הנדר של דניאל

ללא כל אזהרה מוקדמת, נפערה האדמה לפתע תחת רגליהם ובלעה אותם. הדבר קרה בקיבוץ אשר בין מדבר יהודה לים המלח, היכן שפגש דניאל, חייל משוחרר ובן יחיד לאם שכולה, את בקי, בחורה אמריקאית נוצרייה. בקי הגיעה לישראל כדי לסייע בסריקת ארכיונה של הסבתא של דניאל, ניצולת שואה חדת לשון וחריפת שכל. בין הצעירים נוצרת משיכה, אך מחסום תרבותי ודתי מפריד ביניהם. ואולם תאונה מקרית גורמת להם ליפול יחד לבולען ולהיות לכודים במערה אפלה. או אז, כאשר הם נתונים בסכנת מוות ממשית, האהבה פורצת את כל המחסומים. הבטחתו של דניאל לבקי היא ראשית חיי נישואים מאושרים – אם כי רצופי מכשולים – וגם ראשית מסע חיפושים משותף אחר אמונה.

מקט: 001-2760-005

ללא כל אזהרה מוקדמת, נפערה האדמה לפתע תחת רגליהם ובלעה אותם. הדבר קרה בקיבוץ אשר בין מדבר יהודה לים המלח, […]

---

פרק 1

זה קרה ללא כל אזהרה מוקדמת . בקי הספיקה להשמיע רק צווחה קטנה כאשר האדמה נפערה לפתע תחת רגליה ובלעה אותה. דניאל, שהיה במרחק נגיעה ממנה, הספיק לראות את הכובע האדום רחב-השוליים שלה מרחף מול עיניו, לפני שצנח אף הוא בעקבותיה.

הם נפלו בתוך ענן אבק, לעומק שנדמה היה להם כעצום – בדיעבד, התברר שנפלו לעומק שבין ארבעה לחמישה מטרים. למזלם, האדמה הפריכה התמוטטה בהדרגתיות, כך שהם גלשו על השיפוע התלול והרך שנוצר ולא נחבטו ישירות בקרקע הקשה שבתחתית.

דניאל מצא את עצמו על גבו, שוכב על תרמילו. הוא הרים את ראשו, ניער מעל פניו את גושי האדמה והתבונן סביבו. "את בסדר?" הוא קרא בקול צרוד וחנוק מן האבק אשר מילא את פיו ואת אפו.

היא שכבה ממש על ידו, והוא ראה את עיניה הפקוחות, ושמע אותה לוחשת, "הו, אלוהים שלי…"

"את בסדר?" הוא חזר על השאלה, והתרומם לישיבה. פניה היו מכוסים גושי אדמה והיא שאלה, מבלי לזוז, "מה קרה? איפה אנחנו?"

"זהו בולען – האדמה נפלה אל תוך חלל תת-קרקעי. לפעמים נפערים בורות כאלה באזור שלנו. הייתי צריך להיזהר, אבל לא חשבתי שאנחנו במקום מסוכן." תוך כדי דיבור, הוא מישש את ידיה ואת רגליה, עד שהיא התרוממה לישיבה והסיטה את ידו.

"בדקתי אם אין אצלך משהו שבור" הוא התנצל, "זאת הייתה נפילה רצינית, אבל עושה רושם ששנינו יצאנו מזה בסדר. צריך לחפש דרך החוצה…"

האבק שקע, ועיניהם כבר התרגלו לאור החלש. הוא הבחין מולו במנהרה חשוכה, בערך בגובה וברוחב בן אדם. אם היו פתחים נוספים סביבם, הם כוסו במפולת האדמה והיו בלתי נראים. דניאל נעמד ומשך את בקי על רגליה. שניהם הביטו כלפי מעלה. פתח הבולען היה רחוק מעליהם, הרבה מעבר להישג ידם.

"אנחנו זקוקים לעזרה," אמר דניאל ושלף את הסלולרי. אבל הוא ידע היטב שהוא עושה זאת לשווא, ושאין כל סיכוי שתהיה קליטה במקום שבו הם נמצאים. "אין בכלל קליטה, אבל אין דבר," הוא אמר אחרי זמן קצר, משתדל להישמע רגוע ובטוח בעצמו. " עוד מעט יבואו לחפש אותנו, ישימו לב שאנחנו מתעכבים…"

"כן, נכון," הסכימה בקי ובקולה הייתה נימת הקלה. "אני בטוחה שלוסי לא תמתין הרבה זמן לפני שתתחיל לדאוג איפה אני – במיוחד בגלל שאני לבד אתך. עכשיו אני מבינה עד כמה צדקו אלה שקבעו אצלנו את הכלל, שתמיד חייבים להימצא יחד עם חבר לצוות…"

"אבל את איתי, מה – אני לא נחשב?" התבדח דניאל, מנסה להפיג את המועקה שהוא חש עקב מצבם. הוא הכיר היטב את אופן המחשבה של חבריו בקיבוץ וידע שייקח הרבה מאוד זמן עד שהם יתחילו לדאוג, במיוחד במצב כזה, כשהוא יצא לטיול עם בחורה…

"לא, דניאל, אתה לא נחשב – להפך!" היא השיבה, "אתה מבין, הכלל הזה נועד בדיוק למנוע מצב שאנשים כמוך וכמוני יהיו לבד. ועכשיו קיבלנו עונש…"

"שטויות, לא קרה לנו שום דבר רציני, הכל יהיה בסדר!" קטע אותה דניאל. "אני אנסה לטפס," הוא אמר. הוא נאחז בגוש אבן בולט ומשך את עצמו כלפי מעלה, אבל האבן נתלשה מדופן הבור והאדמה הפריכה החלה לזרום שוב כלפי מטה, במפולת הולכת ומתעצמת.

"לברוח!" זעק דניאל. הוא אחז בידה של בקי וגרר אותה אל תוך המנהרה הצרה שבדופן הבור. המפולת החדשה הלכה והתחזקה מאחוריהם. אחרי כעשרה צעדים המנהרה התרחבה ודניאל נעצר והסתובב, בדיוק כאשר האור הקלוש שהגיע מאחוריהם נעלם. הפתח נסגר והם נותרו בחשכה מוחלטת.