המורה לפסנתר

מוכרת כפתורים מתל אביב נוסעת לארצות הברית לפגוש את אימה, המורה לפסנתר; בעל עסק לספורט ימי באילת מתעמת עם העובד החדש שלו, שמזכיר לו טראומה שביקש להדחיק; גבר חוזר לגור בשכונת ילדותו מול בית אהובת נעוריו; פסיכולוג חולק אהובה עם עמיתו וחברו; קשיש אלמן חוגג את יום הולדתו השמונים – הדמויות בסיפורים של שאול בן אמיתי מופעלות על ידי מאורעות וקשרים מעברן. סוד טמון בעבר, והגיבור פועל כדי לגלותו, או דווקא כדי שלא יתגלה, ושואף לתקן יחסים שהשתבשו. במהלך הדרך מתוודעות הדמויות למגבלותיהן ולנקודות העיוורון שלהן. הסודות לא תמיד ייחשפו, היחסים לא תמיד יתוקנו, ולעיתים יתברר שהמציאות האובייקטיבית שונה לחלוטין מהנרטיב האישי שבו הם נאחזים.
כתיבתו של בן אמיתי מצטיינת במבט חד ולעיתים אירוני על הדמויות, לצד אמפתיה לחולשותיהן. בפן הפילוסופי, מזמינים הסיפורים את הקורא להרהר בגבולות הידיעה והפעולה שלנו בעולם, אל מול המציאות, שהיא לרוב בלתי צפויה ושרירותית.

מקט: 4-575-678

מוכרת כפתורים מתל אביב נוסעת לארצות הברית לפגוש את אימה, המורה לפסנתר; בעל עסק לספורט ימי באילת מתעמת עם העובד […]

---

01. המורה לפסנתר

האנשים האלה, שעולים לרכבת בתחנת פן, קיצור של פנסילבניה, מניו יורק לוורמונט, בחשכת הלילה, בחצות, ומוותרים על מראה היערות הלובשים צבעי שלכת מרהיבים, על החוות הכפריות והאגמים שבעמק ההדסון, סָרָטוֹגָה ספרינגס ומראה הרי הקָטְסְקיל, או שאין להם מושג מה הם מפסידים, או שהם חיים עמוק בתוך הבועה של עצמם וכבר לא אכפת להם מכלום, רק שיעזבו אותם במנוחה. אני, את הנסיעה הזאת עשיתי בלילה, כי אימא שלי, שגרה בברלינגטון שבוורמונט, הפתיעה אותי וקנתה לי כרטיס במכירה מוקדמת. “המחיר לרכבת הלילה הוא 65 דולר, ולרכבת היום 72 דולר. דולר פה ודולר שם, זה מצטבר”, היא אמרה.

זו הייתה נסיעתי השלישית מישראל לניו יורק, וממנה ברכבת לברלינגטון. לפני שלוש שנים, אחרי עשרים ושמונה שנות נתק, היא שלחה לי מכתב וביקשה שאבוא לבקר אותה. למה, מה קרה? לא יודעת, היא לא ציינה. כדי לעקוף את הבושה על כניעתי המיידית וללא תנאי, שכנעתי את עצמי שגם תיעוב הוא סוג של תמריץ לגיטימי.

בפעמיים הקודמות נסעתי על חשבוני לאור היום, ובכל פעם הנפש שלי כמעט פרחה לה כמו ציפור מבעד לחלון הרכבת למראה הנופים האלה. הו, כמה יופי, אלוהים, כמה יופי! בפעם הקודמת, לפני שנה, אפילו ירדתי בתחנה של קניון אוּסיבֶל קאזָם עם תיק הצד האפור שלי, בערך שעה וחצי לפני ברלינגטון, ודידיתי אחר הפוסעים הנמרצים על שביל החצץ הצר העובר ממש על שפת הקניון, שרק גדר נמוכה מסמנת בה את גבול התהום. איזה פחד! עליתי וירדתי במדרגות ובגשרים עד לנקודות הגבוהות ביותר שמהן ניתן לצפות בתופעות הגיאולוגיות שבאזור. מובן שניצלתי את נקודת התצפית הגבוהה להתבוננות בלוחות הטקטוניים של חיי. כזו אני, אין לי מנוחה מעצמי, כל הזמן מבררת, בודקת. יכולתי לראות בבירור; המפגש עם אימי לפני שלוש שנים שינה אותי. הינה, אני מתפעלת מנוף, מי היה מאמין.

אז נסעתי בלילה. לא נורא. גם ככה מצב הרוח שלי מהרגע שיצאתי מהחנות בניו יורק לא התאים להתפעלות מיופיו של שום דבר. רציתי לקנות לעצמי בגדים שישקפו את המהפך המתחולל בי. הינה, אימא, הבת שלך, המדוזה השמנמנה והשמרנית – Out, האישה הסקסית והעכשווית – In. נא להתרגל. אלא מה? הייתי כל כך לחוצה בחנות, שהראש הפסיק לתפקד. אני שונאת, ש ו נ א ת לקנות בגדים. המפגש הזה עם מראה גופי המשתקף במראה שבתא המדידה עם מנורת הניאון שמעליה הורג אותי. לדעתי, אם היו מציבים עמודים עם חבל תלייה בתאי ההלבשה, ככה, בחינם, לשירות הציבור, כמות השמנות בעולם הייתה יורדת פלאים. מה רע? העולם יסתדר בלי רבקה, מוכרת הכפתורים. אלוהים, עם איזה שם הוריי תקעו אותי. הוא נועד לסמן עבורי את עובדת היותי קשורה למנעד רחב של שייכות, מעין רפואה מונעת לאגוצנטריות יתר. רבקה היה שמה של סבתי מצד אימי. היא נספתה באושוויץ. בקיצור, עפתי מהחנות בלי לשים לב שהחצאית הצמודה לוחצת ומבליטה כל גרם מיותר בתחת שלי. ואלה, רבים המה.

בקושי עליתי במדרגות הרכבת הגבוהות. גם ככה אני לא איזו קלת תנועה. אני נלהבת, חסרת מנוח, איבריי מתעופפים לכל עבר ושערי חומק מכבליו, אבל קלה – אני לא. מראי מטעה את הלקוחות בחנות הכפתורים של אבי שמבקשים שאוריד להם דוגמאות מהמדפים העליונים. יום אחד אצנח מהסולם ואמעך, אמחץ, אפורר תחתיי איזו נודניקית בת מאה.

התיישבתי על הספסל התואם למספר הכרטיס, פניי לכיוון הנסיעה. ככה אני אוהבת, ליד החלון. ראיתי את דמותי נשקפת ממנו. פתחתי את התיק ושלפתי את הראי הקטן. בחנתי את תסרוקתי, את עיניי העייפות ואת שיניי. הצמדתי את שפתיי זו לזו והעברתי את לשוני בחוזקה מעל שיניי הקדמיות העליונות. השיניים שלי בסדר, ירושה מאבא שלי. לא ייאמן לאיזו רמה של תחבולות ומניפולציות הוא היה מוכן לרדת כדי לחבל בנסיעה הזאת. האמת? ליבי עליו. מה שמחזיק אותו בחיים זה הכעס על אימא וחנות הכפתורים המתפוררת, הגוועת. שנת 1992, חנות כפתורים ברחוב בן יהודה בשם “ברקוביץ’ כפתורים”. נו, לא בדיחה? הנפש שלו ריקה. Empty. אם תדפקו לו על הנפש בפטיש שניצלים, תשמעו קול חלול של כד – בּללוווובּ.

שום דבר לא הכין אותי לשוני בין האימא שפגשתי בביקורי הראשון לאימא, שאיתה ניהלתי שיחות בראשי מאז הייתי בת תשע. בזיכרוני היא הייתה אישה נלהבת, חזקה, תוססת ומלאת חיות, שלא הסתירה את דעתה הנחרצת על שום דבר. האימא שפגשתי נראתה כחושה, אפורה, מתנהלת בכבדות, כפופה מעט, מדי פעם נסחפת בדיבור בזרם לא קשור ואז מנווטת את עצמה בחזרה לנתיב המקורי. הזִקנה לא פסחה עליה. עצוב כמה מילים והתנהגויות הייתי צריכה לברור כדי לגשר בין ההווה של גיל ארבעים לעבר של הילדה עם הקוקיות. בין שתי הגדות זרם נהר שוצף של כלום, של ריק, של אין אימא. לא ייאמן כמה רעש יכול להקים נהר של אין, כשבליבך כמיהה גדולה ליש.

הנחתי למבטיה לנסות לחדור מבעד להגנות שלי, לשוטט ולחקור בשכבות שנערמו בי מאז גיל תשע. היא לא הפנתה אליי שאלות ישירות. היא שוחחה על דא ועל הא, רפרפה מעל נושאים טעונים כמו פרפר חסר אמביציה בעוד אוזניה זקורות וכרויות למקור המידע המזוכך והנקי מכול עבורה – המוזיקה של המילים.

אני הקשבתי למילותיה בקפידה. בביקורתיות. ארבתי לכל טעות בציון תאריך או עיוות שמו של מורה או רחוב הנוגעים לעברי עד גיל תשע. דרשתי ממנה בקיאות מוחלטת כפיצוי על כל השנים שבהן לא התעניינה ולא ידעה דבר על חיי. כל טעות גררה בעקבותיה עונש מיידי וקשה. הייתי מתיכה את החומר המוצק והחונק בגרוני לנוזל ארסי ומתיזה אותו לעברה כמו יריקה. כן, טוב לב לא היה שם מצידי, גם לא חמלה. מצטערת, אימא יקרה, אבל הזמן האבוד – אבוד. הזיכרונות המעטים ששמרתי בתוך קופסת קרטון מתכלה נושרים כמו נייר דבק שפג תוקפו במפגש חסר הרחמים בינם לבינך.

גם אני לא ידעתי עליה דבר ולא העזתי לשאול: היא חולה? היא נראית זוועה, בטח יש לה סרטן. עד כמה חמור מצבה? פחדתי לדעת. מעבר לסיבות המובנות מאליהן, פחדתי שמא תהיה עבורי אימא הנוטה למות, והדיאלוג עם האימא שנטשה אותי יסתיים באחת.

באחת משיחותינו שנסחבה בלאות אמרה במנותק מכל הקשר: “אני רואה אותך מתחת לכל השנים שחלפו”, והצביעה על אוזניה.

היא אמרה את הדברים בנימה נוקשה ושטוחה, כאילו רצתה שאשמע את המילים מבלי להבין את משמעותן. ואכן, לא ממש הבנתי.

התיישב מולי איש.

הוא התמקם על הספסל בכיוון המנוגד לנסיעה.

בחיים לא הייתי נוסעת ברכבת כשגבי בכיוון הנסיעה. הוא הניד בראשו ושלח לעברי חיוך דק. סקר אותי במבט קצר ומהיר שלא הייתה בו חצייה של כללי הנימוס, ובכל זאת די היה בכך כדי לגרום לי להצמיד אל גופי את תיק הצד האפור ולשלב את רגליי. לא כדי להסתיר, אלא כדי למנוע את התרחבות הירכיים הנצמדות זו לזו ונראות כמו ישבן מפולח. שמתי ליבי אל האיש הזה כבר קודם לכן, בעת שחצה את מרחב התחנה ישירות לעבר מתקן השתייה, היחיד בכל תחנת פן המפוארת שמסתתר מאחורי צמד מאווררים ענק. הוא משך את תשומת ליבי באופן הליכתו, כאילו היה הגרסה הגברית שלי, מהלך עם סכי עיניים של סוס משני צידי ראשו, מבקש שיעזבו אותו לנפשו.

היו לו תווי פנים עדינים. שערו השחור משוך לאחור, עיניים שקועות. ריסים ארוכים שהיו יכולים לשמש כמניפה. אף מהונדס ושפתיים עבות. הוא היה חסר מנוחה. כף רגלו קיפצה בעצבנות והסגירה את שהסתירו פניו. רציתי להעיף לו בעיטה ברגל כדי שיפסיק. הינה, האיש הזה, למשל, זה הטיפוס שציינתי קודם. הוא בהחלט מאלה שמתחפרים בתוך הבועה של עצמם, הופכים למשק אוטרקי, מגדלים ירקות בין האצבעות של הרגליים ומתאהבים בהשתקפות פניהם בראי. ידיו היו עטויות כפפות עבות, לבנות בצידן החיצוני ושחורות בפנימי, לצווארו נכרך צעיף צמרירי וצבעוני. פניו נראו לי נאות, חייבת להודות, אם כי הבעתו הרצינית הסגירה חשיבות עצמית תהומית. הינה, בגלל זה התאהבתי באביגדור יוחנובסקי זיכרונו לברכה. אביגדור הנמוך, המכוער והאינטליגנטי היה הגבר היחיד בחיי שלא הציב בינינו את מחסום החשיבות העצמית שלו. צחקנו זה על זה למן הפגישה הראשונה. די, לא בא לי להתעצב כבר בתחילת הנסיעה. לא דחוף. יש לי לשם כך חמש וחצי שעות.

האיש נראה בגילי. אני מניחה שגם הוא רכש את כרטיס הנסיעה במכירה מוקדמת, מה שיכול להסביר למה התיישב דווקא מולי כשהרכבת כמעט ריקה.

כרוז התחנה הודיע שהרכבת תצא בעוד חמש דקות. אנשים חלפו במעבר, רפרפו בעיניהם על רגליי החשופות, ועל האיש היושב מולי והמשיכו בדרכם.

האיש הסיר מעל ברכיו מזוודה קטנה והניח אותה לצידו. אחר כך השעין את מרפקו על לוח העץ שבתחתית החלון והביט החוצה, אל האפלה. מה יש לו לחפש שם? אולי הוא מביט בדמותו הנשקפת בחלון שהפך למראה בחסות החשכה? נרקיסיסט עם כפפות וצעיף. הידיים שלך רגישות לקור, מר עדינוני? לגלגתי עליו בליבי.

האיש עצם את עיניו. חצוף! יושבת מולו אישה בחצאית שעלולה להתפוצץ וכל משמניה ישטפו את הרכבת ויטביעו את יושביה, והגולם עוצם את עיניו. והתסרוקת שלי? אלוהים! המגדל שעל ראשי יצוף מעל המים וישמש כמגדלור לנוסעים שיעלו בברלינגטון. כמה פעמים אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני הולכת למעצבנת השיער לילי מרקוביץ’. אולי אלך למעצבת שיער אמיתית בוורמונט? נוכחותו של האיש הפריעה לי להתמסר לרחמיי העצמיים, שאלמלא כן, הייתי מעצימה אותם עד שיתחשק לי להוציא את הראש מהחלון ולחכות לעמוד חשמל שיקטוף אותו.

אני לא תמימה. אני מבינה שהחיים שלקראתם אני מתקדמת קצת יותר בכל שנה, עלולים למנוע ממני את אותו מישהו שיהיה זקוק לי, שיהיה חייב לי, שיהיה אפשר לגמול לו, להעניש אותו, להשפיע עליו בתגובותיי. אני עלולה למצוא את עצמי בלתי חשובה לאיש מלבדי ואולי, בחלוף הזמן, אפילו לא לעצמי.

אחת, אליאנה בישוף, שלפעמים מתעלקת עליי בחנות, לחצה עליי “לצאת לשוק”. היא מהטיפוסים האלה שאין סיכוי לדבר איתם בלי שישליכו עלייך ערמת עצות בכל נושא, בין אם הם מבינים בו או לא. האמת? השנאה והמשיכה שלה לגברים משתלבים אצלה באופן מעורר אופטימיות. הרי גם אני כזאת. יום אחד נפלט לי שבא לי לישון עם גבר. וואו, לא הספקתי לנשום והיא כבר רשמה לי על היד כתובת של משרד שידוכים. “בובה”, היא אמרה, “הזמן לא פועל לטובתך. תביני, יום אחד את תידלדלי, תתקמטי, תתמלאי בצלוליטיס, ואת בעצמך לא תרצי להיכנס איתך למיטה”.

אני לא אומרת שהיא גאונה, אני מ-מ-ש לא אומרת את זה, אבל הדברים שלה הוציאו אותי מהבית, ומאחר שמעולם לא דרכה רגלי בפאב, בר או מיני מקומות מפגש מהסוג המקובל, רעיון משרד השידוכים, שעל פניו נשמע מזוויע, פשיטת רגל של מעט הכבוד שעוד נותר בי, נראה אפשרי.

הלכתי.

משרד השידוכים היה בקצה רחוב אלנבי, קרוב לים. קפיצה קלה ואת מתאבדת בטביעה. השדכן, יצחק שוורצמן, התפאר בלקוחותיו שהם “הדליקטס של הדליקטס” של הגברים. הוא שלח לעברי מבט ארוך מעל למשקפיו, נשען לאחור, משך בזקנו, מלמל ביידיש “אט אזוי”, שלף מתוך קופסת נעליים את אחת הכרטיסיות והכריז בחגיגיות: “יש לי בשבילך גבר שכל אישה בעולם הייתה רוצה. אביגדור יוחנובסקי. עולה מרוסיה, בן 52, הגובה שלו מטר שבעים ושתיים. זה בסדר?”

“שיהיה”.

כעבור ימים אחדים נפגשנו בבית קפה, אני ואביגדור יוחנובסקי. הוא היה מטר שבעים ושתיים כמו שסבתא שלי הגמדה הייתה מטר שבעים ושתיים. הוא גם לא היה בן 52. לדעתי הוא היה בן 62. היו לו שערות בשני צידי הראש וכלום באמצע. הוא לבש חליפה. חשבתי ששכר אותה לכבוד הפגישה, כי כפות הידיים שלו לא יצאו מהשרוולים. רק כשכופף את זרועותיו הן קפצו החוצה כמו שפן מכובע של קוסם.

“אז מה?” הוא פתח אחרי שהתיישבנו, “השדכן אמר לי שאת עוסקת במכירת כפתורים. מעניין מאוד…”

“מה מעניין בזה?” שאלתי, “אתה מהתחום?”

“מאיזה תחום?” הוא שאל.

“מתחום הכפתורים”, השבתי.

“מה, יש תחום כזה?”

“ברור”, נזפתי בו, “איך יכול להיות שיהיו כפתורים אם אין תחום כפתורים?”

“מעניין”, הוא אמר בפנים מהורהרות, “אני עובד בחלוקת דואר, אבל אין תחום חלוקת דואר, אה?”

“יש תחום מסירה. בתחום המסירה מוסרים דברים. אתה במקרה מוסר דואר”, אמרתי בפסקנות שהשאירה את ידי על העליונה. נוח לי לדבר שטויות עם מכוערים. הם יודעים להעריך את נכונותי לדבר איתם בגובה העיניים.

“אהה”, הוא הנהן בכובד ראש, שקל את הדברים ושאל בנימה מודאגת: “את חושבת שזה יכול ללכת? גבר מתחום המסירה ואישה מתחום הכפתורים?”

הייתי בטוחה שהוא יתקשר אליי כבר למוחרת, אבל עבר שבוע והוא לא התקשר. השתגעתי. לא הבנתי. הלכתי למשרד של יצחק שוורצמן ושאלתי אותו, “מה זה? הבנאדם השתגע?”

יצחק שוורצמן אמר שגילו לו גידול בראש. ככה, זה המזל שלי.

הלכתי בכוח אל אביגדור יוחנובסקי. המכוער הזה נפרד מהעולם בכזה כבוד שאני רק יכולה לאחל לעצמי. שנה שלמה החזקתי לו את היד. ליוויתי את נפשו עד שער גן העדן, נופפתי לו לשלום כשהפך למלאך, וחזרתי.

אליאנה בישוף ניסתה לנחם אותי: “האמת? הכי טוב להיות לבד. לבד זה מִעולה”. הפוסטמה הזאת מחקה את אבא שלי. אלף פעמים הסברתי לו: מְעולה, לא מִעולה, תעשה כמו כבשה, מֶמֶמֶמֶ. כלום לא עוזר. הבנאדם נעול על מִעולה.

הרעשים החדגוניים של הרכבת והחושך המביט בי מבעד לחלון הורידו את מפלס החרדה והמחשבות האובססיביות שלי. אני חושבת שנרדמתי כשלפתע שמעתי את האיש מהמהם, המממ המממ הממ… המהום הולך וגובר.

הכי מוזר? הוא המהם קטע מווריאציות גולדברג של באך. כשקלט שעוצמת המהומו יצאה משליטה פקח את עיניו, כחכח בגרונו כמו הכין אותו למשימת הדיבור והתנצל בקול רך:

“I am very sorry”.

“גם אני אוהבת את וריאציות גול…” אמרתי, וכשקלטתי שאני מדברת עברית, הוספתי באנגלית: “Excuse me”.

“מה? זיהית?” שאל, מופתע. הוא דיבר עברית במבטא אמריקאי כבד.

ניצלתי את ההזדמנות לסקור את פניו. נו? ממש יפה הוא לא, אבל הסך הכול שלו סביר. לא. תיקון. סביר ומעלה. ועוד תיקון אחרון וזהו – הגולם הזה הוא איש נאה מאוד.

“בוודאי, למה שלא אזהה?” הוספתי בזהירות, חוששת להיראות להוטה מדי לפתח שיחה.

חשוך. הקרון מואר בשתי מנורות, בתחילתו ובסופו. לאורן הקלוש יכולתי לראות את פניו קורנות בחביבות מביכה. לפתע התרומם, גמע את המרחק בינינו, רכן לעברי ביד מושטת כדי ללחוץ את ידי ונזכר שהיא עטוית כפפה. הוא החל להסיר אותה כשסימנתי לו שזה בסדר. “אפשר ללחוץ ידיים גם עם כפפה”, אמרתי. מקרוב הוא נראה לי קצת שונה. האף שלו ארוך מכפי שחשבתי והוא עדין. הו, כמה שהוא עדין בתנועותיו.

“גלן גולדמן”, הוא אמר.

“רבקה ברקוביץ'”, אמרתי.

“אז את גרה כאן? ב-United States?” שאל במאמץ.

“לא. באתי לבקר את אימא שלי בברלינגטון. אני מישראל”. תשובה ארוכה מדי, חשבתי.

“אהה”.

כשאומרים לי “אהה”, אני מניחה שהבנאדם איבד עניין בשיחה.

“תהיתי… למה אתה נוסע בשעה כזאת ומוותר על המראות המדהימים בחוץ? כל ה…” קולי סדוק. שנים של עישון השאירו בו סימנים של צרידות.

“כמו שגתה אומר”, הוא השיב, “‘הלילה הוא חצי מהחיים, והוא החצי הטוב’, הוא Ideal למחשבות”.

מה? הוא מנסה להרשים אותי בציטוטים של גתה? מעל שפתו בצד ימין הבחנתי בנקודת חן. היא כל כך במקום. לפעמים נדמה שאלוהים היה קשוב לטעמנו, ולא אנחנו לטעמו. העור שלו מתוח, חלק כמו טופי. כך גם צבעו, אם כי קשה לראות את הגוון באור הקלוש. לפתע הבנתי.

“אתה מנגן בפסנתר?”

“כן”.

“בגלל זה הכפפות?”

האיש הנהן.

“אתה פסנתרן שמופיע?”

הוא חייך. “כן, here and there”.

“קיבלת את השם המכובד גלן… בגלל גלן גולד?”

“לא. כשנולדתי גלן גולד עוד לא היה the famous גלן גולד”.

הוא חזר והתבונן בעלטה שנשקפה מהחלון. כנראה הגיע למסקנה שלהתבונן בעלטה זו לא האופציה הגרועה בנסיבות הקיימות. יש לו את עצמו. רואים. הוא לא צריך אף אחד ולא מבקש טובות מאף אחד. את רוצה לאהוב אותו? בבקשה, תאהבי, אבל ראי הוזהרת, זה על אחריותך הבלעדית. אני לא אוהבת גברים שלא רואים עליהם סימנים ברורים של נזקקות. אביגדור יוחנובסקי היה זקוק לי ועוד איך, אם כי גם הוא לא היה להוט להפגין נזקקות. הנרקיסיסט הזה שישב מולי ידע היטב שאם רק יסמן לעולם שהוא רוצה, יהפוך בנקל למוקד עלייה לרגל.

“איפה את גרה?” שאל מבלי להסב את פניו.

“בתל אביב. אני גרה עם אבא שלי מעל חנות הכפתורים שלנו”. אליאנה בישוף לימדה אותי לרמוז בעדינות שאני “פנויה להובלות”.

הוא הסב את פניו, הניח את כף ידו על מצחו וגירד מעל עינו. לפתע קלטתי את עיניו פוזלות לעבר רגליי. הופה, תפסתי אותו! מצטט לי את גתה, מנגן בפסנתר, אה? עוד אחד שכל מעייניו ברגליים שלי ובמה שביניהן.

“ו… מעניין לך? בחנות?”

מסכן, איזו שאלה מאולצת הוא גירד מאי שם.

“מאוד, איך לא? תחום הכפתורים חווה בימים אלה את אחת מתקופות הפריחה והשגשוג המרתקות בתולדותיו”. השתעשעתי במחשבה שהוא סידר את תנוחת ישיבתו על הספסל ונשך את שפתו התחתונה כי דבריי הילכו עליו קסם והוא מתאפק לא לצחוק.

“קנית את כרטיס הנסיעה בלילה, בקנייה מוקדמת?” שאלתי.

“לא קניתי את הכרטיס, מישהי קנתה לי כי מחר בערב אני מופיע בברלינגטון, ב-Flynn Center for the Performing Arts”.

הנהנתי ללא הרף, כנראה מחוסר מנוחה.

“היא תבוא לקונצרט”, הוסיף. זיהיתי את מאמציו למשול בקולו, כמי שרוצה למנוע מאחד מסודותיו לגלוש החוצה מבעד לקצה שפתיו. קיוויתי שלא מדובר באהובתו.

“אהובתך?”

“לא”, הוא השיב וצחקק, “היא a dear friend of mine”.

ההסבר הרגיע אותי. חשתי פלישה פתאומית של שיכרון, אושר ואופטימיות.

הבטתי החוצה לעבר העלטה. היא הפכה מקום מקלט לשנינו. פניי השתקפו בשמשת החלון. קשה לי להודות בכך, אבל אני יודעת שפניי יפות. אמרו לי. יש לי אף קטן וחמוד, שפתיים מלאות, חושניות. מישהו בתיכון אמר לי פעם שהשפתיים שלי מזמינות נשיקה. יש לי מצח גבוה שנהגתי להסתיר בתסרוקת “פוני” כי התביישתי בנמשים הזרועים עליו כמו גרעיני חמניות. שערי המלא משוך לאחור בערמה מהודקת של סיכות. כשבא לי, אני קושרת אותה בסרט אדמדם או כחול, תלוי במצב הרוח.

“היא הייתה המורה שלי לפסנתר”, הוא אמר.

מדהים.

מה שצירוף המילים “מורה לפסנתר” עושה לעור שלי.

בבקרים אימא עבדה בחנות, ומשעות הצוהריים עד הערב הייתה מתרוצצת בין בתים ומלמדת פסנתר. בערב הייתה מתיישבת לנגן בסלון כשאבא תוקע את הראש בטלוויזיה כדי לשמוע, מגביר והיא מתחננת: “תוריד”, והוא אומר לה: “תורידי את!” ואני דופקת עם הכפית על צלחת הדייסה עם הקקאו והסוכר, מרעישה סתם, מושכת אש כדי להפסיק את הריב ביניהם, מסתכלת באוויר כאילו לא ראיתי את מבטי הזעם, פעם ממנו ופעם ממנה.

אלוהים יודע איך הדברים מתחברים שם בנפש. לפתע צף ועלה בי זיכרון מלא חסד: כשאימא השכיבה אותי לישון, היא הייתה לוחשת לי “את יודעת שירשתי ממך את היופי שלי?” “לא יכול להיות”, הייתי עונה לה, “הורים מיירשים לילדים, לא ילדים להורים”. “נכון”, היא הייתה עונה, “הורים מיירשים לילדים, אבל אצלנו, בגלל שאת כל כך יפה, זה התהפך”. הטקס הזה נמשך עד גיל תשע, גם כשידעתי כבר מזמן שזה לא נכון וגם שלא אומרים מיירשים. שיט. בא לי לבכות. מוזר לשנוא אדם על שמנע ממך את נוכחותו האהובה.

“כל הקריירה שלי זה בגללה”, הוא אמר מבלי להבחין במבטי שהתרחק ממנו אל מחוזות אחרים של זמן ומרחב.

“אתה חוזר ומדבר כמו פסנתרן ידוע, אבל אני לא מכירה אף גלן גולדמן”, אמרתי כדי לנתק את עצמי ממטחנת המחשבות הכואבות.

שוב החיוך, סלחני אף יותר מהקודם. “זה בסדר, הרבה לא מכירים”.

“איך קוראים לה, למורה הזאת?” הייתי חייבת לשאול, כדי להסיר כל ספק שזו אימא שלי.

“גילי”.

“גילי? שם מוזר לאישה בשנים ה…”

“כן”, הוא צחקק בהנאה, “זה קיצור של שם החיבה שלה Guillotine”, הוא אמר במבטא צרפתי כבד והוסיף, “בעברית זה גיליוטינה”.

“גיליוטינה זה שם חיבה?”

“כן, היא הייתה מורה very tough, אבל מלאה אהבה ו-passion”.

תשובתו הותירה בי שובל של אי שקט, שכן היא לא הפיגה את חששותיי שמדובר באימא.

גלן השמיע אנחה וביטל בתנועת יד מחשבה שחלפה במוחו. הוא סידר מחדש את ישיבתו ואמר בעליצות מפתיעה.

“היא הייתה גם, אם תסלחי לי… המורה לפסנתר עם הציצים הכי גדולים ב-universe”.

צפירת ההרגעה שנשמעה הייתה עמומה למדי. אומנם לאימא לא היו ציצים גדולים במיוחד, אך מצד שני, כשאתה נער…

“הלימודים אצלה היו גיהינום וגן עדן. גיהינום זה מתי למדתי את התווים של היצירה, גן עדן זה מתי היא מדגימה את ה-character של היצירה. היא הייתה עומדת מאחורי הגב שלי, מחבקת אותי כשהידיים שלה על הפסנתר והציצים שלה לוחצים לי על העורף עד שהמצח שלי היה תקוע בפסנתר. זה היה גן עדן”.

הבטתי בו. לפני רגע הוא נראה כמי שכל הסבל האנושי מונח על כתפיו, ועכשיו הוא מצחקק כמו ילד קטן על ציצים, ואני מחבבת אותו יותר מרגע לרגע.

“למומחים שכותבים עליי סופרלטיבים: ,A God-given gift’, או ,”A phenomenon that cannot be explained’, יש לי הסבר. זה פשוט: הציצים של גברת גיליוטינה”.

“מה?” שאלתי שוב, מבולבלת, “זה מה שכותבים עליך?”

“כן, Here and there”.

גלן הרים את ידיו, השהה אותן באוויר דקה ארוכה ואז קירב את פניו אל החלון, נשף עליו בהבל פיו, ועיגול של אדים כיסה את השמשה. “הינה, אני מצייר לך מישהו שכותבים עליו סופרלטיבים”, אמר וצייר באצבעו העטויה כפפה ראש עגול, עיניים, נקודת אף ושפתיים קמורות כלפי מטה.

“אתה עצוב?” שאלתי בחיוך, כאילו יש בזה משהו מצחיק.

האיש הנהן והתבונן באדים שהחלו להתפוגג עם הציור.

השתעשעתי במחשבה שהוא אינו אלא גלן גולד הגאון בכבודו ובעצמו, והמורה הנערצת עליו היא אימא. יכולתי לשאול אותו ישירות אם באימי מדובר, אלא שאז היא הייתה חוסמת בנוכחותה את מה שיש ואולי יהיה ביני לבינו.

אימא עזבה בעקבות הצעת עבודה מהקונסרבטוריון הכי חשוב בוורמונט. אבא סירב להצטרף אליה. לדעתי, גם כך התקשה לעמוד בפערים שהלכו וגדלו ביניהם. באחד הערבים, אחרי שעזבה, הפתיע אותי כשאמר: “אימא, יותר משהיא אימא או רעיה, היא מורה לפסנתר. כל כולה מורה לפסנתר”. הכעס והעצב ששמעתי בקולו היו מהולים בהערכה.

“היא תמיד אמרה”, המשיך גלן, “כשאתה מנגן באך, אתה צריך לחפור בתוך ה-keyboard, דדדדררר לחפור, to dig, להפוך את האצבעות כמו מקדחים… היא הייתה אומרת לתוך העיניים שלי: ‘גלן, אין לך שום דבר בחיים חוץ ממה שעבדת בשבילו. כל הדברים האחרים Passing with the wind'”.

אנחה כבדה נפלטה מפיו כשהוסיף: “גילי גם אמרה, ‘כשאתה מנגן, תן לנפש שלך לעלות על סוס עם כנפיים ולעוף כמו איקרוס'”. הוא השתתק וחזר להביט בעלטה שמעבר לחלון.

נבוכותי. עיניי נתקעו בווילונות הכבדים והמשומשים המקופלים מעל החלונות הגדולים. גם בילדותי נתקעו עיניי בכל מיני דברים כשלא הבנתי במה מדובר. הפעם החלטתי להתעקש ולשאול:

“מה זאת אומרת, לעוף כמו איקרוס?”

“תביני, רבקה”, אמר כשהוא רוכן לעברי, פוער עיניים ומשפיל את קולו ללחישה אינטימית כדי שדבריו לא יגיעו לאוזניים אחרות. “אי אפשר לנגן טוב בלי לעלות על סוס עם כנפיים ולעוף גבוה, קרוב לשמש, לגבול של ה-madness, אבל לזכור, לא קרוב מדי, השמש לשרוף את הזפת ואני ליפול על האדמה”.

החרדה שעלתה בי דמתה לפחד גבהים ועוררה בי צורך להיאחז במשהו יציב, נטוע באדמה. לפתי בעוצמה את הספסל, ערה למהירות הנסיעה של הרכבת החוצה את העלטה על המסילה.

“תראי איך סוס עם כנפיים מתרומם לשמיים”. גלן הרים את ידו עטוית הכפפה בתנועה איטית כלפי מעלה, הטיס אותה באוויר עוד ועוד, וכשידו הגיעה לקצה גבול יכולתה להימתח, התרומם ונעמד. שוב מתח את ידו, טיפס ועלה על הספסל. דמעות עלו בעיניי. לא יודעת למה. לא יכולתי לשלוט בהן. ניגבתי אותן במהירות והעפתי מבט לאורך הקרון. על הספסל השלישי מאיתנו, מצד ימין, ישב זוג שהתמזמז בלהט. בשורה שלי, בספסל הרביעי, בני זוג אחר ישבו דבוקים זה לזה, מנסים לישון. בהמשך זוג נעליים גבריות מציצות מהספסל, מישהו שוכב שם. מראה האנשים הרגיע אותי מעט. אני והאיש הזה לא לבד. לפתע השמיע גלן קול של נפילת מטוס והחל להנחית את ידו כלפי מטה: טטטטרררררר… הוא ירד מהספסל, התיישב, ואחר כך ירד על ארבע והנחית את כף ידו במלוא העוצמה על רצפת הרכבת, מקפיץ ענן אבק קטן. הוא נשאר לשכב כך ללא ניע, למרגלותיי. אני פוחדת משיגעון. מאוד.

“…ואז, מה קורה?” שאלתי.

גלן דיבר כשפיו צמוד לרצפת הרכבת, ולא יכולתי להבין מילה מדבריו. הוא הזכיר לי אותי בילדותי. הייתי תוקעת פרוסת לחם גדולה בפה כדי שלא יבינו את המילים שיוצאות ממני.

“לא הבנתי”, התעקשתי כמו שאימי התעקשה איתי.

גלן הרים את פיו מהרצפה והשיב בקול מלא נסורת:

“ואז מכניסים אותך בבית חולים ואתה מקבל במתנה electric shock”.

“זה מה שקרה לך?” שאלתי, מזועזעת.

גלן הנהן, ראשו שקוע בין כתפיו כמו ילד שמודה בקלקלתו ומתבייש בה.

ידי נשלחה אליו בתנועה מנחמת. ליטפתי את ראשו החם ברכות. שערו סמיך ורך. נשמתי עמוקות והבטתי אל פנים הקרון. כולם נשארו במקומותיהם.

הייתי אמורה להצטרף אליה לאמריקה אז, כשעזבה. היו כבר כרטיסי טיסה לניו יורק, אך כמה שעות לפני היציאה לשדה התעופה הבטתי באבא שלי וכאב נוראי עבר לי בכל הגוף, כמו מכת קור. האופן שבו אבי בחר להגיב היה נורא בעיניי. הוא התחיל לארגן ולסדר את התרופות שלו על השולחן, ככה, כמו חיילים במסדר, במהירות, בחיפזון מטורף. מעולם לא ראיתי אותו נע מהר כל כך. זה מנוגד לאופיו. הוא מה שנקרא “ליימך”. אחר כך מיהר למקרר, בדק את דברי המאכל השונים, את אלה שפג תוקפם העביר במהירות לפח האשפה, הכול כמעט בריצה. הוא מיהר להריח את מגבת המטבח, רץ למקלחת והריח את מגבת הרחצה, הכניס למכונת הכביסה. שלף את נעלי השבת שלו מהארונית והתחיל לצחצח אותם. הוציא את תיק הבד הקטן שהכיל את התפילין ואת ספר התפילות, בדק אותם. מה יש לבדוק? הוא בדק. ניקה אותם מאבק דמיוני והחזיר אותם למקומם בצורה מסודרת וביעילות מקסימלית. ברחתי לשירותים. בכיתי את נשמתי. הרגשתי שהעולם חרא, שהחיים ח ר א.

כשיצאתי מהשירותים אחרי הרבה זמן, עם פרצוף תחת ועיניים נפוחות, הודעתי להם:

“אני לא נוסעת”.

ציפיתי למחאה רועמת, אך לא. פניה של אימא החווירו. עיניה מלאו דמעות. היא לא התווכחה, היא הבינה שאני לא מתכוונת לשנות את דעתי. היא כרעה ברך, חיבקה אותי ארוכות ולחשה לי באוזן:

“אני אוהבת אותך. תשמרי על עצמך. רק שהלב הטוב שלך לא יהרוג אותך”.

גלן התרומם לאיטו והניח את לחיו על ברכיי כשידיו עטויות הכפפות אוחזות ברגליי. ליטפתי את פניו ברכות. כעבור דקה ארוכה הוא הרים את ראשו ושלח לעברי חיוך עצוב שהייתה בו הכרת תודה. הוא התרומם, ניגש למקומו, הוריד את המזוודה שלצידו אל הרצפה והושיט את ידו לעברי. קמתי ממקומי. כמעט נפלתי, מזמן לא עמדתי. התיישבתי לצידו. הוא כרך סביבי את זרועו ולא הייתה בזה שום שאלה של אם ולמה. התבוננו החוצה ביופיו של הטבע ההולך ומתבהר.

בביקור האחרון לפני שנה זה קרה. לא בכוונה. לדקה אחת ארוכה חיבקתי את אימא שלי. התכופפתי כדי לסדר לה את הכרית מתחת לראש, ופתאום מצאתי אותה בין זרועותיי. הלב שלה נצמד לחזה שלי. חשתי את פעימותיו. הרחתי אותה. נפער בי בור של כמיהה לעוד, עוד מאימא, אך מייד התעשתי וסתמתי אותו בחומר הקשיח שאספתי בתוכי במשך שנים. הנחתי את ראשה בזהירות בחזרה על הכרית. לא אוכל להכחיש, הייתה הרבה עדינות ברגע הזה.

רציתי שיצמיד אותי אליו בחוזקה. הנחתי את ידי על ירכו. ליטפתי אותה. רעדתי קצת. פחדתי שירגיש. רציתי שינשק אותי אבל פניו פנו אל החלון. הוא נרגש כמוני, הרגשתי. החיבוק שלו הפך איתן יותר. הוא הפנה אליי את פניו והשעין את שפתיו על ראשי, על שערי. הוא פיזר את שערי בסנטרו. המגדל שעל ראשי קרס. השקעתי את ראשי בשקע שבין ראשו לכתף. הוא רפרף בשפתיו על מצחי, על עיניי, על אפי. שפתותינו נפגשו, התהדקו. למדנו זה את שפתיו של זה. התשוקה שחשתי עוררה בי אי שקט שלא ידעתי מה לעשות איתו.

לפתע ניתקתי את עצמי ממנו בבת אחת.

הפסקתי לנשום.

אימא, מה עשית, לכל הרוחות?

הייתי מוצפת טינה.

קנית לשנינו כרטיסים כדי שניפגש? כן? זה מה שעשית? ארגנת לי פגישה עם תלמיד שלך לשעבר?… ומה? חשבת שכך תקבלי זיכוי על שנטשת אותי עם אבא חסר אונים בגיל תשע? כיבדת כביכול את רצונה של ילדה שלא מבינה כלום מהחיים שלה ו”אפשרת” לה להישאר? את יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שעמוק בליבך רצית לנסוע לבד, להיפטר מהמשקל העודף שנקרא רבקה.

עצמתי את עיניי. נשמתי בכבדות. הריאות שלי בערו. הנחתי לכעס לשוטט בין איבריי הפנימיים, לעשות בי כרצונו, דקות ארוכות. חזי עלה וירד במהירות. ס ל י ח ה, זה מה שאני צריכה ממך. שתבקשי סליחה. שתתחנני לסליחה על שנטשת, הפקרת, הזנחת וזרקת אותי. זה הדבר היחיד שאני זקוקה לו ממך היום. הבנת?…

גלן הביט בי בחום. ידו ליטפה את כף ידי. הוא לא ידע מה התחולל בקרבי, אך ברגישותו הניח לי להיות שם. ידו העבירה אליי חום, והוא החליף ומילא אט-אט את מקומו של הכעס. החום פשט בתוכי כמו לשון מים זוחלת הממלאת כל חלל וסדק, ממס את הטינה ואת היעדר המחילה וממיר אותה בפיוס: היא ביקשה סליחה. כן, זה מה שהיא עשתה. בדרכה העקלקלה, הארוגנטית. לפתע הבליחה בי הידיעה שבקרוב-היא-לא-תהיה יותר, ורוקנה את נהר האין אימא שבתוכי לריק גדול יותר מכל ריק שחוויתי אי פעם. ריק אכזר, טוטלי, חור בבטן.

“תראי”, הוא אמר והצביע בסנטרו אל החלון, “ויהי אור”.

חייכתי אל גלן בהכרת תודה. הבטתי החוצה. האוויר בצבע שוקו. זאת שעה שבה הטבע מורד בקביעה שעץ הוא עץ, אגם הוא אגם, אני היא אני והוא – הוא, ואין יותר נכון ולא נכון, מותר ואסור. כמו הנוף, השלתי מעליי את ההגבלות שכפיתי על עצמי ורציתי את האיש הזה בתוכי. אחזתי בסנטרו והפניתי אליי את פניו. המילים נפלטו:

“תשמע, יש אחת, אליאנה בישוף, שסיפרה לי על משהו שקרה לה. היא ישבה בפאב, ואחד התיישב לידה, הזמין אותה לוויסקי, וחצי שעה אחרי זה הם היו בתא השירותים. היא קראה לזה ‘קפיצת קרבה גדולה מדי’. אלוהים, גלן, אתה לא תאמין איך התאפקתי לא להתפוצץ מצחוק. שאלתי אותה: ‘ואם, נגיד, היית מחכה עוד חצי שעה? גם אז זו הייתה קפיצת קרבה?”

 

כשחזרנו מהשירותים חשתי שלֵווה ופזורת דעת.

משהו חדש, נוצץ, תפס את מקומו בתוכי: חוויתי העזה. חופש. בפעם הראשונה בחיי. מדהים באיזו קלות אפשר להעז, אם את רק מכבה לרגע את המסך עם פרטי הדימוי העצמי שלך. הבטתי בגלן. הוא היה שקט, אך לא בצורה המהורהרת שכבר הכרתי. שנינו היינו מאוד רציניים. זה הצחיק אותי. פתאום פרץ ממני צחוק. הצחוק הלך והפך למתקפת צחוק. למזלי גלן נדבק וצחק גם הוא. ישבנו על הספסל שלי, זה הפונה לכיוון הנסיעה, מחובקים ומכורבלים. הסתרתי את פניי בחיקו.

כשברמקול נישאה ההודעה שבעוד חמש דקות נגיע לתחנה, גלן הצמיד את שפתיו לאוזני ולחש:

“אני אשמח אם תבואי להופעה שלי בערב… גם היא תבוא, המורה שלי לפסנתר”.

הבטתי בפניו כמו הייתה זו הפעם הראשונה וחזרתי וטמנתי את ראשי בחיקו. בעוד שעה אגיע אליה, לרחוב כריסטופר 42, ואדע מה בדיוק אירע שם, ברכבת הלילה לברלינגטון.

“אשמח לבוא”, אמרתי לתוך גלן, שפתיי צמודות אל עצם הבריח שלו. הוא הנהן, אז גם אני הנהנתי ושפשפתי את לחיי בז’קט הרך. זה היה נעים. השמעתי קולות גרגור.

הכרוז העיר אותי:

“Welcome to Burlington station”.

אספנו את עצמנו ואת תיקינו וירדנו לרציף. גלן נעמד מולי והבנתי ששעת הפרידה הגיעה. הוא לקח נשימה עמוקה, מנפח את חזהו, ואז הוציא את האוויר באנחה איטית. הוא שלף מכיס מעילו מעטפה והגיש לי אותה.

“אוקיי, רבקה, זו הזמנה לקונצרט, I’ll see you in the evening”.

הנהנתי בחיוך “Sure”.

הוא ליטף את ראשי, הסתובב ונבלע בין האנשים הממהרים. גם אני. לקחתי מונית. בדרך שלפתי את המעטפה עם ההזמנה ועצמתי את עיניי. ‘הלוואי הלוואי שהוא גלן גולד’ עלתה בליבי המשאלה, ונזכרתי במתנה שקיבלתי ליום ההולדת השביעי מאחותו של אבא – היה לה שם מצחיק שעיוותי לגברת קניידלה. המתנה הייתה ארוזה בתוך קופסת קרטון של מצות לפסח. חודשים התבוננתי בה והתאפקתי לא לפתוח, חודשים. הוצאתי את הכרטיס מהמעטפה. מיששתי אותו כאילו נכתב בשפת ברייל. פקחתי עין אחת בלבד לכדי סדק צר, רק למחצה, באיטיות. הצצתי וחייכתי.