תמונה ראשונה – שש בבוקר
(סלון של דירה תל-אביבית מודרנית. ריהוט בצבע עץ בהיר. כוננית ספרים ובה ספרים גדולים ואנציקלופדיות. על הקיר – תמונה של אגם. לידה – עציץ גדול ובו צמח-צל ענף. בצד השני – על כן מוגבה – כלוב מוזהב ובו תוכי.
נשמע קול של מפתח הסובב במנעול. הדלת נפתחת ואל החדר נכנס בעל הדירה – אדם בגיל העמידה, בעל שיער דליל. לבוש בהידור רב, כמו חזר ממסיבה – לרבות חליפה ועניבת פרפר. נראה עייף).
תוכי: ערב טוב, בוס.
עמוס: שתוק אידיוט, עכשיו שש בבוקר.
תוכי: (מחקה את קולה של המזכירה האלקטרונית) עמוס מדבר, נא השאר הודעה.
עמוס: שתוק כבר, נמאסת.
תוכי: אני אומר רק מה שאני שומע כל היום…
(עמוס ניגש למזכירה האלקטרונית ומפעילה. ' ערב טוב עמוס, השעה 9, אנא צור קשר עם מימי בלשכת ראש הממשלה…' [צפצוף] 'היי, עמוס, זה תא"ל גיורא מהצפון. יש חידושים, צלצל…' [צפצוף] 'מר גבעוני, צלצל לאיקס ארבע, יש חדשות טובות מענף אתה יודע מה' [צפצוף] 'אתה שוב לא בבית, זו אני החיפושית הקטנה'… )
עמוס: מי, מי?
תוכי: עמוס מדבר, נא להשאיר…
עמוס: יאללה, סתום כבר. לך לישון… (לוחץ שוב על המזכירה האלקטרונית: 'שלום, שמי ויוה, זה בעניין העבודה. אתקשר יותר מאוחר…' [צפצוף] 'השעה 10, זו שוב פעם ויוה, שלום…' [צפצוף] 'עכשיו כבר אחרי 11 ואני כמעט מיואשת… זו עוד פעם אני, ויוה, בעניין העבודה…') בחורה עקשנית, אין מה לדבר…
(נשמעת נקישה קלה על הדלת. עמוס מופתע. ניגש לדלת ומביט בעינית ההצצה)
אני לא מאמין…
(הנקישה נשמעת שוב)
עמוס: (פותח את הדלת. נכנסת, כמעט בריצה, בחורה ובידה מזוודה קטנה) שלום ויוה, את לא חושבת שזה קצת מוקדם לבוא לביקור?
ויוה: אני מתה… איך אתה יודע שזו אני?
עמוס: נו פרובלם. אני עושה אחת ועוד אחת, מקשר בין הטלפונים ההיסטריים שלך מהלילה למראה ההיסטרי שלך עכשיו, בשש בבוקר, וזהו – אין אפס.
ויוה: אני יכולה לשבת?
עמוס: לא, אין צורך. בעניין העבודה – אין עבודה.
ויוה: (מיואשת) למה אין עבודה?
עמוס: ככה… קודם כל כי באת באיחור של שבוע…
ויוה: וקיבלת מישהי אחרת…
עמוס: מה פתאום… הסיבה השנייה שאין עבודה, שהתחרטתי. אני לא צריך שום עזרה בבית. עוזרת בבית – זה עוד בוס בבית.
תוכי: ערב טוב, בוס…
ויוה: (נבהלת) מי זה?
עמוס: התוכי שלי, רדפורד. ועכשיו ויוה – הופה-לָה והחוצה.
הביקור נגמר. לא ישנתי כל הלילה, כי אני ציפור לילה, ובבוקר אני מת לישון.
ויוה: באמת לא קיבלת אף אחת אחרת לעבודה?
עמוס: אמרתי לך, כבר. די! אני לא זקוק לעוזרת.
ויוה: מי מדבר על עוזרת? במודעה שפרסמת בעיתון היה כתוב 'סוכנת בית', וזה מה שבמיוחד מצא-חן בעיני. (מוציאה מכיסה את המודעה ומקריאה) 'אם את מוכנה להיות סוכנת-בית בבית של אדם מעניין, התקשרי למספר זה וזה. המלצות הכרחיות'.
עמוס: סוכנת בית, עוזרת… מבחינתי זה אותו הדבר. אבל עכשיו זה לא חשוב. הסיפור הזה בין כה מבוטל. אני לא צריך שום דבר. עכשיו אני רוצה רק לישון. ביי גברתי, גמרנו…
ויוה: לא גמרנו שום דבר. אני נשארת פה. הבית הזה זקוק לטיפול רציני. (מכה על הכורסה ומוציאה ממנה ענן של אבק) אתה רואה?
עמוס: אני לא יודע עליך שום דבר ואין לי צורך בשום סוכנת בית. תודה רבה שבאת. עכשיו – לכי… החוצה…
ויוה: אמרתי לך – אני לא הולכת.
עמוס: חצופה, בחיי… יש לך המלצות?
ויוה: ההמלצה הכי טובה שיש לי – זו אני עצמי. (מתייצבת מולו בפוזה: מניחה את ידיה על מותניה ומבליטה את חזה)
עמוס: מאיפה את באה?
ויוה: מטבריה.
עמוס: נולדת בטבריה?
ויוה: (צוחקת) מה פתאום? נולדתי בלנינגרד, עכשיו סנט פטרבורג.
עמוס: רוסיה… בכלל לא מרגישים… העברית שלך ממש טובה.
ויוה: תודה רבה… אני עולה ותיקה. ארבע שנים בארץ. אולפן בקיבוץ, עבודות מזדמנות ומלצרית בגלידריה בטבריה. עכשיו אני מוכנה לקבל את הג'וב אצלך.
עמוס: אמרתי לך, אין שום עבודה… וחוץ מזה, איך גילית איפה אני גר? זה לא היה כתוב במודעה.
ויוה: קשרים… קונקשנס… שמעת על דבר כזה?
עמוס: מעניין… את מתחילה למצוא חן בעיני. איך אמרת קוראים לך?
ויוה: (נעלבת) כבר שכחת? ויוה.
עמוס: אז עכשיו ויוה – החוצה… (פותח את הדלת) ספאסיבה ויוה – אל הרחוב של תל-אביבה…
ויוה: אמרתי לך – לא הולכת…
עמוס: הולכת, ועוד איך הולכת. (מרים את המזוודה שלה)
ויוה: (ביאוש) אתה יודע מה, מר עמוס גבעוני, אני אעבוד אצלך חודש, חודש שלם, בחינם. תראה איך אני – ותחליט. לא טוב – לא כסף ולא עבודה… מה אתה אומר על כך?
עמוס: אה… אה… אני לא יודע… זה קצת משנה את התמונה… אני לא יכול להגיד שההצעה שלך לא הוגנת… את יודעת מה?
תוכי: (מחקה את עמוס) הקמצנות שלי עוד תהרוג אותי… הקמצנות שלי עוד…
עמוס: תוכי אידיוט… (לויוה) מאיפה הוא שומע דברים כאלה?
לפעמים אני לא בטוח שאני הבוס שלו.
תוכי: ערב טוב, בוס… ערב טוב, בוס…
אין עדיין תגובות