המתריעים

כאשר לֵייסי סטולץ הצטרפה לנציבות התלונות נגד שופטים בפלורידה, היא לא שיערה שהתפקיד עלול להיות כרוך בסכנה כלשהי. היא הרי עורכת דין, לא שוטרת. מאז, בתשע שנותיה כחוקרת בנציבות, היא טיפלה בתלונות נגד שופטים שטעו, כשלו, שתו יותר מדי. אך היא מעולם לא נתקלה בצד האפל באמת של הרשות השופטת.

עד שיום אחד נוחתת על שולחנה תלונה על שחיתות שלעומתה כל שחיתויות השופטים בכל מדינות ארצות-הברית במאתיים השנים האחרונות היו כאין וכאפס. במרכז פרשיית השחיתות עומד קזינו על אדמות שמורה אינדיאנית, ומעורבים בה גורמים מהעולם התחתון, מהשלטון המקומי ומערכאות שיפוטיות.

יחד עם הוּגוֹ, שותפה הוותיק לצוות וכוכב פוטבול לשעבר, נפגשת לייסי עם מגיש התלונה – עורך דין לשעבר שסרח, ישב בכלא וירד למחתרת. להפתעתם, המניע שלו להגשת התלונה אינו מוסרי, אלא כלכלי: על פי חוקי פלורידה, חושף שחיתות ("מתריע") באחד ממשרדי הממשלה זכאי לתגמול כספי נכבד. במהרה מתברר שמאחורי המתריע עומדים אנשים נוספים, בעלי אינטרסים מגוונים, וכל טפח נוסף שלייסי והוגו חושפים מהקנוניה אדירת הממדים חושף גם אותם לסיכונים שעד מהרה הופכים ברורים יותר יותר. לייסי והוגו מבינים שעליהם לנקוט אמצעי התגוננות יוצאי דופן.

ג'ון גרישם הוא מחברם של רבי מכר רבים, בהם "ההודאה", "הסחטן", "מוניטין מפוקפק", "המייצגים" ועוד רבים אחרים, כולם יצאו בעברית בהוצאת מודן.

"נקודת מבט מרתקת על שחיתות משפטית… גרישם הוא מבקר חשוב של החברה האזרחית".
וושינגטון פוסט

מקט: 4-20-533038

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

כאשר לֵייסי סטולץ הצטרפה לנציבות התלונות נגד שופטים בפלורידה, היא לא שיערה שהתפקיד עלול להיות כרוך בסכנה כלשהי. היא הרי […]

---

1

הרדיו הלווייני השמיע נעימת ג'ז שקטה, בתור פשרה. לֵייסי, בעלת הפְּרִיוּס ולכן גם בעלת הרדיו, שנאה מוזיקת ראפ כמעט כשם שהוּגוֹ, הנוסע שלה, שנא מוזיקת קאנטרי עכשווית. הם לא הצליחו להסכים על שידורי ספורט, רדיו ציבורי, להיטים מהעבר, קומדיה למבוגרים או הבי־בי־סי, וּודאי שלא על מוזיקת בְּלוּגראס, אופרה, סי־אן־אן או מאה תחנות אחרות. מרוב תסכול מצדה ועייפות מצדו הם הפסיקו להתווכח בשלב מוקדם והתפשרו על מוזיקת ג'ז שקטה. שקטה, כדי לא להפריע להוגו בשנתו העמוקה והארוכה. שקטה, כי גם לייסי לא אהבה במיוחד ג'ז. זו הייתה עוד פשרה אחת מני רבות, שאִפשרו להם לעבוד כצוות כל השנים. הוא ישן, היא נהגה, ושניהם היו מרוצים.

לפני המיתון הגדול הייתה לנציבות תלונות הציבור נגד שופטים גישה למאגר קטן של מכוניות הונדה בבעלות ממשלתית, כולן לבנות, בעלות ארבע דלתות וקילומטראז' נמוך. עכשיו, מפאת הקיצוצים בתקציב, נעלמו המכוניות האלה. לייסי, הוגו ועובדי ציבור רבים אחרים בפלורידה נאלצו להשתמש בכלי הרכב הפרטיים שלהם לצורכי עבודה, וקיבלו החזר של שלושים סנט לקילומטר. הוגו, שהיו לו ארבעה ילדים ומשכנתא גדולה, נסע בברוֹנקו עתיקה שבקושי הגיעה למשרד, ובוודאי לא התאימה לנסיעה ארוכה. לכן הוא ישן.

לייסי נהנתה מהשקט. היא טיפלה ברוב התיקים שלה לבדה, כמו שעשו עמיתיה. קיצוצים נוספים צמצמו את המשרד, ונציבות התלונות הצטמצמה לששת חוקריה האחרונים. שבעה עובדים, כולל המנהל, במדינה של עשרים מיליון נפש, שיש בה אלף שופטים היושבים בשש־מאות אולמות משפט ומטפלים בחצי מיליון תיקים בשנה. לייסי הייתה אסירת תודה על כך שכמעט כל השופטים היו אנשים ישרים וחרוצים, שוחרי צדק ושוויון. אחרת הייתה עוזבת כבר מזמן. מספרם הקטן של התפוחים הרקובים העסיק אותה חמישים שעות בשבוע.

היא נגעה בעדינות במתג האיתות והאטה בירידה מהכביש המהיר. כשהמכונית נעצרה, נטה הוגו קדימה כאילו היה לגמרי ער ומוכן לפעולה. "איפה אנחנו?" הוא שאל.

"כמעט הגענו. עשרים דקות. הגיע הזמן שתתגלגל ימינה ותנחר לכיוון החלון."

"סליחה. נחרתי?"

"אתה תמיד נוחר, זה לפחות מה שאשתך אומרת."

"להגנתי אני יכול לומר שבשלוש לפנות בוקר כבר טיילתי בבית עם התינוקת האחרונה שלה. אני חושב שזאת ילדה. איך קוראים לה?"

"לאישה או לתינוקת?"

"חה־חה־חה."

וֶרנה המקסימה וההרה־תמיד לא שמרה דברים בבטן כשזה נגע לבעלה. משימתה הייתה לרסן את האגו שלו, וזו לא הייתה משימה קלה. בעברו היה הוגו כוכב פוטבול בתיכון, ואחר כך השחקן החדש המוביל באוניברסיטת פלורידה, ותלמיד שנה א' הראשון שנכנס לקבוצה הפותחת. הוא היה רץ אחורי מוחץ ומסחרר, לפחות במשך שלושה משחקים, עד שנישא מהמגרש על אלונקה עם חוליה פגועה בחלקו העליון של עמוד השדרה. הוא נשבע לחזור למגרש. אמו הטילה וֶטו. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות והמשיך משם לפקולטה למשפטים. ימי הזוהר שלו חלפו במהרה, אבל הוא המשיך להתהלך בגאווה האופיינית לשחקנים מצטיינים. זה היה חזק ממנו.

"עשרים דקות?" הוא רטן.

"בטח, או שלא. אם אתה רוצה אני יכולה להשאיר אותך באוטו עם מנוע פועל, ותוכל לישון כל היום."

הוא התגלגל ימינה, עצם את עיניו ואמר, "אני רוצה שותף חדש."

"זה רעיון נהדר, רק שאף אחד אחר לא יהיה מוכן לקחת אותך."

"מישהו שיש לו מכונית גדולה יותר."

"היא עושה עשרים קילומטר לליטר."

הוא שוב רטן, השתתק, ואחר כך התכווץ, היטלטל, מלמל משהו והזדקף. הוא שפשף את עיניו ואמר, "מה אנחנו שומעים?"

"כבר ניהלנו את השיחה הזו לפני הרבה זמן, כשיצאנו מטלהאסי, לפני שנכנסת לתרדמת החורף שלך."

"הצעתי לנהוג, עד כמה שזכור לי."

"כן, עם עין אחת פקוחה. זה נגע מאוד ללבי. מה שלום פּיפּין?"

"היא בוכה המון. בדרך כלל, ואני אומר את זה מניסיון רב, כשתינוק קטן בוכה, יש לו סיבה. רעב, צמא, רטוב, רוצה את אמא – מה שזה לא יהיה. זאת מתלוננת כל הזמן. אין לך מושג מה את מפסידה."

"אם זכור לך, כבר הסתובבתי עם פיפין על הידיים בשתי הזדמנויות."

"כן, שאלוהים יברך אותך. את יכולה לבוא עוד פעם הערב?"

"מתי שתגיד. היא הרביעית שלכם. חשבתם פעם על אמצעי מניעה?"

"אנחנו מתחילים לדבר על זה. ועכשיו, אם אנחנו כבר מדברים על זה, איך חיי המין שלך?"

"סליחה. טעות שלי."

לייסי הייתה רווקה נאה בת שלושים ושש, וחיי המין שלה היו מקור עשיר לסקרנות וללִחשושים במשרד.

הם נסעו מזרחה לכיוון האוקיינוס האטלנטי. סנט אוגוסטין הייתה במרחק שנים־עשר קילומטר. לייסי כיבתה לבסוף את הרדיו, והוגו שאל, "היית כאן פעם?"

"כן, לפני כמה שנים. אני והחבר לשעבר בילינו שבוע על החוף בדירה של חברה."

"הרבה סקס?"

"עוד פעם? רק על זה אתה חושב?"

"אם חושבים על זה, התשובה היא כן. וחוץ מזה, את חייבת להבין שפיפין עכשיו בת חודש, וזה אומר שלווֶרנה ולי לא היו יחסים נורמליים כבר שלושה חודשים לפחות. אני מבין, ביני לבין עצמי, שהיא הורידה אותי ממנה שלושה שבועות מוקדם מדי, אבל זה נתון לוויכוח. בכל אופן, אין אפשרות לחזור אחורה או להשלים פערים, את מבינה? אז המצב די לחוץ מבחינתי. לא בטוח שהיא מרגישה ככה. שלושה זאטוטים ותינוקת קטנה גורמים נזק רציני לאינטימיות."

"את זה אני לעולם לא אדע."

הוא ניסה להתמקד זמן־מה בכביש המהיר, עד שעפעפיו נהיו כבדים וראשו החל לצנוח. היא הסתכלה עליו וחייכה. בתשע השנים שלה בנציבות, היא והוגו עבדו יחד על תריסר תיקים. הם היו צוות טוב וסמכו זה על זה, אם כי שניהם ידעו שכל התנהגות גרועה מצדו, ולא הייתה כזו עד עכשיו, תדווח מיד לוֶורנה. לייסי עבדה עם הוגו, אבל ריכלה ויצאה לקניות עם ורנה.

סנט אוגוסטין ידועה כעיר העתיקה ביותר באמריקה. זה המקום שבו עגן פּוֹנְס דה לֶאוֹן וממנו החל לתור את הארץ. העיר המקסימה ועתירת ההיסטוריה, המושכת תיירים רבים, מתהדרת בבניינים ישנים ובטחב ספרדי סמיך התלוי על אלונים עתיקים. כשהגיעו לפרוורי העיר נהייתה התנועה אטית והאוטובוסים של התיירים נעצרו. הרחק מימינם היתמרה קתדרלה ישנה מעל העיר. לייסי זכרה היטב את כל זה. השבוע עם אותו חבר לשעבר היה זוועתי, אבל היו לה זיכרונות נעימים מסנט אוגוסטין.

זוועה אחת מני רבות.

"ומיהו אותו גרון עמוק מסתורי שאנחנו אמורים לפגוש?" שאל הוגו ושפשף שוב את עיניו, נחוש הפעם להישאר ער.

"אני עדיין לא יודעת, אבל שם הצופן שלו הוא רֶנדי."

"אוקיי, ותזכירי לי בבקשה למה אנחנו אמורים לפגוש אדם שמשתמש בשם בדוי ועדיין לא הגיש תלונה רשמית נגד אחד השופטים הנכבדים שלנו?"

"אני לא יכולה להסביר, אבל דיברתי אתו שלוש פעמים בטלפון, והוא נשמע, איך לומר, די רציני."

"נהדר. מתי בפעם האחרונה דיברת עם מתלונן שלא נשמע, איך לומר, די רציני?"

"סמוך עלי, טוב? מייקל אמר שניסע, ועכשיו אנחנו כאן." מייקל היה המנהל, הבוס שלהם.

"ברור. אין שום רמז בקשר להתנהגות הבלתי מוסרית כביכול?"

"דווקא יש. רנדי אמר שזה גדול."

"יופי, זה משהו שעדיין לא שמעתי."

הם נכנסו לרחוב קינג והשתלבו בתנועה לכיוון מרכז העיר. זה היה באמצע יולי, עדיין שיא העונה בצפון פלורידה, ותיירים במכנסיים קצרים ובסנדלים השתרכו על המדרכות ונראו כאילו אינם הולכים לשום מקום. לייסי חנתה ברחוב צדדי, ושניהם הצטרפו אל התיירים. הם מצאו בית־קפה ובילו חצי שעה בעלעול בעלונים מבהיקים של נדל"ן. בשתים־עשרה בצהריים, כמו שנקבע, הם נכנסו למסעדת הגריל של לוּקה וקיבלו שולחן לשלושה. הם הזמינו תה קר וחיכו. חצי שעה עברה בלי שום סימן לרנדי, ולכן הם הזמינו כריכים. צ'יפס בצד בשביל הוגו, פירות ללייסי. הם אכלו את ארוחתם לאט עד כמה שאפשר, השגיחו על הפתח וחיכו.

כעורכי דין, הם ייחסו ערך רב לזמנם. כחוקרים, הם למדו להיות סבלניים. לעתים קרובות הייתה סתירה בין שני התפקידים.

בשעה שתיים הם נואשו וחזרו למכונית, שהייתה חמה כמו סאונה. כשלייסי סובבה את המפתח, רטט הטלפון הנייד שלה. על הצג לא הופיע שם. היא קירבה אותו אל אוזנה ואמרה, "כן."

קול גברי אמר, "ביקשתי ממך לבוא לבד." זה היה רנדי.

"זכותך לבקש, אני מתארת לעצמי. היינו אמורים להיפגש בשתים־עשרה, לארוחת צהריים."

שתיקה, ואחריה: "אני במרינה העירונית, בקצה רחוב קינג, במרחק שלושה גושי בניינים. תגידי לחבר שלך שיתחפף, ואנחנו נדבר."

"שמע, רנדי, אני לא שוטרת ואני לא טובה בריגול ובתככים. אני אפגוש אותך, נגיד שלום וכל זה, אבל אם לא תאמר לי את שמך האמתי תוך שישים שניות, אני מסתלקת."

"נשמע הוגן."

היא סיימה את השיחה ומלמלה, "נשמע הוגן."

המרינה הייתה עמוסה יאכטות וכמה סירות דייגים שנכנסו ויצאו. ספינה ארוכה פרקה חבורה של תיירים קולניים. במסעדה שהיה לה פטיו צמוד למים נראתה פעילות ערה. צוותים על ספינות שֶׂכֶר שטפו סיפונים וסידרו חפצים לקראת ההפלגות של מחר.

לייסי הלכה לאורך הרציף המרכזי וחיפשה את פניו של אדם שמעולם לא פגשה. לפניה, ליד משאבת דלק, נופף קלות בידו יורד־ים מזדקן ונד בראשו. היא ענתה לו בתנועת ראש קלה והמשיכה ללכת. הוא היה כבן שישים, בעל שיער אפור שופע תחת כובע קש. מכנסיים קצרים, סנדלים, חולצה פרחונית מודפסת ושיזוף אופייני, כשל מי שבילה זמן רב מדי בשמש. את עיניו הסתירו משקפי שמש בסגנון טייסים. הוא צעד קדימה בחיוך ואמר, "את בטח לייסי סטולץ."

היא לחצה את ידו ואמרה, "כן, ואתה?"

"שמי רֶמזי מיקְס. נעים מאוד."

"גם לי. היינו אמורים להיפגש בשתים־עשרה."

"אני מתנצל. הייתה לי בעיה עם הסירה." הוא החווה בראשו לעבר המזח שבקצהו עגנה סירת מנוע גדולה. זו לא הייתה הסירה הארוכה ביותר בנמל באותו רגע, אבל גם לא רחוקה מזה. "נוכל לדבר שם?" הוא שאל.

"על הסירה?"

"בטח. זה מקום הרבה יותר פרטי."

לעלות על סירה עם אדם זר לא נראה לה רעיון טוב, והיא היססה. לפני שהספיקה לענות, שאל מיקס, "מי הבחור השחור?" הוא הסתכל לכיוון רחוב קינג. לייסי הסתובבה וראתה את הוגו עוקב כבדרך אגב אחרי חבורה של תיירים שהתקרבו למרינה.

"אנחנו עובדים יחד," היא אמרה.

"הוא מין שומר ראש?"

"אני לא צריכה שומר ראש, מר מיקס. אנחנו לא חמושים, אבל החבר הזה שלי יכול לזרוק אותך למים תוך שתי שניות בערך."

"בואי נקווה שזה לא יהיה נחוץ. פני לשלום."

"אני שמחה לשמוע. אני אעלה על הסירה רק אם היא תישאר במקומה. אם המנוע יופעל, הפגישה שלנו תסתיים."

"נשמע הוגן."

היא פסעה בעקבותיו לאורך המזח וחלפה על פני שורה של סירות מפרש שנראו כאילו לא ראו את הים הפתוח זה חודשים, עד שהגיעה אל סירתו, שנקראה בתחכום קוֹנספּירָטוֹר. הוא עלה על סיפונה והושיט את ידו לעזור לה. על הסיפון, תחת סוכך בד, היה שולחן עץ קטן, וסביבו ארבעה כיסאות מתקפלים. הוא הורה עליהם בידו ואמר, "ברוכה הבאה. שבי."

לייסי סרקה במהירות את סביבותיה. בלי לשבת היא שאלה, "אנחנו לבד כאן?"

"האמת? לא לגמרי. יש לי חברה שאוהבת להפליג אתי. שמה קרליטה. תרצי לפגוש אותה?"

"רק אם היא חשובה לסיפור שלך."

"היא לא." מיקס הסתכל על המרינה, על המקום שבו נשען הוגו על מעקה. הוגו נופף בידו כאומר, "אני עוקב אחריך." מיקס נופף בידו בתשובה ואמר, "אני יכול לשאול אותך משהו?"

"בטח," אמרה לייסי.

"יהיה נכון להניח שכל מה שאני עומד לספר לך ידווח למר הץ' בתוך זמן קצר?"

"הוא השותף שלי. אנחנו עובדים יחד על כמה תיקים, אולי גם על זה. איך אתה יודע את שמו?"

"יש לי במקרה מחשב. בדקתי את האתר שלכם. הוא ממש זקוק לעדכון."

"אני יודעת. קיצוצים בתקציב."

"השם שלו נשמע לי מוכר."

"הייתה לו קריירה קצרה כשחקן פוטבול באוניברסיטת פלורידה."

"אה, אולי משם. אני אוהד של הגֵייטוֹרס."

לייסי סירבה להגיב על דבריו. זה היה כל כך אופייני לדרום, מקום שבו אנשים נצמדו לנבחרות פוטבול של מכללות בקנאות שנראתה לה תמיד מייגעת.

מיקס אמר, "אז הוא יֵדע הכול?"

"כן."

"צלצלי אליו שיבוא. אני אביא לנו משהו לשתות."