"[…] על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אשה צעירה ודקה, […]
האם אוכל, אדוני, להציע לך את שֵׁירותַי, כמובן אם איני מפריע? אני חושש שתתקשה להסביר את עצמך לַגורילה הנכבד ששולט בגורל המוסד הזה. הוא הרי מדבר רק הולנדית. ברשותך אשטח אני את בקשתך בפניו, אחרת לא ינחש שאתה רוצה כוסית של גֶ'נְיֶבְר.[1] הנה, כולי תקווה שהוא הבין אותי; ניד־הראש הזה ודאי רוצה לומר שהוא ירד לסוף דעתי. כן, הוא הולך, ממהר, בצעדים מדודים. התמזל מזלך, הוא לא נהם. כשהוא מסרב להגיש, הוא נוהם וזהו: אף־אחד לא מתעקש. החיות הגדולות זכו לשלוט במצבי־הרוח שלהן. לא אפריע לך עוד, אדוני, שמחתי להיות לך לעזר. אני מודה לך, ואֵעָנֶה בשמחה להזמנתך – אם תבטיח לי שאיני לטורח. כמה נחמד מצדך. הנה, אני מניח את הכוס שלי על־יד שלך.
אתה צודק, השתיקה שלו רועמת. זו דממה של יערות־עד, דחוסה עד להתפקע. לפעמים מפתיעה אותי ההתעקשות של ידידנו השתקן להחרים את השפות התרבותיות. הרי עבודתו היא לארח ימאים שמגיעים לאמסטרדם מכל העולם בַּבָּר הזה, שמשום־מה הוא קרא לו "מקסיקו־סיטי". אינך חושב שבתפקיד כזה עלולה בורותו להיות לו למטרד? תאר לעצמך את האדם הקדמון משתכן במגדל בבל! לפחות הניכור היה מפריע לו. אבל האיש הזה, כלום, הוא לא חש את הגלות שלו, הוא בשלו, שום דבר לא פוגע בו. אחד המשפטים הנדירים ששמעתי מפיו קבע שזה מה שיש. מה יש? אני שואל. מן־הסתם ידידנו הנכבד הוא מה שיש. אני חייב להודות שאני נמשך ליצורים כאלה שעשויים מִקשָׁה אחת. כשמרבים להרהר בָּאדם, מתוך חובה מקצועית או ייעוד, מתגעגעים לפעמים לַפְּרימאטים. להם לפחות אין כוונות נסתרות.
למארח שלנו, למען האמת, יש כמה וכמה, גם אם הוא מטפח אותן במחשכים. מרוב שאינו מבין מה שאומרים מסביבו, הוא סיגל לעצמו אופי חשדני. מכאן הארשת הרצינית והקודרת הזאת, כאילו הוא חושד, לכל הפחות, שמשהו אינו כשורה אצל בני־האדם. התכונה הזאת לא מאפשרת שיחות שאינן קשורות למקצועו. ראה, למשל, על הקיר מעל ראשו את המלבן הריק, שמעיד על תמונה שהוסרה. אכן, היתה שם תמונה, ומסקרנת במיוחד, יצירת מופת של ממש. דע לך שהייתי נוכח בשעה שבעל־הבית הנכבד קיבל אותה, וגם בשעה שמסר אותה. בשני המקרים הוא נהג באותה מידה של חשדנות, אחרי שבועות של העלאת גרה. יש להודות שבנקודה הזו חיבלה קצת החֶברָה בפשטות הכֵּנה של טבעו.
אל תחשוב שאני שופט אותו. אני סבור שהחשדנות שלו מוצדקת, וברצון הייתי מאמץ אותה, אם היא לא היתה עומדת, כפי שאתה רואה, בסתירה לטבע החברותי שלי. אני פטפטן, לצערי! ומתחבר בקלות. אני יודע להקפיד על ריחוק נאות, ובכל־זאת לא מחמיץ אף הזדמנות. כשגרתי בצרפת, לוּ פגשתי איש משכיל, מיד הייתי נכרך אחריו. אָה! אני רואה שהשימוש בצורת העבר של משפט התנאי גורם לך לזקוף גבה. אני מודה ומתוודה שיש לי חולשה לצורה הדקדוקית הזו בפרט, ולדיבור רהוט בכלל. חולשה שאיני גאה בה, האמן לי. אני יודע: מי שאוהב לבנים משובחים אינו בהכרח בעל רגליים מלוכלכות, ובכל־זאת, דיבור רהוט, כמו בד מעודן, מסתיר מתחתיו לעתים קרובות איזו אקזמה. אני מנחם את עצמי במחשבה שאחרי הכל גם העילגים אינם תמיד אלופי הטוהר. כן, בהחלט, בוא נשתה עוד כוסית של גֶ'נְיֶבְר.
אתה מתכוון לשהות באמסטרדם זמן ממושך? עיר יפה, נכון? מקסימה? הנה שם־תואר שמזמן לא שמעתי. למעשה, מאז שעזבתי את פאריז לפני הרבה שנים. אבל ללב יש זיכרון משלו, ואני לא שכחתי כלום מעיר הבירה היפה שלנו, שום דבר מגדותיה. פאריז היא אחיזת עיניים אמיתית, תפאורה נהדרת שמאכלסת ארבעה מיליון צלליות. כמעט חמישה מיליון במפקד האחרון? תראה־תראה, הם פרו ורבו. אני לא מופתע. תמיד סברתי שבני ארצנו להוטים רק אחרי שני דברים: אידיאות ומעשי זימה. אפשר לומר, בלי שום הבחנה. אבל אל לנו לדון אותם לכף חובה. הם לא היחידים, ככה זה בכל אירופה. לעתים אני חושב על מה שיאמרו עלינו ההיסטוריונים של מחר. יספיק להם משפט אחד כדי לתאר את האדם המודרני: הוא זִיין וקרא עיתונים. ההגדרה הקולעת הזאת, אני חושש, תמצה את הנושא.
ההולנדים? אוי לא, הם הרבה פחות מודרניים! יש להם זמן. תראה אותם. מה הם עושים? פשוט, האדונים שכאן חיים מהעבודה של הנשים ששם. אגב, הם כולם, הן הזכרים והן הנקבות, יצורים בורגניים עד מאוד, שהגיעו לכאן, כרגיל, בגלל גוּזמאוּת או טִמטוּם. בגלל עודף או חוסר דמיון, בעצם. מפעם לפעם האדונים משתעשעים בסכין או באקדח, אבל אל תחשוב שזה מתוך רצון. אלה דרישות התפקיד, זה הכל, וכשהם מרוקנים את המחסניות האחרונות שלהם, הם מתים מפחד. ועדיין, לדעתי, הם יותר מוסריים מהשאר, מאלה שהורגים בחוג המשפחה, בהתשה איטית. לא הבחנת איך התארגנה החברה שלנו לצורך חיסולים כאלה? ודאי שמעת על הדגים הקטנים בנהרות ברזיל, שתוקפים באלפיהם כל שחיין לא־זהיר, מנקים אותו תוך שניות בנגיסות קטנות ומהירוֹת, ומשאירים רק שלד מצוחצח. ובכן, ככה בדיוק פועלת ההתארגנות שלהם. "אתה רוצה חיים נקיים? כמו כולם?" כן, כמובן, אתה עונה. איך אפשר להגיד לא? "בסדר. אנחנו ננקה אותך. הנה לך מקצוע, משפחה, תחביבים מאורגנים". והשיניים הקטנות תוקפות את הבשר, עד העצם. אבל אני עושה עוול. לא צריך לומר שזאת ההתארגנות שלהם. אחרי הכל זו ההתארגנות שלנו: השאלה היא מי ינקה את מי.
הנה מגיעה סוף־סוף כוסית הג'נייבר שלנו. להצלחתך. כן, הגורילה פער את פיו וקרא לי דוקטור. בארצות האלה כל אחד הוא דוקטור או פרופסור. הם אוהבים לחלוק כבוד, מטוּב־לב וגם מצניעות. אצלם, לפחות, הרִשעות היא לא מוסד לאומי. ובכל־זאת, אני לא רופא. אם מעניין אותך לדעת, לפני שהגעתי הנה הייתי עורך־דין. עכשיו אני שופט־מתוודה.
אבל הרשה לי להציג את עצמי: ז'אן־בָּטִיסט קְלָמַנְס, לשירותך. נעים מאוד. אתה בטח איש עסקים? בערך? תשובה מצוינת! וגם נבונה; הרי בכל הדברים אנחנו בערך. הרשה לי אם כך לשחק לרגע בבלש. אתה בערך בן גילי, יש לך מבט שיודע דבר או שניים, מבט של גבר בשנות הארבעים לחייו, שראה כבר בערך הכל, אתה לבוש טוב בערך, זאת־אומרת, כמו שמתלבשים טוב אצלנו, ויש לך ידיים חלקות. אם כך, אתה בורגני, בערך! אבל בורגני מעודן! העובדה שזקפת גבה על צורת העבר של משפט התנאי מוכיחה למעשה פעמיים שאתה איש תרבות, ראשית משום שאתה מזהה אותה, ושנית משום שהיא מרגיזה אותך. ודבר אחרון, אני משעשע אותך – מה שמלמד, בלי שחצנות, על פתיחות־רוח מסוימת. אם כך, אתה בערך… מה זה משנה? החלוקה למקצועות מעניינת אותי עוד פחות מהחלוקה לכִתות. הרשה לי לשאול אותך שתי שאלות, ואל תענה אם אתה חש שהן פולשניות יותר מדי. יש לך נכסים? יש, אבל לא הרבה? טוב! חָלַקת אותם עם העניים? לא. אז אתה מאלה שאני מכנה צְדוֹקים. טוב, אם אתה לא מתמצא בכתבי הקודש, אני חושש שלא תרד לסוף דעתי. אתה כן יורד? אם כן, אתה בקיא בכתבי הקודש? מה יש לומר, אתה מעניין אותי.
באשר לי… הנה, שפוט בעצמך. לפי הגובה, הכתפיים, והפָּנים האלה, שלא פעם אמרו לי שהן קשוחות, אני די דומה לשחקן רוגבי, לא? אבל אם לשפוט לפי רמת השיחה, אי־אפשר לומר שאני חסר־עידון. הגמל שתרם את הצמר למעיל שלי כנראה היה מוכה גרדת, אבל לעומת זאת, הציפורניים שלי מטופחות. גם אני יודע דבר או שניים, ובכל־זאת אני נותן בך אמון בלי שמץ של זהירות על־פי מראה פניך בלבד. והנה, למרות הנימוסים הטובים שלי והלשון הנקייה שלי, אני לקוח קבוע בְּבָּרים של מלחים ברחוב זֵיידֵייק.[2] טוב, אל תתאמץ. יש לי פשוט מקצוע כפול. כבר אמרתי לך, אני שופט־מתוודה. דבר אחד ברור במקרה שלי: אין לי רכוש. כן, פעם הייתי עשיר, לא, לא חלקתי דבר עם האחרים. מה זה מוכיח? שגם אני הייתי צדוקי… אוי! אתה שומע את הצפירות מהנמל? ערפל יֵרד הערב על הזֶאוּדֶרזֵי.
אתה כבר הולך? סלח לי אם עיכבתי אותך. הרשה לי להזמין אותך. פה ב"מקסיקו־סיטי" אתה כמו אצלי בבית, ונהניתי במיוחד לארח אותך כאן. ודאי אהיה פה גם מחר, כמו בכל ערב, ואם תזמין אותי אסכים בשמחה. הדרך חזרה?… טוב… בעצם, אם אינך מתנגד, אולי אלווה אותך בעצמי עד לנמל? זה יהיה פשוט יותר. משם, אם תעקוף את הרובע היהודי, תגיע לשדרות הנאות שעוברות בהן חשמליות עמוסות בפרחים ובמוזיקה רעשנית. המלון שלך נמצא בזאת שנקראת דַאמְרָאק. אחריך, ברשותך. אני־עצמי גר ברובע היהודי, או לפחות ככה כינו אותו עד שאחינו ההיטלֶריָנים פינו בו מקום. איזה טאטוא! שבעים־וחמישה אלף יהודים גורשו או נרצחו, ניקיון יסודי עשו שם. אני מעריך מאוד את הביצוע הקפדני, את הסבלנות השיטתית! מי שאין לו אופי, לפחות צריך שיטה. כאן היא חוללה פלאים, אי־אפשר לומר שלא. אני מתגורר במקום שבו בוצע אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה. אולי זה מה שעוזר לי להבין את הגורילה ואת החשדנות שלו. ככה אני מצליח להיאבק במדרון החלקלק הטבעי שלי, שדוחף אותי בעל־כורחי לאהוד אנשים. כשאני רואה פרצוף חדש, מישהו בתוכי מצלצל בפעמון אזעקה. "הָאֵט, סכנה!" ואפילו אם האהדה גוברת ומנצחת, אני עומד על המשמר.
אתה יודע שבכפר הקטן שלי, במהלך אחת מפעולות העונשין, ביקש קצין גרמני בנימוס מופלג מגברת זקנה אחת לבחור את מי משני בניה ייקחו ויוציאו להורג? לבחור, אתה מתאר לעצמך? את זה? לא, את זה. ולראות אותו הולך. עדיף שלא נמשיך לדבר על כך, אבל תאמין לי, אדוני, אין גבול להפתעות. הכרתי אדם אחד, נשמה טהורה, שסירב להיכנע לחשדנות. הוא היה פציפיסט, דגל בחופש ללא סייג, ואהב כל אדם וחיה באשר הם. נפש נעלה, ללא ספק. ובכן, בזמן מלחמות הדת האחרונות שלנו כאן באירופה, הוא עבר להתגורר בכפר, ועל דלת ביתו הוא תלה שלט: "הֱיוּ אשר תהיו, היכנסו, וברוכים הבאים". מי לדעתך נענה להזמנה היפה הזאת? אנשי המיליציה נכנסו כאילו זה ביתם ושחטו אותו.
אוי! סליחה, גבירתי! היא ממילא לא הבינה אותי. תראה את כל האנשים האלה, בשעה כל־כך מאוחרת, למרות הגשם שיורד ויורד כבר כמה ימים! למרבה המזל יש לנו ג'נייבר, קרן אור יחידה באפלה הזו. אתה מרגיש את האור הזהוב, הנחושתי, שהוא מזרים בך? אני אוהב לחצות את העיר ברגל, בערב, בתוך החוֹם של הג'נייבר. אני הולך במשך לילות שלמים, ואני חולם, או מדבר אל עצמי בלי סוף. בדיוק כמו הערב, כן, אני חושש שאני קצת מבלבל לך במוח, תודה, אתה אדיב. אלא שהאמת היא שאני מוצף; ברגע שאני פותח את הפה, המשפטים זורמים מעצמם. בכלל, הארץ הזו ממלאת אותי השראה. אני אוהב את המון האנשים האלה שגודשים את המדרכות, דחוקים במרחב זעיר של בתים ומים, מוקפים בערפילים, באדמות קרות, ובַיָם שמעשן כמו גיגית כביסה. אני אוהב אותם, כי הם כפולים. הם כאן, והם גם במקום אחר.
בוודאי! כשאתה שומע את צעדיהם הכבדים על אבני המרצפת השמנוניות, כשאתה מביט בהם חולפים בנחת בין החנויות שלהם, הגדושות דגים כבושים זהובים ותכשיטים בגוונים של שלכת, אתה ללא ספק חושב שהם נמצאים כאן, הערב, לא? אתה כמו כולם, רואה באנשים הטובים האלה שבט של סוחרים ופרקליטים, שסופרים את מעותיהם יחד עם הסיכויים שלהם לחיי נצח, והשתפכות־הנפש היחידה שלהם נמצאת בשיעורי האנטומיה שהם לוקחים לעתים, חבושים כובעים רחבים. ואתה טועה. הם פוסעים לצידנו, אמת, ועם זאת תראה היכן נמצאים ראשיהם: בערפל של הניאון, הג'נייבר והמנתה, שזולג מן השלטים האדומים והירוקים. הולנד היא חלום, אדוני, חלום של זהב ועשן, מעושן יותר ביום, מוזהב יותר בלילה, ויומם ולילה מאוכלס החלום באבירי לוהנגרין כמו אלה, שמשייטים בהקִיץ על אופניהם השחורים גבוהי הכידון, ברבורים קודרים שנעים ללא הפוגה בכל רחבי הארץ, מסביב לימים, לאורך התעלות. הם חולמים וראשיהם בעננים הנחושתיים, הם רוכבים במעגלים, הם מתפללים סהרוריים בקטורת הזהובה של הערפל, הם כבר לא כאן. הם יצאו למרחק אלפי קילומטר, אל יאווה, האי הרחוק. הם מתפללים לאלים מחציפי־פנים מאינדונזיה, שממלאים את חלונות־הראווה שלהם, ושמשוטטים עכשיו מעל לראשינו ועוד מעט ייתָּלו, כמו קופים מפוארים, על השלטים ועל הגגות המדורגים, להזכיר לאותם מתיישבים שטופי געגוע שהולנד היא לא רק אירופה של הסוחרים, אלא גם הים, הים המוביל לצִ'יפַּנגוֹ,[3] ולאותם איים שבהם האנשים מתים משוגעים ומאושרים.
אבל אני נסחף, נושא נאומים כמו עורך־דין! סלח לי. בכל אשמים ההרגל, אדוני, הייעוד המקצועי, וגם התשוקה שאוחזת בי להסביר לך היטב את העיר הזאת ואת לב הדברים! כי הרי אנחנו עומדים בלב הדברים. האם שמת לב שהתעלוֹת הקונצנטריות של אמסטרדם דומות למעגלי הגיהינום? הגיהינום הבורגני, שמאוכלס, כמובן, בחלומות רעים. כשמגיעים אליו מבחוץ, וככל שחודרים מבעד למעגלים, הופכים החיים, ומכאן גם פשעיהם, לדחוסים יותר, לאפלים יותר. כאן אנחנו נמצאים במעגל האחרון. מעגל ה… אה! אתה מכיר את זה? לעזאזל, אתה קשה יותר ויותר לסיווג. אתה מבין, אם כך, מדוע אני אומר שמרכז הדברים נמצא כאן, אף־על־פי שאנו נמצאים בקצה היבשת. אדם רגיש מבין את המוזרויות האלה. כך או כך, קוראי העיתונים והנואפים לא יכולים להמשיך מכאן הלאה. הם באים מכל קצווי אירופה ונעצרים בחופי הים הפנימי, על הגדה הדהויה. הם מקשיבים לצפירות של האוניות, מחפשים לשווא את הצלליות שלהן בערפל, ואז שבים וחוצים את התעלות וחוזרים על עקבותיהם בגשם. הם באים, קפואים מקור, לבקש בכל השפות קצת ג'נייבר ב"מקסיקו־סיטי". שם אני ממתין להם.
נתראה איפוא מחר, אדוני, בן ארצי היקר. לא, עכשיו כבר תמצא לבד את הדרך; אני נפרד ממך על־יד הגשר. לעולם איני חוצה גשר בלילה. נדר שנדרתי. אחרי הכל, תאר לעצמך שמישהו ישליך את עצמו למים. ואז אחת מהשתיים: או שתקפוץ אחריו כדי להציל אותו, ובעונה קרה זו אתה מסתכן בגרוע מכל. או שתפקיר אותו, ואז תגלה שגם צלילוֹת שנחסכו משאירות אותך לפעמים עם שרירים תפוסים להפתיע. לילה טוב! מה? הגברות האלה, מאחורי החלונות? החלום, אדוני, חלום במחיר זול, טיול לאיי המזרח! הנשים האלה מתבשמות בתבלינים. אתה נכנס, הן מפשילות את הווילונות והשַׁיִט מתחיל. האלים יורדים על הגופים העירומים והאיים נסחפים, טרופי דעת, פרועי שיער כמו דקלים ברוח. נסה.
סטארץ – :
יצירה שעמקותה האינטלקטואלית והפסיכולוגית מרהיבים ביופיים ובעוצמתם, מפירות עטו של אחד מגדולי אישי וסופרי המאה ה-20. תרגום טוב מאוד המקיים צדק עם היצירה.