שלוש פעמים נקבר מאיר בינט, המרגל הישראלי שהתאבד יום לפני תחילת משפטו בכלא המצרי בדצמבר 1954. בפעם הראשונה הוא נקבר […]
"אין כל מוצא אחר"
21 בדצמבר 1954, שעה 04:00: הסוהרים שהוזעקו לאחד התאים השמורים ביותר בכלא "איסטנאף" בקהיר, לא הצליחו להציל את האסיר החשוב שהיה תחת השגחה קפדנית. מאיר בינט, רב סרן בצה"ל, ומרגל שנלכד ארבעה חודשים קודם לכן, דימם למוות על המזרון שבפינת התא הקטן. הדם שזרם מוורידי ידו הימנית שנחתכו בסכין גילוח, נאגר אט אט על הרצפה. יום לפני שאמורה הייתה להתחיל חקירתו בבית המשפט בקהיר, שם בינט, 37, קץ לחייו.
בינט היה מרגל ישראלי שפעל במצרים, נתפס שם, הואשם בריגול ופגיעה בביטחון הרפובליקה של מצרים והושלך לכלא. יחד עמו נלכדה קבוצת צעירים יהודיים, תושבי קהיר ואלכסנדריה, שהוכשרו בידי ישראל לבצע פעולות חבלה במצרים אם תפרוץ מלחמה בין שתי המדינות. העינויים הקשים שעבר, התנאים המשפילים והאווירה המתלהמת סביב המשפט הפומבי שנערך לו ולחברי הרשת הובילו את מאיר בינט למסקנה מפוכחת ביחס לגזר הדין הצפוי לו והוא החליט לקחת את גורלו בידיו ולקצר את התהליך.
בצוואה שהשאיר ושנועדה לאשתו ג'יין ולבתם מישל שהייתה אז בת ארבע כתב:
"אין כל מוצא אחר. הגעתי להחלטה זו ברגיעה רבה. תהיה זו אשליה אם אצפה לזיכוי. מאסר של חמש שנים הוא העונש המינימלי שאני יכול לצפות לו. אפילו את זה לא אוכל לשאת, לא מבחינה נפשית ולא מבחינה גופנית. אני חושב גם עלייך. מוטב כאב אחד גדול אשר יעבור עם הזמן מאשר כאב שימשך ללא קץ.
"עלייך להינשא שוב. מישל זקוקה לאב ואני מקווה שתחיו באותה הדרך כפי שתכננו. את ומישל תוכלו לטעת עץ בגננו ביום הולדתי. היי טובה למשפחתי. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך יקירתי ואת התינוקת.
"מכל התרומות אשר רציתי לתרום לעתיד טוב יותר לכולם, נותרה מישל תרומתי היחידה. אני כורך את זרועותיי סביבך וסביב מישל. מי ייתן ואלוהים יברך אותך ויעניק לך שלווה ואושר.
ג'יין יקירתי, חבקי אותי חזק וסלחי לי."(ההדגשה שלי –ש.ו)[1]
***
מאיר (מקס) בינט נולד ב-1917 בהונגריה ועלה עם משפחתו מגרמניה לישראל בשנת 1935. החל משנת 1947, כשגויס לגדעונים במסגרת עליה ב', החל לשרת את המדינה שבדרך בשליחויות שונות, עלומות בחלקן, שטיבן יפורט בהמשך. בשנת 1951 גויס ליחידה 131 של חיל המודיעין, יחידה שהוקמה לצורך הפעלת סוכנים במדינות אויב ונשלח למשימת ריגול במצרים. במקביל, הטילו עליו מפעיליו לסייע לשני תאי המחתרת שישראל הקימה והכשירה באלכסנדריה וקהיר. ביולי 1954 נפלה המחתרת בידי הבולשת המצרית. בינט נפל יחד עם חבריה, והתאבד עשרה ימים אחרי שהמשפט נפתח ויום לפני מסירת עדותו. לפני שחתך את ורידיו, העביר לויקטור לוי, שהיה כלוא בתא סמוך, מכתב באנגלית אותו כתב בשבר עפרון על נייר טואלט:
Life itself is nothing,
But how you live Is everything.
Death itself is nothing,
But the fear of death is everything.
Faith itself is nothing,
But the faith in God is everything.[2]
בתרגום חפשי:
"החיים כשלעצמם הם שום דבר [חסרי משמעות],
אבל האופן שבהם אתה חי אותם הם הכול.
המוות כשלעצמו הוא חסר משמעות,
אבל פחד המוות הוא הכול.
האמונה עצמה היא חסרת משמעות,
אבל האמונה באלוהים היא הכול.[3]
***
בינט נשלח למצרים ב-1951 והצליח לחדור לצמרת השלטון המצרית. הוא הפך לידידו האישי של גנרל מוחמד נגיב שהפך לאחר מהפכת הקצינים לנשיא מצרים והתערה בחברתם של המומחים הגרמנים שרבים מהם נמלטו מגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ועתה הם סייעו למצרים לשקם את צבאה ובעיקר לפתח כלי נשק, בעיקר טילים לטווח בינוני. קרבתו לראשי השלטון ולאליטות הפוליטיות והביטחוניות אפשרו לו להעביר למפעיליו בישראל מידע רב ערך, הן בתחום הביטחוני והן בתחום האזרחי.
אבל בינט היה מרגל מסוג אחר. הוא ביצע את שליחותו הביטחונית, אבל בנוסף הייתה לו גם אמונה בשלום. הוא האמין שיש בכוחו לקרב בין המדינות העוינות – זאת ששלחה אותו וזאת שאליה נשלח – ולאפשר את השלום ביניהם. הוא חשב שיש לעשות זאת באמצעות קידום כלכלתה של מצרים ומחיקת הפערים שהחלו להיפתח בתחום זה בין שתי המדינות. השקפתו בוטאה בכתב הסנגוריה שניסח ושאותו היה אמור לשאת בפני הטריבונל המצרי:
"….המפתח להשקפתי הוא השכנת שלום presentation of peace)). ההזדמנות לתרום תרומה להשגת שלום הופיעה כשהגעתי למצרים. המחשבה שעל ידי סיוע לשיקום כלכלת מצרים (הצעתי תכניות שונות לשלטונות), ייווצר איזון כלכלי, שיקל על המתח הקיים בין ישראל למצרים. אני חושב שהגורם העיקרי למלחמות זה הפחד הקיים מימים ימימה בין אנשים וקהיליות שחרדות למצב של חוסר לחם לכולם…"
בסופו של דבר בינט הצליח למלט את עצמו מעונש מוות שבית המשפט המצרי היה גוזר עליו בוודאות לו נשפט בפניו, אך לא הצליח להימלט מעונש המוות שישראל גזרה על זכרו. לאחר שנים של השתדלויות ותחנונים מצד בני משפחתו נאותה עיריית תל אביב לקרוא רחוב על שמו: סמטה עלובה, סלולה למחצה, חסומה לכביש הראשי שמוביל לבית הקברות של קריית שאול, שבצידה גדר מתמוטטת ומבנה שירותים המשמש את הפועלים העובדים בסביבה. גם ברמלה, באר-שבע ובראשון לציון הקצו רחובות קטנים. כמה עשרות מטרים בלבד. וזה הכול.
כשפנתה מישל לעיריית קריית אונו, עיר מגוריה, וביקשה לקרוא רחוב או כיכר על שמו של בינט. היא נענתה ב-28 בנובמבר 2005 במכתב הבא:
"הוועדה החליטה לדחות את בקשתך לקריאת רחוב ע"ש סא"ל מאיר מקס בינט מהסיבה שהבקשה אינה תואמת להמלצת ועדת השמות בקריאת שמות/כיכרות בקרית אונו ובהעדר מספר מספק של ככרות/רחובות בקרית אונו ללא שם בעיר."
בסביון שבקרית אונו, מקום מגוריה של מישל, ישנם רחובות כמו "השקמה" "הזית" "הוורדים" ואלה שמות שנתפסו על ידי עיריית קריית אונו כחשובים יותר מרחוב ע"ש מאיר בינט.
ובקרית אונו דווקא יש ייצוג לנידוני קהיר. רחוב מרזוק ועזר, שני חברי המחתרת שהוצאו להורג בקהיר.
***
ב-9 במאי 1986 התפרסמה במוסף "סופשבוע" של מעריב כתבה רחבת היקף מאת העיתונאי עמנואל רוזן שעסקה בדמותו ובמעשיו של בינט. רוזן ניסה להתחקות אחר הסיבות שבעטיין נמחק מההיסטוריה ונותר מחוץ לרשימת גיבורי האומה. אלי כהן הונצח ושמו נחקק בתודעה הציבורית, שמם ומעשיהם של גיבורי ""עסק הביש"" במצרים ידועים ונלמדים אבל ביחס לבינט – איש אינו יודע מה הוא עשה. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפורו של בינט סופר לפרטיו ולג'יין, אלמנתו, ניתן בה פתחון פה.
"אני לא יודעת איך זה, אבל אני רק יודעת שמאיר הוא כמו בן אדם שאף פעם לא היה. מחקו אותו מההיסטוריה וגם אותי, גם אני כאילו לא קיימת. שלושים שנה עברו מאז שבעלי נפל בשירות המדינה הזאת, ואיש עדיין לא דיבר איתי, לא הסביר לי מה קרה, לא התנצל. איש לא התקשר, לא ביקר אצלי בבית. אפילו על מותו נודע לי בעקיפין. שלושים ושתיים שנה אמרו לי שזה יסכן את המדינה. לא דיברתי. בעלי אהב את המדינה הזאת… אף פעם לא בכיתי, אני אישה חזקה, למרות שזה מוצץ ממני את כל כוחותיי לדבר על זה. גם אני אשמה שלא עשיתי מספיק כדי שידעו מי זה מאיר. אחר כך ביקשתי שיקראו רחוב על שמו. אם יש על שם אלי כהן אז למה לא על שם מאיר בינט? שום דבר. זרקו אותי ממשרד למשרד. מחקו אותו מההיסטוריה."
בעקבות הכתבה הוזמנו ג'יין ובתה מישל ללשכתו של נשיא המדינה חיים הרצוג. זה הודה ש"הייתה הרבה אכזריות של החברה בישראל למשפחת בינט… עם ישראל חייב לבינט חוב של כבוד וכי צריך לתקן את המעוות ולסייע למשפחתו בכל מה שניתן"[4]
בספטמבר 1987, , נערך טכס הכרה רשמי במאיר בינט בנוכחות שר הביטחון יצחק רבין, הרמטכ"ל דן שומרון וראשי מערכת הביטחון ואגף המודיעין. בטכס הועלה בינט לדרגת סגן אלוף ורבין הצהיר ש"הוא [כלומר בינט] נפל בשליחות המדינה כאשר שירותו נתן למדינת ישראל יכולת ביטחונית הרבה יותר טובה מאשר אילולא נשא בתפקיד אותו מילא."[5]
הדרגה נמסרה לאלמנה ונראה היה שהמדינה מאמצת לחיקה את בינט, מכירה בו, אמנם באיחור מה, ושעתה תמצא דרך להנציח את פועלו וזכרו באופן ממלכתי. אבל זה לא מה שארע. איתן הבר, ראש לשכתו של יצחק רבין נזכר שרבין פנה מספר פעמים לראשי רשויות ועיריות בבקשה שיקראו רחוב על שמו של בינט אבל רק ראש עיריית תל אביב, שלמה להט, נענה והקצה את הסמטה ההיא ליד בית הקברות בקרית שאול. שנים מאוחר יותר נקראו על שמו רחובות נידחים ברמלה, ראשון לציון ובאר-שבע.
אחת לכמה שנים הצליחה המשפחה לחדור את מסך האטימות ולדחוק התייחסות לבינט באחד העיתונים, או בתכנית רדיו, בה היא שפכה את מררתה אבל לא מעבר לזה: אנדרטה לזכרו, אזכרה ממלכתית, שלט אזכור – שאיזשהו פונקציונר יסיר מעליו את הלוט באירוע שיצולם על ידי לשכת הפרסום הממשלתית ויופץ לעיתונים – שום דבר מאלה.
***
ביולי 1998 ערך המרכז למורשת המודיעין (המ.ל.מ) ערב מורשת שהוקדש לפרקי חייו השונים של מאיר בינט. הערב היה פרי יזמתה של בתו מישל, שהפכה לכוח המניע במאמצים לזכות את אבי המשפחה בהכרה. יש למישל תיקים מלאים במסמכים והתכתבויות עם כל מי שצריך, שמעידים איזה סוג של מאמצים היא נאלצה להשקיע כדי לקבל את המובן מאליו: הכרה רשמית.
ב-20.3.2005 היא כתבה לשר הביטחון דאז, שאול מופז:
"אני פונה אליך בבקשה לסייע לי להנציח את זכרו של אבי, מאיר מכס בינט, במסגרות אפשריות שונות של צה"ל וזרועות הביטחון.
"מאיר היה סוכן המודיעין במצרים… נשלח ע"י המודיעין [השתייך ליחידה 131] ופעל שם בכיסוי של איש עסקים גרמני, כשתפקידו מודיעיני, איסוף מידע – בלבד. עקב מחדלים וסיבות שעד היום לא ברורות לי – קיבל הוראות מהממונים עליו להיות בקשר עם ה"רשת" לצרכים אדמיניסטרטיביים. הקשר התבצע דרך מרסל ניניו – המקשרת בין שתי החוליות, קשר עליו התריע והתרעם במהלך ביקוריו בארץ, וכך נתפס ולא בגלל כשל תפקודי שלו. אחרי חמישה חודשי חקירות ועינויים בכלא המצרי – שלח יד בנפשו.
"הקרנת הסרט ב- מ.ל.מ בנוכחות כמה אנשי תקשורת אך בלי נוכחות של אף גורם צבאי מהתקופה הנוכחית, יצרה אי אלו הדים. הסתבר לי משאלות ופניות שהופנו אלי – ששמו של אבי אפילו לא נמצא ברשימת האישים, הערכים או המושגים שניתן לעשות עבודה עליהם בקורסים השונים שצה"ל עורך לחייליו, מפקדיו ואנשי המילואים שלו. 'הפרשה' וגיבוריה הם ערך כזה, אלי כהן בוודאי [אני מציינת אותו כי היה בשליחות דומה], אבל מאיר מכס בינט, לא.
"אם אני טועה כאן – אז אבקש סליחתך וסליחת הצבא בכלל בעניין זה ואשמח לקבל מידע באילו מסגרות או הזדמנויות יש למאיר מכס בינט אזכור. עד כה הרושם שמתקבל – שמאיר הוא "המרגל שנמחק מההיסטוריה."
"כשר ביטחון אני מבקשת ממך לפנות לגורמים המתאימים ולמצוא דרך להעלות למודע את זכרו של אבי. אם לא כחובה – לפחות כבחירה…
פניתי בנושא זה לרמטכ"ל משה [בוגי] יעלון …ועדין לא קיבלתי תשובה, לראש אגף מודיעין ולקצין חינוך ראשי תא"ל אילן הררי ולא קיבלתי שום התייחסות גם ממנו עד כה."
במקביל, ב-15 בפברואר 2005 פנתה מישל לשרת החינוך לימור לבנת, וביקשה להנציח את זכרו של אביה בתכנית הלימודים. השרה לבנת השיבה לה שהבקשה נבדקה על ידי יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ובשלב הזה אין אפשרות להיענות לבקשה. אולי בעתיד…
מאז התחלפו כמה שרי חינוך ומאיר בינט עדיין מחכה לתורו.
יש בתיקה של מישל גם תכתובת עם מתן ווילנאי, שר המדע והתרבות, מ-12 לאפריל 2000. המכתב נשלח עם העתק לשמעון פרס שהיה אז השר לשיתוף פעולה אזורי. פרס כתב לווילנאי שיש צדק בדבריה של מישל וצריך למצוא דרך לציין את זכרו של אביה. "ברצוני להודיעך," ענה לפרס השר וילנאי, "שבעקבות מכתבה של הגב' מישל בינט-דגן וחשיבות העניין החליטה ועדת השרים לענייני טכסים וסמלים שאני עומד בראשה, להטיל על ועדה בין-משרדית לבדוק ולהמליץ בפני ועדת השרים בעניין ציון זכרם של אנשי קהילת המודיעין שהועלו לגרדום בארצות יעד. (ההדגשה שלי –ש.ו.)
מתן וילנאי היה אמור לדעת שמאיר בינט לא הועלה לגרדום אלא התאבד.
גם וילנאי, כמובן, כבר שנים רבות מחוץ למשרד המדע והתרבות. ומה עלה בגורלה של הוועדה הבין-משרדית? וההמלצה? גם הן נשכחו. כפי שנשכח האיש בינט.
***
יותר משהיה מרגל היה בינט מאהב. מאהב של משפחתו, של מדינתו, של המשימות שהוטלו עליו, של הנשים שניקרו בדרכו, של חניכיו וחניכותיו ושל חבריו לרשת. כך ניגש לחיים שסבבו אותו: מתוך להט, מחויבות ונתינה חסרת תנאים. במרבית המקרים הושבה לו אהבה. למעט המדינה שלמענה היה מוכן להקריב את חייו.
אין תשובה חד-משמעית לשאלה מדוע ישראל נהגה בבינט כפי שנהגה, כיוון שבאף מקום לא התקבלה החלטה לקבור את תיק בינט ולהתעלם מזכרו. נראה שהיו אלה נסיבות מתגלגלות.
עד 1968, השנה שבה שוחררו אסירי המחתרת ממצרים, הנושא לא עלה לדיון ציבורי. המערכת הפוליטית אמנם עסקה בנושא שוב ושוב אבל עשתה זאת בחשאי. בדרך כלל הסתפקו בשם הקוד "עסק הביש" או "הפרשה" ולא הרחיבו בעניין. מי שידע ידע. הנימוק היה שכל עוד אסירי המחתרת יושבים בבתי כלא מצריים, קיימת סכנה שעיסוק פומבי בפרשה עשוי להרע את מצבם. הצנזורה פעלה כדי שפרטי ההסתבכות לא ייודעו והתקשורת שיתפה פעולה. אלה היו נימוקים שאפשר להבינם. אבל היו גם סיבות אחרות, כאלה שהדעת אינה סובלת.
ב-1957, אחרי מבצע סיני, יכלה ישראל לשחרר את אסירי המחתרת במסגרת עסקת שבויים עם המצרים ולא עשתה כן. אפילו לא ניסתה. באותה עת היה כלוא בישראל השופט פואד דיגווי, מי שניצח ברוב טקס על משפטם של חברי המחתרת בקהיר (דיגווי נפל בשבי עת כיהן כנציב מצרים ברצועת עזה בימי מבצע סיני). בהחלט קלף מכובד וסמלי להחליפו עם נידוני "עסק הביש". קלף שאיש לא השתמש בו.
פרשה דומה כמעט והתרחשה לאחר מלחמת ששת הימים שבה משה דיין, שהיה שר הביטחון, היה מוכן להחליף את כל 5000 השבויים המצריים שהיו בידי ישראל תמורת חיילים ישראלים שנפלו בשבי המצרים וסירב להכניס לעסקה את עצורי המחתרת. רק בהתערבות מאיר עמית, ראש המוסד באותם שנים, וגורמים בכירים נוספים הם שוחררו ב-1968. ניתן להניח שלמשה דיין שהיה רמטכ"ל בתקופת "עסק הביש" – ולדמויות מרכזיות נוספות שהיו פעילות בתקופה ההיא – לא היה נוח עם זכר השערורייה של 1954 ואולי זו הסיבה שהם העדיפו שהנושא לא יעלה על סדר היום הציבורי.
ברגע שאסירי המחתרת שבו לארץ נחשפה הפרשה במלוא כיעורה. אנשי המחתרת זכו לקבלת פנים של גיבורים וסיפורם נחשף בפרטי פרטים. את בינט ייצגה אשתו ג'יין, שגישתה האנטגוניסטית והמרירה כלפי המערכת הרתיעה רבים. בינט נתפס כספיח לפרשה, דמות שאין להרחיב בעניינה, זאת למרות שהעיתונות המצרית הכתירה אותו בשעתו כמרגל הישראלי הבכיר ביותר שפעל במצרים. שם הוא היה בכיר המרגלים. כאן הוא נשכח.
והיה דבר נוסף שאף פעם לא נאמר בפומבי, ובפה מלא, אבל ריחף כל העת מעל הסיפור. בינט שלח יד בנפשו. משה מרזוק עלה לגרדום, סמי עזר עלה לגרדום, כך גם אלי כהן המרגל מדמשק. שלושתם נכנסו לפנתיאון הלאומי. ישראל ידעה לכבד את חלליה אבל יש חללים שהיא כיבדה יותר והיו גם חללים שזיכרונם הודחק. בינט היה אחד מהם.
למעלה משלושה עשורים הייתה דמותו של מאיר בינט חסויה מעין הציבור וגם כשנחשפה הוטל עליה צל. אולי בזכות ספר זה ניתן יהיה לשפוך אור על האיש ועל מעשיו, בבחינת החזר מאוחר של חוב לאיש ובעיקר למשפחתו.
אין עדיין תגובות