אסופת מאמרים זו, שנערכה על ידי אנשי מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, ד"ר סולי שאהוור וד"ר ערן […]
הקדמה
מטרתו של קובץ מאמרים זה מאת חוקרים מובילים בתחום היא כפולה: מחד לענות על חסך ניכר במחקר ובפרסום האקדמי האינטרדיסציפלינרי על אודות המפרץ הפרסי, ומאידך להדגיש את חשיבותו של תת-אזור זה בחקר המזרח התיכון בן זמננו. שאיפתם של החוקרים ומחברי המאמרים המופיעים באסופה זו היא לעודד הן את חקר המפרץ הפרסי בישראל והן את ההוראה בתחום במוסדות האקדמיים בה. המאמרים והמחקרים המוצגים כאן מהווים גרסאות מורחבות של הרצאות נבחרות שהוצגו במסגרת שני הכנסים הראשונים ללימודי המפרץ הפרסי בישראל, אשר מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה מקיים מדי שנה.
המאמרים בקובץ מסודרים על פי מפתח גיאוגרפי, מדינתי ונושאי: האסופה נפתחת בשלושה מאמרים העוסקים בכלל מרחב המפרץ הפרסי (אלו מאת סולי שאהוור, ברנדון פרידמן וערן סגל); אחריהם, מובאים המאמרים לפי המדינות בהן הם עוסקים ובסדר כרונולוגי, לפי התקופה ההיסטורית אשר נידונה במאמר. המאמרים העוסקים באיראן הינם מאת רועי כהנוביץ', יוסי מנשרוף ואיתמר שחר; סעודיה, מאת טארק פירו, נחום שילה ושרה יזרעאלי; כווית, מאת עידו זלקוביץ'; עומאן, מאת אסף יופה; ותימן, מאת ענבל נסים-לובטון.[1]
האסופה פותחת במאמר מקיף מאת סולי שאהוור, הפורש בפני הקורא יריעה רחבה ומעמיקה על אודות המפרץ הפרסי, תוך ניתוח חשיבותה ההיסטורית והעכשווית של לשון ים זו, שתוארה כ"פנינת העולם". תוך דיון בהיבטים הגיאוגרפיים, הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים, הדתיים והתרבותיים של האזור, ותוך ניתוח המגמות והתהליכים העיקריים מנסה המאמר לפרוש בפני הקורא את האפשרויות הגלומות בחקר תת-אזור חשוב זה של המזרח התיכון.
במאמרו, ברנדון פרידמן סוקר את ההקשר ההיסטורי ואת הגורמים השונים שהביאו בשנת 1968 את בריטניה להחליט להסיג את כוחותיה הצבאיים מהמפרץ הפרסי. המפרץ הפרסי היה נתון לשליטה צבאית בריטית משנת 1798, אז החל שיתוף הפעולה בין הבריטים לסולטן מסקט, כנגד הכוחות הצרפתים באזור. לאורך תקופה בת כמאה וחמישים שנה,
מאמרו של ערן סגל בוחן את מעמדן של הנשים בצד הערבי של המפרץ. סגל מציג גישה מחקרית הטוענת כי ההתמקדות בנפט או בתפיסת המדינה הרנטיירית (Rentier State) אינה בסיס רחב דיו להסברת מכלול הסוגיות במדינות המפרץ והיא עשויה אף להקשות על הבנת סוגיות כגון מעמד הנשים. לטענתו, בחינת ההתפתחות ההיסטורית הייחודית לכל מדינה היא בסיס הולם יותר לניתוח והבנת סוגיות אלו. לצד מורכבות זו, סגל עומד על כך שמרבית המחקר העוסק בנשים מתייחס לתופעות רחבות, בעיקר בתחומי החינוך, התעסוקה, ההשתתפות הפוליטית והקמתם של ארגוני נשים. בכדי להתמודד עם האתגר המתודולוגי של שאלת הנשים במפרץ, בחר סגל להתייחס לתופעות חשובות שהוזנחו עד עתה במחקר, כמו בחינה פרוסופוגרפית של נשים פורצות דרך ובולטות בפעילותן. הנשים שבחר לכתוב עליהן הובילו ומובילות שינויים ארוכי טווח המאפיינים את החברה בעלת "קצב המדבר". סגל משתמש בסוגיה בה בחר לעסוק על מנת להדגים כי החברות באזור המפרץ עוברות שינויים מהותיים בעשור האחרון, רובם מתחת לפני השטח. שתי המגמות הבולטות עליהן הוא מצביע הן פעילותן של נשים מתוך המצב השמרני, באופן המאפשר להן להשפיע מבלי לעורר גלים, ונשים פורצות דרך המגיעות לעמדות השפעה אך נתקלות בהתנגדות עזה שמקשה עליהן לפעול.
המאמר הראשון בקובץ העוסק באיראן הוא מאת רועי כהנוביץ' ועיקר עניינו מדיניות השלטון המרכזי בטהראן כלפי דרום איראן והמפרץ הפרסי בתקופת רזא שאה (1941-1925). בסוף 1920, החל רזא ח'אן בעלייה מטאורית שהביאה אותו, חמש שנים מאוחר יותר, לכס המלוכה. בראש שאיפותיו כשליט עמד חזון יצירתה של מדינת לאום בעלת שלטון מרכזי וחזק. לנוכח שאיפות אלו, הוא נתקל בכוחות פנימיים, שבטיים בעיקר, שסירבו לקבל את מרותו. רזא שאה הכיר ביוקרה ובפוטנציאל הכלכלי והפוליטי הכרוכים בשליטה על המפרץ הפרסי ופעל כדי לחזק את נוכחותה של ארצו במפרץ. אזור דרום איראן, שהיה חיוני לשאיפותיו האזוריות של השאה במפרץ הפרסי היווה את אחד האתגרים הגדולים ביותר. במסגרת זו, פעל רזא שאה למיגור ההתנגדות מצד שבטי הבח'תיארי והקשקאא'י והתמודד עם השייח' ח'זעל, מנהיג שבט בני כעב ובן בריתם של הבריטים, שביקש להקים אוטונומיה במחוז ח'זסתאן שבדרום מערב איראן. בסופו של מאבק ממושך, הצליח רזא שאה להכניע את הגורמים הללו ולהכפיפם לשלטון המרכזי. לאחר השתלטותו על דרום איראן, פנה לבצע מספר מהלכים חשובים, מקצתם פנימיים – ביטול הקפיטולציות והזיכיונות של החברות המערביות בארצו – ומקצתם חיצוניים – שינוי הסטטוס קוו בסוגיית הגבול בשט אל ערב מול עיראק והתמודדות עם סוגיית בחריין ושלושת האיים (אבו מוסא, הטנב הגדול והטנב הקטן). בהתבסס על חומרים ראשונים ומשניים, אך בהיעדר מקורות שהותיר רזא שאה בדבר חזונו, מסיק כהנוביץ' לגבי שאיפותיו האזוריות. לטענתו, רזא שאה פעל לחזק את נוכחותה של איראן במפרץ הפרסי, מתוך שאיפה להשיב את ארצו למעמד הגמוני באזור בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. כהנוביץ' משער ששאיפה זו התחזקה לנוכח צמצום הכוחות הבריטיים באזור אסיה והמזרח התיכון, לאחר מלחמת העולם הראשונה ומסיק כי מאבקו הנרחב של רזא שאה נגד השבטים בדרום איראן נועד לחזק את השלטון המרכזי שם כשלב מקדים לחיזוק הנוכחות במפרץ. לבסוף, הוא מניח שנחישותה של איראן להשיג ריבונות על בחריין ושלושת האיים הייתה תולדה ישירה של ההתעוררות הלאומית האיראנית החדשה שליוותה את עלייתו של רזא שאה לשלטון.
המאמר השני העוסק באיראן, פרי עטו של יוסי מנשרוף, מוקדש לתמורה בהגותו של איתאללה חסין עלי מנתט'רי (2009-1922), אשר הפך מאחד ממייסדי משטר "שלטון חכם ההלכה" לאחד ממבקריו החריפים ביותר. המאמר מנתח את השסע שנפער בין איתאללה מנתט'רי למשטר האסלאמי באיראן ואת החלופה שהציג לעקרון היסוד של המשטר. לצד ההתייחסות לחולשותיו הפוליטיות, טוען המאמר כי מנתט'רי היווה את האתגר האינטלקטואלי הדתי המשמעותי ביותר שידע המשטר האסלאמי מאז הקמתו ב-1979, דווקא משום שהיה מבכירי אנשי הדת באיראן במאה ה-20 ואחד מאדריכלי המהפכה האסלאמית. לאחר הצגת חלקו של מנתט'רי בתנועת המהפכה ותפקידו הרם במשטר ולאית-י פקיה (שלטון חכם ההלכה) מתוארת התפנית בעמדותיו: מהגנה חסרת סייגים על עקרון "שלטון חכם ההלכה" להסתייגות מניהול המשטר על ידי אנשי הדת וערעור על התאמתם לניהול המדינה. לצד הביקורת, המאמר מנתח את החלופות הרעיוניות שהציע מנתט'רי להגות המשטר ואת המידה בה הן חורגות מתפישתו של ח'מיני ומהוות משנה סדורה וקוהרנטית. כמו כן,
במאמר האחרון העוסק באיראן, בוחן איתמר שחר את המימד השיעי בתפיסת הביטחון הלאומי האיראנית כנובע מ"פרדיגמת כרבלא". לדידו, ההקצנה האידיאולוגית שהתחוללה באיראן עקב התמורות החברתיות-כלכליות בתקופתו של מחמד רזא שאה פהלוי והתפיסה כי המערב ניצל את האיראנים הובילו ליצירת יחס שלילי כלפי המערב. בהמשך, כינון משטר אנשי הדת באיראן חולל הקצנה נוספת, הכרוכה במימד אידיאולוגי-דתי-תרבותי אסלאמי ובשאיפות להגמוניה אזורית ולהשבת עוצמתה הפוליטית-כלכלית מימי עבר. שאיפות אלו מתגלמות באימוץ דוקטרינה תיאולוגית רדיקלית, הרואה בשלטון חכם ההלכה את צורת השלטון האידיאלית. שחר מנתח את תפיסת הביטחון של המשטר האיראני כמושתתת בעיקר על אילוצי פנים (שימור המשטר המהפכני) לצד גורמים חיצוניים (דתיים-אידיאולוגים ולאומיים-מדינתיים) המשפיעים על רמת האיום שאיראן חשה. לאור זאת, מאמרו של שחר, הרואה את הפוליטיקה האיראנית כנגזרת של תפיסתה הדתית, מבקש לבחון את המימד השיעי של תפיסת הביטחון הלאומי האיראנית. שחר מציע כי עוצמת השנאה בין הסונה לשיעה, הרצון השיעי בנקמה והערגה לשובו של בית האמאם עלי להגמוניה באסלאם מהווים את הדבק המלכד את איראן המהפכנית ואת המניע העיקרי של מקבלי ההחלטות בה. תוך הישענות על סקירה היסטורית, שחר מסביר כי שאיפותיה של השיעה, לאחר אלף וארבע מאות שנים בהן חמסו הסונים את הבכורה השלטונית, מנוסחות במונחים של "פרדיגמת כרבלא", כהתקוממות החלש והצודק כנגד החזק והעושק. שחר מתאר כיצד פרדיגמה זו מהווה את הבסיס עליו מבנה המשטר האיראני את התנהלותו בזירה הבין לאומית.
את רצף המאמרים המוקדשים לסעודיה פותח מאמרו של טארק פירו, בקונטקסט החברתי, הכלכלי והפוליטי של נג'ד? כיצד הצליחה, במאה ה-18, להקים ישות פוליטית שהיוותה את הגרעין של המדינה הסעודית המודרנית? כיצד נוצרה דווקא באזור נג'ד, המרוחק ממרכזי לימוד האסלאם, אותה שכבת עלמאא' מתוכה התפתחה התנועה הוהאבית? המאמר מפתח נושאים אלו תוך התמקדות בשתי סוגיות מרכזיות: מאפייני המבנה השבטי של החברה הנג'דית, מערכת היחסים שבין ישובי הקבע והנוודים, ההתפתחות הכלכלית-חברתית של ישובי הקבע בנג'ד מאז המאה ה-16 והשפעתה של זו על הקשר בין נג'ד ומרכזים עירוניים ודתיים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית.
מאמרו של נחום שילה עומד על ייחודו של תהליך התפתחותה של סעודיה מישות מדינתית שבטית (Chiefdom) למדינה מודרנית תוך פרק זמן קצר יחסית. שילה מבהיר כי מדינה זו התפתחה באופן שונה מיתר מדינות המזרח התיכון: היא לא הייתה נתונה תחת שליטה של מעצמה זרה וגבולותיה רחבי הידיים נקבעו רובם ככולם על ידי כיבושים צבאיים. כמו כן, בתקופה בה חוו יתר המדינות באזור הפיכות וזעזועים, היא עברה תהליך של מיסוד והתייצבות. מאמרו של שילה בוחן את התפתחותה של סעודיה מנקודת המבט החברתית, תוך שימת דגש על חקר האליטות כבסיס להבנת התהליכים השונים. לאחר סקירה מתודולוגית בדבר חקר האליטות בכלל ובסעודיה בפרט, עוסק המאמר בניתוח התמורות שחלו באליטות הסעודיות בתקופת אבן סעוד (1953-1901) והשפעתן על אופי המדינה. כך, למשל, טוען המאמר שמסעות הכיבושים, אשר הובילו להרחבת גבולותיה של סעודיה, חוללו במדינה שינויים דמוגרפיים מרחיקי לכת, אשר השפיעו במישרין על זהותה: האליטות האזרחיות של אזור החג'אז הפכו ליותר ויותר דומיננטיות וצירופן למארג החברתי של המדינה העתיק את מרכז הכובד מכיבושים צבאיים למיסוד אזרחי. ריבוי האליטות במדינה והשוני ביניהן יצר מצב שבו כל אליטה, בין אם היא דתית, כלכלית או צבאית, קשרה עצמה לבית המלוכה במסגרת יחסי קליינט-פטרון, המשמרים את הערכים השבטיים. בכך, הפך בית המלוכה הסעודי למעין "שבט על", שהיה חזק משמעותית מכל אליטה אחרת. בצורה זו, שימור הערכים השבטיים של המדינה הסעודית, שליווה את תהליך התמסדותה וקיבוע גבולותיה, סייע למדינה לשרוד ולהתפתח. בנוסף, בוחן המאמר את הגורמים השונים שהביאו לעלייתן וירידתן של האליטות השונות ואת מידת ההשפעה של אבן סעוד על תהליכים אלה לעומת השפעתם של תהליכים חברתיים, כלכליים ודמוגרפיים.
מאמרה של שרה יזרעאלי, החותם את החלק העוסק בסעודיה, עוסק ביחסים המורכבים שבין שינוי וקבעון במדינה. יזרעאלי עומדת על תהליכי שינוי בתחום הפוליטיקה, הכלכלה והחברה, המתחוללים במדינה מזה שני עשורים, לאחר תקופה ממושכת של קפאון שלטוני ופוליטי, הרעה במצבה הכלכלי של הממלכה והקצנה דתית שחלחלה לכל שדרות החברה. היא מקשרת תהליכים אלו הן לארועים חיצוניים, דוגמת מלחמת המפרץ הראשונה (1991-1990) ופיגועי ה-11 בספטמבר 2001 והן להחלטות שקיבל בית המלוכה. לפי יזרעאלי, תהליכים אלו נגעו אמנם למאפיינים המרכזיים של שיטת השלטון והממשל הסעודיים, אך לא ערערו על עצם השיטה השלטונית של הממלכה, שהתפתחה במהלך 60 השנים האחרונות. בין השינויים שהתחוללו, היא מונה את הסוגיה הקריטית של ירושת השלטון; הקמה מבוקרת של מוסדות המייצגים את האוכלוסייה; ויסות יחסי השלטון עם הממסד הדתי, מיתון עמדותיו וחיזוק הזרם המרכזי בו; עדכון המדיניות הכלכלית של הממלכה תוך הפרטת חלק מהתאגידים והחברות הכלכליות הממשלתיות; התמודדות עם סוגיות חברתיות מעיקות דוגמת חינוך והעצמת נשים, תוך חתירה להוצאתם מתחום ההשפעה של הממסד הדתי. לפי יזרעאלי, אף שחלק מהשינויים מהווים התקדמות בתחומי הממשל, הכלכלה והחברה, טרם ניתן לקבוע אם הם יתפתחו לכדי רפורמות של ממש או שיוותרו בגדר תיקונים אדמיניסטרטיביים בלבד. לטענתה, חיזוק המונופול על השלטון של בית המלוכה, שהתבצע במהלך שני העשורים האחרונים, מעיד יותר על רצון לשמירת מעמדו כרשות שלטונית עליונה ובלעדית, מאשר על רצון לבצע רפורמה בסדרי השלטון והממשל.
כל אחד משלושת המאמרים האחרונים בקובץ עוסק בסוגיה שונה ובמדינה שונה. מאמרו של עידו זלקוביץ' עוסק בהיווצרותה של קהילה פלסטינית תוססת וחיה בכווית, לאחר המכה הקשה של מלחמת 1948. לפי זלקוביץ', מכיוון שתוצאות המלחמה הביאו להתמוטטות המוסדות החברתיים והפוליטיים של הקהילה הפלסטינית, על מנת להמשיך ולשרוד, נאלצו הפלסטינים החיים בפזורה להקים רשתות שרידות חברתיות-כלכליות. כווית, שהפכה מאמירות שבטית קטנה למדינת נפט עשירה הנמצאת בתהליך פיתוח מואץ, נזקקה לשכבת טכנוקרטים ואנשי מקצוע שיסייעו לה לצלוח את תהליך המודרניזציה. הפלסטינים העירוניים, בוגרי ומשרתי המערכת המנדטורית הבריטית, התאימו לתפקיד. זלקוביץ' עומד על הגורמים והתהליכים השונים שאפשרו את שגשוגה של הקהילה הפלסטינית בכווית: הקמתה של רשת רווחה קהילתית-כלכלית, נוכחות מוגברת של האליטה והאינטליגנציה הפלסטינית, התאגדות פוליטית ממוסדת, האווירה הפוליטית הליברלית בכווית והסולידריות האסלאמית כלפי הסוגיה הפלסטינית. כמו כן, זלקוביץ' מראה כי הקהילה הפלסטינית בכווית היוותה נדבך חשוב בבניין המדינה וכי ידעה למנף את תפקידה בכדי להפוך לאחת מהקהילות המשפיעות בפזורה הפלסטינית, מבחינה פוליטית וחברתית כאחד. לטענתו, שליטתם של הפלסטינים בעמדות מפתח בכווית העצימה את חשיבות רשתות השרידות החברתית-כלכלית והפכו אותן לכלי לתחייה מחודשת של הזהות הלאומית הפלסטינית. בתוך הקשר רחב זה, מתאר זלקוביץ' את היווסדה של תנועת הפתח בכווית ב-1959, את המעבר ההדרגתי מנאמנות כפרית-שבטית לנאמנות לאומית ואת התפקיד ששיחקה ההשכלה הגבוהה ככלי ליצירת ניידות חברתית וסטטוס כלכלי-מעמדי.
אסף יופה עוסק במאמרו במדיניות הכלכלית של עומאן, אותה הוא מתאר כ"משק רנטיירי למחצה", בין השנים 1970 ל-1995. הוא בוחן את שלטון סולטן עומאן, קאבוס בן סעיד, כדוגמה לצמיחה כלכלית, תוך פריסת מרכיבי הצמיחה הכלכלית של עומאן ומדיניותה הכלכלית החל מראשית שלטונו של קאבוס ועד לפרסום תכנית "עומאן 2020". יופה עומד על האתגר הכלכלי הייחודי של עומאן, שהינה סולטנות צעירה יחסית, הנמנית על המדינות המפיקות נפט בכמויות מעטות. הוא מדגיש כי התגבשותה הפוליטית של עומאן במהלך המאה ה-20 הייתה רצופת אתגרים, שכן היא חסרה את המאפיינים הדתיים, העדתיים, ההיסטוריים והתרבותיים שאיחדו את שאר מדינות המפרץ כישויות פוליטיות. הוא מדגיש את תפקידה של המדיניות הכלכלית בגיבוש זה. כמו כן, עומאן, בניגוד גמור לשאר משקי הנפט במפרץ, נאלצה למצוא פתרונות תעסוקה לכוח העבודה המקומי, במיוחד באזורי הפריפריה. לטענת יופה, פיתוח פריפריאלי וכלכלי זה הוא הגורם המרכזי לכך שעומאן היא היחידה מקרב משקי הנפט במפרץ שלא הפכה ל"עיר מדינה" כדוגמת כווית, קטאר, דובאי ואחרות, ושמרה על הצביון היצרני של כלכלתה. באמצעות תיאור וניתוח המדיניות הכלכלית של קאבוס לאורך יותר מ-25 שנה, מתחקה יופה אחר האופן בו עומאן, כמשק רנטיירי למחצה וכמדינה בעלת מבנה גיאוגרפי והרכב דמוגרפי-דתי-אתני יוצאי דופן, ניסחה מדיניות כלכלית שמטרתה בניית אומה עומאנית.
המאמר האחרון בקובץ עוסק בהתהוותה של תימן המודרנית ובראשיתה של תנועת התנגדות לשלטון בה, תוך התמקדות באירועי שנת 1934. במאמרה, ענבל נסים-לובטון טוענת כי יציאת העות'מאנים מאזור החוף המערבי של תימן ומחלקים ממרכזה (1919-1918), היתה בבחינת שעת-כושר עבור שַליטה הזידי, האמאם יחיא לבית חמיד אל דין, להרחיב את שטחי שליטתו ולאכוף את סמכותו הן באזורים העות'מאנים-לשעבר והן בדרומה ובצפון-מזרחה של ארצו. תהליך זה, שכלל התפשטות טריטוריאלית והכלה של קבוצות שונות תחת ריבונות אחת, נמשך בעיקרו עד לשנת 1934. נסים-לובטון מתארת את התעצבות גבולותיה של הישות האמאמית-מדינית של תימן דרך התמודדותו של האמאם יחיא עם הכוחות השונים שפעלו באזור: בדרום תימן, משלו הבריטים יחד עם שבטים בני בריתם; בצפון, התמודד יחיא עם ניסיונות הפלישה של אבן סעוד, ראש המדינה הסעודית. נסים-לובטון מסבירה כי למרות שיחיא הצליח לייצב את גבולות מדינתו תוך חתימה על הסכמים (הסכם צנעא והסכם טאיף) עם שני יריבים חיצוניים אלו, מצא עצמו עומד מול תנועת התנגדות מבית שהלכה וצברה תאוצה. לפי נסים-לובטון, הביקורת התמקדה בחתירתו של האמאם לשלטון-יחיד ולהעצמת בית חמיד אל דין ובניהול מדיניות חוץ חשדנית וממדרת, שמצאה ביטוי גם בתחומי הכלכלה והחברה. חתירתו לעצמאות תימן, כמו גם הרחבת היריעה הטריטוריאלית שלה, התקבלו אמנם בחיוב, אולם בידודה מהשפעות חיצוניות וקיומו של משטר אמאמי בעל מאפיינים מלוכניים ריכוזיים, פגעו בקבוצות שונות באוכלוסיה. לצד גורמים פנימיים אלו, נסים-לובטון עומדת גם על ההשפעות החיצוניות שתרמו להתגבשות האופוזיציה לשלטון האמאם, בעיקר מצד מצרים ועיראק.
אין עדיין תגובות