22.00 ₪
קטעים נבחרים מכתבי בנימין זאב הרצל, בעריכת אייזיק בכר, משולבים בקטעי קישור מאת העורך.
בין הגילויים של הרצל כאן:
מי העלה את רעיון אוגנדה?
מי היא המורזינה, הזמרת המושחתת?
איך סירבתי להפיכה בתורכיה?
איזו מוזיקה שימשה לי השראה כשכתבתי את "מדינת היהודים”?
הספר מביא את את הקטעים המעניינים ביותר והרלוונטים ביותר על הרצל האדם.
והאמת על תהפוכות האידאה הציונית והתגלגלותה במוחו ובפועלו של האישיות האניגמתית הזו.
פרק ראשון
1895 – טקס ההמרה הגדול שלא יצא אל הפועל
בעצם צהרי יום, ביום ראשון בשעה 12:00, יוצאת לפועל ההמרה של דת היהודים לנצרות:
בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים, לא בבושת-פנים, כמו שעשו יחידים עד אז, כי אם מתוך תנועות גאות.
המנהיגים יישארו ביהדותם והם ילוו את העם הצועד עד מפתן הכנסייה. הרצל ומנהיגי הקהילה האחרים יישארו בחוץ.
לא בקלות אני הגעתי לזאת. אני אמרתי לאפיפיור, “עזור לנו מידי האנטישמים ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים, שיעברו באופן חפשי וגאה אל הנצרות,” חופשי וגאה במובן זה שמנהיגי התנועה, בייחוד אני, יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לטובת קבלת הדת השלטת.
אנחנו, שעמדנו בניסיון, הננו דור המעבר. אנחנו עוד שומרים את אמונת אבותינו. ואילו בשביל בנינו הצעירים, חייבים הננו לבחור, קודם שיגיעו לגיל של החלטה עצמית.
כך תיאר לעצמו הרצל את טקס ההמרה הגדול לנצרות כפתרון בעיית היהודים בדמיונו הקודח.
מי שמחלץ אותו משיגיונות אלה הוא דווקא מוריס בנדיקט, עורכו הנערץ ובעליו של העיתון נויה פריה פרסה, שבו עובד הרצל כעורך. זהו העיתון האמין, החופשי והמכובד ביותר באירופה. אצילי המשכילים היו נוהגים לרשום בכרטיסיהם: “מנוי על הנויה פריה פרסה, העיתון החופשי החדש.
העורך, בנדיקט, מתבולל גמור הנשוי לנוצרייה ומתנגד לציונות. בכל זאת ועם שם כזה, בנדיקט עודו בעל לב יהודי (מתבולל) גאה.
במשך מאה דורות היו אבותיך קשורים אל היהדות. עכשיו אתה חפץ לראות את עצמך כסיום של ההתפתחות הזאת? משתומם בנדיקט.
וממילא גם זה לא יעזור. בין כך הסעיף הארי שמכניסים עכשיו לאגודות האוסטריות מקפיד על היות המועמד ארי מדורי-דורות, אחרת לא יחשב לגרמני טהור. דבר זה לא יציל את היהודים.
הרצל בוודאי מתעורר משרעפי הביעותים שלו בקפה “לובר”, שם ישב עם חבריו, ושם, בחדר האחורי, החל לגבש את החבורה הקרובה שתתמוך בו ותעזור לו להריץ את הרעיון הציוני.
לא, לא, לא. זה לבטח לא הפתרון.
הוא מביט סביבו ורואה יהודים ממעמד דומה לשלו. אולי גם את דוקטור פרידריך לוונברג, גיבור אלטנוילנד שלו, “ארץ עתיקה-חדשה”.
פרידריך ישב שקע שקוע במרה שחורה כבדה על יד שולחן השיש העגול שבבית-הקפה. היה זה אחד מבתי-הקפה הווינאים הישנים והנוחים שבאלזגר גרונד.
בדייקנות של פקיד היה נכנס ובא בשעה החמישית הרגילה של אחר-הצהריים. המלצר חיוור-הפנים והחולני למראה קיבל פניו בהכנעה.
לוונברג החווה קידה באדיבות לגזברית, החיוורת גם היא, שמעולם לא לקח דברים עמה. אחר נתיישב על יד שולחן הקריאה העגול, שתה את הקפה שלו וקרא את כל העיתונים, שהמלצר הביא לו מתוך ערנות-יתר.
מסביב לשולחן הביליארד עמדו צעירים אחדים עם מקלות ארוכים בידיהם ועם העוויות נועזות של הבעיטה הקרבה בפניהם.
היו אלה רופאים חדשים, עורכי-דין שזה עתה ירדו מעל ספסל הלמודים וטכניקאים, שסיימו את חוק לימודיהם. את הלימודים העליונים סיימו, אבל מה לעשות לא היה להם, והיו מתאוננים עד מה קשה “בעתות הללו” למשכילים יהודיים למצוא את הדרך להצלחה, לעמדה. הרי בשום מקום לא יתנו ליהודי עבודה מלבד אצל הגבירים היהודים עצמם. אך כעת התנהגו כנטולי-דאגה.
ואז מחליט הרצל לחפש את הפתרון במקום אחר.
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
אין עדיין תגובות