בשנת 1862 יצא פיודור דוסטויבסקי עם אהובתו אפּוֹלינַריָה סוּסְלוֹבָה למסע באירופה. המסע הזה עמד בסימן שתי תאוות שאיימו להפוך את הסופר הגדול לעבד נרצע: התשוקה הארוטית לאפולינריה, שתוארה כאישה קפריזית ואנוכית שהרבתה להתעלל בו להנאתה, ובולמוס ההימורים, שהשתלט עליו עד לערפול החושים ממש. שתי התאוות הללו, שהתמזגו בו לכלל מערבולת רגשות סבוכה וחולנית, הן הרקע לרומן "המהמר" – היצירה שדוסטויבסקי שיקע בה חומר אוטוביוגרפי רב יותר מבכל מה שכתב מימיו.
מפיו של הגיבור-המספר, אלכסיי איוואנוביץ', הוא נותן כאן ביטוי חושפני להפליא לתחושותיו האינטימיות ביותר, החל בסחרחורת הקדחתנית של ההימורים – המשתקפת גם בסגנון הכתיבה המחוספס, העצבני, המתנשף – וכלה בתענוג הפטישיסטי שמציף אותו למראה כפות רגליהן של נשים.
הספר ראה אור לראשונה בעברית בשם "הקוביוסטוס" בתרגום מנחם זלמן וולפובסקי בשנת תש"ל. בשנת 2003 תורגם מחדש, בתרגום מופתי, בידי נילי מירסקי. תרגום זה זוכה כעת למהדורה מחודשת לאחר שנערך מחדש בידי המתרגמת.
פיודור דוסטויבסקי (1881-1821)
פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, מחשובי הסופרים בעולם, נולד במוסקבה, שני בשבעת ילדיהם של מריה ומיכאיל, שהיה רופא. אמו מתה כשהיה בן שש-עשרה, והוא נשלח לאקדמיה הצבאית להנדסה בסנט פטרבורג, שם החל לכתוב. בשנת 1846 התפרסמה הנובלה הראשונה שלו, "אנשים עלובים", שזכתה לביקורות נלהבות, אך בסוף אותו חודש התפרסם ספר נוסף שלו, "הכפיל", שנתקל בביקורות שליליות, וכך דעך כוכבו מיד.
בשנת 1849 הוא נאסר ונשפט למוות עם רבים מחברי החוג האינטלקטואלי הסוציאליסטי והליברלי אליו השתייך. ואולם, לאחר שכבר הועמדו מול כיתת היורים נודע כי הצאר חס על חייהם, ודוסטויבסקי נשלח למאסר בסיביר. בתקופת המאסר הוחמרו התקפי האפילפסיה שמהם סבל. לאחר שחרורו פגש במריה דמיטרייבנה איסאייב והשניים נישאו.
בשנת 1862 נסע לחו"ל, ניהל רומן עם אפולינאריה סוסלובה והתמכר להימורים – התמכרות שליוותה אותו שנים רבות והכניסה אותו לקשיים כלכליים. בשנת 1864 מתה אשתו וגם אחיו האהוב, ודוסטויבסקי התחייב לדאוג כלכלית לאלמנתו ולילדיו, ומכר את זכויות היוצרים של כל יצירותיו.
בשנים 1866-1865 כתב ופרסם את "החטא ועונשו". הספר זכה להצלחה רבה אך קיבל ביקורות מעורבות. כמה חודשים לאחר מכן ראה אור גם "המהמר" שבמהלך העבודה עליו פגש באשתו השנייה, אנה גריגורייבנה סאניטקינה. לזוג נולדו ארבעה ילדים שרק שניים מהם הגיעו לבגרות. בתקופה זו כתב את "אידיוט" (1868), ולאחר השיבה לרוסיה כתב את שאר יצירותיו הגדולות: "שדים" (1872), "המתבגר" (1875), "האחים קרמזוב" (1880).
דוסטויבסקי מת ב-9 בפברואר 1881.
קטגוריות: מבצעי החודש, המלצת הצוות, סיפורת מתורגמת
27.00 ₪
מקט: 4-1297-2205
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פרק ראשון
סוף־סוף חזרתי, אחרי שבועיים של היעדרות. החבורה הייתה כבר שלושה ימים ברוּלֶטֶנבּוּרג. חשבתי שהם מי־יודע־כמה מצפים לי, אבל טעיתי. הגנרל נראה מסויג מאוד, הפטיר לעברי כמה מילים יהירות ושילח אותי אל אחותו. היה ברור שהם השיגו כסף איפשהו. נדמה היה לי אפילו שהגנרל קצת מתבייש להביט עלי. מריה פיליפּוֹבנה הייתה טרודה למעלה ראש ודיברה איתי כלאחר יד, אבל את הכסף לקחה, ספרה אותו והקשיבה לכל הדיווח שלי. לארוחת הצהריים חיכו למֶזֶנצוֹב, לצרפתי הקטן ועוד לאיזה אנגלי. כנהוג אצלם — אך מופיע קצת כסף, וכבר עורכים סעודה כיד המלך, נוסח מוסקבה. פּוֹלינָה אלכסנדרובנה ראתה אותי ושאלה למה התמהמהתי כל כך, ומיד הסתלקה בלי לחכות לתשובה. מובן שעשתה זאת בכוונה. אבל שנינו עוד נצטרך לברר בינינו כמה וכמה דברים. הרבה עניינים הצטברו בינתיים.
הקצו לי חדר קטן, בקומה הרביעית של המלון. יודעים פה שאני נמנה עם הפמליה של הגנרל. הכול מעיד שהם כבר הספיקו לעשות את הרושם הרצוי. הגנרל נחשב פה לשוע רוסי עשיר כקורח. עוד לפני הסעודה הספיק, בין שאר מיני מטלות, לשלוח אותי לפרוט שני שטרות של אלף פראנק. פרטתי אותם במשרד המלון. עכשיו יראו בנו מיליונרים, שבוע שלם, לפחות. רציתי לקחת את מישה ואת נַדיה לטיול, אבל מן המדרגות קראו לי אל הגנרל. הוא הואיל להתעניין לאן בדעתי לקחת אותם. האיש הזה ממש לא מסוגל להביט לי ישר בעיניים. בעצם היה רוצה בזה מאוד, אבל אני משיב לו כל פעם מבט חודר כל כך, כלומר בלי שמץ כבוד, עד שנדמה שהוא בא במבוכה. בנאום נמלץ, מגבב משפט על משפט ולבסוף מתבלבל לגמרי, הורה לי לטייל עם הילדים אי־שם בפארק, הרחק ככל האפשר מן המועדון. לבסוף התכעס כהוגן והוסיף בקול בוטה:
"אחרת, מי יודע, אתה עוד תיקח אותם למועדון, אל הרולטה. תסלח לי," המשיך, "אבל אני יודע שאתה עדיין פזיז למדי, ומסוגל אפילו ללכת להמר. מכל מקום, אף על פי שאני לא המחנך שלך, וגם לא הייתי מקבל עלי תפקיד שכזה, בכל זאת אני רשאי לבקש, לפחות, שלא תעשה לי בושות, סליחה על הביטוי…"
"אבל הרי אין לי פרוטה," עניתי בשלווה, "בשביל להפסיד בהימורים צריך כסף."
"תיכף ומיד תקבל," השיב הגנרל והסמיק קצת, חיטט במכתבה, עיין בפנקס, ומצא שברשותו כמאה ועשרים רובל, כספי שלי.
"איך נתחשבן, אם כן?" אמר, "טוב, צריך לחשב בטאלֶרים. הנה, קח לך מאה טאלֶר, סכום עגול. השאר לא ילך לאיבוד, כמובן."
לקחתי את הכסף בשתיקה.
"אנא ממך, אל תיעלב מדברַי. אתה כל כך נוח להיעלב… הערתי לך, איך לומר, רק בשביל להזהיר אותך, והרי יש לי איזו זכות לכך…"
כשחזרתי לפני הארוחה עם הילדים הביתה, פגשתי שיירה שלמה. החבורה עמדה לצאת לסיור בחורבות כלשהן. שתי כרכרות מהודרות, סוסים משובחים! Blanche mademoiselleי[1] בכרכרה אחת עם מריה פיליפּוֹבנה ופולינה. הצרפתי הקטן, האנגלי והגנרל — ברכיבה. עוברים ושבים נעמדו להסתכל. הרושם הרצוי הושג. אבל אין לו סיכוי, לגנרל שלנו. חישבתי ומצאתי שעם ארבעת־אלפי הפראנקים שהבאתי, בצירוף הכסף שהספיקו כנראה להשיג כאן, יש להם עכשיו שבעה או שמונת־אלפים פראנק. וזה מעט מדי בשביל mademoiselle Blanche.
mademoiselle Blanche מתאכסנת גם היא במלון שלנו, יחד עם אמהּ. גם הצרפתי הקטן נמצא פה איפשהו. המשרתים קוראים לו monsieur le comte,י[2] אמה של mademoiselle Blanche נקראת בפיהם madame la comtesse.י[3] מי יודע, אולי הם באמת comte et comtesse.
מראש ידעתי ש־M. le comte לא יכיר אותי כשנשב לארוחת הצהריים. הגנרל, כמובן, אף לא היה מעלה בדעתו לערוך היכרות בינינו או לומר לו את שמי, לפחות. ואילו M. le comte עצמו ביקר ברוסיה, והוא יודע יפה כמה עלובה היא אותה ברייה הקרויה שם outchitel.י[4] לאמיתו של דבר הוא מכיר אותי היטב. אבל עלי להודות שהופעתי לסעודה בלי שהוזמנתי כלל. נראה שהגנרל שכח לתת הוראות, שאם לא כן ודאי היה שולח אותי לאכול ליד ה־table d’hôte.י[5] הופעתי על דעת עצמי, והגנרל הביט בי במורת רוח. אחותו, מריה פיליפּוֹבנה טובת הלב, מיהרה להציע לי מקום, אך הפגישה עם מיסטר אַסְטְלֵיי חילצה אותי מן המבוכה, ועל כורחי נמצאתי שייך לחבורתם.
את האנגלי המוזר הזה פגשתי לראשונה בפרוסיה, בקרון הרכבת, שם ישבנו זה מול זה כשעשיתי את דרכי לשוב אל החבורה. אחר כך נתקלתי בו כשנכנסתי לצרפת, ולבסוף בשווייץ: פעמיים בתוך השבועיים האלה — והנה עכשיו אני פוגש אותו פתאום ברוּלטנבוּרג. מימַי לא ראיתי אדם ביישן כמוהו: ביישן עד כדי טיפשות, וגם יודע זאת בעצמו, כמובן, שכן אין הוא טיפש כלל. אם לדייק, הוא אדם שקט וחביב עד מאוד. בפגישתנו הראשונה, בפרוסיה, ממש גררתי אותו לשיחה עמי. הוא סיפר לי שהיה הקיץ בנוֹרְד־כֵּף, ושמאוד מתחשק לו לבקר ביריד של ניזְ'ני־נוֹבְגוֹרוֹד. אין לי מושג איך התוודע אל הגנרל. נדמה לי שהוא מאוהב עד למעלה מאוזניו בפולינה. ברגע שנכנסה האדימו פניו כפאתי רקיע בשעת דמדומים. הוא שמח מאוד שישבתי אל השולחן לידו, ונדמה לי שאני כבר מוחזק בעיניו ידיד־נפש ממש.
אל הסעודה ישב הצרפתי הקטן כמלך במסיבו. הוא נוהג חשיבות בעצמו וזלזול בכל שאר הבריות. ואילו במוסקבה, אני זוכר, היה מפריח הבלים כבועות סבון. עכשיו דיבר בלי הרף על ענייני כספים ועל הפוליטיקה הרוסית. מפעם לפעם העז הגנרל לחלוק עליו, אבל בצניעות, רק במידה שנדרשה לו כדי שלא ליפול כליל ממרומי חשיבותו שלו.
אני הייתי שרוי בהלך נפש מוזר. ברור שעוד לפני שהגענו למחצית הארוחה כבר הספקתי לשאול את עצמי את השאלה הרגילה, החוזרת ונשנית: למה אני ממשיך להיגרר ככה אחרי הגנרל, למה לא הסתלקתי כבר מזמן מכל החבורה הזאת? מפעם לפעם העפתי מבט אל פּוֹלינה אלכסנדרובנה. היא לא השגיחה בי כלל. לבסוף התרגזתי. התחשק לי להתחצף.
זה התחיל בכך שלפתע פתאום, בלי שום סיבה שבעולם, נדחפתי בקול גדול ובלי שפנה אלי איש, לשיחה לא לי. בעיקר חיפשתי דרך להתקוטט עם הצרפתי. פניתי אל הגנרל, ותוך שיסוע דבריו, כמדומה, הערתי פתאום בקול רם ובהטעמה, שבקיץ הנוכחי כמעט שנמנע מן הרוסים לסעוד את לבם ליד ה־table d’hôte בבתי המלון. הגנרל זקף בי מבט תמֵה.
"אם יש לך כבוד עצמי," נסחפתי והלכתי בשטף דברַי, "מובטח לך שתביא על עצמך חרפות וגידופים, ותצטרך לשאת השפלות איומות. בפריס ועל גדות הרַיין, ואפילו בשווייץ, אתה מוצא ליד ה־table d’hôte כל כך הרבה פולנים, ומיני צרפתוּשים שמחרים־מחזיקים אחריהם, עד שלאיש רוסי אין שום סיכוי להוציא מילה מהפה."
את כל זה אמרתי בצרפתית. הגנרל בהה בי בהשתוממות, תוהה אם עליו לכעוס או רק להביע תמיהה על שפרצתי ככה כל גדר.
"כלומר, איש פלוני, במקום פלמוני, כבר לימד אותך לקח," הפטיר הצרפתי הקטן ביהירות ובבוז.
"בפריס רבתי קודם עם פולני אחד, ואחר כך עם איזה קצין צרפתי שתמך בו. אבל כעבור זמן מה עברו חלק מהצרפתים לצדי, אחרי שסיפרתי להם על היריקה שהתכוונתי לפלוט לתוך הקפה של ההגמון."
"יריקה?" שאל הגנרל בקול מלא חשיבות ופליאה ואפילו הביט על סביבותיו. הצרפתי סקר אותי מתוך אי אמון.
"בדיוק כך," עניתי. "מאחר שיומיים תמימים הייתי בטוח שבשביל אותו עניין שלנו אצטרך, אולי, לקפוץ לרומא, הלכתי ללשכת שגריר האפיפיור בפריס, לקבל ויזה. שם קיבל את פני איזה כומר כבן חמישים, כולו צפוד ופרצופו נודף כפור. הוא הקשיב לי באדיבות, אך בצינה מופלגת, וביקש ממני לחכות. ואני, אף על פי שמיהרתי, ישבתי לחכות, כמובן. הוצאתי את ה־Opinion nationaleי[6] והתחלתי לקרוא איזו השמצה נוראה על רוסיה. פתאום שמעתי איך נכנס מישהו אל ההגמון דרך החדר הסמוך; ראיתי את הכומר שלי נפרד בקידה. פניתי אליו וחזרתי על בקשתי, והוא, בקול צונן אף יותר מאשר קודם, חזר וביקש ממני לחכות. כעבור זמן מה נכנס לשם עוד מישהו לרגל עניין כלשהו — איזה אזרח אוסטרי. ברגע ששמעו מה בפיו, מיד ליווּ אותו למעלה. כאן כבר התרגזתי כהוגן. קמתי וניגשתי אל הכומר ואמרתי לו בתקיפות, שמאחר שההגמון מקבל אנשים, הוא יכול לקבל גם את פני. הכומר נרתע פתאום לאחוריו בפליאה עצומה. נשגב מבינתו איך מעז איזה רוסי עלוב להשוות את עצמו אל אורחיו של ההגמון. בנימה מחוצפת מאין כמותה, כקופץ על ההזדמנות שבאה לידו לעלוב בי, מדד אותי מכף רגל ועד ראש וצעק בקול: 'אתה באמת חושב שההגמון יוותר בשבילך על הקפה שלו?' ואז צעקתי גם אני, בקול רם אף יותר: 'דע לך שאני יורק על הקפה של ההגמון שלך! אם לא תסדר לי תיכף ומיד את הוויזה, אכנס אליו בעצמי.'
"'מה! בזמן שיושב אצלו החשמן!' צרח הכומר ונפנה מעלי בחלחלה, הסתער על הדלת ופשט את ידיו לצדדים כמין צלב, לאות שמוטב לו למות ובלבד שלא אעבור את הסף.
"מיד אמרתי לו שאני כופר ובַּרבָּר, 'que je suis hérétique et barbare', ושכל הארכיבישופים שלו, וכל החשמנים וההגמונים וכו' וכו' — כולם היינו־הך בעיני. בקיצור, נתתי לו להבין שלא ארפה ממנו. הכומר הסתכל בי בזעם אינסופי, אחר כך חטף מידי את הדרכון ועלה למעלה. כעבור דקה כבר הייתה הוויזה מוטבעת בדרכוני. הנה, אתם רוצים לראות?" — הוצאתי את הדרכון והראיתי את הוויזה הרומית.
"אבל אתה, בכל זאת…" פתח הגנרל.
"אמרת שאתה ברבר וכופר, וזה מה שהציל אותך," העיר הצרפתי הקטן בגיחוך. "Cela n’etait pas si bête."י[7]
"אלא מה, שאקח דוגמה מהרוסים שלנו? הנה הם יושבים להם כאן — לא מעזים לפצות פה, ואולי אפילו מוכנים, מי יודע, להתכחש לכך שהם רוסים. בפריס, על כל פנים, במלון שלי, התחילו לנהוג בי יתר אדיבות אחרי שסיפרתי לכולם איך התקוטטתי עם הכומר. הפּאן הפולני השמן, שהיה הכי עוין כלפַּי ליד ה־table d’hôte, ממש נחבא פתאום אל הכלים. הצרפתים הבליגו אפילו כשסיפרתי שלפני שנתיים פגשתי איש אחד, שב־1812 ירה בו איזה חייל צרפתי רק כדי לרוקן את הרובה שלו. האיש הזה היה אז ילד בן עשר, ומשפחתו לא הספיקה לצאת ממוסקבה."
"לא יכול להיות," התרתח הצרפתוּש שלנו, "חייל צרפתי לא יירה בילד!"
"אבל זה היה ועוד איך," השבתי, "סיפר לי את זה קפיטן מכובד בדימוס, וגם ראיתי במו עיני את הצלקת שהותיר הכדור בלחיו."
הצרפתי התחיל לדבר מהר והרבה. הגנרל ניסה לעמוד לצדו, אבל אני המלצתי לו שיקרא לפחות קטעים מתוך ה"רשימות" של הגנרל פֶּרוֹבְסקי, למשל, שנפל ב־1812 בשבי הצרפתים. לבסוף פתחה מריה פיליפּוֹבנה באיזה עניין אחר, כדי לקטוע את שיחתנו. הגנרל רגז עלי מאוד, כי הצרפתי ואני כבר פרצנו כמעט בצעקות. אבל למיסטר אַסְטְלֵיי, כמדומה, הסב הוויכוח ביני ובין הצרפתי נחת רוח דווקא. כשקמנו מן השולחן הציע לי לשתות איתו כוסית. בערב, כצפוי, הצלחתי לדבר כרבע שעה עם פּוֹלינה אלכסנדרובנה. שוחחנו תוך כדי טיול. כולם הלכו לפארק, לעבר המועדון. פולינה ישבה על ספסל מול המזרקה, ושלחה את נַדיֶינקה לשחק עם הילדים בסמוך לה. גם אני הנחתי למישה לגשת אל המזרקה, וכך נשארנו סוף־סוף לבדנו.
פתחנו כמובן בענייני עסקים. פולינה ממש כעסה כשמסרתי לה רק שבע־מאות גוּלדֶנים. בטוחה הייתה שאביא לה מפריס, תמורת מִשכוּן היהלומים שלה, אלפיים גוּלדן לפחות, ואפילו יותר.
"אני זקוקה לכסף ויהי מה," אמרה, "וחייבים להשיג אותו. אחרת אני פשוט אבודה."
התחלתי חוקר ודורש מה התרחש פה בהיעדרי.
"שום דבר, חוץ משתי ידיעות שהגיעו מפטרבורג: ראשית, שמצבה של הסבתא הורע מאוד, ואחר כך, כעבור יומיים, שהיא כבר מתה, כנראה. הידיעה הזאת הגיעה מטִימוֹפֵיי פֶּטְרוֹבִיץ'," הוסיפה פולינה, "והוא מדייק בדבריו תמיד. עכשיו אנחנו מחכים לידיעה האחרונה, הסופית."
"אם כן, כולם שרויים פה בציפייה?" שאלתי.
"כמובן. כולם והכול. כל חצי השנה האחרונה לא ייחלו אלא לזה."
"גם את מייחלת?" שאלתי.
"אני הרי לא שארת־בשר בכלל, אני רק בתו החורגת של הגנרל. אבל אין לי ספק שהיא תזכיר אותי בצוואתה."
"אני מניח שתקבלי הרבה מאוד כסף," הסכמתי.
"כן, היא אהבה אותי. אבל למה אתה חושב ככה?"
"תגידי לי," השבתי לה שאלה על שאלה, "המרקיז שלנו, נדמה לי, בקי גם הוא בכל סודות המשפחה?"
"ואתה, מה לך ולזה?" שאלה פולינה והביטה בי בחומרה וביובש.
"נו, באמת! אם אני לא טועה, הגנרל כבר הספיק ללוות ממנו כסף."
"ניחוש מדויק."
"נו, ואת חושבת שהמרקיז היה נותן לו כסף לולא ידע על סבתא'לה? שׂמת לב שבזמן הארוחה הוא הזכיר את הסבתא פעמיים או שלוש, ובכל פעם קרא לה סבתא'לה, la baboulinka? איזו קִרבה, איזו אינטימיות!"
"כן, אתה צודק. וברגע שייוודע לו שגם לי יש חלק בירושה, מיד יתחיל לחזר אחרי. זה מה שרצית לדעת?"
"יתחיל לחזר? ואני חשבתי שהוא מחזר אחרייך כבר מזמן!"
"אתה יודע טוב מאוד שלא!" אמרה פולינה בזעם. "איפה פגשת את האנגלי הזה?" הוסיפה אחרי שתיקה קצרה.
"ידעתי שתיכף תשאלי עליו."
סיפרתי לה על פגישותי עם מיסטר אַסְטְלֵיי בדרכי לכאן.
"הוא ביישן ונוח להתאהב, ומן הסתם כבר התאהב בך…"
"כן, הוא מאוהב בי," השיבה פולינה.
"והוא, כמובן, עשיר פי עשרה מן הצרפתי. יש לו בכלל משהו, לצרפתי הזה? ואולי יש מקום לפקפק בכך?"
"ממש לא. יש לו איזה château.י[8] רק אתמול דיבר איתי הגנרל על כך בוודאות גמורה. נו, אולי די כבר?"
"אני במקומך הייתי מתחתן עם האנגלי דווקא."
"למה?" שאלה פולינה.
"הצרפתי נאה יותר, אבל הוא פשוט מנוול. ואילו האנגלי, חוץ מזה שהוא איש הגון, הוא גם עשיר פי עשרה," פסקתי.
"כן, אבל הצרפתי, לעומת זאת, הוא מרקיז, וגם פיקח יותר," השיבה פולינה בשלוות־נפש.
"ככה את חושבת?" המשכתי בשלי.
"בהחלט."
שאלותי מאוד לא מצאו חן בעיני פולינה, וראיתי שממש מתחשק לה להרגיז אותי בנימת קולה ובתשובותיה הבוטות. מיד אמרתי לה זאת.
"נו מה, באמת משעשע אותי לראות אותךָ מתרתח. ואתה, הלוא רק על זה שאני מרשה לך בכלל להשמיע שאלות כאלה והשערות כאלה — רק על זה אתה צריך לשלם."
"אני באמת רואה עצמי רשאי לשאול אותך שאלות כהנה וכהנה," עניתי בנחת, "וזאת דווקא משום שאני מוכן לשלם עליהן כל מחיר שיידָרש, והחיים שלי לא נחשבים בעיני כרגע."
פולינה פרצה בצחוק.
"בפעם האחרונה, על הר שְׁלאנְגֶנבֶּרְג, אמרת לי שאתה מוכן, אם רק אגיד מילה, לקפוץ לתהום עם הראש למטה — והגובה שם, אם אני לא טועה, מגיע לאיזה אלף רגל. כן, יום יבוא ואני עוד אגיד את המילה הזאת, רק כדי לראות אותך משלם את המחיר — ושלא יהיה לך שום ספק, יהיה לי די אומץ לכך. אני שונאת אותך דווקא מפני שהרשיתי לך כל כך הרבה, ואני שונאת אותך עוד יותר מפני שאני זקוקה לך כל כך. אבל כל עוד אתה נחוץ לי, אני חייבת לשמור עליך."
היא עמדה לקום, נרגזת כולה. בזמן האחרון סיימה כל שיחה איתי ברוגז ובזעם, כן, בזעם של ממש.
"הרשי לי לשאול אותך, מה טיבה של mademoiselle Blanche," שאלתי. לא רציתי לתת לה להסתלק בלי הסבר.
"אתה בעצמך יודע מה טיבה של mademoiselle Blanche. לא השתנה כלום מאז. mademoiselle Blanche תהיה מן הסתם אשת גנרל — כמובן, אם יתברר שהשמועה על מותה של הסבתא נכונה, שהרי גם mademoiselle Blanche, גם האימא שלה, וגם אותו cousinי[9] שני־בשלישי, המרקיז — כולם יודעים טוב מאוד שאנחנו מרוששים."
"והגנרל ממש מאוהב?"
"לא זה העיקר כרגע. תקשיב לי יפה: קח את שבע־מאות הפְלוֹרִינִים האלה ולך להמר. תרוויח בשבילי ברולטה, כמה שרק תוכל. הכסף נחוץ לי עכשיו בכל מחיר!"
ומיד קראה לנַדיֶינקה והלכה אל המועדון, שם הצטרפה אל כל החבורה. ואילו אני פניתי שמאלה, אל המשעול הראשון שהזדמן לי, מהורהר ותוהה. הפקודה הזאת, ללכת להמר, הייתה לי ממש כחבטה על הראש. עניין מוזר: היה לי במה להרהר, ובכל זאת שקעתי כולי בבירור רגשותי כלפי פולינה. אכן, באותם שבועיים של היעדרות היה לי קל יותר מאשר היום, יום שובי, אף על פי שבדרך התגעגעתי כמו משוגע, התרוצצתי כמורעל, ואפילו בזמן שישנתי ראיתי אותה לרגעים מול עינַי. פעם אחת (זה היה בשווייץ), נרדמתי בקרון הרכבת, ונדמה לי שהתחלתי לדבר בקול עם פולינה, לקול צחוקם של שאר הנוסעים. והנה עתה שאלתי את עצמי שוב אם אני אוהב אותה, ושוב לא ידעתי מה לענות, או ליתר דיוק חזרתי ועניתי לעצמי, בפעם המאה, שאני שונא אותה. כן, היא עוררה בי שנאה. היו רגעים (בעצם, בסוף כל שיחה בינינו), שהייתי נותן את מחצית חיי רק כדי לחנוק אותה! אני נשבע, אילו אפשר היה לתקוע סכין חדה בחזהּ, לאט־לאט, נדמה לי שהייתי קופץ על ההזדמנות בתענוג ממש. ואף על פי כן, אני נשבע בכל מה שקדוש בעולמנו, שאילו באמת אמרה לי שם, באתר המפגש האופנתי שעל הר שְׁלאנְגֶנבֶּרְג, "קפוֹץ לתהום", הייתי קופץ תיכף ומיד, ואפילו בהנאה. זה ברור כשמש. כך או כך, צריך לפתור את זה איכשהו. היא מיטיבה להבין זאת, ועצם המחשבה שאני יודע בוודאות גמורה שאין לי אף צל של סיכוי אצלה, שלעולם לא אוכל להגשים את הפנטזיות שלי — עצם המחשבה הזאת, אני בטוח, מסבה לה עונג עצום. שאם לא כן, כלום הייתה ברייה זהירה ופיקחית כמוה מסוגלת לנהוג בי קִרבה שכזאת, גילוי לב שכזה? נדמה לי שעד היום היא מתייחסת אלי כאותה קיסרית קדמונית, שעמדה והתפשטה לעיני העבד שלה, משום שכלל לא ראתה בו אדם. כך גם היא, פעמים רבות אינה רואה בי אדם…
מכל מקום, היא הטילה עלי שליחות — להרוויח בהימורים, ויהי מה. לא היה לי זמן להרהר ולתהות: לשם מה, וכמה מהר עלי להרוויח, ואילו שיקולים חדשים נולדו בתוך הראש הזה, הזומם ומחַשב בלי הרף? ומלבד זאת, בשבועיים האלה נוספו מן הסתם המון עובדות חדשות, שעדיין לא היה לי מושג עליהן. היה עלי לנסות לנחש, להעלות השערות, להתחקות על שורשי הדברים — ומהר ככל האפשר. אך לפי שעה לא היה לי זמן לכל זה: הייתי חייב ללכת אל אולם ההימורים.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המהמר”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות