זהו ספר מעורר השראה, מעודד ומעצים, על ילדה צעירה שמצאה עצמה לבדה בעולם, בשנות ראשית המדינה, בהתמודדות עם החיים, כילדה, […]
פרק ראשון
יתמות בטרם עת
באותו יום, ממש כמו בכל בוקר, התכוננה סבתי גיטה לצאת מהבית וללכת כברת דרך קצרה אל חנותה. אירועי אותו בוקר ייחרתו בלב בני משפחתה, וישפיעו על גורל כל אחד מהם לאורך חייהם. סבי, דב לנדוי, התנגד ליציאתה מהבית. בניגון של תלמיד חכם האמון על לימוד גמרא, סקר את בטנה הגדולה וטען בפניה: “ראשית, את בחודש התשיעי להריונך ועלייך להיות זהירה. מעבר לכך, שלג כבד ירד כל הלילה. ההליכה קשה ואת עלולה ליפול. הייתי אומר שהחנות לא תברח אם יום אחד לא תיפתח והקבצנים שלך, היחידים שנהנים מפדיון המכירות, יכולים להתאפק כמה ימים”.
סבתא השיבה לו בחיוך מתוק של “כבר שמענו”, ואמרה: “בדרכך לעבודה, אל תשכח לקחת את חיימק’ה לחדר ואת שמחה לישיבה, אני אקח את ויקי לבית-ספר ואת רייזלה הקטנה לגן”.
רייזלה הקטנה היא אימי.
”רד צי דר וונד (דבר אל הקיר)”, סינן סבא בכעס מעושה. “אי אפשר לעצור אותך כשמדובר בצדקה. את רוצה לשבת במקום יותר מכובד ממני בגן עדן?” וכאן כבר חייך את חיוכו הכובש.
”בעולם הזה, זכיתי בבעל יפה תואר וחכם גדול, בילדים שילכו בבוא הזמן בדרך אביהם ויהיו תלמידי חכמים. כל מה שאני מבקשת מהקדוש-ברוך-הוא, שנהיה כולנו בריאים. נו, אנחנו מדברים והזמן דוהר קדימה. רייזלה וויקי – בואו איתי”.
ויקי סייעה לרייזלה להתעטף במעיל כחול חם. הן כיסו את שערן השטני הכהה, הארוך והשופע בכובעי צמר כחולים. היו אלו כובעים שסבתי סרגה להן, כשישבה בחנות הפרפומריה, מצפה לקונים. סבתא קשרה לכל אחת מהן צעיף צמר בצבע תואם לכובע, הביטה בהן באהבה וחייכה אליהן. נשקה לרייזלה באף ולויקי בלחי, והוליכה אותן לדלת, ידיה חובקות את כתפיהן. שלושתן התקרבו לדלת, שם נעלו ערדליים מעל הנעלים.
כשיצאו מהבית קידם אותן קור מקפיא. מאמץ ההליכה בשלג העמוק, העלה את חום גופן ופניהן היו סמוקות. לאחר שהשאירה כל אחת מבנותיה בבית-ספר ובגן, המשיכה סבתא לצעוד במרץ.
לאחר זמן מה הפכה ההליכה להיות קשה. דומה היה לה, כאילו היא מעפילה על הר תלול ומחליקה מטה. כל צעד הפך למאבק מאיים. פניני זעה שקפאו החלו להתפשט על מצחה. עוד צעד ועוד אחד. כוחותיה אוזלים. “בערל בעלי היקר צדק. הייתי צריכה להישאר בבית”, אמרה בליבה. כאב עז פילח לפתע את בטנה. שלא כמנהגה, החליטה לוותר לעצמה.
עגלה רתומה לסוס עברה לידה. העגלון ברך אותה, ראה שפניה לא כתמול שלשום ושאל לשלומה. היא רצתה שייקח אותה לחברה הגרה בקרבת מקום, אולם ידעה שלא יהיה בכוחה לעלות לעגלה. היא הודתה לו על דאגתו וביקשה ממנו ללוותה. הוא צעד לצידה עד שהגיעו לבית חברתה רושקה. שם דפקה בדלת. חשבה: “אנוח קמעה ואמשיך בדרכי”.
רושקה, קיבלה את סבתא במאור פנים והושיבה אותה במטבח ליד התנור. גיטה הודתה לעגלון וזה המשיך בדרכו. על התנור נח סיר גדול מעלה אדים חמים. ריח ביתי של מרק עוף מילא את החדר. ליד הסיר בעבעו מים בקומקום בקול מפתה.
רושקה הגישה לסבתא כוס תה חם. אגלי הזעה הקפואים החלו להפשיר על פניה. גם הכפור שנצבר בידיה ורגליה נמוג לאיטו. סבתא סיימה לשתות, אך כוחותיה לא שבו אליה. “משהו לא בסדר איתי”, הרהרה. לפתע חשה אי נוחות ומיד ירדו המים וצווחה התמלטה מפיה. לאחר כמה דקות, תקפוה צירים חוזרים ומתמשכים. “בערל שלי צדק”, אמרה. “היה עלי להישאר בבית. בבקשה ממך. שלחי מישהו לקרוא לבעלי”.
במשך דקות ארוכות המתינה לבואו של סבא, נושכת את שפתיה, מתאפקת מלתת דרור לזעקות הכאב. אחרי זמן מה הגיע סבא בריצה, סמוק פנים, ועמו המיילדת. הכאבים היו קשים. הייתה התרוצצות, מגבות, מים חמים. צעקות מייסרות. סבא עמד והתפלל לשלום אשתו ושלום הרך הנולד. הוא חש חוסר אונים. ומה עושה יהודי כשהמצב קשה, כשדאגה בליבו וכולו מתייסר? אומר תהילים. סבא התהלך סביב במטבח, אומר תהילים, מצטער שלא עמד על דעתו ולא מנע מגיטלה לצאת מהבית. אולי היה צריך לנסוע לרבי, לקבל קוויטל לברכת אשתו. חבל שלא חשב על כך במועד.
עודו מתייסר והנה דממה. צעקותיה של הסבתא נדמו. תקוות גדולות התעוררו בליבו. אולי כבר נולד ילדם ואשתו משוחררת מכאביה? תקוותיו נגוזו בראותו את המיילדת. בצער ובעיניים מושפלות, גמגמה: “עשיתי כל שיכולתי. הקדוש ברוך הוא לקח אליו את הצדקת”.
הבשורה הקשה הלמה בסבא. הוא פרץ בבכי, התיישב על הרצפה ושב וחזר על המילים “למה ריבונו של עולם, למה”. המיילדת התקרבה אליו עם חבילה עטופה בשמיכה ישנה, ואמרה:
”היא הביאה לך בן, יפה תואר”.
“אבל מה אעשה? כיצד אגדל אותו ואת אחיו בלי גיט’לה שלי?”
”השם יעזור”.
סבא אחז בזרועותיו את התינוק ולא ידע מה עליו לעשות. רושקה והמיילדת הובילו אותו ואת תינוקו הביתה. מה יאמר לילדים? חזר ושאל עצמו ואת שתי הנשים. הוא מיהר לבית אחיו, ביקש עזרה מגיסתו. אחר כך נחפז להשיב את הילדים הביתה. איך יבשר בשורת איוב כזאת לילדיו, הלמה בו השאלה. כשהתעשת מעט, סיפר להם את שקרה. הלם וזעזוע ירדו על הילדים. איך יתכן, נדהמו ועדיין לא הבינו, שהעולם ימשיך להתקיים ללא אמם?
הלוויה של סבתי הייתה גדולה. מלבד משפחה, קרובים, משפחות דיינים ומתפללי בית כנסת וסוחרי עצים שסחרו עם סבי, הלכו במאסף עשרות רבות של קבצנים, שסבתא כלכלה מפדיון החנות.
עצב גדול מצא לו אחיזה בבית. הילדים בכו. התינוק דרש את צרכיו. בכיו היה חלוש, כאילו ידע שלידתו גבתה את חיי אמו והצניע את עצמו.
ואילו סבא?
הוא שב מהלוויה ולא ידע מה יעשה. לפתע פתאום, נותר לבדו עם חמישה יתומים. היה אובד עצות. איש לא הכין אותו לרגע הזה, שבו יהיה עליו לטפל בכוחות עצמו בילדיו ובתינוק הרך.
בימים הראשונים, נכנסו שכנות לבית וסייעו ככל יכולתן. קרובות משפחה דאגו לתינוק ולמינקת, אולם היה זה פתרון זמני. בזמן שישבו “שבעה”, הרהר סבא בתינוק, בברית ההולכת וקרבה. הרי צריך להביא את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו. הוא הביט בתינוק. רחמים גדולים התעוררו בו. תינוק קטן מאד, צנום, ולפי בכיו גם נראה שחלש הוא. גיטלה הייתה יודעת איך לטפל בו, חשב וגעגועים נושכים בו, ואני, מה אני יודע? גיטל’ה שלי טיפלה בילדים ובכל ענייני הבית.
אנשים באו לניחום אבלים. “איזו צדקת הייתה”; “אלוקים לוקח אליו את הטובים”; “היא הייתה בלבוסטה טובה”; “איך גידלה באהבה את הילדים”; “היא השאירה לך מתנה ילד”; “השם ינחם אתכם, בתוך שאר אבלי ציון ולא תוסיפו עוד דאבה”.
סבי ישב על הרצפה.
כל האמירות – היו חיצי צער בליבו.
באותם שבועות, כאילו התבגרו הילדים הגדולים באחת. אחריות גדולה נפלה עליהם. הם טיפלו בבית ובתינוק באהבה רבה. הוא היה השי שאמם הותירה להם. אבל החלל שנפער היה גדול ומעיק. תוגה ואבלות שררו בבית. סבא התהלך בחדרים, בוהה סביבו, כמו איבד את עולמו. שיווי משקלו כאילו אבד לו. הרי גיטל’ה שלו הייתה החזקה והנמרצת מביניהם.
”ריבונו של עולם שעולמך מלא כבודך, למה? למה השארת את ילדינו יתומים?” הוא הביט ברחמים גדולים בבנו התינוק, שלא זכה לחיבוקה של אמו. ימים ספורים אחר כך, ערך לבנו טקס ברית מילה. את הטקס עשה בבוקר, עם קומץ בני משפחה, כשדמעות ניגרות על לחייו. לרך הנולד, בן זקוניו, קרא בנימין.
אין עדיין תגובות