החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המרגל של הצאר

מאת:
מאנגלית: איילת מור | הוצאה: | 2017-01 | 260 עמ'
זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

נערה יפהפיה נעלמת באורח מסתורי, ותמונתה הקרועה מתגלה על יאכטה מפוארת. מכאן מתפתחת עלילה סוחפת ורבת תהפוכות המשתרעת מחופי הים התיכון שטופי השמש עד למעמקי רוסיה הקפואה. העלילה משלבת מזימות, רצח, תעלומה ואהבה, ומתרחשת על רקע התסיסה החברתית־פוליטית בתקופה המבשרת את מהפכת 1905 ברוסיה.
ויליאם לה קיו (1864-1927) היה סופר אנגלי־צרפתי רב תפוקה שכתב מותחני מזימות, ריגול ובילוש, וזכה להצלחה רבה, אולם היום כמעט שנשכח. כתביו היו אהובים על ארתור בלפור, שר חוץ וראש ממשלת בריטניה, מחבר ההצהרה הידועה. מומלץ לכל מי שאוהב עלילה קולחת ושזורת פיתולים ורומנטיקה תמימה.

מקט: 978-965-555-975-0
מסת"ב: 978-965-555-975-0

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

בשירות הוד מלכותו

"היה איזה עניין מסתורי אמש, סיניורֶה."

"הו!" אמרתי. "משהו שמעניין אותנו?"

"כן, סיניורֶה," השיב הפקיד הקונסולרי האיטלקי הדק והגבוה בדברו במבטא בולט. "יאכטת קיטור אנגלית עלתה על שרטון ליד המלוריה, שישה קילומטר מהחוף, וסירת דייגים מצאה אותה והודיעה לנמל. אז האדמירל שלח שתי סירות טורפדו שהצליחו בסוף בהרבה מאמצים להביא את היאכטה, אבל הקברניט של הנמל חשד שהצוות ניסו להטביע את הספינה בכוונה."

"לאבד אותה אתה מתכוון?"

פרנצ'סקו הנאמן שרכש את האנגלית שלו בעיקר מימאים, וזו לא היתה בעלת אוצר מילים משובחות, הינהן, וכטוסקני אמיתי הניח את אצבעו על שפתיו החתומות, מסמן לשתיקה.

"נשמע מסקרן," הערתי. "מאז שהקונסול יצא לחופשה נראה שהדברים התחילו לזמזם – שתי תגרות דקירה, שמונה ימאים שיכורים עצורים, מרד על ספינת סוחר, ועכשיו יאכטה שניצלה מטביעה – רשימה מכובדת למדי! ובכל זאת, ישנם יושבי בית שמתלוננים שקונסולים בריטיים מקבלים תשלום רק כדי לשמש קישוט! עליהם לבלות כאן שבוע בליבורנו, ובמהרה ישַנּו את דעתם."

"כן, הם ישַנו, סיניורֶה," השיב הבחור הקשיש וצנום הפנים בחיוך, כשהוא מפתל את שפמו האפור הזועף. פרנצ'סקו קארדוצ'י היה דמות ידועה בליבורנו; מתורגמן בקונסוליה ומנהל בית מלחים, בחור הגון, טוב לב, נוח מזג, שבמשך עשרים שנה מילא את אותו תפקיד תחת חצי תריסר קונסולים שונים. באותו רגע נשמעה מהמשרד החיצוני גניחה ארוכה ומתמשכת.

"הלו, מה זה?" שאלתי בבהלה.

"רק מסיק תנורים משוגע מההרדוף, סיניורֶה. הרב־חובל הביא אותו שתסתכל עליו. הם רוצים לשלוח אותו בחזרה לחברים שלו בניוקאסל."

"אה, מקרה של טירוף," אמרתי. "עדיף שדוקטור רידולפי יראה אותו. אני לא מומחה למחלות נפש".

חברי הוותיק, פרנק האטצ'יסון, סגן הקונסול של הוד מלכותו מלך בריטניה בנמל ליבורנו, היה בחופשה באנגליה, וחובות תפקידו הועברו אל ברטרם קוונדיש הצעיר, נציג הקונסול. האחרון על כל פנים, נפל למשכב עקב מלריה, ואני, האנגלי היחיד הנוסף בליבורנו, התבקשתי על ידי הקונסול הכללי בפירנצה לפעול כנציג הקונסול עד לשובו של האטצ'יסון.

היה זה באמצע יולי, ומזג האוויר להט בעיר הים־תיכונית צרובת השמש המסנוורת. אם אתם מכירים את ליבורנו, אתם בוודאי מכירים את הקונסוליה וסמלה השחור־צהוב, מערכת גדולה ונאה של משרדים ענקיים ואווריריים הפונים אל הקתדרלה ומשקיפים אל הפיאצה הראשית, הגדולה כמו כיכר טרפלגר, אך ציורית ממנה בהרבה. האגדה רשומה על הדלת, "שעות קבלה: 10:00 עד 15:00" והתריסים הירוקים המוגפים מפני השמש הקופחת עלולים לטעת במישהו רושם של פגישה קלה. אולם זה בהחלט אינו המקרה, שכן חייו של קונסול בנמל פריקה הינם פעלתניים מאוד בהכרח, וחובותיו בלתי נגמרים.

קארדוצ'י הותיר אותי לעסוק בתכתובת למשך מחצית השעה לערך, ואני מודה שלא הייתי במצב הרוח המתאים לכתוב תשובות בחום המחניק, לכן ישבתי אל השולחן הגדול של הקונסול, מעשן סיגריה ומתמתח בעצלתיים בכיסאו של חברי, נחוש בדעתי לברוח אל קרירותה של אנגליה ברגע שיחזור בשבוע שלאחר מכן. איטליה נהדרת במשך תשעה חודשים בשנה, אבל ליבורנו אינה מקום לאנגלי באמצע יולי. מחשבותי נדדו לעבר האגמים האנגליים וציד שכווים עם דודי בסקוטלנד, כאשר פרנצ'סקו הנאמן נכנס, באומרו –

"שלחתי את הרב־חובל והמשוגע שלו עד אחרי הצהריים, סיניורֶה. אבל יש סיניורֶה אנגלי שמחכה לראות אותך."

"מי הוא?"

"אני לא מכיר אותו. הוא לא נתן לי את השם, אבל הוא רוצה לראות את הסיניור הקונסול."

"בסדר, הכנס אותו," אמרתי בעצלתיים, ומספר רגעים לאחר מכן נכנס איש אנגלי גבה־קומה בגיל העמידה, לבוש בהידור בחליפת יאכטות מצמר כחול, ובעודו מחווה קידה חקר אם אני הקונסול הבריטי.

כשהתיישב הסברתי את מעמדי, והוא אמר –

"לא יכולתי להבין הרבה מהפקיד שלך. הוא מדבר אנגלית רצוצה, ואני לא יודע מילה באיטלקית. אבל אולי עלי להציג את עצמי קודם. שמי פיליפ הורנבי," הוא הושיט לי כרטיס ביקור הנושא את שמו ועליו הכתובת "וודקרופט פארק, סומרסט… ברוק". אחר כך הוסיף: "אני משייט על סיפון היאכטה שלי, הלולה, ואמש לצערנו עלינו על שרטון ליד המלוריה. יש לי רב חובל חדש, שאני מעסיק מזה כמה חודשים, והוא מצטייר כשוטה גמור. למזלנו סירת דיג הבחינה במצוקתנו והזעיקה עזרה מהנמל. האדמירל שלח שתי סירות טורפדו וגוררת, ואחרי שלוש שעות הם הצליחו לחלץ אותנו."

"ואתה עוגן בנמל מבטחים כעת?"

"כן. אבל הסיבה שקפצתי לבקר היא שברצוני לבקש ממך לעשות לי טובה ולכתוב עבורי מכתב תודה באיטלקית לאדמירל, ואחד גם לקברניט הנמל – מכתבים מנומסים שאוכל להעתיק ולשלוח להם. אתה מכיר את הדברים האלה."

"בוודאי," עניתי, מעוניין בו יותר על שום החשד המסקרן שהעלו רשויות הנמל. הוא ללא ספק היה ג'נטלמן, ולאחר ששהיתי במחיצתו כעשר דקות התחלתי לגשש לגבי הרעיון שניסה להיפטר מהלולה.

לקחתי כמה גיליונות נייר ושירבטתי טיוטות לשני מכתבים מנוסחים באופן המעודן ביותר, כנהוג בעת שפונים לפקידות האיטלקית.

"למרבה המזל השארתי את אשתי באנגליה, אחרת היא היתה נבהלת קשות," הוא העיר כעת. "רוח עזה נשבה כל הלילה, והשוטה הזה, רב החובל, הוסיף לסכנה עם כל פקודה שנתן."

"אתה לבד אם כן?"

"יש לי חבר איתי," היתה התשובה.

"וכמה מאנשי הצוות ישנם?"

"שישה עשר בסך הכל."

"אנגלים אני מניח?"

"לא כולם. אני מוצא את הצרפתים והאיטלקים פיכחים יותר מהאנגלים ומתנהגים יפה יותר בנמל."
בחנתי אותו במבט ביקורתי כשישב מולי, ועצם רצונו לשלוח תודות לרשויות שיכנע אותי שהוא ג'נטלמן מבית טוב. הוא היה כבן ארבעים וחמש, בעל פנים טובות־מזג עגולות ועליזות למראה, אדמומי משמש הדרום, עיניו כחולות וזקנו בהיר וקצר. קלסתר פניו היה כשל אדם המסור לפעילות גופנית באוויר הפתוח, שכן פניו היו חרושי קמטים ומוכי מזג־אוויר כפי שאמורים להיות פניו של משיט יאכטות אמיתי. דיבורו היה מעודן ומטופח, וכשפיטפטנו הוא הוליד בי את הרושם כי בתור אוהב ים נלהב, חצה את הים התיכון פעמים רבות מגיברלטר עד איזמיר, אך מעולם לא נכנס לליבורנו.

לאחר שקבענו כי רב החובל שלו יבוא אלי אחר הצהריים להגיש דו"ח רשמי על התאונה, יצאנו יחד, כשאנו חוצים את הפיאצה הלבנה מוצפת השמש, אל המקום של נאזי, הקונדיטור המפורסם, שם אנשי ליבורנו נוהגים לשתות את הוורמוט של לפני הצהריים.

ככל שהכרתי יותר את הורנבי, כך חיבבתי אותו יותר. הוא היה קל דיבור ושנון, והתייחס אל התאונה שלו כאל בדיחה אדירה.

"נהיה פה כשבוע, אני מניח," הוא אמר בעודנו שותים את הוורמוט שלנו. "אנו בדרכנו לאיי יוון, ידידי צ'אטר רוצה לראות אותם. המהנדס אומר שיש ביאכטה חלק רעוע הדורש תיקון. אבל, דרך אגב," הוא הוסיף, "למה שלא תסעד איתנו על הסיפון הלילה? אנא, נוכל לתת לך כמה דברים מאנגליה שעשויים להיות שינוי עבורך."

קיבלתי את ההזמנה בשמחה משתי סיבות. האחת, משום שחשדותיו של קברניט הנמל עוררו את סקרנותי, והשנייה, כי אם לומר בכנות, נשביתי בקסמו של הורנבי.

רב החובל של הלולה, סקוטי נמוך וחסון, שלאורך לחיו השמאלית נמתחה צלקת טרייה שאך זה נרפאה, ביקר בקונסוליה בשעה שתיים והגיש את דיווחו, שנראה לי צולע מאוד. הוא עשה עלי רושם כבלתי ראוי להסמכתו, שכן ללא ספק היה לגמרי לא בעניינים כאשר אירעה התאונה. הבעלים וידידו צ'אטר ישנו במיטותיהם כשלפתע גילה כי הספינה לא מתקדמת. הם שטו למעשה במים רדודים ומסוכנים מבלי להיות מודעים לכך. הים סער ברוח עזה, ועל אף ימאותו הדלה, רב החובל היה כשיר דיו לזהות מיד שהם במצב מסוכן מאוד.

"מזל גדול שזה לא היה יותר גרוע, אדוני," הוא הוסיף, לאחר שסיפר לי את סיפורו, אותו כתבתי ללשכת המסחר.

"לא שלחת אותות מצוקה?" התעניינתי.

"לא, אדוני, לא חשבתי על זה."

"ובכל זאת ידעת שהספינה עלולה לטבוע," הערתי בחשד שהתעורר שוב.

הסקוטי הערמומי, ששמו היה מקינטוש, היסס כמה רגעים, ואז  ענה –

"טוב אדוני, אתה מבין, סירת הדיג הבחינה בנו, וראינו שהיא חוזרת לנמל להזעיק עזרה."

התירוץ היה נקי. כנראה שהיתה זו הימנעותו מלשלוח אותות מצוקה שעוררה את חשדו של קברניט הנמל. מראשית עד אחרית היה הסיפור של מוביל הלולה מפוקפק מאוד.

"כמה זמן כבר אתה נמצא בשירותו של מר הורנבי?" התעניינתי.

"שישה חודשים, אדוני," היתה תשובתו של האיש. "לפני שהוא העסיק אותי הייתי עם הווילסונים מהַאל, הפלגתי בשבילם בים הבלטי."

"כמוביל?"

"יש לי תעודת מומחה כבר חמש עשרה שנים, אדוני. הייתי עם הבִּיבִּים לפני הווילסונים, ולפני זה עבדתי עם חברת הקיטור הכללית. שמונה שנים עבדתי בשבילם בים התיכון כשהייתי חובל ראשון."

"ואף פעם לא נכנסת לליבורנו קודם?"

"אף פעם אדוני,"

שיחררתי את רב החובל בתחושה ברורה כי לא סיפר לי את כל האמת. הצלקת לא היטיבה עם הרושם שהותיר. הוא השאיר את תעודותיו על הסיפון, כך אמר, אבל אם אני רוצה הוא יביא לי אותן למחרת.

האם ייתכן שנעשה ניסיון להטביע את היאכטה, שסוכל הודות למוביל סירת המפרש שהבחין בכלי השיט על השרטון? נראה שתעלומה אופפת את הנסיבות, והעניין שלי ביאכטה ובבעליה הלך וגדל משעה לשעה. תהיתי כיצד קיבל הקפטן את הפצע המכוער על הלחי? נטיתי לחקור אותו, אולם במחשבה שנייה החלטתי שמוטב לא להסגיר סקרנות מיותרת.

באותו ערב, כאשר השמש הלוהטת שקעה בתפארתה הארגמנית, רוחצת את הים הזגוגי באור אדום כדם וגורמת לאיי גורגונה וקאפראיה להופיע במרחק בסגול עמוק כנגד האופק הרחוק, לקחתי מונית לאורך רחוב הים הישן לנמל, ובתוך המעגן הפנימי, מצאתי את הלולה – אחד מכלי השיט הפרטיים המפוארים ביותר שראיתי מעודי. ממדיה הפתיעו אותי. היא נצבעה בלבן אטום, ופליז נצץ מכל עבר. על הירכתיים היה תלוי הדגל הבריטי, ואילו על התורן התנוסס דגלה של שייטת היאכטות המלכותית. הארובה הצהובה לא פלטה עשן, וכאשר נחה בשלווה בשקיעה, קהל של בטלני מזח וסקרנים למיניהם נשען על המעקה בעודו דן במעלותיה, ותוהה מיהו האנגלי העשיר שיכול להרשות לעצמו לנסוע באונית נוסעים קטנה משלו, שכן גודלה הפתיע אפילו את עובדי המזח האיטלקים, הרגילים לראות כל סוג של כלי שיט במימי הנמל העסוק.

כשדרכתי על הסיפון, הורנבי שלבש כמוני חליפה נקייה מפשתן לבן בתור הלבוש הסביר ביותר באקלים החם, התייצב כדי לברך אותי ולקח אותי אל הירכתיים, שם, שרוע בכיסא נצרים מתחת לסוכך, היה גבר גבוה וכהה עיניים, מגולח למשעי, בסביבות גיל ארבעים, לבוש גם הוא בפשתן לבן קריר. פניו הפקחיים הותירו את הרושם כי הוא עורך דין.

"ידידי, מר הילטון צ'אטר – מר גורדון גרג," אמר בהציגו אותנו. לחצנו ידיים, והאיש המגולח אמר בחייכו בנועם –

"אני שמח לערוך איתך היכרות, מר גרג. אינך בשום פנים זר להורנבי או לי עצמי. למעשה יש לנו על הסיפון כמה מספריך, אבל לא היה לי מושג שאתה גר כאן."

"בארדנזה," אמרתי. "שלושה מילין מכאן לאורך חוף הים. מחר אני מקווה ששניכם תבואו לסעוד איתי בתמורה."

"נשמח, אני בטוח," הכריז הורנבי. "לאכול על החוף זה פינוק ראוי כשאתה ארוז על הסיפון כבר תקופה לא קצרה. אז נקבל, לא כן, הילטון?"

"בוודאי," השיב השני, והתחלנו לפטפט על הסכנה של הלילה הקודם, בעוד הורנבי מספר לי איך העתיק את שני מכתבי התודה באיטלקית ושלח אותם למענם.

"פיל קילל כמו רב חובל לבנטיני כשהעתיק את המילים האיטלקיות האלה!" צחק צ'אטר. "הוא עשה שלושה העתקים מכל אות לפני שהצליח לכתוב את הכל בהתאם לעותק שלך."

"התעסקתי איתם כל אחר הצהריים, לעזאזל איתם!" הכריז הבעלים של הלולה בצחוק. "אבל כמובן, אני לא רוצה לעשות הרבה טעויות כתיב. האיטלקים האלה דקדקניים להחריד".

"ובכן, בהחלט עשית את הדבר הנכון שהודית לאדמירל," אמרתי. "זה מאוד יוצא דופן מצדו לשלוח סירות טורפדו לעזור לכלי שיט במצוקה. בדרך כלל זו משימה שנשארת לגוררת הנמל."

"כן, אני מרגיש שזה היה מאוד נדיב מצדו. לכן לקחתי על עצמי את כל הטרחה של הכתיבה. אני לא מבין מילה באיטלקית, וכך גם צ'אטר."

"אבל יש לך איטלקים על הסיפון," הערתי. "שני המלחים שהשיטו אותי הם מגנואה לפי המבטא שלהם."

הורנבי וצ'אטר החליפו מבטים – מבטים של אי נוחות מובהקת, חשבתי.

ואז הבעלים של הלולה אמר –

"כן, הם מביאים תועלת בסידורים ובקניות בנמלים איטלקיים. יש לנו ספרדי, יווני, סורי, כולם משמשים כמתורגמנים במקומות שונים."

"וגם לעשות עמלה נאה משליחויות סודיות, אני מניח," צחקתי.

"כמובן. אבל כדי לשוט בנוחות אדם מוכרח לשלם ולהיות חביב," הכריז האיש בעל הזקן הבהיר. ביוון ובלבנט הם יותר חמדנים מאשר בנאפולי, וקציני המכס רוצים תמיד "ליישב" עניינים, אחרת הם לא מפסיקים לחטט ולגלות "מציאות" המתגלות כעורבא פרח."

"האם היו לך צרות כאן?" התעניינתי.

"הם לא ביקרו אותנו," הוא אמר בחיוך, ובאותו זמן חיכך את אגודלו ואצבעו יחד בפעולה של מישוש שטרות.

זה הגביר את הפתעתי, שכן הזדמן לי לדעת כי קציני המכס בליבורנו לא נטו כלל לקבל שלמונים. הממונים עליהם השגיחו עליהם טוב מכדי כך. אם היאכטה באמת חמקה מחיפוש, היה זה דבר חריג ביותר. מלבד זאת, איזה מניע יכול היה להיות להורנבי לחמוק מביקור המכס? הם היו כמובן חותמים את היינות ואת הליקרים שלו, אבל גם אם כן, הם היו משאירים לו מספיק לצריכה עצמית לו ולידידיו.

לא, לפיליפ הורנבי היה מניע חזק כלשהו לשלם שוחד נכבד כדי להימנע מביקורה של הדוֹגאנה. אם אכן שילם, היה זה לבטח תשלום כבד, בכך הייתי משוכנע.

הייתכן כי תעלומה כלשהי מסתתרת על סיפונו של כלי השיט המרהיב?

כעת נשמע הגונג, ואנו ירדנו למטה לחדר האוכל המאובזר בהידור בו ניצב שולחן שנצץ בזכוכית קריסטל ובהק בכסף. סביב המרכז סודרו פרחים טריים ביד אמן, ובקצה המזנון הציצו צוואריהם של בקבוקי יין מתוך דליי קרח. השטיחים וכן הריפודים היו בכחול חיוור, ומכל עבר היה נהיר כי רק איש עשיר מאוד יכול להרשות לעצמו כלי שיט מפואר שכזה.

הורנבי תפס את מקומו בראש השולחן, ואנו ישבנו משני צדיו, מפטפטים בעליזות, בעת שאכלנו את אחת מהארוחות המובחרות והמבושלות לעילא שטעמתי מימי. צ'אטר ואני שתינו יין שרק מיליונר היה יכול לשמור במרתפו, בעוד מארחנו, כנראה איש המסתפק במועט שבמועט, לקח רק כוס של מים מינרליים קרים.

שני דיילים הדורים שימשו אותנו באופן שהעיד על היותם מאומנים היטב לתפקידם, וכאשר אור הערב המסתנן מבעד לוילונות המשי הכחולים־חיוורים שעל החלונות הפתוחים התעמעם לאטו, פיטפטנו לנו כשם שגברים יפטפטו על ארוחת ערב טובה במיוחד.

מדבריו הבנתי כי בניגוד להתרשמותי הראשונה, הילטון צ'אטר היה שייט יאכטות מנוסה. הוא היה בעל כלי שיט שנקרא אלישיה, והיה חבר במועדון היאכטות של קורק. הוא חי בלונדון, כך אמר לי, אך לא נתן לי כל מידע לגבי מקצועו. יתכן שבתחום המשפט, שיערתי.

"ראית את הטמבל הזה, רב החובל שלנו, מר גרג?" הוא העיר כעת. "מה אתה חושב עליו?"

"ובכן," אמרתי בהיסוס, "אם לומר את האמת, איני מעריך במיוחד את הימאות שלו, וכך גם מועצת הסחר, כאשר הדו"ח שלו יגיע אליהם."

"אה!" קרא הורנבי, "הייתי טיפש מושלם להעסיק אותו. מהרגע הראשון לא בטחתי בו, רק שאשתי איכשהו פיתחה חיבה אל הבחור, וכפי שאתה יודע אם אתה רוצה שלום ושלווה אתה מוכרח לְרַצות את הנשים. במקרה זה על כל פנים, בחירתה כמעט עלתה לי בספינה, ואולי גם בחיינו."

"לא ידעת עליו שום דבר קודם לכן?"

"שום כלום."

"והוא מעסיק את הצוות?" שאלתי.

"כמובן."

"והם כולם חדשים?"

"כולם פרט לטבח ושני הדיילים."

שתקתי. לא אהבתי את מקינטוש. למעשה היה לי חשד ברור כלפי המוביל וצוותו.

"לרב החובל היה חתך על הלחי," הערתי, ובעקבות זאת שני ידידי החליפו שוב מבטים חטופים ומודאגים.

"הוא נפל לפני כמה ימים," הסביר צ'אטר בחיוך חולני למראה, חשבתי. פניו פגעו בקצה מדרגת ברזל בחדר המנועים, והוא חטף חתך מכוער."

חייכתי בקרבי, ידעתי היטב כי הפצע המכוער בפניו של רב החובל לא יכול היה להיגרם מנפילה על קצה של מדרגה. אבל שתקתי, שכן ידעתי כי הם ינסו להטעות אותי.

לאחר שהוגש הקינוח קמנו, ובאור דמדומי הקיץ הורנבי לקח אותי לסיור בספינה. בכל מקום היה שפע של יוקרה, ארמון צף של ממש. לכל אחד מהתאים, של הבעלים ושל אורחיו, היה צמוד חדר אמבטיה ובו מי־ים או מים מתוקים לפי בחירתו, בעוד חדר ההסבה של הנשים, תאה של האשה, הספרייה, וחדר העישון רוהטו בעושר ובטעם משובח. בעודו מוביל אותי מתאו לתאה של האשה עברנו על פני דלת שנפתחה בשל הרוח, ושהוא מיהר לסגור, אם כי לא לפני שהספקתי להעיף מבט פנימה. להפתעתי גיליתי שהיתה זו נשקייה מלאה ברובים, אקדחים ותחמושת.

התא לא נועד שאראה את תוכו, והסיבה שבגללה שוחדו קציני המכס היתה גלויה לעין כעת.

עברתי על פני התא מבלי להעיר, כדי לגרום לו להאמין שלא הבחנתי במשהו יוצא דופן, ונכנסנו לחדר האשה, בעוד צ'אטר ניגש לטרקלין להביא סיגרים.

התא הקטן והעדין היה מרופד במשי ורוד־ציפורן, מרוהט בסיסם משובח, והוליד בכל מקום את הרושם שתוכנן ביד אשה, למרות שאף נוסעת נשית לא היתה על סיפון.

בדיוק כשנכנסנו, בעודי מתפעל מקן היוקרה המעודן, צ'אטר צעק למארחו בבקשו את המפתחות לארון הסיגרים, והורנבי בהתנצלו, פנה שוב לאורך הכבש כדי למסור אותם לידידו, והותיר אותי לבדי לרגעים אחדים.

עמדתי מביט סביבי, וכשעשיתי כך, נפלו עיני על תמונות ממוסגרות ובלתי ממוסגרות, שהיו פזורות סביב – כנראה דיוקנאותיהם של ידידי הורנבי. על גבי שולחן צדדי קטן עמדה מסגרת כסף כבדה אך ריקה, ועל הרצפה מתחת לספה היה מוטל התצלום שהכילה, שהוצא בחופזה כנראה, נקרע בתחילה למחצית, ואחר כך שוב למחצית, והושלך.

הסקרנות הביאה אותי להתכופף, להרים את ארבע החתיכות ולהניח אותן יחד. הן יצרו דיוקן של נערה אנגליה יפהפיה ומתוקה למראה, הבעתה בהירה ומחייכת, לבושה בחולצת בוקר רעננה מכותנה לבנה. שיערה סורק והודק בקשת של סרט שחור, בעוד הסיכה שעל צווארה היתה בצורת לב מעוטר בפנינים. איני יודע אם היתה זו הבעתה המתוקה או המבט הסקרני שבעיניה, שמשך את תשומת לבי וחרת את הפנים בזכרוני. אולי היה זה המיסתורין – מדוע היה על דיוקנה להיתלש ממסגרתו בחופזה שכזו ולהיקרע – שמשך את תשומת לבי. נראה כאילו נקרע בחשאי על ידי מישהו שישב על הספה, ושלא היתה לו שהות מספקת להשליך את הקרעים מבעד לחלון למים.

הסתכלתי על גב התצלום הקרוע, וראיתי שצולם על ידי פירמה ידועה ואופנתית ברחוב ניו בונד בלונדון.

בקלסתר שבתמונה היה משהו שאיני יכול לתאר – מבט סקרני בעיניים שהיה בעת ובעונה אחת מושך ומסתורי. באותו רגע קצר נרשמו תווי פניה של הנערה בזכרוני באופן בל יימחה.

בשנייה הבאה על כל פנים, בשמעי את קול צעדיו החוזרים של הורנבי, השלכתי את הקרעים בחיפזון אל מתחת לספה שם גיליתי אותם.

מדוע הושחתה התמונה, תהיתי, ובידי מי?

פניה של המסגרת הריקה הופנו במתכוון כלפי הקיר, ולכן כאשר נכנס לא הבחין שהתמונה הוצאה; אולם לאחר הפוגה קצרה, בהסבירו כי המקום הקטן והנעים היה פינתה הפרטית של אשתו, הוא הוביל אותי דרך חדר ההסבה של הנשים אל הסיפון, שם הטלנו עצמנו לתוך הכיסאות המאורכים הנוחים, שתינו את הקפה שלנו וליקר טוסקני, ועישַנּו לנו כאשר הירח עלה ואורות הנמל החלו לרצד בליל הפלדה.

בעודי מדבר חזרו מחשבותי לאותו תצלום קרוע. נראה כאילו מבקר קודם באותו יום קרע את התמונה והשליכה להיכן שמצאתיה. אבל מה היתה הסיבה? מי היתה הבחורה השמחה שתמונתה עוררה קנאה או נקמה שכאלה?

במתכוון הובלתי את השיחה למשפחתו של הורנבי, ולמדתי ממנו כי אין לו ילדים.

"תעשה בוודאי את התיקונים למנועים שלך באורלנדו, אני מניח," הערתי, נוקב בשמה של חברת בניית הספינות הגדולה של ליבורנו.

"כן. כבר נתתי את ההוראות. הם מתכננים לסיים עד יום חמישי הבא, ולאחר מכן נעזוב לכיוון יוון."

לאיזו מטרה, תהיתי, בהיזכרי בנשקייה האימתנית שעל הספינה. ראיתי כבר די והותר כדי להשתכנע שהלולה, אף שכלפי חוץ נראתה כיאכטת תענוגות, היתה בנויה מפלדה משוריינת בחלקיה הפגיעים ביותר, ומסוגלת לעמוד בירי עז.

השעות חלפו, ומתחת לירח המבהיק עישַנּו עד לשעות הקטנות של הלילה, שכן אחרי השמש היוקדת של העיר הטוסקנית, רוח הים הלילית הקרירה היתה מרעננת להפליא. מהמקום בו ישבנו היתה לנו תצפית על כל חזית הים שמול ליבורנו וארדנזה, על בתי הקפה־קונצרט תחת כיפת השמיים והמסעדות שפעלו במלוא התנופה – כל שמחת החיים והעליצות של המקום הפופולרי.

באותה שעה, כאשר הורנבי עלה לקרוא לדייל והשאיר אותי לבדי בחברתו של הילטון צ'אטר, האחרון לחש לי בסוד –

"אם אתה מוצא את מנהגיו של ידידי הורנבי מוזרים במקצת, מר גרג, אל תשים לב. אם לומר את האמת, הוא אדם שהפך עשיר לפתע פתאום, מעבר לחלומות הפרועים ביותר של תאוות הבצע, ואני חושש שיש לכך השפעה על מוחו. הוא עושה דברים מאוד מוזרים לפעמים."

הסתכלתי בבן לווייתי בהפתעה; או שדיבר אמת, או שניסה להשקיט את חשדותי על ידי תחבולה מתוחכמת מאוד. בשעה זו כבר הכרעתי כי פיליפ הורנבי לא היה תמהוני, אלא מיושב־דעת במיוחד ואיש מעשה. לכן מיד הגעתי למסקנה כי הבחור המגולח למשעי, שנראה כפרקליט לונדוני, היה בעל כוונה מובהקת ונסתרת בעוררו בי חשד בשפיות הדעת של מארחו.

השעה היתה אחר חצות כאשר נפרדתי מהזוג המוזר בברכת שלום, והובאתי אל החוף על ידי שני המלחים שהשיטו אותי קודם לכן. נסעתי הביתה לאורך חזית הים נבוך ומבולבל.

למחרת בבוקר עם הגיעי לקונסוליה, פרנצ'סקו הקשיש, שנכנס רק רגע לפני, פגש אותי בפנים חיוורים, מתנשם –

"היו כאן גנבים בלילה, סיניורֶה! הכספת של סיניורֶה נפתחה!"

"הכספת!" קראתי, ממהר לחדרו הפרטי של האטצ'יסון ומוצא לחרדתי את הכספת הגדולה שבה הוחזקו החותמות, הצפנים ומסמכים סודיים אחרים עומדת פתוחה, ותכניה פזורים באי־סדר כאילו נעשה בהם חיפוש חפוז.

האם ייתכן כי הגנבים חיפשו את צפני האדמירלות ומשרד החוץ שמעצמות אירופיות מסוימות עמלו להשיג? חייכתי לעצמי כשדימיתי את האכזבה המרה שחשו בוודאי הפורצים משום שקונסול בריטי, כאשר הוא יוצא לחופשה באנגליה, תמיד לוקח את הצפנים איתו ומפקיד אותם למשמרת במשרד החוץ. האט'ציסון לקח כמובן את שלו על פי התקנות.

למרבה הפלא, דלת הקונסוליה והכספת נפתחו בעזרת המפתחות שידידי השאיר תחת חסותי. אכן כן, הצרור הקטן היה תקוע עדיין בדלת הכספת.

כהרף עין הבזיק הזיכרון במוחי; חשתי את המפתחות בכיסי בזמן ארוחת הערב על הלולה. האם איבדתי אותם בדרכי הביתה, או שמא כוייסתי?

קארדוצ'י, בשטף דיבורו האיטלקי, החל להמטיר קללות על ראשיהם של בני הכלבים העלומים שהעזו להתעסק בכספת של אדונו, ובעוד אנו עסוקים בסידור הניירות המפוזרים, צלצל פעמון הדלת, והפקיד ניגש לטפל במבקר.

לאחר כמה רגעים חזר באומרו –

"היאכטה האנגלית עזבה אתמול בלילה בפתאומיות, סיניורֶה, והקברניט של הנמל שלח לפה מישהו לשאול אם אתה יודע לאיזה נמל היא נסעה."

"עזבה?!" התנשפתי בתדהמה "באמת? חשבתי שמנועיה הושבתו!"

רבע שעה לאחר מכן ישבתי במשרדו הפרטי של הקברניט הפיקח ואפור השיער ששלח אלי את השליח.

"האם אתה יודע, סיניור קומנדטורה," הוא אמר, "שיש תעלומה בקשר לספינה. היא לא הלולה. אתמול שלחנו מברק ללוידס בלונדון, והבוקר קיבלתי תשובה שאף יאכטה כזאת לא מופיעה במרשם שלהם, ושהשם לא מוכר. המשטרה גם שלחה מברק למשטרה האנגלית שלך בנוגע לבעלים, סיניור הורנבי, והתוצאה דומה. אין מקום בשם פארק וודקרופט, סומרסט, וגם לא קיים חבר כלשהו במועדון קורק בשם של החבר שלו."

ישבתי בוהה בו, נדהם מכדי להוציא מלה. אין ספק שאנשי היאכטה לא נחו לרגע.

"לרוע המזל, התשובות מאנגליה הגיעו רק הבוקר," הוא המשיך, "כי ממש לפני שתיים אחרי חצות משטרת הנמל, שפקדתי עליה להשגיח על הספינה באופן מיוחד, ראתה סירה מתקרבת אל המזח, והיו בה גבר ואשה. השניים עלו לחוף והלכו אל העיר, האשה נראתה כהולכת בקושי. הסירה חזרה ואחרי שעה, להפתעתם הגמורה של שני הבלשים, המנוע הותנע והיאכטה הסתובבה והפליגה היישר אל הים."

"והשאירה את הגבר והאשה?"

"השאירה אותם, בטח. הם כנראה עדיין בעיר. המשטרה מחפשת אותם עכשיו."

"אבל לא יכולת לעצור את הספינה?" שאלתי.

"בטח, אם רק הייתי יודע – הייתי יכול לאסור עליה לעזוב. אבל אחרי שהבעלים הציג את עצמו בקונסוליה, והכירו בו בתור אדם מכובד, הרגשתי שאיני יכול להתערב בלי איזשהו מידע ממשי – וזה לצערי, הגיע מאוחר מדי; זאת ספינה מהירה והיא מקדימה אותנו בשבע שעות. ביקשתי מהאדמירל לשלוח שתי סירות טורפדו אחריה, אבל לצערי זה בלתי אפשרי כי השייטת יוצאת בעוד שעה להשתתף בתצוגה של חיל הים בספציה ".

סיפרתי לו כיצד הכספת של הקונסול נפתחה במהלך הלילה, והוא ישב מאזין בעיניים פעורות.

"סעדת איתם אמש," אמר לבסוף. "יכול להיות שהם גנבו את המפתחות שלך."

"סביר," היתה תשובתי. "נראה שהם עשו זאת. אבל מה המניע?"

קברניט הנמל משך בכתפיו, הציג את כפות ידיו והצהיר –

"כל העניין, מההתחלה עד הסוף, הוא תעלומה מסתורית מוחלטת."

2

מדוע נפתחה הכספת

אותו יום היה אחד הפעילים בקווסטוּרָה, או המשטרה, של ליבורנו.

בלשים נקראו, בדקו את הכספת, וברוב תבונה הכריזו כי היא היתה חסינה לפריצה אלמלא היה לגנבים מפתח. משרד החוץ ידע זאת, שכן הם מספקים את כל הכספות לקונסוליות בחוץ לארץ על מנת שהצפנים היקרים יישמרו מפני עיניהם הבולשות של מרגלים זרים. הקווסטוֹרֶה, או מפקד המשטרה, היה בדעה שהגנבים חיפשו את הצפנים, והוקל לו מאוד לשמוע שהם מופקדים למשמרת הרחק בדאונינג סטריט.

במובן מסוים, השערתו היתה זהה לשלי, כלומר שסיבת ביקורו של הורנבי אצלי היתה כדי לבחון את מצב הקונסוליה ואת מקום הימצאה של הכספת, שעמדה אגב בפינת חדרו הפרטי של הקונסול. רב החובל מקינטוש חזר לעשתונותיו, ונראה שבזמן שישבתי לארוחת ערב על סיפון הלולה, מפתחותי נגנבו והועברו אל הסקוטי המצולק ששט מיד אל החוף וסרק את המקום, בזמן שאני ישבתי עם אדונו, מעשן ולא חושד במאום.

אבל מה היה המניע? מה הם חיפשו בכל הניירות הסודיים האלה?

בניגוד למפקד המשטרה, סברתי כי הם לא חיפשו כלל אחר הצפנים, אלא רצו טופס ריק כלשהו, או לעשות שימוש בחותם הקונסולרי. האחרון, על כל פנים, נותר עדיין על הרצפה ליד הכספת כאילו התגלגל החוצה והושאר שם בחוסר תשומת לב. ככל שפרנצ'סקו ואני הצלחנו לברר לא נלקח שום דבר מיוחד. לכן סידרנו מחדש את הניירות, נעלנו את הכספת, והחלטנו שלא להודיע להאטצ'יסון ולא להפריע לו יתר על המידה, שכן בעוד מספר ימים יחזור מאנגליה, ויהיה אז מספיק זמן להסביר את הסיפור הבלתי רגיל.

עובדה אחת ביססנו, על כל פנים. הבלש התורן בתחנת הרכבת נזכר בבירור בגבר צנום בגיל העמידה, מלווה בגברת בשחור עמוק, עובר את המחסום ועולה לרכבת שיצאה בשעה שלוש לפנות בוקר לקוֹלֶסַלְבֶטִי בדרך לרומא. הם היו זרים, לכן לא הקדיש להם את אותה שימת לב שהיה מקדיש לאיטלקים. חקירות במשרד ההזמנות הראו, עם זאת, כי ברכבת המדוברת לא היה אף נוסע שהזמין כרטיס ישיר לרומא. לגרוסטו, ססינה, קמפיגְליה, ולמקומות אחרים נוסעים קנו כרטיסים, אבל אף לא אחד הזמין לאחת הערים הגדולות. לכן היה ברור כי הצמד המסתורי, שהגיע לחוף ממש לפני עזיבת היאכטה, קנה כרטיסים ליעד שווא כלשהו, והתכוון להזמין מחדש בקולֶסַלבֶטי, על הקו הראשי בין גנואה לרומא.

המשטרה נבוכה. שני הדייגים שהבחינו ראשונים בלולה והצביעו על הסכנה בה היתה נתונה, הצהירו כי כאשר עצרו לצדה והציעו סיוע, רב החובל איים לירות באדם הראשון שיעלה על הסיפון.

"הם היו אנגלים!" העירו עובדי הים השחומים והחסונים, מגחכים ביודעין. "והאנגלים, כשהם שותים את הקוניאק שלהם, הם לא יודעים מה הם עושים."

"האם קיבלתם תמורה כלשהי עבור ההחזרה לנמל והדיווח?" שאלתי.

"פרס!" הדהד אחד האנשים, המבוגר מבין השניים. "אפילו לא מטבע שחוק! האנגלים רק קיללו אותנו שהתערבנו. בגלל זה חשבנו שהם מנסים להסתלק במהירות עם הספינה."

התיאור של הלולה, של בעליה, אורחו ורב החובל שלו, הופצו על ידי המשטרה לכל נמלי הים התיכון, בצירוף בקשה כי היאכטה תעוכב. אך הספינה היתה אפופת תעלומה, וככל הנראה יעדיף בעליה להגיע למעגן שקט בחוף אלג'יריה מחוץ למסלול הספינות, ויצבע, ישנה ויסווה את כלי השיט שלו בנחת, כך שלא יוכר במרסיי, נאפולי, איזמיר, או כל אחד מהנמלים שבהם יאכטות פרטיות מבקרות בקביעות. לכן למן הרגע הראשון דומה היה כי הורנבי וחבריו רימו אותי בעורמה רבה לשם מטרה עלומה כלשהי, ולאחר מכן חמקו בצורה מחוכמת ויצאו בקלות החוצה.

אילו האדמירל האיטלקי היה מצליח לשלוח סירת טורפדו או שתיים אחרי הנמלטים, אין ספק שהיאכטה היתה נגררת במהרה בחזרה, אך הנסיבות מנעו זאת, והלולה ברחה.

מסיבותיה שלה המשטרה שמרה את הפרשה מחוץ לעיתונים, וכאשר פרנק האטצ'יסון ירד מקרון השינה מפריז אל הרציף בפיזה כמה לילות לאחר מכן, סיפרתי לו את כל הסיפור הבלתי רגיל.

"הנוכלים רצו את אלה, זה ברור," הוא ענה, מציג את תיק היד הקטן והעמיד העשוי עור שנשא, ואשר הכיל את הצפנים השמורים בקנאות. "חי יופיטר!" הוא צחק, "איזו אכזבה היתה להם בטח!"

"ייתכן," אמרתי כשעלינו לרכבת החצות לליבורנו. "אבל ההשערה שלי היא שהם חיפשו איזה נייר או דבר אחר שיש ברשותך."

"מה בניירות שלי נוגע להם?" קרא הקונסול הצוהל, עגול הפנים, אדם הידוע באדיבותו לכל חובל הסוחר מעלה ומטה בים התיכון, ומי שהוא אולי אחד האנשים התרבותיים והאהודים ביותר בשירות הקונסולרי הבריטי. "אני לא שומר שטרות בכספת הזאת, אתה יודע. אנחנו, העמיתים בשירות, לא מתגלגלים בזהב כפי שהציבור בבית חושב עלינו."

"לא, אבל יתכן שיש לך שם משהו שהוא בעל ערך עבורם. אתה שומר בדרך כלל על מסמכים יקרים השייכים לאנגלים בחוץ לארץ, אתה יודע."

"כמובן. אבל אין שם כרגע שום דבר פרט אולי למרשמי לידות, נישואין ומיתות של נתינים בריטיים, ומסמכים הנוגעים לאיזו חקירה של מועצת המסחר. לא, גורדון יקירי, סמוך על כך שהגעתה של היאכטה לחוף היתה כולה תחבולה. הם עשו זאת כדי להיכנס לקונסוליה, להשיג את הצפנים, ולהפליג איתם בששון ושמחה. יחד עם זאת נראה לי שהם נתנו לך ארוחת ערב הגונה ולא קיבלו דבר בתמורה."

"בקלי בקלות הם יכלו לקחת גם אותי," הכרזתי.

"אולי יותר טוב שהיו. לפחות היית יכול לגלות מה באמת המשחק שלהם!"

"אבל האיש והאשה שעזבו את היאכטה שעה לפני שהפליגה, וחמקו לתוך המדינה איפשהו, אני תוהה מי הם. הורנבי אמר לי בפירוש שהוא וצ'אטר היו לבד, ובכל זאת התברר שהיו גברת ואדון על הספינה. ניחשתי שהיתה שם אשה מהאופן שבו חדר האישה וחדר ההסבה של הנשים היו מסודרים, ובטוח שלא יד של גבר קישטה את שולחן האוכל כפי שהיה מקושט."

"כן, זה בהחלט מצחיק," העיר הקונסול מהורהר. "הם נסעו לקולֶסלבֶטי, אתה אומר? הם החליפו שם רכבת, כמובן. רכבות אקספרס עוברות שם, אחת לכיוון צפון והאחרת דרומה רבע שעה אחרי שהרכבת מליבורנו מגיעה. הם מפגינים הרבה תחכום, אחרת היו נוסעים היישר לפיזה."

"תחכום! כן, כך צריך לחשוב על כך! כל העניין תוכנן בתושיה מתוחכמת מאוד. הורנבי היה יכול להוליך שולל אפילו אותך, בחורי היקר. היה לו גינונים של ג'נטלמן מושלם, ומבט על היאכטה שיכנע אותי שהוא איש עשיר המפליג לשיט תענוגות."

"אמרת משהו על נשקייה."

"כן, היו שם רובים שאוחסנו באחד התאים. הם עוררו את חשדי."

"הם לא היו מעוררים את שלי," השיב ידידי. "לעתים קרובות יאכטות נושאות נשק לשם הגנה. בעיקר אם הם יוצאים לשיט לאורך חופים לא מתורבתים, שבהם עליהם לרדת ליבשה בשביל מים או אספקה."

סיפרתי לו על התצלום הקרוע, מה שגרם לו להרהר עמוקות לרגע.

"אני תוהה מדוע התמונה נקרעה. האם היתה מריבה על הספינה או משהו?"

"הוא הושחת בחשאי, אני חושב."

"חבל שלא הכנסת את הקרעים לכיס. יכולנו אולי לגלות מהצלם את זהותה של המצולמת."

"אה!" נאנחתי בצער. "זה לא עלה בדעתי. אני זוכר את שם החֶברה עם זאת."

"אצטרך לדווח ללונדון על כל ההתרחשות מאחר שנתינים בריטיים נמצאים תחת חשד," אמר האטצ'יסון. "נראה אם הסקוטלנד יארד יודע משהו על הורנבי או צ'אטר. קרוב לוודאי שכן. לא מזמן הופץ מלונדון תיאור של אנשים על יאכטה, הם תוארו כצמד פורצים ידועים המשייטים בספינה גדושת שלל שהם לא העזו להיפטר ממנו. על כל פנים, הם אינם דומים לידידינו על הלולה, כי שני המבוקשים ההם נעצרו בניו אורלינס לפני כשמונה חודשים בלי היאכטה שלהם, והתוודו שהטביעו אותה במתכוון באחד האיים בדרום האוקיינוס השקט."

"אם כך, החבר'ה האלה עלולים להיות זוג פורצים נוסף מלונדון!" קראתי בשקיקה, כשהתאוריה המפתיעה עלתה על דעתי.

"ייתכן מאוד. אבל איננו יכולים כמובן לגבש דעה כלשהי עד שנשמע מה לסקוטלנד יארד יש לומר. אכתוב דיווח מלא בבוקר אם תיתן לי תיאורים מדוקדקים של האנשים, כמו גם של רב החובל מקינטוש."

למחרת בבוקר העברתי את אחריותי על הקונסוליה לידי פרנק האטצ'יסון, ולאחר מכן סייעתי לו לעבור על המסמכים מהכספת שנבדקו על ידי הגנבים.

"נראה שהבריונים בדקו הכול ביסודיות," העיר הקונסול בתדהמה כשראה את מצב ניירותיו. "נראה שהם קראו כל אחד מהם."

"מה שאומר שאם הם היו רוצים את ספרי הצפנים, הרי שהיו מחפשים אותם בלבד," הערתי בהחלטיות. "מה לכל רוחות יכול לעניין אותם בכל דו"חות המשלוח היבשים והלא חשובים האלה?"

"אלוהים יודע," השיב ידידי, ובקוראו לקוונדיש – בחור גבוה ובהיר שהתאושש כעת ממגעה של הקדחת וחזר לקונסוליה – החל לבדוק את מספרם של אותם בולים דביקים, גדולים בהרבה מבולים רגילים, המשמשים בשירות הקונסולרי לרישום תשלומים המתקבלים ממשרד החוץ. הערכים היו משישה פני עד לירה אחת והם הוחזקו בתיקיה.

לאחר חישוב ממושך הקונסול נשא אלי לפתע את פניו, ואמר –

"שישה של עשרה שילינג נלקחו!"

"באמת? מוכרח להיות כאן איזה מניע!"

"אין בהם תועלת לאף אחד חוץ מקונסולים," הוא הסביר. "אולי הם היו נחוצים להדבקה על איזו תעודה מזויפת או משהו," הוא הוסיף בעודו פותח את התיקיה, "היו כאן שישה בולים וכולם נעלמו."

"אבל צריך להחתים אותם בחותם הקונסולרי," העיר קוונדיש.

"אה! כמובן," קרא האטצ'יסון, בעודו מוציא את חותם הפליז מהכספת ובוחן אותו בדקדקנות. "חי יופיטר!" הוא קרא רגע לאחר מכן, "נעשה בו שימוש! הם החתימו בו מסמך כלשהו. תראה! הם השתמשו בכרית הדיו הלא נכונה! אתה לא רואה שיש עליו צבע סגול? אנחנו משתמשים תמיד בכרית הדיו השחורה!"

לקחתי אותו בידי, וללא ספק ראיתי עליו עקבות של דיו סגול – הדיו של הכרית לחותמת התאריך שעל שולחן הקונסול.

"אם כן מסמך כלשהו בוייל ונחתם!" התנשמתי.

"כן. וחתימתי המזוייפת עליו בלי ספק. הם פיברקו איזו תעודה או משהו, ומאחר והיא נושאת את הבולים, ואת החותם והחתימה של הקונסוליה, היא תתקבל כמסמך משפטי. אני תוהה מה זה יכול להיות?"

"אה!"אמרתי. "גם אני!" ושלושתנו הבטנו זה בזה במבוכה מוחלטת.

"זאת הסיבה שכל הניירות היו הפוכים באי־סדר, הם חיפשו איזה טופס ריק או משהו," העיר ידידי. "כמו שאמרת, כל העניין תוכנן בזהירות רבה בצורה פקחית מאוד."

חצינו יחדיו את הכיכר הגדולה שטופת השמש ונכנסנו לקווסטוּרָה, אותו ארמון ישן שהלבין משמש ובו אכסדרה קרירה וארוכה שבה פוסע זקיף יומם ולילה. למפכ"ל המשטרה, אותו פגשנו, לא היה כל מידע נוסף. היאכטה המסתורית לא נכנסה לאף נמל איטלקי. עם זאת למדנו ממנו את שמו של הבלש שראה את שני הזרים עוזבים את ליבורנו ברכבת הבוקר המוקדמת, וכעבור שעה, שוטר נמוך קומה ושחור עיניים, טיפוס אינטיליגנטי, הגיע לקונסוליה להשיב לשאלותינו.

"כמה שהצלחתי להבחין, סיניורֶה," הוא אמר, "הגבר היה אנגלי, והיה לו כובע שחור וחליפה מבד כחול כהה. היה לו שיער קצת אפור, שפם קטן וכהה, ועצמות לחיים גבוהות. הוא החזיק תיק קטן מעור חום בעיצוב אנגלי מרובע. לא נראה שהוא ממהר, כי הוא עישן סיגריה בשלווה כשהוא ניגש למשרד הכרטיסים".

"ובת לוויתו?" שאל הקונסול.

"היא הייתה לבושה בשחור. גבוהה ורזה. שיער די כהה, אני חושב, אבל היא לבשה צעיף שחור שהסתיר את הפנים שלה."

"היא היתה צעירה או זקנה?"

"צעירה, לפי הגוף שלה," השיב סוכן המשטרה. "וכשהיא עברה לידי העיניים שלה נתקלו בעיניים שלי, וראיתי בהן ברק מוזר – מבט מלא פחד איום שאי אפשר לתאר".

למחרת ליבורנו התעוררה ומצאה את עצמה ססגונית ומקושטת דגלים, דגלי איטליה ואנגליה התנופפו זה לצד זה בכל מקום, והדגל הקונסולרי התנפנף על הקונסוליה בכיכר. הצי הים התיכוני הבריטי, המשייט ממלטה, הגיע בלילה לבית המזח, ועל פי סימן מאונית הדגל תמרן והטיל עוגן, ביוצרו שורה ארוכה של ספינות קרב ענקיות, שייטות מהירות, משחתות, סירות טורפדו, סירות משלוח, וכלי שיט אחרים שהשתרעו על פני כמה מילין לאורך החוף.

באורו הבהיר של הבוקר המראה היה ציורי ומרשים, שכן על כל כלי השיט התנופפו דגלים, ומפעם לפעם ספינת המלחמה הגדולה של האדמירל אותתה אותות שהכלים האחרים חזרו אחריהם כל אחד בתורו. כך נח בדממה על המים הכחולים והשלווים כוח שיום אחד עלול לגרום לעמים לדדות, הכוח האדיר ששומר על זכותה של בריטניה בים הזה, השנוי במחלוקת לעיתים תכופות.

כמה אלפי מלחים בריטיים היו על החוף בחופשה, כובעיהם הלבנים נראו ברחובות מכל עבר כשהלכו סדורים בשלשות ורביעיות להכיר את העיירה. בכיכר מחוץ לקונסוליה חוליה מספינת הדגל היתה מקימה במה זמנית, שעליה תנגן תזמורת הספינה עם רדת הערב, בעוד האטצ'יסון, מזיע במדיו, נסע עם האדמירל לערוך את ביקורי הנימוסין ההכרחיים אצל הרשויות, כפי שנדרשו על פי כללי הנימוס הבינלאומיים.

אני עצמי לקחתי סירה אל המעוז, ספינת המלחמה הגדולה הנושאת את דגל האדמירל, וכעת ישבתי על סיפונה בחברתו של ידידי הוותיק קפטן ג'ק דנפורד מהנחתים המלכותיים. בכל שנה, כאשר הצי היה נכנס לליבורנו היינו נפגשים, שכן לפני שנים בפורטסמות' היינו חברים קרובים, וכעת ערך אצלי ביקורים שנתיים בביתי האיטלקי.

באותו בוקר היה בתפקיד, לכן לא יכול היה לרדת אל החוף עד אחרי ארוחת הצהריים.

"אסעד איתך הערב כמובן, קשישי היקר," הוא אמר. "ואתה מוכרח לספר לי את כל החדשות. אנחנו כאן למשך שישה ימים, ורציתי לנסוע הביתה. שניים מהבחורים שלנו קיבלו חופשה מהאדמירל ויצאו בשלוש לפנות בוקר ללונדון, ארבעה ימים ברכבת ושניים בעיר! נסעו לפגוש את אהובותיהם אני מניח."

קצין צי בריטי בים התיכון שש למהר ולחצות את כל אירופה בשביל יום אחד בבית, אם הוא יכול לקבל חופשה, ואם מצבו הכספי מאפשר זאת. בדרך כלל טיול כזה עולה בערך שני פאונד לשעה בזמן שאתה בלונדון. אבל כשאדם נמצא הרחק מארוסתו או אשתו במשך שלוש שנים תמימות, להיטותו לחזור, ולו ליום אחד קצר, מובנת לגמרי. הצעירים לעומת זאת הולכים על גחמות למיניהן כשהם מצליחים להשיג חופשה. זה לא קורה לעתים קרובות שכן לאדמירל יש דעות נוקשות לגבי העניין.

"תקופת השירות שלך עומדת להסתיים בקרוב, לא?" הערתי בעודי משתרע בכיסא הסיפון הקל, ומביט בנמל הלבן כשברקע האפנינים הסגולים.

הבחור הכהה והנאה במדי הקיץ ההדורים נשען מעבר למעקה המגן, ואמר באנחה קלה, כך חשבתי –

"כן. זה הטיול האחרון שלי לליבורנו, אני חושב. אני חוזר בנובמבר, ובאמת שלא אצטער. שלוש שנים הן תקופה ארוכה להיות רחוק מהבית. אתה נוסע בשבוע הבא, אתה אומר? איזה מזל יש לך להיות אדון לעצמך! הלוואי עלי. שנה אחרי שנה על הסיפון, זה הופך להיות מייגע לעזאזל, אני יכול להגיד לך, בחורי היקר."

דנפורד היה אדם שכתב הרבה על ענייני הצי, והוכר כמומחה במספר סניפים של השירות. האדמירלות אינה מעודדת קצינים לכתוב, אבל במקרה של דנפורד הם הבינו כי בנושאים ימיים יש לו ידע רב תועלת, לכן הורשה לכתוב ספרים ולתרום מאמרי ביקורת לכתבי העת של השירות. הוא למד את נקודות החוזק היחסיות של ציים זרים, ובאמצעות הקפדה על עיניים פקוחות בכל עת, הצליח בהזדמנויות רבות לספק מידע חשוב לנספחינו הימיים בשגרירויות. על כל פנים, יותר מפעם אחת ביקורתו הנוקבת על פעולתם של המפקדים הימיים הביאה על ראשו תוכחות וגערות מן המטות; אף על פי כן, ההכרה בכשרונו כמומחה ימי היתה כה מוסכמת, עד כי מעולם לא נאסר עליו לכתוב, בניגוד למה שהוחלט לגבי אחרים.

"איך האטצ'יסון?" שאל כעבור רגע בפנותו אלי.

"בריא כמו שור. רק חזר מחופשה של חודש בבית. אשתו עדיין בסקוטלנד עם זאת, היא לא יכולה לסבול את ליבורנו בקיץ."

"לא פלא. זה כבשן מושלם כשמזג האוויר מתחיל לבעור."

"אני נוסע ברגע שתפליג. נשארתי רק כי הבטחתי לפעול למען פרנק," אמרתי. "וחוץ מזה, חי יופיטר! דבר מצחיק קרה בזמן שהייתי אחראי – תעלומה ממדרגה ראשונה, אמיתית."

"תעלומה? ספר לי," הוא קרא, מתעניין לפתע.

"טוב, יאכטה, יאכטה של שודדי ים, אני מאמין שזה מה שהיא היתה, ביקרה כאן".

"שודדי ים! למה אתה מתכוון?"

"ובכן, היא היתה יאכטה אנגלית. תקשיב ואספר לך את כל העניין. זה משהו מרענן לספר בחדר האוכל הצבאי, כי אני יודע איך הבחורים שלך חוטפים תשישות בשיחות."

"חי יופיטר, כן! הדברים קורסים כשאיננו מקבלים דואר. אבל תמשיך, אני מקשיב," הוא הוסיף כשמלח ניגש, הצדיע, ומסר לו נייר.

"טוב," אמרתי, "בוא נעבור לצד שני. אני לא רוצה שהזקיף ישמע במקרה."

"איך שאתה רוצה, אבל למה כל המסתוריות הזאת?" הוא שאל כשהלכנו יחדיו לצדו השני של סיפון המטה המצוחצח של ספינת הקרב הענקית.

"תבין כשאספר לך את הסיפור." ואז, בעומדנו יחד מתחת לסוכך, תיארתי לידידי את כל ההתרחשויות המוזרות בדיוק כפי שרשמתים בעמודים הקודמים.

"מצחיק, לעזאזל!" הוא ציין כשעיניו הכהות נעוצות בעיני. "אכן תעלומה, חי יופיטר! איך קראו ליאכטה?"

"לולה".

"מה?!" הוא התנשם, מחוויר לפתע. "לולה? האם אתה בטוח שזו היתה הלולה?"

 "בטוח לחלוטין," עניתי. "אבל למה אתה שואל? אתה יודע עליה משהו?"

"אני?" הוא גמגם, ויכולתי לראות שלא מרצונו הסגיר את האמת, אך משום מה רצה להסתיר את ידיעתו ממני. "אני? איך אני יכול לדעת משהו על ספינה כזאת? אלה היו גנבים על הסיפון, אין ספק, שודדי ים אולי, כמו שאמרת."

"אבל השם לולה מוכר לך, ג'ק! אני בטוח בכך, לפי תגובתך."

הוא השתהה לרגע, ויכולתי לראות שעשה מאמץ כביר כדי לא להסגיר ידע.

"זה… טוב…" אמר בהיסוס, בחיוך חלוש. "זה שם של נערה, מישהי שהכרתי פעם. השם מחזיר אלי זכרונות מסוימים."

"נעימים, אני מקווה."

"לא. מרירים, מרירים מאוד," הוא אמר בנימה קשה, צועד הלוך ושוב על פני הסיפון, וראיתי בעיניו מבט מוזר, של כעס מהול בחרטה עמוקה.

האם הוא דובר אמת, תהיתי. ידעתי כי רומנטיקה טרגית כזו או אחרת הנוגעת לאשה העיבה על חייו לפני שהתוודענו. אולם את העובדות האמיתיות מעולם לא גילה לי, מעודו לא התייחס אל מרירות העבר, אם כי ידעתי היטב שלבו היה מלא בסתר באיזה צער כבד. כלפי חוץ היה עליז ככל הבחורים האחרים שפיקדו על המבצר הצף הענק; על הסיפון הוא היה נחת נמרץ טיפוסי, ועל החוף רקד, ושיחק טניס, ופלירטט כפי שעשו האחרים. אבל לב כבד פעם מתחת למדיו.

כשחזר למקום בו עמדתי ראיתי כי פניו השתנו, והפכו עייפים וקודרים. מראהו היה כשל אדם שמהלומה ניחתה עליו וטילטלה אותו, סוחטת כל נתז חיים ותקווה.

"מה העניין, ג'ק?" שאלתי. "בוא! תגיד מה כואב לך,"

"שום דבר, קשישי היקר," הוא ענה בקול צרוד. "באמת שום דבר, רק נגיעה של דכדוך לרגע," הוסיף, מתאמץ לחייך. "זה יעבור."

"מה שסיפרתי לך כרגע על היאכטה הסעיר אותך. לא תוכל להכחיש את זה."

הוא התחיל. ראיתי כי פיו היה חשוק. הוא ידע משהו לגבי כלי השיט המסתורי, אך לא אבה לספר לי.

צליל של חצוצרה הגיע מהקצה המרוחק של הספינה, ומיד חיילים החלו אצים לאורך הסיפון שמתחתינו, מצייתים לפקודה כזו או אחרת בדייקנות המאפיינת אדם מיומן.

"למה אתה שותק?" שאלתי לאטי בלי להתיק את מבטי מידידי הקצין. "סיפרתי לך את מה שאני יודע, ואני רוצה לגלות מהו המניע לביקורם של האנשים האלה, והסיבה שבגללה הם פתחו את הכספת של האטצ'יסון."

"איך אני יכול להגיד לך?" שאל בקול מתוח, לא טבעי.

"אני מאמין שאתה יודע משהו בקשר אליהם. בוא, תגיד לי את האמת."

"אני מודה שיש לי חשדות כבדים מסוימים," אמר לבסוף, עומד בפישוק רגליים כשידיו מאחורי גבו, חרבו נגררת על הסיפון הלבן. "אתה אומר שהיאכטה נקראה לולה – צבועה אפור ובעלת ארובה שחורה."

"לא, לבן אטום וארובה צהובה."

"אה! כמובן," הוא העיר, כאילו לעצמו. "הם צבעו אותה מחדש ושינו את מראהּ. אבל חדר האוכל, האם היה שם מזנון עץ־אלון מגולף, ארוך, וכרכוב גדול וכבד, ושלושה דולפינים מוזהבים במרכז, והאם לא היו שם דולפינים מוזהבים על גבם של הכיסאות?"

"כן," קראתי. "אתה צודק. אני זוכר אותם! בטוח היית כבר על סיפונה!"

"ויש חדר הסבה לנשים וחדר שינה קטן וורוד מעבר לו, וחדר העישון עשוי כולו שיש?"

"בדיוק! אותה היאכטה, אין ספק! אבל מה אתה יודע עליה?"

"רב החובל שאמר לך ששמו מקינטוש, הוא אמריקאי גוץ מסוג נבזי בהחלט."

"חשבתי שהוא סקוטי."

"כי הוא דיבר במבטא סקוטי," הוא צחק. "הוא אדם שיכול לדבר בתריסר שפות, ולעבור כאיטלקי, גרמני, צרפתי, כרצונו."

"והאיש שהציג את עצמו כפיליפ הורנבי?"

פיו של דנפורד נסגר בטריקה. הוא נשם נשימה ארוכה, עיניו נעשו נוקבות, והוא נשך את שפתו.

"אה! אני רואה שהוא לא בדיוק חבר שלך," אמרתי בכוונה מרובה.

"אתה צודק, גורדון, הוא לא חבר שלי," היתה תגובתו האיטית ורבת המשמעות.

"אז למה לא להיות גלוי ולספר לי את כל מה שאתה יודע עליו? פרנק האטצ'יסון להוט לפצח את התעלומה, כי הם התעסקו בחותמות ובדברים הקונסולרים. חוץ מזה, זה ייזקף לזכותו אם יפתור את הפרשה."

"טוב, אם לומר את האמת, אני מבולבל בעצמי. אני לא מצליח עדיין להבין את המניע שלהם."

"אבל איך שלא יהיה, אתה מכיר את האנשים," טענתי. "אתה יכול לפחות לספר לי מי הם."

הוא הניד בראשו, אינו נוטה עדיין מסיבה נסתרת כלשהי לגלות לי את האמת.

"לא ראית אף אשה על הסיפון?" שאל לפתע, מישיר מבט אל עיני.

"הורנבי אמר לי שהוא וצ'אטר היו לבד."

"ובכל זאת, שעה אחרי שעזבת גבר ואשה הגיעו לחוף ונעלמו! אה! אילו רק היה לנו תיאור של אותה אשה זה היה יכול ללמד אותנו רבות."

"היא היתה צעירה וכהת שיער, כך אמר הבלש. היתה לה הבעה משונה בעיניה שמשכה את תשומת לבו, אבל היא לבשה צעיף נסיעה עבה, כך שהוא לא הצליח להבחין בבירור בתווי פניה."

"ובן לווייתה?"

"בגיל העמידה, שיער מאפיר, בעל שפם קטן כהה."

ג'ק דנפורד נאנח וליטף את סנטרו.

"אה! בדיוק כמו שחשבתי," הוא קרא. "והם היו ממש כאן, בנמל הזה, לפני שבוע! האירוניה המרה של הגורל!"

"אני לא מבין אותך," אמרתי. "אתה כל כך מסתורי, ובכל זאת אינך מספר לי דבר!"

"המשטרה, הטיפשים האלה, הניחו להם להימלט, הם לעולם לא יתפסו אותם כעת. אה! אתה לא מכיר אותם כמוני! השניים האלה הם צמד הנוכלים המתוחכם ביותר באירופה כולה."

"אבל מכיוון שאתה יודע מיהם ומה הם החבר'ה האלה, אתה צריך אני חושב, לפי מידת הצדק הפשוט כלפי האטצ'יסון, להגיד לו משהו," התלוננתי. "אם הם נוכלים, צריך לעקוב אחריהם."

"מה אני יכול לעשות, אני אסיר כאן על הסיפון," טען במרירות. "איך אני יכול לפעול?"

"השאר הכול לי. אני חופשי לנסוע אחריהם ולגלות את האמת, אם רק תגיד לי מה אתה יודע עליהם," אמרתי בקוצר רוח.

"גורדון, הרשה לי להיות כן ופתוח עמך, בחורי היקר. הייתי אומר לך הכול, הכול, אילו העזתי. אבל אני לא, אתה מבין?!" ומילותיו האחרונות נדְמו כחונקות אותו.

עמדתי לפניו פעור־פה ונדהם.

"אתה באמת מתכוון… נו… שאתה פוחד מהם?" לחשתי.

הוא הנהן לאטו בחיוב, והוסיף: "לספר לך את האמת יהיה להביא על עצמי נקמה מהירה וחסרת מעצורים, שתהלום בי ותמחץ אותי. אה! יקירי, אינך יודע, אינך יכול לחלום  אפילו מה הביא אנשים מסוכנים אלה לנמל זה. אני יכול לנחש, אני יכול לנחש טוב מדי, אבל אוכל רק לומר לך שאם אי פעם תגלה את האמת הנוראה – מה שאני חושש כי הוא בלתי סביר – תפתור את אחת התעלומות המוזרות והמדהימות ביותר של הזמן המודרני."

"תעלומה בנוגע למה?" שאלתי בלהיטות חסרת נשימה.

"בנוגע לאשה."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המרגל של הצאר”