לָרידָה

29 באוגוסט 1961

'יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.' לֵאוֹן נרעד. בכל פעם ששמע את המילים המסתוריות האלה היתה חולפת בגוו צמרמורת, מלווה במועקה בחזה. כמה משונים צליליה של השפה העברית! אמר לעצמו. הוא חש ששערותיו סומרות. 'וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ…' באותו הרגע נזכר שתפילת הקדיש, הנישאת לעילוי נשמת המתים, לא נכתבה בעברית, אלא בארמית. הוא עדיין זכר את הדברים שלמד ב'חדר' הצנוע של גוֹלוֹחוֹב, יותר מארבעים שנה קודם לכן. 'תפילת הקדיש אינה נישאת למען המתים; היא נישאת גם למען המתים,' היה אומר להם הלערער1 הזקן, שבכל פעם מחדש בילבל את תלמידיו הרכים בשנים במקום לשפוך אור על הנושא. אחר כך, בעודו מלטף ביד אחת את זקנו השׂב, היה הרב זוּנץ מפליג בהסברים על ההבדלים בין הקדיש השלם לחצי קדיש לקדיש דרבנן לקדיש של האבלים. 'יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא…'

'אף על פי שאת התפילה נושאים למען המתים,' נהג זונץ להסביר בעודו מלטף את זקנו בלי הפסקה – פעולה שנקטעה רק כשהעווה את פניו או כשגירד את אפו — 'הקדיש שהאבלים נושאים אינו מתייחס אל המנוח, אינו כולל מילות נחמה עבור שארי בשרו, ואין בו ולו אזכור אחד של המוות, אלא רק דברי הלל לה'. 'יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל…' השמים היו צלולים ומזג האוויר היה קריר, כמו תמיד בשעות הבוקר במהלך חודש אוגוסט בעמק אוֹבּוֹנדוֹ, אותו חבל ארץ נידח ומרהיב ביופיו באמריקה הדרומית. לאון אֶדרי סקר במבטו את האנשים שהתקהלו סביב הקבר, חולקים כבוד אחרון למי שבחייו היה אחד התעשיינים, אנשי העסקים והפילנתרופים החשובים באזור. המון רב הגיע להלוויה, עד כדי כך שבית העלמין היהודי הקטן של לָרידָה היה מלא עד אפס מקום. נוסף על קרוביו ועל חבריו של המנוח, נכחו במקום העובדים הבכירים של החברות אשר החזיק בבעלותו, אנשים רבים שהיו קשורים לעסקיו, וכן כמה בריות שלהן עזר בשלב זה או אחר בחייו. הנוכחים היו יהודים ברובם, אך שלא כמו במקרים קודמים, בהלוויה הזאת נכחו גם נוצרים רבים. אדרי הבחין בדומייתם, בקיפאונם. היתה זו להם הפעם הראשונה שהשתתפו בהלוויה יהודית, והם היו מרותקים לטקס הקבורה. סביר להניח שהסקרנות, ולאו דווקא רחשי הכבוד, היא שגרמה להם לשמור על דממה מוחלטת. כמו היהודים, גם הם חבשו על ראשיהם את הכיפות השחורות שעמדו לרשות הציבור בכניסה לבית העלמין. מבטי הכול היו נעוצים בסאול לובינסקי, שנשא תפילת קדיש מעל קבר אביו. אחדים מקרב הנוכחים, אלה שניצבו בשורות האחוריות, נעמדו בדיסקרטיות על קצות אצבעותיהם בניסיון לחזות במתרחש. אילולא העצבות ששרתה על האירוע, היה לאון מחייך אליהם. הוא כבר הכיר את הסקרנות שניכרה בפני הקתולים שהוזמנו לחתונות יהודיות ולטקסי בר מצווה וברית מילה, ובעיקר לטקסי המילה, שבהם ניסו הנוצרים לתפוס מקום בקדמת הבמה (אך לא בשורה הראשונה, כדי שלא להתבלט) כדי לחזות במו עיניהם בטקס המרתק. נוכחותם של תעשיינים, בנקאים וסוחרים ידועי שם לא נעלמה מעיני הציבור, ובייחוד לא מחברי ה'יישוב', כפי שהיהודים כינו את קהילתם בלרידה. בכירי הכלכלה האזורית לא בלטו בזכות מלבושיהם, שהתאפיינו בהידור מאופק, אלא בשל תווי הפנים הספרדיים שלהם. עם בעלי ההון שהשתתפו בהלוויה נמנו חוּאָקין פַּבּוֹן פַּבּוֹן, הנשיא של איגוד התעשיינים הלאומי; גוֹנסָלוֹ וִיָלוֹבּוֹס, הנשיא של בנק הבורסה; פַּבּלוֹ פּינטוֹ סָמוֹרָה, הנשיא של איגוד החקלאים; אוּלפּיָאנוֹ מֶנדֶס קָריסוֹסָה, הבעלים של לָנָטֶקְס ושל עוד כמה חברות חשובות; אֵליָאס גָ'מאל מ'טקסטיל־לבנון'; קַרלוֹס קוֹנצָ'ה קָמָצ'וֹ, שהיה מכונה קק'ק בפי מכריו והיה המנכ'ל והבעלים של העיתון 'אָדֵלַנטֶה'; ופֶרנַנדוֹ אוֹלָנוֹ, הבעלים של 'גזוז ויטה' ושר הכלכלה לשעבר.

מעולם לא נראה מספר רב כל כך של אישים נכבדים בבית העלמין היהודי. נוצרים אלה, בעלי ההשפעה, התקבצו יחדיו פחות או יותר, כדרכם של יהודים בטקסים קתוליים, כדרכן של קבוצות שחולקות משהו משותף ומרגישות זרות בהקשר נתון.

מוֹיסֶס בּירנבָּאום קרב אל הקבוצה, הושיט את ידו השמנה והרכרוכית לנשיא של בנק הבורסה וקרא: 'דון גונסלו, כמה טוב לראות אותך!' הוא לחץ את ידו של הבנקאי בחמימות שלא הלמה את נסיבות האירוע, והמשיך בברכות השלום. 'דוקטור פינטו, מה שלומך? הרגשתי בחסרונך בפגישה האחרונה במועדון היזמים.' בירנבאום דיבר בקול רם מאוד, כדי שחברי קהילתו יבינו עד כמה הוא מקושר.

גם לאון אֶדרי בירך כמה מחברי הקבוצה, ממרחק, בניד ראש. מאחורי גבו הוא שמע את אֵמיליוֹ גלוּק אומר למישהו: 'כל הכסף הזה, בשביל מה הוא טוב?' אחרי שענו לו, הוא הוסיף: 'זה נכון; הוא אף פעם לא הולך איתך הלאה.'

לאון פילס את דרכו בין ההמון וקרב אל הקבר. התפילה קרבה לסיומה. 'הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.'

במשך זמן־מה שררה דממה, והיה נדמה שאיש אינו יודע מה לעשות. לפתע נשמעה זעקה: 'חיים! חיים! למה עזבת אותנו?' הכול נעצו את מבטיהם בגבר הצנום והגמלוני שניצב מעל הקבר ונופף בזרועותיו השמימה. זה היה מֶנדֵלֶה פוּקס, השרת של בית הכנסת. מנדלה נהג לטעון שהוא רב, אם כי אפילו הוא עצמו לא האמין למעשייה הזאת. בלרידה היה זה הוא שדאג להכין את נערי הבר מצווה לקראת העלייה לתורה, וכן שחט עופות פעמיים בשבוע ובקר פעם בחודש כדי למכור בשר כשר. הוא גם היה האחראי להנהגת התפילות כאשר הרב נפל למשכב. פוקס נכח בכל ההלוויות, ויותר מכול אהב לשאת על דעת עצמו נאומים מלודרמטיים ומביכים, סוחטי דמעות ומגוחכים גם יחד. 'חיים, ככה פתאום עזבת,' קרא מנדל פוקס וקרב אל הארון המונח בקרקעית הבור.

ברגעים הראשונים הופתעו הנוצרים למראה ארגז העץ הפשוט, העשוי לוחות גולמיים, בלתי מלוטשים, במקום הארון המפואר שבו נטמנו אישים רמי מעלה כמו חַיימֶה לוּבּינסקי.

ההפתעה השנייה הגיעה כאשר אחד הזקנים, שככל הנראה נמנה עם מנהלי הטקס, ניגש אל סאול לובינסקי וחתך את שולי צווארונו בסכין. אחר כך נטל האיש את השוליים הפגומים וקרע את המעיל בשלמותו, על פי המסורת העתיקה, שלפיה יש לקרוע את הבגדים כסימן לאבל. לובינסקי הצעיר נותר לעמוד ללא ניע בין אמו לאחותו, על שפת הקבר של אביו, מבטו תועה בחלל וקרע הבד תלוי לו על חזהו.

המונולוג המשונה של פוקס היה ההפתעה השלישית. בקול רגשני, כשהוא מתעקש לפנות שוב ושוב אל המנוח, המשיך האיש בנאומו: 'רק אתמול היית בין החיים, חיים. ועכשיו חזרת לעפר, בבית הקברות שאתה בעצמך תרמת…'

מהשמים החל לרדת מעין טפטוף דקיק, כמעט בלתי מורגש, לא גשם של ממש, אלא מין טל עדין שעבור מי שהבחין בו העניק לאוויר בוהק מיוחד. כמו בשעת בין הערביים הרחוקה ההיא בחודש אוגוסט, בבית העלמין של גולוחוב, חשב לאון.

'תמיד היית אדם ישר, שומר מצוות ונדבן כלפי בני עמך.' מנדלה הרגיש שהתרשל בניסוח, או, לחלופין, שהתנסח לעילא ולעילא. הוא עצר כדי לבחון את השפעת דבריו על הקהל, כדי לסדר את הז'קט של חליפתו המרופטת וכדי לכחכח בגרונו. 'אתה תשאיר חלל גדול בלבבות כולנו. אשתך וילדיך יבַכו את לכתך לעולמים. היית אדם נפלא; צעיר כל כך; יהודי למופת. חיים, למה עזבת? פאַר וואָס בּיסט דוֹ אָוועק געגאַנגען?'2 כמו בלי משים, עבר מנדל לדבר ביידיש. מרבית הנוכחים לא הבינו את דברי הזקן, אך הכול כיבדו את המעמד בשתיקתם. מנדל פוקס חדל לדקלם; נאומו הלך ונעשה מקוטע עד שדיבר והתייפח לסירוגין. כמה נשים הצטרפו לקינתו. פניו חיוורות ועיניו שקועות בחוריהן, הוסיף הקשיש לדבר ביידיש, אך במקום לנופף בזרועותיו באוויר, עתה הוא שילב אותן על ז'קט הקורדרוי החום שלו. האלמנה זעקה זעקות שבר. לאון נזכר שבשעת בין הערביים הרחוקה ההיא בחודש אוגוסט גם אמו חזרה ושאלה, פעם בזעקות ופעם בבכי: 'חיים, פאר וואס ביסט דו אוועק געגאנגען?' רעדה שוב חלפה בגוו, כאילו עלה באוזניו ההד של הקדיש ההוא.

' שוֹין, שוין. מספיק!' קרא בֶּרנַרדוֹ צוקרמן ומשך בזרועו של מנדל פוקס.

הקשיש השתתק. הוא שלף ממחטה מכיסו וקינח את אפו בקול תרועה. תם הנאום.

האיש שקרע את מעילו שוב קרב אל סאול לובינסקי. הפעם במקום סכין, הוא אחז בידו אֵת. בשעה שהושיט לו אותו, הוא לחש כמה מילים באוזנו. סאול העמיס עליו עפר מהתלולית והשליך אותו אל תוך הבור. הוא חזר על הפעולה פעמים אחדות בטרם נעץ את האת בערמת העפר. אחריו לקח ברנרדו צוקרמן את האת והחל להשליך עפר. לאון לקח את האת שברנרדו הניח, ועמל על מילוי הבור. וכך העבירו את הכלי מיד ליד שארי בשרו של חיימה לובינסקי וחבריו: מרדכי לובינסקי, אחיו; הַאנְס גוגנהיים, רופא המשפחה שלו; מָתִיאָס קוֹפֶּל, האיש שהגורל הציבו בדרכו פעמיים; לֵאוֹפּוֹלד רַייס, חברו משכבר הימים; מַקס רוּסוֹ, יריבו משכבר הימים; אֵריך הַלבֶּרשטָם, היועץ הפיננסי שלו; מויסס בירנבאום, המליונר שקינא בהונו; האחים ליפשיץ, שלהם עזר להתבסס… בזה אחר זה הם מילאו את הבור, חולקים בדרך זו כבוד אחרון למת. הנוצרים קלטו את סמליות הפעולה וחיכו לתורם כדי לפזר אדמה שתכסה את הבור. ד'ר חואקין פבון פבון היה הראשון שאחז באת. הוא השתמש בו בעוצמה, ואחר כך העביר אותו לד'ר פבלו פינטו סמורה, שבעודו משליך את האדמה, חשב באירוניה שאת המלאכה הזאת מבצעים מדי יום ביומו אלף ארבע מאות הפועלים שלו. גם ידיו של ד'ר פרננדו אולנו, ציפורניו משוחות בלכה שקופה, אחזו בכלי ונטלו חלק במלאכה. ידי בנקאים ושכירים, מַלווים ולווים, ספקים ולקוחות; ידיהם של קרובים, של מכרים מעולם המסחר ומהחוגים החברתיים, של יהודים ונוצרים, אחזו באת ותרמו את חלקן למאמץ הכללי עד שהבור התמלא. חיימה לובינסקי היה טמון עתה בחיקה של האדמה הנדיבה שקלטה אותו, במרחק של אחד־עשר אלף קילומטר מהארץ שנולד בה.

רב הקהילה פצח במזמור אבלות, מעין שיר קינה: 'אל מלא רחמים…' בתפילה הזאת בא הטקס אל קצו.

הנוכחים התחילו מתפזרים ונפרדים זה מזה בלי להכביר מילים. לאון סקר במבטו את האלמנה ואת ילדיו של המנוח, היוצאים בחברת מכריהם. האם אינני אמור להיות ביניהם? שאל את עצמו בהיסוס, בעודו נותן להם להתרחק. לרגע נח מבטו על הקבר העתיק ביותר בבית העלמין, קברו של נתן גוטליב, אולי כי היה היחיד שחרג משורת המצבות, ולא היה אפשר שלא לשים לב אליו כי חסם את השביל. הוא נטל אבן קטנה והניח אותה על המצבה, לצד האבנים שמבקרים אחרים הותירו לפניו. את תשומת לבו משכו השנים החרותות בשיש: 1936-1876. עשרים וחמש שנה היה אותו אדם טמון בבית העלמין. וכבר היה המקום עמוס כל כך בקברים!

הנוגה המסתורי, שמעטים כל כך הבחינו בו, כנראה החל להתפוגג. לאון ניגש אל השוקת הקטנה שניצבה לצד השער, שבה רחצו את ידיהם יהודים אחדים. הוא נזכר בפעם ההיא שיצא מבית הקברות בחברתו של חיימה לובינסקי ועצר לשטוף את ידיו, על פי המסורת היהודית. 'שטוף היטב את הידיים אחרי שבאת במגע עם המתים,' אמר לו חיימה. 'כך תשתחרר מהמגפה השחורה; אבל הבא בחשבון שתואשם בה בכל מקרה, רק מעצם העובדה שלא נדבקת במחלה. אל תחשוב שהאנושות השתנתה הרבה מאז ימי הביניים.'

חיימה… הוא עזב ברגע הכי פחות צפוי. כמה שאני אתגעגע אליו! הוא ניער את המים מעל ידיו וייבש אותן בעזרת הממחטה שלו.

ברגע שיצא אל הרחוב, עטה עליו כנופיית ילדים שגיליהם נעו בין חמש לשתים־עשרה שנים. 'יש לך מטבע, אדון?' שאל אחד. 'אני רוצה, אני רוצה!' צעק אחר. 'אני אשמור לך על האוטו!' הכריז השלישי. כולם דיברו בערבוביה ופשטו את ידיהם לנדבה, דוחפים זה את זה בניסיון להתחרות על תשומת לבו. הם היו יחפים ולבשו בלואים. לאון פסע לעבר מכוניתו, מוקף בחבורת הנערים. בנו, צעיר כבן עשרים ושתיים, נאה וגבה קומה, חיכה לו לצד המכונית.

'טוב, מספיק! די להציק!' קרא הצעיר, אבל צעקות הילדים לא שככו.

הוא השליך חופן מטבעות רחוק ככל האפשר, והילדים הסתערו עליהם בריצה פראית. דוד צחק בשעה שפתח לאביו את הדלת. ללאון לא היה מצב רוח להלצות. בשתיקה ובארשת רצינית הוא התמקם במושב האחורי לצד רעייתו. כמה דקות לפניו היא יצאה מבית העלמין בחברת דוד והאלמנה.

'הביתה?' שאל הבן בשעה שהתניע את המכונית.

'למשרד,' ענה האב. 'מעכשיו יהיה עלי לעבוד כפליים.'

זה היה המשפט האחרון שהגה עד שהגיעו אל הבניין שבו שָכנה לשכתו, במרכז העיר. הנסיעה ארכה עשרים דקות, ובמהלכה הפנה לאון את פניו הצידה, לעבר החלון, ושקע במחשבות, מתעלם מרחובות העיר שבגר בה. כשהגיע לעמק אובונדו שלושים וחמש שנה קודם לכן, היה לרידה 'כפר' שגרו בו כמאה אלף נפשות. עתה הפך הכפר ההוא לעיר שוקקת, ובה יותר ממיליון תושבים.

הם נכנסו לשדרת לָה אינדֶפֵּנדֶנסיָה, ציר תנועה מרובה נתיבים. לאון השעין את מצחו על השמשה ועצם את עיניו.

'הגיעו המון אנשים,' אמרה אשתו.

'אה־הא,' הסכים דוד.

'והרבה מאוד גויים.'

'אה־הא.'

'כשאני אמות, לא הייתי רוצה הלוויה מפוארת כל כך. הייתי מעדיפה שיגיעו רק בני המשפחה והחברים הקרובים, אלה שבאמת יכאבו את מותי.'

'אימא, כשתמותי כבר לא יהיה אכפת לך מי יבוא ומי לא.'

'דוד!'

מכונית הלינקולן־קונטיננטל השחורה, המפוארת, התקדמה במהירות לאורך השדרה הרחבה, שחצתה את השכונות העניות של דרום העיר, בין שתי שורות אינסופיות של בתים קטנים שמספרם הלך והתמעט. את מקומם תפסו בניינים של שתיים ושלוש קומות. ככל שהתקרבו אל מרכז העיר, כך גדלו מספר המבנים וממדיהם, ועמם גברו פקקי התנועה והרעש.

הם עצרו מול בניין חדיש של חמש־עשרה קומות. את שם המבנה בישרו אותיות עבות מפלדת אל־חלד: בית פָּלֵחָה. לאון יצא מהמכונית ונפרד מהם בתנועת יד, בלי אומר ודברים.

'בוקר טוב, דון לאון,' בירך אותו השוער.

אדרי חלף על פניו.

'בוקר טוב, דון לאון,' אמר נער המעלית.

דלת המעלית נפתחה בקומה החמש־עשרה, מול אולם קבלה מפואר. על הקיר ממול, באותיות נחושת מבהיקות, בלט שלט שנכתב בו: פָּלֵחָה בע'מ. מאחורי הדלפק ישבה בחורה צעירה. עתה הגיע תורה לברך אותו לשלום.

'בוקר טוב, דון לאון.'

אדרי נכנס ללשכתו. הוא קרב אל החלון הרחב והסיט את וילונות המלמלה. לנגד עיניו נפרש נופה המרהיב של העיר, על הרקע של עמק אובונדו, שבצדו ההרים המרשימים של הרכס. אור היום הציף את החדר. לשכתו היתה חלל רחב ידיים, והידורה המופרז שיווה לה מראה של חדר אורחים יותר משל משרד. לאון התיישב בכורסת העור המעוטרת שלו. על שולחן הכתיבה העצום שלו, שהיה עשוי מעץ מהגוני כהה, סידרה מזכירתו את הדואר היומי, ועל דף נייר השאירה לו רשימה של ההודעות החשובות ביותר. הוא עבר על הרשימה.

'חלק החילוף של הגנרטור נשלח הבוקר במטוס. דון ליסַנדרוֹ מַרטינֶס רוצה לדעת מה החלטתם לגבי חלקת האדמה שלו, ומבקש שתתקשר אליו בדחיפות. הגיעה הצעת המחיר האחרונה לגבי המכונות למבשלת הבירה'.

מבשלת הבירה! חיימה התרגש ממנה כל כך…

אדרי לחץ על הכפתור של האינטרקום.

'מֶלבָּה, תשיגי לי את מרטינס, בבקשה.'

רק באותו הרגע הוא הבחין, בין שאר המכתבים בערמה, במעטפה ועליה כתב היד המוכר. חלפו חודשים ארוכים מאז קיבל מכתב מברוך. הוא סקר את חותמות הדואר. המכתב נשלח בשלושה באוגוסט והגיע בעשרים ותשעה באותו החודש. האינטרקום צילצל. בתנועה מוכנית הוא לחץ על הכפתור וקרא:

'חודש לקח לו להגיע!'

'סליחה?'

'אה, כלום, שום דבר. מה קורה, מלבה?'

'דון ליסנדרו מרטינס יצא, ולא יחזור לפני ארבע.'

'טוב, שימסרו לו שהתקשרתי.'

הוא פתח את המעטפה והתכונן לקרוא את הנאום הקבוע של ברוך בנושא הציונות. לאון אהב לקרוא את המכתבים שידידו משכבר הימים כתב לו דרך קבע. למרות השנים והמרחק, נותרה חיבתם ההדדית כשהיתה, ובתודעתו של לאון נשאר ברוך אותו צעיר רומנטיקן ובעל חלומות, האידיאליסט הנצחי, הציוני הנלהב. עם זאת, הפעם בקושי הזכיר חברו את הארץ המובטחת. המכתב, כתוב ביידיש (שפת האם של השניים והשפה היחידה שהיתה משותפת להם), עסק בנושא אוניברסלי שבאותו היום קיבל עבור לאון אדרי חשיבות מיוחדת. הוא קרא אותו לאט וברוב עניין. לאחר שסיים הוא שקע בהרהורים ממושכים. המכתבים של ברוך תמיד הותירו אותו מהורהר. והמכתב הזה במיוחד. ידידו כתב לו על המוות, ובאופן בלתי מוסבר הזכיר את הנוגה המסתורי, דמוי הטל העדין, שנשפך משמים, אותו נוגה שהוא עצמו ראה שעה קודם לכן לראשונה מאז שעת הערביים הרחוקה ההיא בחודש אוגוסט, בבית העלמין של גולוחוב. לא רק בתוכן המכתב הירהר לאון, אלא גם בצירוף המקרים המוזר שגרם לו לקבל אותו מיד עם שובו מבית הקברות. בהחלט צירוף מקרים מוזר.