זוג תל אביבי צעיר מקבל מתנה משפחתית נדיבה ומפתיעה: בית במטולה. לכאורה, החיים אמורים להיות מעתה יפים, מעושרים ונינוחים. הם […]
1.
שקעתי בתוך הלבן לבן הזה, הרגשתי שהלבן מכסה את כל גופי, רק הראש נשאר בחוץ. הלבן הזה מקיף את צווארי וגורם לי לתחושת חנק. נשמתי אוויר לבן ורך, משי לבן, משי רך ולבן. ידעתי שעוד רגע אני טובעת בלבן. מסביב חבצלות לבנות, אני מנסה להושיט יד לקטוף אחת, הידיים לא נענות לי.
"דנה, תפתחי את העיניים. דנה, זה אני".
קול מוכר. אני לא מזהה. שינסה שוב. הוא ניסה.
"דנה, דנה".
מה דנה עכשיו? למה להפריע לי לשקוע בלבן? ניסיתי לפקוח את העיניים ונתקלתי במשי לבן.
"דנה!", הוא צועק.
זה עידו. למה הוא צועק? שימשוך אותי מהלבן הזה, למה לצעוק?
אני מתחילה לצוף למעלה. אני אצא מפה. מה זה כל הלבן הזה? אני מנסה לחשוב, אולי אני בבית חולים? משהו קרה, בטוח. למה לחשוב נגטיבי? אני גוערת בעצמי, משי לבן, אולי חתונה? לא! אני כבר התחתנתי, התחתנתי עם העידו הזה שצועק שם את שמי, ובטח שלא היה בחתונה שלי משי לבן.
באטיות אני מרגישה שמתבהרות לי המחשבות. אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה מוצעת בסדיני משי לבנים, במרחק נגיעה שוכב גבר זר, הגבר היפה ביותר שפגשתי מעודי.
"ברישניקוב", אני מזדקפת.
"תודה לאל", אומר עידו.
"הוא מת?".
"הוא מת! על זה בדיוק דיברנו לפני שהתעלפת".
"ברישניקוב, הוא מת", אני ממלמלת, "מה עושים אתו עכשיו?".
כל כך בא לי לשקוע שוב בלבן.
"קומי!", עידו נשמע תכליתי.
"תאספי את עצמך ואת כל השאר תשאירי לי".
אין עדיין תגובות