הנכדה של מר לין

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שאי פעם ידע את שמו מת בהפגזה על כפרו. הספינה מתנהלת באיטיות על פני המים, ונופי מולדתו הולכים ומתרחקים ממנו; אבל, כשהוא מביט בפניה של נכדתו השלווה, צפים ועולים בקרבו נופי שדות האורז והערפילים היורדים מן ההרים לעת ערב. הנכדה הקטנה שעל כתפו, סנג־דיו שמה, צמודה אליו בכל אשר ילך. באכסניית הפליטים ובצעדיו הראשונים במדינה הזרה וחסרת הריח שלעולם לא תהיה שלו. סנג–דיו, שפירוש שמה "בוקר נעים", היא הסיבה היחידה שבגללה מר לין מחליט לדבוק בחיים. הדאגה לבריאותה גם מדרבנת אותו לאזור אומץ ולצאת איתה לאוויר הצח בעיר הזרה והמאיימת. על ספסל בשדרה מתיישב ליד מר לין מר בארק, אלמן בודד שמשתוקק לגלגל שיחה. מר לין אולי אינו מבין את השפה, אבל הוא יודע להקשיב. בתיאור מאופק, מעודן וחף מכל סנטימנטליות עוקב פיליפ קלודל אחר הידידות הנרקמת בין השניים, כשהם נעים אל עבר נקודת תפנית דרמטית ומהפכת קרביים. ביחס הפוך לממדיו הצנועים ולסגנונו המעודן, הנכדה של מר לין הוא סיפור רב עוצמה, הנחקק בעומק הלב, שעוסק בעולמם של הפליטים, בטראומה, באשמה ובתקווה לדיאלוג בין הקורבנות משני צידי המתרס של ההיסטוריה. ספרו של פיליפ קלודל, "הדוח של ברודק", ראה אור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-52709

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן […]

---

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הוא עומד בירכתי הספינה, מביט בארצו המתרחקת, ארץ אבותיו ומתיו, בשעה שהתינוקת ישנה בזרועותיו. הארץ מתרחקת, נעשית זערורית, ומר לין מביט כיצד היא נעלמת באופק, במשך שעות ארוכות, למרות הרוח הנושבת, המטלטלת אותו כבובה על חוט.

הנסיעה אורכת זמן רב. ימים על גבי ימים. הזקן מבלה את כל זמנו בחלקה האחורי של הספינה, עיניו בוהות בשובל המים הלבן המתמזג עם השמיים, סוקרות את המרחקים ומחפשות שם עדיין את החופים החרבים.

כשאנשים מבקשים ממנו להיכנס לתא, הוא מניח להם להוביל אותו בלי לומר מילה, אך כעבור זמן קצר, שוב מוצאים אותו על הסיפון האחורי, ידו האחת אוחזת במעקה הספינה והשנייה בילדה, והמזוודה הקטנה מעור נוקשה מונחת לרגליו.

המזוודה כרוכה ברצועה כדי שלא תיפתח, כאילו טמון בתוכה אוצר יקר. למעשה היא מכילה אך ורק בגדים משומשים, תצלום שדהה כמעט לגמרי באור השמש, ושקית בד שהזקן הכניס לתוכה חופן אדמה. זה כל מה שהצליח לקחת עימו. ואת הילדה, כמובן.

הילדה שקטה. מלאו לה שישה שבועות כאשר מר לין עלה לסיפון יחד עם אינספור אנשים כמוהו, גברים ונשים שאיבדו הכול, קובצו בחופזה ונעזבו לנפשם.

שישה שבועות. זה אורך הנסיעה. פירוש הדבר הוא שכאשר הספינה תגיע ליעדה, תכפיל נכדתו את מספר ימי חייה. אשר לזקן, הוא מרגיש כאילו הזדקן במאה שנים.

לפעמים הוא מפזם לילדה שיר, תמיד אותו שיר, ומביט בפעוטה הפוערת את עיניה ואת פיה. הוא מתבונן בה, ומבחין לא רק בפנים של תינוקת רכה. הוא רואה נופים, בקרים שטופי שמש, שורי בר צועדים לאיטם בנחת בשדות האורז, צילם השפוף של עצי פיקוס גבוהים העומדים בכניסה לכפרו, ערפל כחלחל היורד מן ההרים לקראת ערב ומזכיר רדיד הגולש אט אט על הכתפיים.

החלב שהוא משקה את הילדה, נוזל על שפתיה. מר לין טרם התרגל. הוא מגושם. אך הילדה אינה בוכה. היא חוזרת לישון והוא חוזר אל האופק, אל קצף השובל ואל המרחקים שזה זמן רב אין הוא מבחין עוד בדבר מלבדם.

לבסוף, באחד מימי נובמבר, הספינה מגיעה ליעדה. אך הזקן אינו רוצה לרדת. עזיבת הספינה משמעה עזיבת מה שעדיין קושר אותו לארצו. שתי נשים מוליכות אותו לעבר הרציף בתנועות עדינות, כאילו הוא חולה. קר מאוד בחוץ. השמיים מעוננים. מר לין שואף את ריח הארץ החדשה. הוא אינו מריח דבר. אין לה ריח. אין ריח לארץ הזאת. הוא מהדק את אחיזתו בילדה עוד יותר ושר באוזניה את השיר. למען האמת, הוא שר גם לעצמו, כדי לשמוע את קולו שלו ואת ניגון שפת אמו.

מר לין והילדה אינם לבדם על הרציף. נמצאים שם עוד מאות אנשים כמוהם. זקנים וצעירים ממתינים בצייתנות כשחפציהם המועטים לצידם, ממתינים להוראות בקור שכמוהו לא ידעו מעולם. איש אינו מדבר. אלה הם פסלים שבריריים ועגומי פנים, רועדים בדממה מוחלטת.

אחת הנשים שסייעו לו לרדת מהספינה, שבה אליו. היא מסמנת לו ללכת בעקבותיה. אף שהוא אינו מבין את המילים, הוא מבין את התנועות. הוא מראה לאישה את הילדה. היא מביטה בו, נדמה שהיא מהססת, לבסוף היא מחייכת. הוא מתחיל לצעוד בעקבותיה.

הורי הילדה היו ילדיו של מר לין. אבי הילדה היה בנו. הם מתו במלחמה הקשה המתחוללת בארצו זה שנים רבות. הם יצאו בבוקר יחד עם הילדה לעבוד בשדות האורז, ובערב לא שבו. הזקן רץ. הוא הגיע מתנשם לשדה האורז. כל שמצא היה בור עצום ולח, ובצידי המכתש גופת שור בר מרוטש מעיים שעוּלו נשבר לשניים כאילו היה קנה קש. הוא מצא שם את גופת בנו, גופת כלתו, ורחוק משם, את התינוקת, עיניה פקוחות, מחותלת, ללא פגע, ולצד התינוקת בובה, הבובה שלה, גדולה כמוה, שרסיס הפּצצה ניתץ את ראשה. הילדה היתה בת עשרה ימים. הוריה קראו לה סַנג־דיוּ, שפירושו בשפתם “בוקר נעים”. הם קראו לה בשם ומתו. מר לין לקח את הילדה. הוא עזב את ארצו. הוא החליט לעזוב לתמיד. למען הילדה.

כשהזקן מהרהר כך בנכדתו, נדמה לו שהיא מתכרבלת בחיקו עוד יותר. הוא מהדק את אחיזתו סביב ידית המזוודה, והולך בעקבות האישה כשפניו בוהקות תחת גשם נובמבר.

כשהם מגיעים לחדר חמים ונעים, האישה מצביעה על מקום ומסמנת לו להתיישב. יש שם שולחנות וכיסאות. החדר גדול מאוד. לעת עתה הם לבדם, אך בהמשך מגיעים לאולם כל נוסעי הספינה ומתיישבים. מגישים לו מרק. הוא אינו רוצה לאכול, אך האישה ניגשת אליו שוב והוא מבין שהוא חייב. היא מביטה בילדה שהספיקה להירדם. הוא רואה כיצד האישה מביטה בילדה. הוא אומר לעצמו שהיא צודקת. הוא אומר לעצמו שעליו לאכול ולאזור כוח למען הילדה, אם לא למענו.

לעולם לא ישכח את הטעם התפל של אותו מרק ראשון שבלע באי רצון עם רדתו מהספינה, כאשר בחוץ קר כל כך, ובחוץ נמצאת ארץ שאינה ארצו, זוהי ארץ זרה ומוזרה, אשר תמיד תישאר כזאת בעיניו למרות השנים החולפות, למרות המרחק ההולך וגדל בין הזיכרונות וההווה.

המרק דומה לאוויר העיר ששאף כשירד מהספינה. אין לו ממש ריח או טעם. הוא אינו מזהה בו כלום. הוא אינו מוצא בו את העִקצוץ המענג של הלימונית, את העדינות של הכוסברה הטרייה, את הנימוחות של מעיים מבושלים. המרק נכנס לפיו ולגופו, ולפתע הוא מרגיש כאילו כל הדברים הלא־מוכרים בחייו החדשים נכנסים עימו.

בערב מביאה האישה את מר לין והילדה לאכסניית הפליטים. המקום נקי ומרוּוח. שתי משפחות פליטים מתגוררות שם כבר שלושה שבועות. הן התרגלו ומרגישות שם בנוח. הן מכירות זו את זו מכיוון שבאו מאותו מחוז בדרום הארץ. הן נמלטו יחד, נסחפו זמן רב על שברי ספינה טרופה, עד שאספה אותם ספינה אמיתית. בחבורה שני גברים צעירים. לאחד מהם יש אישה, ולחברו – שתיים. עימם אחד־עשר ילדים עליזים ורועשים. הזקן מהווה מבחינת כולם מטרד, והפעוטה בעלת העיניים הנדהמות מעוררת בהם עוינות מה. מר לין מרגיש שהוא מפריע להם. אך למרות הכול, הם מכריחים את עצמם לברך אותו לשלום, לקוד קידה, לקרוא לו “דוד” כפי שנהוג. הילדים מבקשים להחזיק את סַנג־דיוּ בזרועותיהם, אך הוא מסרב להם בנועם. הוא מחזיק אותה קרוב אליו. הילדים מבולבלים. שלוש הנשים מתלחשות, ואז פונות משם. שני הגברים מתיישבים שוב באחת הפינות וממשיכים לשחק מה־ג’וֹנג.

הזקן מתבונן במיטה שהקצו לו. הוא מניח את הילדה על הרצפה בעדינות, מוריד גם את מזרן הקפיצים ארצה. הוא משכיב את הילדה עליו. לבסוף הוא נשכב לצידה, לבוש כולו, וידו אוחזת בידית המזוודה. הוא עוצם את עיניו, שוכח את המשפחות שיושבות במעגל ומתחילות לאכול. הוא עוצם את עיניו ונרדם תוך הרהורים על ריחות מולדתו.