החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על ריק ריירדן

ריק ריירדן הוא מסופרי הנוער המצליחים והפופולאריים של השנים האחרונות. ספריו על פרסי ג'קסון והאולימפיים תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים. משך 15 שנה לימד ריירדן ספרות והיסטוריה לילדי כיתות ד'-ז', והוא שאב השראה רבה מהיכרותו עם ילדים בגילים אלה. ... עוד >>

גורלו של אפולו 2 – הנבואה האפלה

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2017-06 | 368 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער, במבצע

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

26.00

רכשו ספר זה:

"לכי מערבה. לכדִי את אפולו לפני שימצא את האורקל הבא.

אם לא תוכלי להביא אותו אלי בחיים, הרגי אותו."

אפולו וחבריו יוצאים לחפש את פשר הנבואה האפלה שניתנה להם. הם לא יודעים שמג מקפרי, האדונית החצויה של האל-לשעבר, בעקבותיהם. וזה לא האיום היחיד שמרחף מעליהם: כדי לפתור את החידה יהיה עליהם לגבור על צבא של יצורים חסרי ראש עם גינוני נימוס מוגזמים, להתמודד עם קיסר מופרע המכנה את עצמו "הרקולס החדש" ולשרוד מפגש עם אורקל מחריד שמי שמדבר איתו יוצא מדעתו. לו היה אפולו אל כל יכול, העניין הזה היה נפתר בקלות, אבל בתור מתבגר חסר קסם אישי, אפולו זקוק להרבה עזרה… וללא מעט יצירתיות.

הנבואה האפלה הוא הספר השני בסדרה גורלו של אפולו, שמחזירה את הקוראים לעולמם של פרסי ג'קסון וחבריו, בהרפתקה מותחת ומצחיקה עם הגיבור הכי אנושי שאֵל מהאולימפוס יכול להיות.

עוד סדרות מיתולוגיות של ריק ריירדן: פרסי ג'קסון והאולימפיים, גיבורי האולימפוס, משפחת קיין והאלים המצריים, מגנס צ'ייס והאלים של אוסגרד.

ריק ריירדן הוא סופר נוער אמריקני עטור פרסים. כנער הרבה לקרוא סיפורי מיתולוגיה וספרי פנטזיה ומדע בדיוני. הוא עבד 14 שנה כמורה לספרות ולהיסטוריה בחטיבת ביניים, עד שפרש כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה. כשבנו ביקש ממנו סיפור לפני השינה, חיבר לו סיפורים המשלבים בין עולם הפנטזיה ועולם המיתולוגיה האהובים עליו. סיפורים אלה הפכו לסדרה המצליחה פרסי ג'קסון והאולימפיים, שריתקה בני נוער מהעולם כולו וקירבה אותם לסיפורי המיתולוגיה היוונית.

ספרי הנוער של ריק ריירדן תורגמו ל־37 שפות, נמכרו ביותר מ־40 מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, זכו בפרסים רבים ועובדו לקולנוע.

ריק ריירדן גר בבוסטון, מסצ'וסטס, עם

רעייתו ושני בניהם.

מקט: 15100742
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

לסטר (אפולו)

כן, בינתיים בן תמותה

כן, שונא את זה

כשהדרקון שלנו הכריז מלחמה על אינדיאנה, ידעתי שזה הולך להיות יום מחורבן.

היינו בדרכנו מערבה כבר שישה שבועות, ופֶסְטוּס מעולם לא הפגין עוינות כזאת כלפי מדינה. מניו ג'רזי הוא התעלם. מפנסילבניה נראה שהוא נהנה, למרות הקרב שלנו בקיקלופים של פיטסבורג. את אוהיו הוא היה מוכן לסבול גם אחרי ההיתקלות שלנו בפּוֹטינָה, האלה הרומית של משקאות הילדות שרדפה אחרינו בצורת כוס עם קש ענקית.

אבל מסיבה כלשהי החליט פסטוס שאינדיאנה לא מוצאת חן בעיניו. הוא נחת על הכיפה של בניין הממשל, טפח בכנפי המתכת שלו ונשף חרוט של אש ששרף עד אפר את דגל המדינה שעל התורן.

״חבר!״ ליאו ואלדס משך במושכות של הדרקון. ״דיברנו על זה. אנחנו לא מבעירים אתרים לאומיים!״

קָליפְּסוֹ, שישבה מאחוריו על גב הדרקון, נאחזה בכוח בקשקשים של פסטוס כדי לא ליפול. ״אפשר לנחות בבקשה? והפעם בעדינות?״

יחסית למכשפה בת אלמוות לשעבר ששלטה פעם ברוחות האוויר, קליפסו ממש שנאה לטוס. הרוח הקרה העיפה את השיער הערמוני שלה ישר בפרצוף שלי, ואני מיצמצתי וירקתי.

כן, שמעתם נכון, קוראים יקרים.

אני, הנוסע החשוב ביותר, הנער שהיה פעם האל המרהיב אפולו, נאלצתי לשבת אחרון בטור על גב הדרקון. אח, ההשפלות שספגתי מאז שזאוס גזל ממני את כוחותי האלוהיים! כאילו לא הספיק שהייתי עכשיו בן תמותה בן שש־עשרה עם השם המחריד לֶסְטֶר פַּפָּדוֹפּוּלוֹס. כאילו לא הספיק שנאלצתי לעמול על פני האדמה במשימות גבורה (איכס) עד שאמצא דרך לפייס את אבא שלי, או שהיו לי חצ'קונים שלא הגיבו לתרופות ללא מרשם. נוסף על כל זה, למרות שהיה לי רישיון נהיגה לנהג צעיר מטעם מדינת ניו יורק, ליאו ואלדס לא סמך עלי מספיק להטיס את רמך הארד האווירי שלו!

הטפרים של פסטוס שרטו בניסיון למצוא אחיזה בכיפת הנחושת הירקרקה, שהיתה קטנטנה יחסית אליו. נזכרתי איך התקנתי פעם פסל בגודל טבעי של המוזה קַליוֹפֶּה על חרטום מרכבת השמש שלי. המשקל העודף גרר את המרכבה היישר למטה לעבר סין, וככה נוצר מדבר גוֹבּי.

ליאו העיף מבט לאחור בפנים מלוכלכות מפיח. ״אפולו, אתה מרגיש משהו?״

״למה זה התפקיד שלי להרגיש דברים? רק כי הייתי פעם אל הנבואה —״

״כי אתה זה שיש לו חזיונות,״ הזכירה לי קליפסו. ״אמרת שהידידה שלך מֵג תהיה כאן.״

עצם אזכור שמה של מג גרם לי צביטת כאב. ״זה לא אומר שאני מסוגל לאתר את המקום שלה באמצעות המחשבה! זאוס כיבה לי את מערכת הניווט הפנימית!״

״מערכת ניווט לוויינית?״

״מערכת ניווט אלוהית.״

״אין דבר כזה!״

״אנשים, תרגיעו.״ ליאו טפח על הצוואר של הדרקון. ״אפולו, פשוט תנסה, בסדר? זה נראה לך כמו העיר שחלמת עליה?״

סרקתי את האופק.

אינדיאנה היתה מדינה שטוחה — רשת של כבישים מהירים שהשתרעה על פני מישורי שיחים נמוכים חומים, צללים של ענני חורף חולפים על פני האזורים העירוניים. מסביבנו היתמר אוסף עלוב למדי של בנייני קומות — ערמות של אבן וזכוכית כמו שכבות של ליקוריץ שחור ולבן. (ואני חייב להדגיש שזה לא היה ליקוריץ מהסוג הטעים; אני מתכוון לממתקים המגעילים האלה שנמצאים כבר נצח בקערת הזכוכית על שולחן הסלון של האמא החורגת שלכם. ולא, הֵרָה, למה את חושבת שהתכוונתי אלייך?)

אחרי הנפילה שלי לאדמה בעיר ניו יורק, אינדיאנה נראתה לי נטושה ומשעממת, כאילו לקחו שכונה אחת נורמלית מניו יורק — את מידטאון, אולי — ומתחו אותה על פני אזור בגודל מנהטן, ואז העיפו שני־שלישים מהתושבים והעבירו את מה שנשאר במכונת כביסה תעשייתית.

לא הצלחתי להעלות בדעתי סיבה לכך שטְריאוּמְווירָט הרֶשע של הקיסרים הרומיים העתיקים ימצא עניין כלשהו במקום כזה. גם לא הבנתי למה שלחו לכאן את מג מֶקפְרי כדי ללכוד אותי. אבל החזיונות שלי הראו את זה בבירור. ראיתי בהם את קו הרקיע הזה. שמעתי את אויבִי העתיק נירון פוקד על מג: לכי מערבה. לכדי את אפולו לפני שימצא את האורקל הבא. אם לא תוכלי להביא אותו אלי בחיים, הרגי אותו.

והקטע הכי עצוב בכל העניין? מג היתה אחת החברות הכי טובות שלי. ובמקרה היא גם היתה האדונית שלי, הודות לחוש ההומור המעוות של זאוס. כל עוד נותרתי בן תמותה, יכלה מג החצויה לפקוד עלי לעשות כל דבר, אפילו להתאבד… לא. לא רציתי לחשוב על אפשרויות כאלה.

זזתי במושב המתכת שלי. אחרי כל כך הרבה שבועות של מסע הייתי עייף והאחוריים שלי כאבו. רציתי למצוא מקום בטוח לנוח בו. העיר הזאת לא היתה מקום כזה. משהו בנוף מתחתי מילא אותי אי־שקט בדיוק כמו את פסטוס.

למרבה הצער, הייתי משוכנע שלכאן היינו אמורים להגיע. למרות הסכנה, הייתי מוכרח לנסות לפגוש שוב את מג מקפרי ולחלץ אותה מציפורני אביה החורג המרושע, אם רק תהיה לי הזדמנות כזאת.

״זה המקום,״ אמרתי. ״אני מציע שנרד לקרקע לפני שהכיפה תתמוטט.״

קליפסו רטנה במינוֹאית עתיקה, ״זה מה שאני אמרתי.״

״טוב, באמת סליחה, גברת מכשפת!״ עניתי באותה שפה. ״אולי אם לך היו חזיונות מועילים, הייתי מקשיב לך לעתים קרובות יותר!״

קליפסו קראה לי בכמה שמות, שהוכיחו כמה ססגונית היתה השפה המינואית לפני שנכחדה.

״תפסיקו כבר, שניכם,״ אמר ליאו. ״בלי שפות עתיקות. ספרדית או אנגלית, בבקשה. או שפת מכונה.״

פסטוס חרק בהסכמה.

״זה בסדר, חבר,״ אמר ליאו, ״אני בטוח שהם לא התכוונו לספר סודות. עכשיו מה דעתך שנרד לרחוב?״

עיני האודם של פסטוס יקדו. שיני המתכת שלו הסתובבו כמו חלקי מקדחה. דמיינתי אותו חושב, אילינוי נשמעת לי אפשרות לא רעה כרגע.

אבל הוא טפח בכנפיו וזינק מהכיפה אל חלל האוויר. צללנו מטה ונחתנו בחזית בניין הממשל בעוצמה שסדקה את המדרכה. גלגלי העיניים שלי קיפצו כמו בלוני מים.

פסטוס ניער את ראשו מצד לצד וסלילי עשן עלו מנחיריו.

לא זיהיתי שום סכנה מיידית. מכוניות נסעו בעצלתיים לאורך רחוב וושינגטון מערב. הולכי רגל חלפו בקצב נינוח: אישה בגיל העמידה בשמלה פרחונית, שוטר כבד־גוף נושא כוס קפה חד־פעמית עם הכיתוב ״קפה פטשו״, גבר מהודר בחליפת פשתן כחולה.

האיש בכחול נופף לנו בנימוס כשעבר על פנינו. ״בוקר.״

״מה קורה, גבר?״ קרא אליו ליאו.

קליפסו הטתה את הראש. ״למה הוא כל כך ידידותי? הוא לא רואה שאנחנו יושבים על דרקון מתכת במשקל חמישים טונות?״

ליאו גיחך. ״זה בגלל העִרְפּוּל, מותק — הוא משבש את הראייה של בני התמותה. מפלצות נראות להם כמו כלבי רחוב. חרבות נראות כמו מטריות. אני נראה עוד יותר חתיך מהרגיל!״

קליפסו נעצה שני אגודלים בגב של ליאו.

״איי!״ הוא התלונן.

״אני יודעת מה זה ערפול, ליאונידס —״

״הֵי, אמרתי לך לא לקרוא לי ככה.״

״— אבל הערפול כאן כנראה חזק מאוד אם הוא מצליח להסתיר מפלצת בגודל של פסטוס מטווח קרוב כל כך. אפולו, זה לא מוזר בעיניך?״

בחנתי את הולכי הרגל החולפים על פנינו.

נכון, יצא לי להיתקל במקומות שהערפול בהם כבד במיוחד. בשמים מעל שדה הקרב בטרויה היו כל כך הרבה אלים, שלא היה אפשר לסובב את המרכבה בלי לדרוס מישהו, אבל הטרויאנים והיוונים ראו רק רמזים לנוכחות שלנו. ב־1979 בני התמותה לא קלטו משום־מה שההתכה החלקית של ליבת הכור באי שלושת המילין נגרמה בעקבות קרב אפי במסורים חשמליים בין אָרֶס להֵפַייסְטוֹס (עד כמה שזכור לי, הכול התחיל כשהפייסטוס לעג לג'ינס המתרחבים של ארס).

ובכל זאת, לא נראה לי שהבעיה כאן היא ערפול כבד. משהו בהתנהגות של המקומיים הטריד אותי. הפנים שלהם היו שלוות מדי. החיוכים המטושטשים שלהם הזכירו לי את בני אתונה העתיקה קצת לפני פסטיבל דיוֹניסוֹס — כולם במצב רוח טוב ודעתם מוסחת במחשבות על מהומות השיכורים וההוללות הצפויות להם.

״כדאי שנתרחק ממקומות ציבוריים,״ הצעתי. ״אולי —״

פסטוס כשל פתאום והתנער כמו כלב רטוב. מתוך חזהו בקע רעש שנשמע כמו שרשרת אופניים רופפת.

״אוי, לא! עוד פעם,״ אמר ליאו. ״כולם לרדת!״

קליפסו ואני מיהרנו לרדת מגבו של פסטוס.

ליאו רץ אל מול פסטוס ופשט זרועות בתנועה קלאסית של מאלף דרקונים. ״חבר, הכול בסדר! אני רק אכבה אותך לכמה זמן, בסדר? שתוכל להירגע ו —״

פסטוס הקיא פרץ של אש שאפף את ליאו לחלוטין. למרבה המזל, ואלדס היה חסין אש. אבל הבגדים שלו לא היו חסינים. ממה שליאו סיפר לי, הוא היה מסוגל למנוע מהבגדים שלו להישרף אם התרכז בזה. אבל כשהוא נשרף בהפתעה, זה לא תמיד הצליח.

לאחר שהלהבות התפזרו, ליאו עמד מולנו כשלגופו רק תחתוני בוקסר מאזבסט, חגורת הכלים הקסומה שלו וזוג נעלי סניקרס מעלות עשן שנמסו חלקית.

״אוף!״ הוא התלונן. ״פסטוס, ממש קר כאן!״

הדרקון מעד. ליאו הסתער קדימה והוריד ידית מאחורי הרגל השמאלית הקדמית של הדרקון. פסטוס התחיל להתכווץ. הכנפיים, הגפיים, הצוואר והזנב נמשכו אל תוך הגוף, לוחות הארד המכסים אותו הסתדרו במקביל והתקפלו כלפי פנים. כעבור כמה שניות הפך ידידנו הרובוטי למזוודת ארד גדולה.

זה היה אמור להיות בלתי אפשרי פיזית, כמובן, אבל בדומה לכל אל, חצוי או מהנדס מוכשר, ליאו ואלדס סירב להניח לחוקי הפיזיקה לעמוד בדרכו.

הוא הביט במזוודה בפנים זועפות. ״תשמעו… חשבתי שתיקנתי את הג'יירו־קַבָּל. אבל נראה שאנחנו תקועים כאן עד שאמצא חנות חלפים.״

קליפסו עשתה פרצוף. מעיל הסקי הוורוד שלה הבהיק מרטיבות הטיסה שלנו בין העננים. ״ואם תמצא חנות כזאת, כמה זמן ייקח לתקן את פסטוס?״

ליאו משך בכתפיים. ״שתים־עשרה שעות? חמש־עשרה?״ הוא לחץ על כפתור בצד המזוודה. ידית ביצבצה מלמעלה. ״ואולי כדאי שנמצא גם חנות לבגדי גברים.״

דמיינתי אותנו נכנסים לחנות עם ליאו בתחתוני בוקסר ונעלי סניקרס נמסות, סוחב אחריו מזוודת ארד. זה לא נשמע לי להיט.

ואז, מכיוון המדרכה, קול קרא אלינו, ״שלום!״

האישה בשמלה הפרחונית חזרה. לפחות היא נראתה כמו אותה אישה. אחרת כנראה היו באינדיאנפוליס המוני גברות בשמלות בדוגמת פרחים סגולים וצהובים, עם תסרוקת מנופחת בסגנון שנות החמישים.

היא חייכה חיוך בוהה. ״איזה בוקר יפה!״

למעשה, זה היה בוקר ממש לא יפה — קר ומעונן, עם ריח שלג באוויר — אבל הרגשתי שיהיה גס רוח להתעלם ממנה לחלוטין.

נופפתי לה נפנוף קטן כמו סלבריטי במצעד — מחווה מהסוג שנהגתי לעשות לסוגדים לי, כשבאו להתרפס לפני המזבח שלי. מבחינתי, המסר היה חד וברור: אני רואה אותך, בת אנוש עלובה, עכשיו תתחפפי. האלים מדברים.

האישה לא קלטה את הרמז. היא התקרבה בצעד נינוח ונשתלה מולנו. היא לא היתה אישה גדולה במיוחד, אבל היה משהו מוזר בפרופורציות שלה. הכתפיים שלה היו רחבות בצורה מופרזת יחסית לראש. החזה והבטן התבלטו גבשושיים, כאילו היא סוחבת שק מנגו מתחת לחזית השמלה. הזרועות והרגליים שלה היו דקיקות, ואפשר לסכם ולומר שהיא נראתה כמו חיפושית ענקית. אם היא היתה נופלת על הגב, אני חושב שהיא היתה מתקשה להתהפך.

״אוי!״ היא אחזה בתיק שלה בשתי ידיים. ״אילו ילדים חמודים!״

השפתון והצללית שלה היו שניהם סגולים עזים. תהיתי אם מגיע מספיק חמצן למוח שלה.

״גברת,״ אמרתי, ״אנחנו לא ילדים.״ הייתי יכול להוסיף שאני בן יותר מארבעת אלפים שנה, וקליפסו עוד יותר מבוגרת, אבל החלטתי לא להיכנס לזה. ״עכשיו, אם תסלחי לנו, יש לנו מזוודה לתקן, והחבר שלי זקוק נואשות לזוג מכנסיים.״

ניסיתי לעקוף אותה. היא חסמה את הדרך.

״אתם עדיין לא יכולים ללכת, יקירי! אנחנו צריכים לקדם את פניכם בברכה באינדיאנה!״ היא הוציאה טלפון נייד מהתיק שלה. המסך היה מואר, כאילו היא כבר באמצע שיחה.

״כן, זה הוא,״ היא אמרה בטלפון. ״כולם לבוא. אפולו כאן!״

הריאות שלי הצטמקו בתוך החזה.

בימי קדם יצאתי מתוך ההנחה שיזהו אותי בכל מקום שהגעתי אליו. ברור שהמקומיים ימהרו לקדם את פני בברכה. הם ישירו וירקדו וישליכו פרחים. הם יתחילו מיד בהקמת מקדש חדש.

אבל כלסטר פפדופולוס לא היתה הצדקה ליחס כזה. לא נראיתי כמו עצמי המפואר. הרעיון שבני אינדיאנה יזהו אותי למרות השיער הפרוע, החצ'קונים והשומן, היה מעליב ומבעית כאחד. מה אם הם יקימו פסל לכבודי בדמותי הנוכחית — לסטר מוזהב ענקי במרכז העיר? האלים האחרים לא יפסיקו לרדת עלי לעולם!

״גברתי,״ אמרתי, ״אני חושש שנפלה כאן טעות —״

״אל תצטנע!״ האישה השליכה מידה את הטלפון ואת התיק. היא תפסה בזרוע שלי באחיזת מתאבקים. ״האדון שלנו ישמח כל כך שאנחנו מחזיקים בך. ובבקשה, קרא לי נאנֶט.״

קליפסו הסתערה לקרב. אולי היא רצתה לגונן עלי (זה לא נשמע סביר במיוחד), ואולי היא פשוט תיעבה את השם נאנט. בכל אופן, היא הכניסה לאישה אגרוף בפרצוף.

זה כשלעצמו לא הפתיע אותי. קליפסו איבדה את כוחותיה כבת אלמוות, ולכן ניסתה לסגל לעצמה מיומנויות חדשות. עד כה היא נכשלה בשימוש בחרבות, בנשקי מוט, בשוריקנים, בשוטים ובסטנד־אפ מאולתר (יכולתי להזדהות עם התסכול שלה). היום היא החליטה לנסות אגרופים.

מה שהפתיע אותי היה קול הקראק הרם שנשמע כשהאגרוף שלה פגע בפרצוף של נאנט — קול אצבעות נשברות.

״אהההה!״ קליפסו כשלה לאחור, אוחזת בכוח ביד שלה.

הראש של נאנט הועף לאחור. היא הרפתה ממני כדי לנסות לתפוס את הפרצוף שלה, אבל איחרה את המועד. הראש שלה התגלגל ונפל מהכתפיים. הוא נחת על המדרכה בקול מצטלצל והתגלגל הצידה, העיניים עדיין ממצמצות והשפתיים הסגולות מתעוותות. בסיס הראש היה עשוי פלדת אלחלד חלקה. רצועות נייר דבק מרוטות השתלשלו ממנו, מכוסות שיער וסיכות.

״הפייסטוס הקדוש!״ ליאו רץ אל קליפסו. ״גברת, את שברת לחברה שלי את היד עם הפרצוף שלך. מה את בדיוק, אוטומטון?״

״לא, יקירי,״ אמרה נאנט נטולת הראש. הקול המעומעם שלה לא בקע מראש הפלדה שעל המדרכה. הוא הגיע ממקום כלשהו בתוך השמלה שלה. קצת מעל הצווארון, במקום שהצוואר היה קודם, ביצבצה עכשיו אגודה של שיער בלונדיני שסיכות שיער מסובכות בו. ״ואני חייבת להגיד שלא היה מנומס במיוחד להרביץ לי.״

רק עכשיו קלטתי שראש המתכת היה תחפושת. ממש כמו שסאטירים מכסים את הפרסות שלהם בנעליים אנושיות, היצורה הזאת התחפשה לבת תמותה באמצעות ראש מזויף. הקול שלה בקע מאזור הבטן, ומשמעות הדבר…

הברכיים שלי רעדו.

״בְּלֶמְיאס,״ אמרתי.

נאנט צחקה. הבטן הבולטת שלה געשה תחת הבד הפרחוני. היא קרעה מעליה את החלק העליון — שום גברת מנומסת מהמערב התיכון לא היתה עושה דבר כזה — וחשפה את פניה האמיתיות.

במקום שהיתה אמורה להיות חזייה, שתי עיניים בולטות ענקיות מיצמצו אלי. מאזור החזה ביצבץ אף גדול ומבריק. לרוחב הבטן היה פה מחריד — שפתיים כתומות בוהקות, שיניים כמו קלפים לבנים גדולים.

״כן, יקירי,״ אמר הפרצוף, ״ואני עוצרת אתכם בשם הטְריאוּמְווירָט!״

משני צדי רחוב וושינגטון הסתובבו הולכי רגל חביבים למראה והתחילו לצעוד בכיווננו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גורלו של אפולו 2 – הנבואה האפלה”