חלומו של אריק הוא לשוב אחורה בזמן ולבקר בילדותו. כולם אומרים לו שזה בלתי אפשרי, אך הוא נחוש להגשים זאת. […]
פרק 1
הקדמה להרפתקאות
המסע שלי צמח מתוך החלום לשוב אחורה בזמן – אל ילדותי. הרגשתי געגועים לתחושת השחרור, החופש והשמחה שאפיינו את התקופה הזו, וגם לאנשים שליוו אותי. בסוף שנת הלימודים האחרונה במכללה שבעיר, ישבנו על הדשא, כמה חברים, וכל אחד שיתף בחלומות שלו. היו כאלה שסיפרו על הטיול שהם מתכננים לעשות בעולם. אחרים סיפרו על בית החלומות שהם רוצים להשיג. גם אני שיתפתי בחלום שלי. החברים חייכו במבוכה. הוא ללא ספק נשמע לכולם הכי בלתי ניתן להשגה. למרות זאת, החלטתי לנסות ולהגשים אותו כנגד כל הסיכויים.
כצעד ראשון, חרשתי את מנועי החיפוש של האינטרנט כדי למצוא רמז שיקדם למטרה, אבל לא נמצא כזה. בשלב הבא הלכתי לאוניברסיטה, שם שאלתי פיזיקאים מדופלמים אם ניתן להחזיר את הזמן לאחור, אולם לא הייתה לאף-אחד מהם תשובה מספקת. לבסוף, פניתי לישישים מהשכונה, בתקווה שניסיון חייהם יסייע, אך לא היה להם קצה חוט.
כבר חשבתי לוותר על החלום. ואז לילה אחד קרה דבר מפתיע: איש קסום הופיע בשנתי. הוא היה עטוף בגלימה בצבע תכלת. שיערו לבן, חלק וארוך, הגיע עד קו המותן. עיניו היו כחולות, טובות וחייכניות.
האיש התקרב אליי, נעמד מול מיטתי והושיט ידו:
"בוא, אני יכול לעזור לך," אמר.
עיניי נפערו לרווחה.
"איך?" שאלתי בתימהון.
האיש נעלם ולא הספיק לענות.
התעוררתי מייד. היה זה עושה-נפלאות שפגשתי כשהייתי בן חמש. לא זכרתי את שמו המדויק, אך זכרתי כיצד פתר תעלומה עבור משפחתי.
התעלומה הייתה קשורה בדודתי ההרפתקנית, בת העשרים, שיצאה עם חברותיה למסע תרמילים בארץ רחוקה. כשלושה חודשים לאחר צאתן, התפצלו דרכיהן, ועקבותיה של הדודה נעלמו. עבר יום ועוד יום, ולא שמענו ממנה דבר. בני המשפחה פנו לרשויות, אולם כל הניסיונות לברר היכן היא עלו בתוהו.
פולה הייתה שכנה מבוגרת שהתגוררה בבניין ממול. היא זו שהמליצה לאמי לגשת אל עושה-הנפלאות. היא אמרה שהוא מצטיין במציאת פתרון לכל בעיה, כולל מציאת אנשים אובדים. היא ציינה שרבים מאמינים ביכולותיו ושהם באים אליו מכל קצווי המדינה.
פולה נהגה להתלבש בסגנון אירופאי כפרי מיושן. היא הייתה חובשת לראשה מטפחות צבעוניות ועוטה על גופה שמלות ארוכות לא אופנתיות. יחד עם זאת, היא הייתה אישה רגישה, אכפתית ונבונה במיוחד. כולם הודו שאין כמוה במתן עצות טובות.
אמי האמינה בפולה, השכנה הוותיקה, וכבר למחרת הלכה אל האיש. אני ואבי המתנו לה בבית בציפייה, סקרנים לשמוע איזה מידע היא תעלה בחכתה, אם בכלל. לבסוף, כאשר היא שבה הביתה, עיניה נצצו. היא סיפרה שהאיש היה נעים וקשוב ושהבטיח להשיג מידע בהקדם.
כעבור שבוע התקשר עושה-הנפלאות וזימן את אמי בדחיפות. הפעם הלכנו אליו שלושתנו – אמי, אבי ואני.
הדירה של עושה-הנפלאות שכנה בתוך מקלט – מבנה בטון מלבני אפור, שעמד בקצה השכונה. לעיתים, בדרכי לגן הילדים, הייתי מבחין באנשים הממתינים ליד השער שלו. לא פעם תהיתי מה קורה שם למטה. שמחתי על ההזדמנות לגלות מי גר שם, איך נראה ביתו ומה הוא עושה.
באותו יום לא התקיימה קבלת קהל, ואיש לא עמד ליד המקלט. ניגשתי אל שער הברזל ומשכתי בידית. לפנינו התגלה חדר מדרגות חשוך. אמי לחצה על מתג התאורה האדום שבכניסה.
"נו, אתה מוכן להיכנס?" ליטף אבי את ראשי.
"כן. בטח," עניתי בלהט.
"קדימה," קראה אמי בקול נרגש.
ירדנו בזריזות. בקרקעית נראתה דלת פלדה חומה. אמי הקישה עליה בנחישות.
אין עדיין תגובות