעמוד במשימה.
***
אולם אשרף מרואן היה לא רק דמות רבת־פנים, אפלולית וציורית. הוא היה גם אחד המרגלים החשובים ביותר שפעלו במזרח התיכון המודרני ואחד המרגלים היעילים ביותר בהיסטוריה. מתוקף מעמדו הוא נחשף לכמוסים שבסודות מצרים, ואותם העביר דרך קבע לידי מפעיליו הישראלים. התרעת המלחמה שהעביר לראש המוסד בליל 5 באוקטובר 1973 היתה פיסת המודיעין החשובה ביותר שמדינת ישראל קיבלה אי־פעם. היא הביאה את מקבלי ההחלטות הישראלים לפתוח בגיוס מילואים בבוקר יום המלחמה, ובלעדיה היה צה”ל מופתע לחלוטין עם פרוץ הקרבות בשעה שתיים בצהריים ביום כיפור. אם גיוס המילואים היה מתחיל רק אז, רמת הגולן כולה היתה נופלת לידי הסורים ביום שלמחרת.
התרעת המלחמה הזאת היתה יוצאת דופן במידת הקריטיות שלה אבל לא יוצאת דופן באיכותה. מאז הציע למוסד את שירותיו ב־1970 לא הותיר מרואן כמעט שום סוד במצרים שלא נחשף בפני ישראל. הוא העביר למפעיליו את הפרוטוקולים של השיחות החשאיות בין מנהיגי מצרים למנהיגי מדינות אחרות, בראש ובראשונה מנהיגי ברית המועצות; את פירוט דרישות הרכש המצריות ונכונות הקרמלין לעמוד בהן; את הסטנוגרמות של ישיבות הקבינט, המטכ”ל והפורומים הביטחוניים הרגישים ביותר במצרים; ואת תוכניות המלחמה של הצבא המצרי, ובכלל זה התוכנית שהוצאה לפועל, שהיתה ידועה רק למתי מעט בצמרת הביטחונית המצרית ואשר הוסתרה אפילו מהסורים, שותפיהם למלחמה. לא בכדי הגדיר אותו צבי זמיר, ראש המוסד בתקופה שבה תרם מרואן את עיקר תרומתו ומי שהשתתף אישית בהפעלתו, כ”מקור הטוב ביותר שהיה לנו אי־פעם”. אחד האנשים המכירים היטב את החומר שהוא העביר במשך השנים, חומר האצור כיום בארבעה קלסרים גדולים באמ”ן ובמאות תיקים במוסד, קבע כי הודות לו היתה מצרים “ספר פתוח” בפני ישראל. למצב כזה, שבו כל סודותיה של מדינה אחת המתכננת לצאת למלחמה נמצאים בידי המדינה שאותה היא מתכוונת לתקוף, אין תקדים. וכל זאת בשל פעילות הריגול של אדם אחד ולא של רשת מרגלים.
***
למרות תרומתו של מרואן ליכולתה של ישראל להבין את הקורה במצרים, יש עד היום ויכוח גדול את מי הוא שירת באמת. ב־1993 פירסם אלוף (מיל’) אלי זעירא, ראש אמ”ן בתקופת מלחמת יום כיפור, את גרסתו למחדל המודיעיני. זו כללה כטענה מרכזית את ההאשמה שמרואן (שבספרו כונה “המידע”) היה סוכן כפול שהונה את המוסד ובכך תרם תרומה מכרעת לכישלון אמ”ן במתן התרעה במועד. מאז לא חדל הסיפור הזה להדהד בצורות שונות כמעט בכל מאמר בעיתון ובכל ספר שנכתב על ההפתעה המודיעינית באותה מלחמה. כמה מהספרים הפופולריים שעסקו בעניין — דוגמת ספריו באנגלית של החוקר הישראלי ד”ר אהרן ברגמן, שהיה הראשון לחשוף בפומבי את שמו האמיתי של מי שהיה ידוע עד אז בכינויו הספרותי “בבל”,1 או ספרו האפוקליפטי על המלחמה של הסופר האמריקני הווארד בלום2 — חזרו כמעט מילה במילה על גרסתו של זעירא. רב־המכר של ד”ר רונן ברגמן וגיל מלצר על המלחמה3 וכתבותיו של רונן ברגמן בעיתונות היומית ובאמצעי התקשורת האלקטרוניים, נטו אף הם לאמץ גרסה זו. אלה שחשבו אחרת, ואשר רובם נמנים עם קבוצת האנשים שהיתה בסוד הפרשה מאז הציע מרואן את שירותיו, העדיפו לשתוק ובלבד שלא תיחשף זהותו. על כן אין זה מפליא שנרטיב הסוכן הכפול הפך להיות הגרסה המקובלת בקרב הציבור בארץ ובעולם, שלא היה בקיא בפרטיו. הניגוד בין שתי הגרסאות הגיע לשיאו בתוכנית התחקירים היוקרתית “60 דקות” של חברת סי־בי־אס ששודרה באפריל 2009, ואשר עסקה בפרשה. מצד אחד העידו הישראלים שהכירו ממקור ראשון את הסיפור, והם איששו את דברי זמיר כי מרואן היה ה”מקור הטוב ביותר שהיה לנו אי־פעם”. מהצד האחר, גורמים מצריים רשמיים־למחצה חזרו וקבעו חד־משמעית כי מרואן היה “הסוכן הכפול הטוב ביותר שהיה למצרים אי־פעם”. מלחמת הגרסאות לא יושבה בתוכנית זו, ואפילו התחקירנים המנוסים של “60 דקות” התקשו לקבוע את מי הוא שירת באמת. העובדה ששנים לאחר מותו של מרגל צמרת כה חשוב עדיין אי־אפשר היה לקבוע אם עבד למען צד אחד או למען הצד היריב מוסיפה לפרשה זו עוד פן יוצא דופן.
***
ביוני 2007 נפל מרואן ממרפסת דירתו המפוארת בקומה החמישית של בניין לונדוני הדור, מרחק חמש דקות הליכה מכיכר פיקדילי. נסיבות מותו עוררו סדרת ספקולציות באשר למה שאירע. אלמנתו וילדיו, כמו גם לא מעט כלי תקשורת מצריים, האשימו את המוסד הישראלי באחריות לרצח בשל התפקיד שמרואן שיחק כביכול בהונאת ישראל ערב המלחמה ב־1973. אנשי מודיעין ישראלים המעורים בפרשה רואים האשמה זו כמגוחכת, ומפנים את האצבע כלפי עמיתיהם המצרים. זאת הן מכיוון שמרואן שירת היטב את ישראל הן מכיוון שמותו חסך מבוכה רבה לצמרת השלטון שם. אחרי הכול, לא זו בלבד שהוא היה חתנו של נאצר ועוזרו של סאדאת וידידו, אלא שגם בנו האחד היה נשוי לבתו של עמרו מוסא, לשעבר שר החוץ ומזכ”ל הליגה הערבית, ובנו האחר הוא חברו הטוב של ג’ימי מובארכ, בנו של מי שהיה עד תחילת שנת 2011 נשיא מצרים, חוסני מובארכ. אשרף מרואן עצמו היה ידיד ושותף לעסקים של ג’ימי, מי שנחשב עד סילוקו של אביו לאחד האנשים החזקים במצרים וליורשו הצפוי. ברור על כן שחשיפתו של מרואן כסוכן המוסד היתה עלולה לגרום לשערורייה רחבת היקף ולצרה פוליטית משמעותית ללא מעט בכירים בצמרת המצרית. העובדה שלפחות שני מצרים מכובדים שהפכו להיות מקור מבוכה לצמרת השלטון, כוכבת הקולנוע המצרייה סועאד חוסני וגנרל אל־ליית’י נאצף, ראש המשמר הנשיאותי של סאדאת שהגן עליו מפני הקושרים נגדו באמצע מאי 1971, מצאו את מותם בנסיבות דומות בלונדון, העלתה את הסבירות שמדובר בחיסול של השירותים המצריים, ששיטת עבודה זו מאפיינת אותם. לא ייפלא על כן שחלק ניכר מהמומחים לנושא מצביעים על שירותים אלה כמי שעומדים מאחורי המוות המסתורי, בטענה שסילוקו של מרואן פתר לשלטונות מצרים בעיה מביכה ביותר. הסקוטלנד יארד, שעדיין חוקר בפרשה, טרם פסק אם היתה זו התאבדות או רצח, אף שממצאים שונים שכבר התגלו שוללים כמעט לגמרי את האפשרות שמדובר בהתאבדות.
***
המרכיב האחרון שהופך פרשה זו כה יוצאת דופן הוא חשיפת זהותו של מרואן כמקור ישראל בידי אלי זעירא, מי שהיה ראש אמ”ן
ב־1973. זעירא עשה זאת ללא רשות וללא סמכות, ומהמידע שלו נהנו עיתונאים, סופרים וחוקרים ישראלים וזרים. כאשר ראש המוסד ב־1973, אלוף (מיל’) צבי זמיר, הטיח האשמה זו בזעירא במהלך ריאיון טלוויזיה, הגיש נגדו זעירא תביעת דיבה. הבורר שבפניו שטחו השניים את טענותיהם, המשנה (בדימוס) לנשיא בית המשפט העליון השופט תיאודור אור, קבע חד־משמעית בפסק בוררות שהתפרסם ביוני 2007, זמן קצר לפני נפילתו של מרואן אל מותו, שאכן היה זה אלי זעירא שהדליף לגורמים בלתי מוסמכים את זהות המקור. המניע של האיש — שמכחיש את אחריותו לכך עד היום — למעשה זה נותר בגדר תעלומה. לכך גם קשורה שאלה אחרת: מדוע לא הצליחו גורמי הביטחון הישראליים, שצברו עד היום לא מעט ניסיון בשמירת סודות המדינה, להניא את זעירא מלעבור על הדיבר הראשון של כל ראש שירות — לא להסגיר מקורות. הכישלון במקרה זה חמור במיוחד, שכן לגורמי הביטחון היה ידוע כי ראש אמ”ן בדימוס נפגש עם גורמים זרים ודן עמם בחופשיות על זהותו של מי שכונה עד אז “בבל”.
***
ספר זה מבקש להתמודד עם סוגיות אלה ולהציג, לראשונה, את סיפורו האמיתי של אשרף מרואן — “המלאך”, כפי שהוא נקרא במוסד. הוא פותח בבחרותו ומתאר את הנסיבות ואת המניעים שהיו יכולים להביא אותו בשנת 1970 — עת היה חתנו של נאצר — להציע את שירותיו לישראל.
חלקו העיקרי של הספר דן בפעילות של מרואן כמרגל בין 1970 לאוקטובר 1973. הוא מתמקד בדרך שבה הפך להיות הטוב במקורות המוסד במצרים, ובהתרעות שהעביר מסוף 1972 על כך שמצרים נערכת למלחמה ואשר על בסיסן היה אפשר להעריך בצורה נכונה בשנה שלפני המלחמה לאן באמת מועדות פניו של סאדאת. במסגרת זו הספר דן גם בהתייחסות להתרעות אלה, שאותן קיבלו במתכונתן הגולמית מנהיגי ישראל ומומחי הביטחון והמודיעין שלה באותה עת: ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, הרמטכ”ל דוד אלעזר, ראש אמ”ן אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר.
חלקו השלישי של הספר בוחן את התקופה שלאחר מלחמת יום כיפור — אותה תקופה שבה לצד המשך פעילותו כמרגל עשה מרואן את עיקר הונו בעסקאות שונות, חלקן מפוקפקות, בלונדון. חלק זה דן גם בצורה שבה נבנתה הנחת “הסוכן הכפול” בידי זעירא וכמה מחסידיו, וכיצד הלך והתהדק החבל סביב צווארו של מרואן, ככל שעוד ועוד פרטים בדבר זהותו האמיתית כמקור המוסד בצמרת מצרים דלפו לעיתונות.
הפרק האחרון בספר עוסק בנפילתו של מרואן אל מותו, תוך ניתוח העדויות, הנסיבתיות בעיקרן, לאשר אירע בשעות הצהריים של אותו יום. העובדה שעדויות אלה אינן חד־משמעיות ובחלקן סותרות זו את זו, לצד מה שנראה כחקירה רשלנית של רשויות החוק הבריטיות, מקשה, אך לא מונעת, מתן תשובה ברורה לשתי השאלות המרכזיות: האם התאבד או נרצח? ואם נרצח — בידי מי: יריבים עסקיים, הישראלים או המצרים?
***
כתיבת המהדורה הראשונה של ספר זה לא היתה מלאכה קלה, בראש ובראשונה בשל היעדר מקורות מפורטים על חלק ניכר מהדברים המופיעים כאן. הידיעות שהעביר מרואן למפעיליו שמורות היטב עד היום בארכיוני המוסד ואמ”ן. למוסד, משיקולים מקצועיים, יש עניין בגימוד הפרשה. היא אמנם מציגה אותו באור חיובי אך עשויה לחבל בהליך גיוסם של מקורות דומים בעתיד. נראה כי שיקול זה האפיל על כל שיקול אחר, לרבות הצורך להזים את חרושת הטיעונים שלפיה מרואן היה סוכן כפול שהונה את הארגון, או שסוכני המוסד דחפו אותו אל מותו. עם זאת רוב השותפים לגיוס המקור ולהפעלתו כבר אינם בשירות פעיל, ולכן לאחר חשיפת זהותו, ובמיוחד לאחר מותו של מרואן, היו מוכנים לדבר בנושא. הראיונות המפורטים שקיימתי איתם הם הבסיס של הספר הזה. לאחר הופעת הספר ניאותו מקורות נוספים לשתף פעולה. כתוצאה מכך מהדורה זו כוללת מידע חדש על נסיבות פעולתו והפעלתו של מרואן בידי קהילת המודיעין, ומתקנת שגיאות שהיו במהדורה הקודמת. ראיונות שערכתי בלונדון, בין השאר עם גורמים הקשורים לפרשת מותו של מרואן שביקשו אף הם להישאר בעילום שם, סייעו לי להבין מרכיבים מסוימים של פרשת חייו מחוץ למצרים ושל הדרך שבה מצא את מותו. מקורות אחרים — הנוגעים לאופן שבו העריכו הגורמים השונים את התרעות המלחמה שלו — הם ארכיוניים, בעיקר פרוטוקולים של דיוני ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ”ל, לצד מסמכי אמ”ן שהעריכו מסוף 1972 את ההסתברות למלחמה. כאן עשיתי גם שימוש בראיונות שערכתי לפני כעשר שנים לצורך כתיבת ספרי על הפתעת יום כיפור.4 לבסוף, הספר עושה שימוש מושכל וזהיר גם בפרסומים השונים על הפרשה. אלה כוללים לפחות שישה ספרים על מרואן אשר כבר יצאו לאור במצרים ועשרות כתבות עיתונאיות וראיונות באמצעי התקשורת הערביים ובאלה של בריטניה וארצות הברית. לצד אלה נעשה שימוש בספרות ישראלית על הפרשה ועל הפתעת יום כיפור ובכתבות עיתונאיות שדנו בפרשה בנושאים אלה, בעיקר של רונן ברגמן בעיתונים “הארץ” ו”ידיעות אחרונות” ושל יוסי מלמן בעיתון “הארץ”.
***
לאור ריבוי העדויות הסותרות בנוגע לפרטים שונים בחיי מרואן, העדפתי להציגן בפני הקוראים ולהימנע מלקבוע במסמרות איזו מהן היא הנכונה. כך למשל בעניין יחסיו עם נאצר (אף שברור שהיו בעייתיים), הצורה שבה סייע לסאדאת להביס את יריביו במאי 1971, או הדרך שבה עשה את הונו ומידת מעורבותו בשחיתויות אישיות במצרים. בשל מגבלת המקורות ברור לי כי בתחומים אלה ספר זה מהווה לכל היותר מהדורה ראשונה של תחקיר עומק חיצוני על הפרשה, ובשום פנים ואופן איננו המילה האחרונה באשר לה.
בשני תחומים המעניינים יותר את הקורא הישראלי הגעתי למסקנות חותכות. גרסת “הסוכן הכפול” נראתה לי, מאז נחשפתי אליה לראשונה ב־1993 מקריאת ספרו של זעירא, כחסרת שחר מלכתחילה. מכיוון שלימודי המודיעין הם תחום עיסוקי האקדמי — ובמסגרת זו שקדתי גם על הספרות המקצועית שעוסקת בהונאה ובסוכנים כפולים — היה ברור לי שהטענה כי מרואן נבנה במשך שנים כגורם הונאה מול ישראל משוללת כל היגיון מקצועי. ב־1998 התבקשתי כאיש מילואים של אמ”ן לחקור את הכישלון המודיעיני ב־1973. זה היה מחקר ראשון מסוגו. במסגרתו עברתי גם על העבודה שהכין תת־אלוף (מיל’) יואל בן־פורת, ואשר הציגה את כל המידע ההתרעתי הרלוונטי שעמד לרשות ישראל ערב המלחמה. גם בתוך כ־400 הידיעות שאסף בן־פורת, ההתרעות שהעביר מרואן בלטו כיהלומים משובחים בערמת אבני חן. מקריאת הידיעות האלה — אשר הגעתן במהלך השנה שלפני פרוץ המלחמה שמטה את הבסיס מתחת לקונספציה שקבעה כי המצרים לא יפתחו באש לפני שיתמלאו תנאי סף מסוימים — היה ברור שהוא לא היה יכול להיות סוכן כפול, שכן הן הצביעו במפורש על כך שכוונת סאדאת היתה לצאת למלחמה בטווח הזמן הקרוב. לבסוף שוחחתי עם מספר גדול של אנשי מקצוע באמ”ן ובמוסד שהיו מעורבים ישירות בפרשה. למעט שניים, אלי זעירא עצמו (שעמו לא נפגשתי) ובמידה מסוימת גם ראש ענף מצרים באמ”ן־מחקר במלחמה, סגן־אלוף יונה בנדמן, כל האחרים קבעו חד־משמעית שמרואן היה מקור יוצא מן הכלל ובוודאי לא סוכן כפול. כמה מהם סברו שבעניין מתן ההתרעה הסופית על המלחמה הוא היסס כיוון שבכל זאת היה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, פטריוט מצרי. איש מהם לא ידע על מידע חדש שהשתחרר במצרים לאחרונה, ואשר הצביע על כך שרק ביום שישי נודע לו שהמלחמה תפרוץ למחרת.
***
העניין השני שלגביו אין לי ספקות הוא העובדה שאלי זעירא היה זה שהדליף את המידע שהביא לחשיפתו של אשרף מרואן כמקור של המוסד. כאן מעורבותי האישית גבוהה יותר. אני הייתי זה שמסר לצבי זמיר, עמוס גלבוע ויוסי לנגוצקי מידע על כך שב־2002 זעירא הדליף לעיתונאי האמריקני הווארד בלום את זהותו של מרואן. בלום סיפר לי על כך בארוחת ערב בתל אביב, כשעה לאחר שסיים את הריאיון עם זעירא בביתו בצהלה. את המידע בנוגע לזהותו של מרואן כסוכן ישראלי העביר זעירא גם לחוקר הישראלי ד”ר אפרים כהנא. כהנא עצמו סיפר לי על כך. על פי בקשתם של גלבוע ולנגוצקי, הכנתי מסמך שהראה כיצד פעל זעירא, בשיטתיות, לחשוף את זהות המקור. מסמך זה היה הבסיס לבקשה שהם הגישו לגורמים המוסמכים בישראל לפתוח בחקירה בעניין. המסמך הזה (לצד עדותי האישית) שימש גם מרכיב חשוב במסכת טיעוני ההגנה בבוררות בין זעירא לזמיר בפני השופט תיאודור אור, בוררות אשר כאמור הסתיימה
ב־2007 בקביעתו של השופט אור כי זעירא אכן הדליף את שם המקור.
***
הרעיון לכתוב ספר על פרשת אשרף מרואן, אחת הפרשות המרתקות והחשובות ביותר בהיסטוריה של עולם הריגול, עלה כאשר עורכי תוכנית התחקירים “60 דקות” של חברת סי־בי־אס פנו אלי כדי שאשמש יועץ בפרק שהתכוונו להכין עליה. אבל המרחק בין הרעיון לביצוע היה במקרה זה רב, בעיקר בגלל העובדה שכה מעט היה ידוע עד אז על האיש ועל ההיבטים השונים של הפרשה. היה ברור, שהדרך לגשר על הפער הזה מחייבת סיוע של גורמים רבים שכל אחד מהם הכיר רק היבט מסוים שלה. וסיוע כזה קיבלתי למכביר.
צבי זמיר, ראש המוסד בתקופה שבה התגייס מרואן ואשר במהלכה תרם את עיקר תרומתו המודיעינית, היה מאז אוגוסט 1998, עת ראיינתי אותו לראשונה במסגרת מחקרי על הפתעת יום כיפור, מקור רב־ערך, מאוזן, אמין ושקול. כשהוא נאמן לקוד המקצועי שעליו הוא אמון עד היום, זמיר לא היה מוכן לדבר על ההיבטים המבצעיים הכרוכים בפרשה, אך יכולתי לסמוך עליו כי כל עוד הוא בתמונה, לא אטעה בתחום זה טעויות גסות מדי. פרופסור שמעון שמיר מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, מי ששימש בין השאר שגריר ישראל במצרים והכיר אישית חלק מהדמויות המרכזיות בעלילת הספר, קיים עמי שיחות שהקנו לי תובנות חשובות על התרבות הפוליטית המצרית. הן זמיר הן שמיר הסכימו לעבור גם על כתב היד ולהעיר את הערותיהם, ובכך חילצו אותו מכמה טעויות מביכות. ידידי, פרופסור יוסי קוסטינר, אף הוא איש החוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב ומומחה מאין כמוהו לחצי האי ערב, האיר את עיני בנבכי הפוליטיקה הסעודית, אשר גם בתוכה פעל מרואן. יוסי הלך לעולמו, בטרם עת, במהלך כתיבת ספר זה. נחמיה בורגין, מומחה בעל ידע וניסיון בפעילות המודיעין הסובייטי, סייע לי לבור את הבר מן המוץ בכמה סוגיות שנגעו לפעילותו של מרואן. יהודה וגמן סייע לי בהבנת מהלכי הקרב על נפח ובהשגת תמונות מאותו קרב. תודה גם לאלה שסייעו ללטש זוויות שונות בסיפור העלילה: עמירם אזוב, גרי בישונסקי, צביקה בראל, רוני חפץ, יהושוע טייכר, יוסי מלמן, יובל נוב, שירלי ראובני, אירה רוזן וריקי שפרינצק. ולמ’ על הה”א.
שורה של אנשים אחרים — חלקם אנשי מוסד שהיו מעורבים בהפעלתו של מרואן, אחרים ששילבו תובנות אקדמיות עם מעורבות מקצועית בנושא, ועיתונאים וסופרים שהכירו מקרוב את פרשת חייו הסבוכה של מרואן בעיקר בלונדון — סייעו לי להכיר פרקים עלומים בכל אחת מתחנות חייו העיקריות: במצרים עת טיפס לצמרת, בשירות המוסד כאשר שימש המקור הטוב ביותר שהיה אי־פעם למדינת ישראל, ובעשרים ושש השנים שבהן חי באנגליה לאחר שעזב את מצרים. שמות חלק מהם מופיעים במראי המקום שבהם עשיתי שימוש בדבריהם. רבים מהם בארץ ובאנגליה ביקשו להישאר בעילום שם, וכיבדתי את בקשתם. לכן גם רשימת המרואיינים חלקית בלבד. שני אנשים הסכימו לשתף אותי בחומר שאספו על הפרשה: ד”ר אהרן ברגמן, שחשף את זהותו של מרואן שהיה ידוע עד אז בכינויו “בבל”, היה נדיב דיו להעמיד לרשותי את כל תכתובת המגעים שהתקיימו בינו ובין מרואן בשנות חייו האחרונות. נדב זאבי, שעשה עבודת תחקיר מצוינת לתוכנית הטלוויזיה “עובדה” שעסקה בפרשת מרואן, העמיד לרשותי את ממצאיו וגם באלה עשיתי שימוש.
במהלך המחקר על הספר הזה זכיתי גם לשני עוזרי מחקר מעולים. ח’דר סועאד, העושה את תואר הדוקטור שלו במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, החל במלאכה ואסף ותירגם חומרים שונים מהתקשורת הערבית, חומרים שחשפו פרטים שלא היו ידועים עד אז בציבור הלא־ערבי על מרואן. ברק רובינשטיין, שנמצא בשלבים הראשונים של לימודי הדוקטורט שלו בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, המשיך במלאכה, ובדיוק ובקפדנות ראויים לציון השיג חומרים מעניינים אחרים, חלק ניכר מהם מתוך מרחבי האינטרנט. אם כתיב השמות הערביים בספר זה נקי משגיאות, הקרדיט על כך מגיע לברק. ד”ר דימה אדמסקי, בעבר תלמידי וכיום עמיתי, הצליח, בתושייה הרגילה שלו, להשיג בספריית ויידנר של אוניברסיטת הרווארד כמה פריטים שלא היה אפשר להשיגם במקום אחר.
מייקל לוין, ידידי מסן פרנסיסקו וסופר בזכות עצמו, בילה איתי שעות ארוכות בבתי קפה בסן פרנסיסקו ובפירנצה בשיחות על הפרשה, במיוחד סביב השאלה מה היה יכול להניע את מרואן להציע את שירותיו לישראלים. רמי טל, איש הוצאת “ידיעות אחרונות”, שגילה עניין בפרויקט מראשיתו, נתן לי אגב כמה ארוחות בוקר בקפה “דבורה” כמה עצות טובות שסייעו לכתיבת הספר. אלי זהר, כהרגלו, העניק ייעוץ משפטי מקצועי, תומך וידידותי, ששמר בקפידה על כל זכויותי.
ערן זמורה שדחף להוצאת הספר בהוצאת זמורה־ביתן והניסיון הטוב שהיה לי עם ההוצאה, תרמו להחלטה לפרסם את הספר בהוצאה זו. שמואל רוזנר, ראש מדור ספרי העיון, עמל ללא הרף להוציא את המוצר הטוב ביותר ולא חדל מכך גם לאחר שכבר יצא. על כך מגיעה לו תודה מיוחדת. רמי רוטהולץ ערך ביעילות, אמרי זרטל עיצב את העטיפה יש מאין, איילת דרימר ועמיתותיה הגיהו בקפדנות ועקרו מכתב היד עשבים שוטים, ושרה ברהום הנפיקה לספר את יחסי הציבור שאני מקווה שהוא ראוי להם. תודתי גם לסדרים, לדפסים ולכל שאר עובדי ההוצאה שתרמו אף הם את חלקם.
חברים, עמיתים ובני־משפחה שהתעניינו בגורל הספר דירבנו אותי להשלים את כתיבתו. לכולם תודה.
כאמור, במהלך כתיבת המהדורה הראשונה של ספר זה נאלצתי לגשר על פער רחב שהיה קיים בין חשיבות הנושא ובין הזמינות הבלתי מספקת של החומר על הפרשה. ממילא ברור שלא כל החומרים שבהם נעשה שימוש לצורך זה היו ברמת האמינות הגבוהה ביותר. מהדורה זו מציגה את סיפור הריגול של מרואן בצורה מדויקת יותר ומתקנת חלק מהטעויות שנפלו במהדורה הראשונה. ובכל זאת היא אינה יכולה להיות נקייה כליל משגיאות. האחריות להן נופלת כולה עלי.
אין עדיין תגובות