האם שמעתם אי-פעם על חולה סרטן, בשלב מתקדם, שנשלח למות בביתו, לאחר שניסה ללא הצלחה כל מה שלרפואה הקונבנציונלית יש […]
מבוא
אנומליה, שם עצם: דבר הסוטה מהתקן, מהרגיל או מהמצופה.
בוודאי שמעתם על סיפור מעין זה – חולה סרטן בשלב מתקדם ניסתה כל מה שיש לרפואה הקונבנציונלית להציע, כולל כימותרפיה וניתוחים, אבל שום דבר לא עזר. היא נשלחה לביתה למות, אולם לאחר חמש שנים היא נכנסת למשרד הרופא שלה, בריאה ונטולת-סרטן.
כאשר שמעתי סיפור מעין זה לראשונה, ייעצתי למטופלים חולי סרטן בבית-חולים גדול לחקר הסרטן בסן פרנסיסקו. בעת הפסקת הצהריים שלי, קראתי את ספרו של ד"ר אנדרו וייל, "ריפוי ספונטני", ולפתע נתקלתי במקרה של הפוגה ספונטנית. קפאתי, מבולבלת והמומה. האם זה באמת קרה? האם האדם הזה באמת התגבר על סרטן מתקדם ללא עזרתה של הרפואה הקונבנציונלית? אם כן, מדוע הידיעה הזו לא הופיעה בשערי כל העיתונים? גם אם זה קרה ולו רק פעם אחת, זה עדיין אירוע שלא ייאמן. אחרי ככלות הכול, האדם הזה, איך שהוא, מצא במקרה מרפא לסרטן שלו. הגברים והנשים שייעצתי להם היו מוכנים לתת כל דבר כדי לדעת את סודו של שורד זה – וכך גם אני.
מסוקרנת, מייד התחלתי לנסות ולמצוא מקרים אחרים של הפוגה ספונטנית. הדברים שגיליתי זעזעו אותי. תועדו מעל אלף מקרים בדפוס, כולם פורסמו בשקט בכתבי-עת רפואיים, ובכל זאת הנה אני – עובדת במרכז חשוב לחקר הסרטן – וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על כך מעולם. ככל שהתעמקתי בנושא, כך גבר תסכולי. הסתבר שאיש לא חקר ברצינות את המקרים האלה, וכן לא נעשו מאמצים לעקוב אחריהם. והדבר הגרוע יותר הוא שרוב השורדים שחוו הפוגה ספונטנית שאיתם דיברתי, אמרו שרופאיהם, הגם ששמחו עבורם, לעיתים קרובות היו חסרי עניין לשמוע מה הם עשו כדי להחלים. אבל הקש ששבר את גב הגמל עבורי היה כאשר כמה שורדים רדיקליים סיפרו לי שהרופאים שלהם ביקשו מהם לא לספר לחולים האחרים ששהו בחדר ההמתנה אודות ההחלמה המדהימה שלהם. הסיבה? כדי שלא לעורר "תקוות שווא". הגם שזה מובן לחלוטין שאותם רופאים לא היו רוצים להטעות את מטופליהם ולגרום להם לחשוב ששיטות הריפוי של אדם אחר עשויות לסייע להם, זה משהו אחר לגמרי להשתיק לחלוטין את סיפורי ההחלמה האמיתיים האלה.
כעבור כמה ימים, מטופלת שלי פרצה בבכי בעודה מקבלת את הכימותרפיה שלה. היא הייתה בת 31, אימא לתאומים פעוטים, שאובחנה לאחרונה בסרטן שד אלים בדרגה 3 (מתוך 4 דרגות אפשריות). תוך כדי התייפחותה היא הפצירה בי: "מה אני יכולה לעשות כדי להחלים? רק תגידי לי מה לעשות – אעשה כל דבר. איני רוצה שילדיי יגדלו ללא אם." הבטתי בה יושבת שם, מותשת וקירחת, בעוד תקוותה היחידה לריפוי מטפטפת באיטיות אל תוך ורידיה. ואז חשבתי על אותם יותר מאלף מקרים מדהימים של ריפוי ספונטני שאיש לא חוקר. שאפתי שאיפה עמוקה, הבטתי לתוך עיניה ואמרתי: "אני לא יודעת אבל אנסה לברר עבורך."
זה היה הרגע שבו החלטתי להמשיך בלימודיי לקראת התואר השלישי ולהקדיש את חיי כדי למצוא, לנתח, וכן – לדבר על – מקרים של הפוגה ספונטנית. אחרי הכול, אם אנחנו מנסים "לנצח במלחמה בסרטן" האין זה מן ההיגיון לשוחח עם אלה שכבר ניצחו? למעשה, האין אנו אמורים לערוך לאותם שורדים מדהימים בדיקות מדעיות מרובות ולשאול אותם כל שאלה שאנו יכולים לחשוב עליה מתוך מאמץ לגלות את סודם/סודותיהם? רק משום שאין אנו יכולים להסביר מייד מדוע משהו קרה, אין פירוש הדבר שעלינו להתעלם מכך – או גרוע מזה, להגיד לאחרים שלא לדבר על זה.
הדוגמה שאני תמיד משתמשת בה היא אלכסנדר פלמינג, מדען שבחר לא להתעלם מאנומליה. הסיפור מספר שבשנת 1928 אלכסנדר חזר מחופשה ומצא עובש גדול על רבים מכלי הפטרי שלו, דבר שלא הפתיע אותו בגין היעדרו הממושך. הוא התחיל לעקר את הכלים, בחושבו שהוא פשוט צריך להתחיל את הניסוי שלו מחדש. אולם, למרבה המזל, הוא החליט לעצור ולהתעמק בממצאיו – ואז הוא הבחין שכל החיידקים בכלי מסוים מתו. במקום להתעלם מאותו כלי שונה ומיוחד ולפטור אותו כמקרה של מזל מקרי, פלמינג בחר להעמיק ולחקור את המקרה – ובחירתו זו הובילה אותו לגילוי הפניצילין.
ספר זה חולק את תוצאות מחקרי המתמשך בנושא הפוגה ספונטנית של סרטן. הספר הוא תוצאה של החלטתי שלא להתעלם מאותם מקרים אנומליים, אלא לנהוג כפי שאלכסנדר פלמינג נהג – להתעמק בממצאים. אולם ראשית אספר לכם מעט על הרקע שלי כדי שתוכלו להבין טוב יותר מה המניעים שלי ומה נתן לי השראה להקדיש את חיי לנושא הזה.
הסיפור שלי
הניסיון שלי עם סרטן התחיל כאשר דודי אובחן כחולה לויקמיה כשהייתי בת שלוש. מחלתו הייתה תהליך ארוך וממושך שארך חמש שנים, האפיל על כל מפגש משפחתי וגרם לכולנו, בני הדודים, לפחד מאוד מהמחלה המסתורית הקרויה "סרטן". הוא נפטר, בסופו של דבר, כשהייתי בת שמונה, והותיר את בן דודי בן התשע יתום מאב. אז למדתי שאבות יכולים למות מסרטן.
כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי רק בת 14, חבר קרוב שלי אובחן באופן מפתיע כחולה בסרטן הקיבה, מייד לאחר שסיימנו את כיתה ח'. בתדהמה, העיירה הקטנה שלנו בוויסקונסין מייד התאספה בתמיכה סביבו, עודדה את רוחו בעזרת אירועי התרמה רבים של ארוחות בוקר של חביתיות וביקורים בבית-החולים. חלק מחבריי חשו תקווה אבל אני לא יכולתי להתעלם מתחושת האימה עמוק בתוך בטני – אחרי הכול, ראיתי זאת בעבר. אחרי שנתיים ארוכות מלאות תופעות לוואי, חברי נפטר בגיל 16. כל הקהילה שלנו נכחה בהלווייתו, ובמהלך השנים שלאחר מכן, שאר חבריי ואני היינו מבקרים בקברו בקביעות ומניחים שם פרחים. אז למדתי שממש כל אחד יכול למות מסרטן, בכל עת.
כמה שנים לאחר מכן, בעת לימודי התואר הראשון שלי באוניברסיטת הרווארד, נחשפתי לראשונה לרפואה משלימה, ליוגה ולמדיטציה. תרגולים ורעיונות משונים אלה גרמו לי להתחיל להטיל ספק באמונותיי הקודמות על היותם של הגוף והתודעה נפרדים, ולאט לאט התחלתי לתרגל יוגה יותר ויותר. לאחר ארבע שנים נפלאות, העבודה הראשונה שלי אחרי האוניברסיטה הייתה לכתוב במשותף ספר על התחממות גלובלית, ולפתע מצאתי את עצמי יושבת מול מחשב במשך כל היום בלי כל האינטראקציה החברתית שממנה נהניתי באוניברסיטה.
כאשר חברה הציעה לי לטפל בבדידות שלי באמצעות התנדבות, הדבר הראשון שעלה במוחי היה לסייע לחולי סרטן – ללא ספק בגלל ההתנסויות המוקדמות שלי בנושא.
אני עדיין זוכרת את יום ההתנדבות הראשון שלי במחלקת הילדים במרכז הסרטן "ממוריאל סלואן-קטרינג" בעיר ניו-יורק. כל שעשיתי היה לשחק "מונופול" עם ילדים שקיבלו כימותרפיה-תוך-ורידית, אבל עומק המשמעות שחשתי כיוון שעזרתי להם לשכוח את מחלתם לכמה שעות, הייתה מתמירת-חיים. מייד ידעתי שמצאתי את ייעודי, ולאחר כמה שבועות התנדבות נוספים, כבר חיפשתי מוסדות אקדמיים לתואר שני. למדתי באוניברסיטה של ברקלי בקליפורניה תואר שני בעבודה סוציאלית אונקולוגית, תוך התמקדות מיוחדת בייעוץ לחולי סרטן.
במהלך לימודיי לתואר שני בקליפורניה, העניין שלי ברפואה משלימה העמיק, והוביל אותי לקרוא ספרים רבים בנושא ולהשלים קורס אינטנסיבי המכשיר מורי יוגה. בשעות היום ייעצתי לחולי סרטן ואילו בערבים למדתי ותרגלתי יוגה. באותה עת, בעלי למד רפואה סינית מסורתית (כלומר דיקור, צמחים וכו') וגם למד שיטה אזוטרית לריפוי אנרגטי, כך שהחשיפה שלי לשיטות של רפואה משלימה הייתה רבה. בעת הזו קראתי את ספרו של אנדרו וייל, ששינה את מהלך חיי בכך שהציג לפני את המושג שאנדרו קורא לו "ריפוי ספונטני" – ושכנע אותי להמשיך לעבר התואר השלישי כדי שאוכל ללמוד נושא מרתק זה לעומקו. מאותה נקודה הקדשתי את חיי לגילוי הדבר שאנשים עושים כדי להתגבר על סרטן כנגד כל הסיכויים.
מהי הפוגה ספונטנית?
כדי להבין מהי הפוגה ספונטנית, ראשית יעזור לנו לחשוב על השאלה מהי הפוגה "רגילה" או "לא-ספונטנית". רופא מצפה שהסרטן יפוג אם הוא מאובחן מוקדם מספיק וגם אם הוא אחד מסוגי הסרטן שיותר "ניתנים לטיפול" כיום. לדוגמה, אישה המאובחנת בסרטן השד בשלב 1, יצופה ממנה – מבחינה סטטיסטית – להיות נטולת סרטן חמש שנים לפחות, בתנאי שהיא תשלים את הטיפול הרפואי המומלץ הכולל ניתוח, כימותרפיה ו/או הקרנות. אולם אם אותה אישה תאובחן בסרטן הלבלב בשלב 1, יש סיכוי של 14% בלבד שהיא תהיה בחיים בעוד חמש שנים, גם אם היא תשלים את כל הטיפול הרפואי המומלץ.1 הדבר כך משום שלרפואה הקונבנציונלית אין כיום טיפול אפקטיבי לסרטן הלבלב כפי שיש לה לסרטן השד.
אני מגדירה הפוגה ספונטנית בתור כל הפוגה מסרטן שאינה צפויה מבחינה סטטיסטית – והסטטיסטיקות האלה משתנות בהתאם לסוג הסרטן, השלב שלו וסוג הטיפול הרפואי שמתקבל. כדי להיות ספציפית יותר, הפוגה ספונטנית מתרחשת כאשר:
מחלת הסרטן של האדם חולפת ללא שימוש בשום רפואה קונבנציונלית; או
חולה סרטן מנסה את הרפואה הקונבנציונלית אבל הסרטן אינו פג אז, היא/הוא עוברים לשיטות ריפוי אלטרנטיביות אשר כן מובילות להפוגה; או
חולה סרטן אשר משתמש ברפואה קונבנציונלית ובשיטות ריפוי אלטרנטיביות בו-זמנית כדי לחיות מעבר לצפי החמור מבחינה סטטיסטית (זאת אומרת, כל סרטן אשר הסיכוי לחיות כעבור חמש שנים מעת האבחון פחות מ-25%).
הגם שהפוגות בלתי צפויות הן נדירות, אלפי אנשים חוו אותן. אני שואלת כל אונקולוג שאני פוגשת האם הוא אי-פעם ראה מקרה של הפוגה ספונטנית במהלך הקריירה – ועד כה כל אחד מהם השיב "כן". או אז אני שואלת האם הם הקדישו זמן לפרסם את המקרה (ים) בכתב-עת אקדמי. עד כה השיבו לי כולם בשלילה. מסיבה זו לא נדע באיזו תדירות הפוגות ספונטניות מתרחשות באמת עד שניצור דרך שיטתית לעקוב אחריהן. כדי לסייע במימוש יעד זה, אתר האינטרנט של הספר הזה – RadicalRemission.com – מאפשר לשורדי סרטן, לרופאים/מרפאים ולקוראים כמוכם לדווח במהירות ובקלות על מקרי ההפוגה הספונטנית שלכם. צוות החוקרים שלי יספור, ינתח ויעקוב אחריהם. מאגר נתונים זה של הפוגות ספונטניות גם נגיש לחיפוש חינם על-ידי הציבור, כדי שחולי סרטן ויקיריהם יוכלו לקרוא איך אנשים אחרים בעלי אבחונים דומים הצליחו להתרפא כנגד כל הסיכויים.
אודות ספר זה
כשהתחלתי לראשונה ללמוד על ההפוגה הספונטנית, הופתעתי לגלות שבאופן כללי, באותם יותר מאלף מקרים של הפוגה ספונטנית שהתפרסמו בכתבי-עת רפואיים, התעלמו משתי קבוצות אנשים. הקבוצה הראשונה הייתה הקבוצה של השורדים עצמם – בעיניי היה זה מזעזע שרוב המחקרים האקדמיים לא ציינו מה המטופל או המטופלת חשבו על הסיבות שהובילו להפוגה שלהם. קראתי מאמרים רבים של רופאים שציינו בתשומת-לב את כל השינויים הביוכימיים שהשורדים של ההפוגה הספונטנית חוו, אבל איש מן הכותבים לא דיווח על כך ששאל את השורדים ישירות למה הם חשבו שהם נרפאו. חשבתי שזה משונה מאוד כיוון שייתכן שהשורדים עשו דבר כלשהו – אפילו מבלי משים – שאולי סייע בריפוי הסרטן שלהם. לפיכך, למחקר שלי החלטתי למצוא ולראיין עשרים אנשים שחוו הפוגה ספונטנית ולשאול אותם ישירות: "למה אתה סבור שנרפאת?"
הקבוצה השנייה שהתעלמו ממנה במחקרים היא זו של המטפלים האלטרנטיביים. משום שרוב מקרי ההפוגה הספונטנית מתרחשים בהגדרה בהיעדרה של רפואה קונבנציונלית/ מערבית, הופתעתי מכך שאיש לא חקר את האופן שבו מטפלים לא-מערביים או אלטרנטיביים מטפלים בסרטן. רבים מן השורדים שחוו הפוגה ספונטנית שעליהם שמעתי באותה עת, חיפשו ומצאו מרפאים מכל רחבי העולם. לפיכך, תרתי ברחבי העולם וראיינתי חמישים מטפלים אלטרנטיביים, לא-מערביים מכל רחבי העולם אודות גישתם לסרטן. במשך עשרה חודשים איתרתי וראיינתי מרפאי סרטן אלטרנטיביים בג'ונגלים, בהרים ובערים של עשר מדינות שונות, כולל הוואי (ארה"ב), סין, יפן, ניו-זילנד, תאילנד, הודו, אנגליה, זמביה, זימבאבווה וברזיל. זה היה מסע מחקר משנה-חיים שהוביל אותי לפגוש מרפאים מרתקים רבים, והספר הזה מסכם את הידע שהם שיתפו אותי בו.
מאז אותו מחקר ראשוני לצורך עבודת הדוקטורט שלי, המשכתי לגלות עוד ועוד מקרים של הפוגה ספונטנית, ועד כה ערכתי מעל מאה ראיונות ישירים וניתחתי מעל אלף מקרים שתועדו בכתב אודותיה. לאחר ניתוח כל המקרים האלה שוב ושוב, בתשומת-לב זהירה תוך שימוש בשיטות מחקר איכותניות, זיהיתי יותר מ-75 גורמים שונים שעשויים באופן היפותטי לשחק תפקיד בהפוגה ספונטנית – כולל גורמים פיזיים, רגשיים ורוחניים. אולם כאשר יצרתי טבלות המתעדות את שכיחותו של כל גורם, ראיתי שתשעה מתוך אותם 75 גורמים חזרו ועלו שוב ושוב כמעט בכל ריאיון. במילים אחרות, מעטים ממשתתפי המחקר שלי הזכירו את הגורם ה-73 במספר שהוא בליעת סחוס כריש, אבל כמעט כל אדם שראיינתי הזכיר שנקט את תשעת הגורמים הבאים כדי להחלים מהסרטן שבו חלה. אותם תשעה גורמי מפתח להפוגה ספונטנית שעלו ממחקרי הם, ללא חשיבות לסדרם:
שינוי תזונתי יסודי
בליעת תוספי תזונה צמחיים או של ויטמינים
שחרור רגשות מודחקים
הגברת רגשות חיוביים
קבלת תמיכה חברתית
העמקת הקשר הרוחני שלכם
לקיחת שליטה על בריאותכם
להיות בעלי רצון וכוח-רצון חזקים לחיות
שימוש באינטואיציה כדי לקבל מידע אודות החלטות בריאותיות
חשוב לשים לב לכך שתשעת גורמי מפתח אלה אינם מצוינים בסדר בעל חשיבות כלשהו. במילים אחרות, אין "מנצח" ברור מבין תשעת הגורמים הללו, אלא כל תשעת הגורמים הללו הוזכרו בתדירות שווה בראיונות שערכתי (אף שכפי שתראו בספר הזה, אנשים מסוימים נטו להתמקד בגורם מסוים יותר מאשר בגורמים אחרים). בבקשה זכרו שרוב רובם של שורדי הסרטן שחוו הפוגה ספונטנית שאותם חקרתי, נקטו את כל תשעת הגורמים, לפחות במידה מסוימת, במאמציהם לרפא את הסרטן שלהם.
אולם, למען הארגון, ארגנתי את הספר הזה על-פי תשעה פרקים שמתארים את תשעת גורמי המפתח האלה באופן מעמיק. בכל פרק, ראשית נדון בנקודות העיקריות של כל גורם, כולל סקירה אודות המחקר המדעי העדכני לגבי אותו גורם. לאחר מכן נחקור סיפור ריפוי אחד שלם אודות הפוגה ספונטנית שמדגיש את הגורם של אותו פרק. לבסוף, כל פרק מסתיים ברשימה פשוטה של פעולות אשר, אם ברצונכם, אתם יכולים לנקוט אותם כבר עכשיו כדי להתחיל להביא אל חייכם את אותם גורמי מפתח להפוגה ספונטנית.
לפני שנתחיל
לפני שאשתף אתכם בגורמי המפתח לריפוי האלה, ברצוני להבהיר כמה דברים. ראשית, ברצוני להבהיר שאין אני מתנגדת כלל ועיקר לטיפולי סרטן קונבנציונליים, לרבות ניתוחים, כימותרפיה והקרנות. בדיוק כפי שאני מאמינה שרוב האנשים זקוקים לנעליים כדי לרוץ מרתון, אולם מובחרים מעטים ימצאו דרך לרוץ 42 קילומטר יחפים ובאופן בריא, כך אני מאמינה שרוב האנשים יזדקקו לרפואה הקונבנציונלית כדי לנצח את הסרטן, בעוד מובחרים מעטים ימצאו דרכים להתגבר עליו באמצעים אחרים. כחוקרת סרטן, אני פשוט מסורה ללימוד של "משטר האימונים" של הקבוצה השנייה, בניסיון לגלות כיצד הם הצליחו להשיג תוצאה שהיא כה נגד כל הסיכויים.
שנית, זו כלל אינה כוונתי לעורר תקוות שווא על-ידי כתיבת ספר זה. זוכרים את הרופא שלא רצה ששאר מטופליו ישמעו על הפוגה ספונטנית? אני חשה הזדהות רגשית איתו משום שההתמודדות עם חדר המתנה מלא אנשים שתקוותם הסטטיסטית לשרוד קלושה, היא בהחלט משימה קשה ביותר. אולם השתיקה הזו אודות הפוגה ספונטנית הובילה, לדעתי, לתוצאה חמורה בהרבה, לדעתי, מאשר תקוות שווא: איש לא חוקר ברצינות או לומד ממקרי הריפוי המדהימים האלה. בקורס המחקר הראשון שלי באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, למדתי שזוהי חובתו המדעית של החוקר לחקור כל מקרה חריג ויוצא דופן שאינו מתיישב עם הנחת המחקר שלו.
נוסף על כך שזה חסר אחריות מבחינה מדעית להתעלם לחלוטין מאנשים שריפאו את הסרטן באמצעים לא-קונבנציונליים (בייחוד כאשר מטרתנו המשותפת היא למצוא מזור לסרטן), הייתי רוצה לדון במושג "תקוות שווא".
לעורר תקוות שווא פירושו לגרום לאנשים לחוש תקווה באשר לדבר שאינו נכון או שקרי. מקרים של הפוגה ספונטנית אולי אינם ניתנים להסבר – כרגע – אבל הם אמיתיים. אנשים אלה אכן ריפאו את הסרטן שלהם בדרכים שאינן צפויות מבחינה סטטיסטית. זהו ההבדל העיקרי שאליו עלינו להתייחס כדי שנוכל להתגבר על פחדנו מפני עירור תקוות שווא, ונתחיל בתהליך של בדיקה מדעית של אותם מקרים כדי לקבל רמזים פוטנציאליים אודות ריפוי סרטן. תשעת גורמי המפתח המתוארים בספר זה מהווים הנחות מחקר לגבי הסיבות האפשריות להתרחשות הפוגה ספונטנית; הם עדיין לא בבחינת עובדות מוכחות. למרבה הצער, יידרשו עשרות שנים של מחקרים כמותיים, רנדומליים לפני שנוכל לומר בוודאות האם תשעת הגורמים האלה משפרים בוודאות את סיכוייכם לשרוד את הסרטן.
לא רציתי להמתין עשרות שנים בטרם אחלוק הנחות מחקר חשובות אלה איתכם. במקום זאת, רציתי לחלוק את תוצאות המחקר האיכותי שלי כדי שנוכל להתחיל לקיים דיון שלו אנו זקוקים מאוד אודות הסיבה לכך שמתעלמים ממקרים אלה ומה הם עשויים להצליח ללמד אותנו. האפשרות היחידה לעורר תקוות שווא הייתה לו אמרתי לכם שבוודאות תרפאו את הסרטן שלכם אם תמלאו אחר תשעת הגורמים האלה. איני אומרת זאת. אני פשוט אומרת, שבהתבסס על מחקרי, אלו הם תשע הנחות המחקר הנפוצות ביותר לסיבה שהפוגה ספונטנית מתרחשת.
עתה, משהבהרתי שאין זו כוונתי לעורר תקוות שווא, הרשו לי לומר לכם למה אני כן מקווה. ראשית, זוהי תקוותי הכנה ביותר שחוקרים אחרים יתחילו לבחון את הנחות המחקר האלה עבור הפוגה ספונטנית בהקדם האפשרי. אני גם מקווה שחולי סרטן ויקיריהם יקבלו השראה מהספר הזה, שכולל סיפורי ריפוי אמיתיים, בדיוק כפי שאני קיבלתי השראה כאשר גיליתי את מקרה ההפוגה הספונטנית הראשון שלי – שהם ימצאו נחמה בכך שיש אנשים שבאמת מבריאים מסרטן כנגד כל הסיכויים. בנוסף, אני מקווה שהספר הזה יניע אנשים להמשיך ולחפש דרכים נוספות לאופטימיזציה של בריאותם, בין שהם מבקשים למנוע סרטן, בין שהם נמצאים בעיצומו של תהליך קבלת טיפול קונבנציונלי לסרטן, או שהם מחפשים אפשרויות אחרות כי הטיפול מיצה את עצמו. אולם, החשוב מכול, הוא שאני מקווה שספר זה יהווה את תחילתו של דיון שאנו זקוקים לו מאוד אודות הפוגות ספונטניות, כדי שנוכל להפסיק להתעלם מהן ולהתחיל ללמוד מהן.
_____________
כאשר מדובר במקרים של הפוגה ספונטנית, אולי איננו מסוגלים עדיין להבין מדוע אנשים אלה החלימו מסרטן ולמה הטכניקות שלהם הועילו להם אבל לא תמיד מועילות לאחרים. אולם אני נחושה באמונתי שאם נקדיש מאמץ אינטנסיבי ללימוד מקרים אלה – במקום פשוט להתעלם מהם כיוון שאיננו יכולים להסביר אותם – אזי שתי תוצאות אפשריות יתרחשו: לכל הפחות, נלמד משהו על יכולתו של הגוף לרפא את עצמו, ולכל היותר, נמצא מזור לסרטן. אולם אף אחת מהתוצאות האלה לא תוכל להתרחש אם נמשיך להתעלם ממקרים של הפוגה ספונטנית. אחרי הכול, איפה היינו לו אלכסנדר פלמינג התעלם מהעובש באותה צלחת פטרי יחידה? כפי שההיסטוריה מראה לנו, לימוד אנומליות איננה בזבוז זמן. להפך, מבחינה היסטורית לימוד אנומליות הוביל לפריצות דרך עצומות – ושם טמונה התקווה האמיתית.
אין עדיין תגובות